צעדות המוות בשואה
צעדות המוות בשואה (בגרמנית: Todesmärsche, ביידיש: טויט מארש) הוא הכינוי שניתן על ידי אסירי מחנות ריכוז והשמדה של גרמניה הנאצית לצעדות מוות, שהיו הצעדה כפויה ממחנות ריכוז והשמדה ליעדים אחרים. הכינוי אומץ על ידי ההיסטוריונים וחוקרי השואה להובלת שיירות אסירים למרחקים גדולים תחת שמירה כבדה ובתנאים לא-אנושיים, במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה. במהלך צעדות המוות נרצחו רבים מהאסירים על ידי שומריהם, ורבים אחרים מתו כתוצאה מהתנאים הקשים.
על אף שצעדות המוות ידועות בעיקר מתקופת חיסול מחנות הריכוז לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, הרי שהתופעה הייתה שכיחה למדי במשך כל שנות המלחמה.
צעדות מוות בראשית המלחמה 1943–1939
- ערך מורחב – צעדת המוות הראשונה מחלם והרוביישוב
צעדת המוות הראשונה יצאה ב-1 בדצמבר 1939 מהעיר חלם, פולין. בצעדת המוות השתתפו כאלפיים גברים יהודים מחלם וכאלפיים גברים יהודים מהרוביישוב. רובם נרצחו.[1]
צעדת מוות נוספת אורגנה על ידי האס אס בינואר 1940 בפולין הכבושה. במחנה השבויים ליפובה (Lipowa) שבלובלין נמצאו שבויי הצבא הפולני שנשבו בעת הפלישה הגרמנית לפולין. ביום ראשון, 14 בינואר, הופרדו כ-800 שבויי מלחמה יהודים מיתר השבויים, ובמשך מספר ימים הוצעדו בליווי פלוגת אס אס רכובה לביאלא פודולסק, מרחק של כ-100 ק"מ. לכל אורך הדרך נרצחו מאות מן השבויים, ובסופה שרדו עשרות אחדות של שבויים שהגיעו ביום האחרון לביאלא פודולסק.
ביוני 1941 החלה הפלישה הגרמנית לברית המועצות (מבצע ברברוסה) ומאות אלפי שבויים סובייטים הועברו על ידי הגרמנים ברחבי השטחים שנכבשו, כאשר רבים מהם נרצחים בדרכים או בגאיות ההריגה. בחודשים יולי-אוגוסט הועברו רבבות מיהודי בסרביה ובוקובינה בצעדות מוות לטרנסניסטריה, אלפים מהם נרצחו על ידי הגרמנים ומשתפי הפעולה הרומנים בדרכם לשם.
עם חיסול הגטאות במזרח אירופה (1942-1943), נערכו עשרות צעדות מוות, שבהן הוצעדו היהודים מגטאות קטנים לגטאות גדולים או לנקודות איסוף בדרכם למחנות המוות. רבים מהם נרצחו על ידי החיילים הגרמנים ומשתפי הפעולה המקומיים.
צעדות המוות באפריל-דצמבר 1944
- ערך מורחב – צעדות מוות בודפשט-הדיאשהאלום (סתיו 1944)
באביב ובקיץ של 1944, בעת שבמזרח התנהלה המתקפה הגדולה של הצבא האדום (האופנסיבה הרוסית) ובמערב התבצעה הנחיתה הגדולה של בעלות הברית, פתחו הגרמנים בצעדים לפינוי מחנות ריכוז והשמדה שעמדו בסכנת נפילה בידי הצבא האדום. בשלב הראשון פונו המחנות בפולין ובארצות הבלטיות, כאשר הפינוי התבצע בעיקר על ידי רכבות או אוניות (בפינוי מחנה הריכוז קיזרולד), אך חלק מן האסירים פונו מן המחנות בצעידה רגלית. זמן קצר לאחר מכן, החל גל עצום של מסעות מוות בכל מרחבי הכיבוש הגרמניים.
