תוכנית האוטונומיה

תוכנית האוטונומיה הוא כינויה של תוכנית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני שהוצעה על ידי מנחם בגין, ראש ממשלת ישראל, משה דיין, שהיה שר החוץ ואנואר סאדאת נשיא מצרים, לפיה תהיה לעם הפלסטיני זכות לנהל את ענייניו באופן אוטונומי, ללא התערבות ישראלית.

היסטוריה

לאחר מלחמת ששת הימים, שלטה ישראל בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה. כיבוש השטחים יצר מצב בעייתי, בו אין אפשרות לספח את השטחים הכבושים מחשש לפגיעה ברוב היהודי של מדינת ישראל.

עם כיבוש השטחים, שלטו בציבור הישראלי שתי גישות לפתרון הסכסוך: הגישה הראשונה, שהוביל יגאל אלון, לפיה יש לתת לעם הפלסטיני זכות להתחבר לממלכת ירדן או לכונן מדינה עצמאית בשטחים הכבושים. גישה זו זכתה לכינוי "פשרה טריטוריאלית" והצגתה העיקרית הייתה בתוכנית אלון. הגישה השנייה, שאותה הוביל משה דיין ושמעון פרס, נקראה "פשרה פונקציונלית", שמשמעותה השארת השטחים בשליטת ישראל, וחלוקה לא של השטח אלא של הסמכויות השלטוניות בין ישראל לפלסטינים או לממלכת ירדן. בפועל, עד הצעתו של ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד ברק בשנת 2000, גישת הפשרה הפונקציונלית הייתה הגישה הנפוצה יותר בישראל, ואף הסכמי אוסלו מבוססים עליה.

הסכמי קמפ דייוויד

ערך מורחב – הסכמי קמפ דייוויד

במסגרת הסכמי קמפ דייוויד, שנחתמו במסגרת הסכם השלום עם מצרים, השתנתה הגישה הישראלית. סאדאת סבר כי לא תיתכן יציבות ללא מילוי צרכיו של העם הפלסטיני ופתרון בעיותיו. בדיון על העם הפלסטיני, הציעו בגין ודיין את "הפשרה הפונקציונלית" כפתרון לסכסוך, ותוכנית זאת כונתה "תוכנית האוטונומיה".

סעיפי התוכנית

לאחר הסכם השלום, ניסח בגין בזהירות טיוטת הסכם אוטונומיה. עיקרי התוכנית היו:

אי הקמת מדינה פלסטינית, מחשש שמדינה כזאת תעמיד בסכנה את ישראל והעולם החופשי
לא יהיה צבא פלסטיני
מדיניות חוץ לפלסטינים תהיה נחלתה הבלעדית של ישראל. משה דיין התנגד לרעיון זה, וסבר כי האוטונומיה לא צריכה להיות במסגרת הריבונות הישראלית, בעוד שבגין סבר כי האוטונומיה כן צריכה לחול במסגרת הריבונות הישראלית
בגין פירט שלפלסטינים יהיו 11 משרדי ממשלה (אוצר, תחבורה, חינוך ועוד) שישבו בבית לחם
כל תושב יהודה, שומרון ועזה יוכל לבחור בין אזרחות ירדנית לישראלית. אם התושב בחר באזרחות ישראלית, הוא אזרח לכל דבר, ויכול לבחור ולהיבחר
יהודים יוכלו להתיישב בשטחים
מספר מוגבל של פליטים פלסטינים יוכלו לחזור לגדה ולעזה

גורל התוכנית

טיוטת ההסכם של בגין אומנם לא יושמה, אך שיחות אוטונומיה התחילו. התנועה הלאומית הפלסטינית ואש"ף לא השתתפו בשיחות ולמעשה התנגדו לתוכנית. ביוני 1979, נערכו שיחות הכנה בין משלחת מצרית, ישראלית ואמריקאית במלון אכדיה בהרצליה^[1].

התוכנית הוקפאה עם קבלת חוק ירושלים ביולי 1980. רצח סאדאת עירער את התוכנית, והשיחות הופסקו סופית בעקבות פרוץ מלחמת לבנון הראשונה ב-1982.

רעיונות הפשרה הפונקציונלית תפסו תאוצה מחודשת עם חתימת הסכמי אוסלו, שהעניקו אוטונומיה לפלסטינים. אך לאחר פרוץ גלי הטרור שבאו לאחריהם, וכישלון הסכמי אוסלו, הציע בשנת 2000 ראש הממשלה אהוד ברק הקמת מדינה פלסטינית, ומאז, על אף כישלון השיחות ופרוץ האינתיפאדה השנייה בעקבותם, רעיון "הפשרה הטריטוריאלית" זכה למקום רב יותר.