מחנה ההשמדה הראשון שפונה היה מיידנק, הפינוי החל ב-1 באפריל 1944 ונמשך ברציפות עד לשחרורו ב-22 ביולי על ידי הצבא האדום. אלפי אסירים פונו לאושוויץ, שטוטהוף, בוכנוואלד, גרוס-רוזן, זקסנהאוזן ומחנות קטנים נוספים במערב פולין. אחרוני המפונים, כ-1,000 אסירים, פונו מן המחנה בצעדה מבוהלת שעות ספורות לפני כניסת הצבא האדום. רובם נרצחו ונהרגו במהלך המסע ובסופו הגיעו לאושוויץ 451 אסירים מתוך ה-1,000 שיצאו. בשל נסיגתם החפוזה, לא הספיקו הגרמנים לחסל את רוב מסמכי המחנה ואת מתקני ההשמדה שפעלו בו. ביום השחרור היו במיידנק כ-2,500 אסירים - עדות חיה לזוועות שהתחוללו במחנה במשך שנות קיומו.
ב-28 ביולי 1944 פונה המחנה שהוקם על חורבות גטו ורשה (השתייך לרשת מחנות מיידנק והכיל אסירים יהודים בעיקר מיוון והונגריה) ו-3,600 מתוך 4,400 אסיריו הוצעדו לעבר קוטנו (Kutno), מרחק 130 ק"מ. הגרמנים לא סיפקו מזון לאסירים לכל אורך הדרך ואף לא איפשרו להם להתעכב על מנת לשתות מים, כל מי שכוחותיו לא עמדו לו ופיגר אחר האחרים נורה על ידי הגרמנים. כ-1,000 אסירים נרצחו במהלך המסע לקוטנו. עם הגיעם לקוטנו הועמסו האסירים על רכבות משא, כ-90 בקרון. מאות מן האסירים מתו במהלך הנסיעה וב-9 באוגוסט 1944 הגיעו למחנה הריכוז דכאו פחות מ-2,000 אסירים מכלל אלו שיצאו לדרך.
בספטמבר 1944, הוצאו 4,000 אסירים יהודים ממחנה בור שביוגוסלביה ובמשך שמונה ימים הוצעדו כמעט ללא אוכל לבלגרד ומשם להונגריה. רוב האסירים נרצחו בדרך ורק כמה מאות הגיעו להונגריה, שם הועלו על רכבת שהובילה אותם למחנה הריכוז אורניינבורג. בין הנרצחים בצעדה זו היה גם המשורר היהודי-הונגרי מיקלוש רדנוטי, ולאחר המלחמה נמצאה גופתו בקבר אחים של הרוגי הצעדה ובכיסיו נמצאו שיריו האחרונים אותם כתב באותה הצעדה, בין השירים היה גם השיר "מסע מזורז" שתורגם לעברית על ידי משה גנן.
ב-8 בנובמבר 1944 החלה בבודפשט אחת מצעדות המוות הגדולות ביותר שידעה המלחמה, כ-80,000 יהודים נשלחו במסע רגלי מערבה לכיוון הגבול ההונגרי - אוסטרי כשאנשי משמר, בעיקר ז'נדרמים ואנשי צלב החץ ההונגרים מלווים אותם. אלפי יהודים נורו למוות באותה צעדה ואלפים אחרים מתו כתוצאה מהרעב, הקור והמחלות שתקפו אותם. עם זאת, אלפי יהודים ניצלו מהצעדה הודות לפעילותם הנמרצת של דיפלומטים זרים (ראול ולנברג השוודי, קרל לוץ השווייצרי ואחרים), שהוציאו יהודים משורות הצועדים, העניקו להם תעודות חסות וליוו אותם בחזרה לבודפשט. מגבול אוסטריה עשו השיירות את דרכן, תחת ליווי האס. אס. למפעלי תעשייה כעובדי כפייה ולמחנות הריכוז השונים (מרביתם לדכאו ומאוטהאוזן). צעדה גדולה זו מתוארת כאמור בערך מורחב: צעדות מוות בודפשט-הדיישהאלום (סתיו 1944).
במהלך חודשיה האחרונים של שנת 1944 פונו עשרות תתי-מחנות קטנים מיושביהם והללו הועברו למחנות המרכזיים באותו האזור. במסגרת אותם פינויי מחנות ונוכח התקדמות הרוסים במזרח, פונו בדצמבר של אותה שנה גם כ-200 נשים יהודיות ממחנה המשנה שטיינורט למחנה המשנה לנשים פרושץ'-גדנסקי. על אותו פינוי סיפרה מינה לויפגרבן:
"התחלנו ללכת ברגל, היה זה סוף 1944, חורף ושלג וקור. לבשנו רק בגדי קיץ, סמרטוטים מרופטים, בלי גרביים ועם נעליים קרועות... בדרך מצאתי זוג נעלי עץ אשר נותרו מטרנספורט אחר. גם בגדים התגוללו בדרך הזאת אבל לא נגענו בהם. רק נעליים לקחנו. כל הדרך הייתה זרועה הרוגים, דם, בגדים מפוזרים... בלילות היו מכניסים אותנו לגורן. אוכל לא נתנו לנו בכלל"
— (מתוך עדותה של מינה לויפגרבן (מיכלובסקי), א"מ, A.229)
צעדות המוות ב-1945
מקורות גרמניים מלמדים כי בראשית ינואר 1945 היו במחנות הריכוז בגרמניה ובפולין מעל לכ-700,000 אסירים (מרביתם גברים). אוסוולד פוהל, מי שעמד בראש WVHA (המשרד הראשי למשק ולמינהל של האס אס), העריך במשפטו כי כרבע מיליון מאותם אסירים הועסקו בתעשיות החימוש ומספר זהה של אסירים הועסקו בשיקום התשתיות (שניזוקו קשות כתוצאה מהפצצות בעלות הברית) ובעבודה בתוך המחנות עצמם.
תהליך קבלת ההחלטות ופינוי המחנות התנהל בשני שלבים:
- ינואר-פברואר 1945 - פינוי מחנות הריכוז הגדולים במזרח (אושוויץ, שטוטהוף וגרוס-רוזן).
- אפריל-מאי 1945 - פינוי מחנות הריכוז בגרמניה ובאוסטריה
ב-12 בינואר פתחו הכוחות הרוסים במתקפתם הסופית על גרמניה ומספר ימים לאחר מכן החל פינוים של יתר מחנות הריכוז שעוד נותרו בפולין.
פינוי רשת מחנות אושוויץ-בירקנאו
פינוי מחנה אושוויץ היה הראשון בשורת הפינויים של סוף המלחמה. למעשה, העברת אסירים מאושוויץ החלה כמספר חודשים לפני פינויו בינואר 1945, החל מאוגוסט 1944 פונו כ-70,000 מאסירי אושוויץ ב-130 טרנספורטים ופוזרו כמעט בכל מחנות הריכוז בגרמניה. עם התגברות הלחץ בחזית המזרחית והמשך כיבושי הצבא האדום, הועברו האסירים גם למחנה הריכוז בגרוס-רוזן שהפך לתחנת מעבר מרכזית לאלפי אסירים בטרם ימשיכו בדרכם לעומק גרמניה.
ב-18 בינואר 1945, מספר ימים לאחר פתיחת המתקפה הרוסית, הוחל בפינוי מהיר של כ-66,000 אסירים (רובם המכריע יהודים) מאושוויץ ומהמחנות המסונפים לו. פינוי האסירים נעשה באנדרלמוסיה מוחלטת, ורבים מהאסירים יכלו לנצל זאת ולהסתתר בשטחי המחנה הנטושים על מנת שלא להצטרף לשיירות היוצאות. אולם רובם של האסירים העדיף להתפנות מן המחנה ולא לחכות בו עד לבוא הצבא האדום, כפי שהסביר זאת אחד האסירים:
"אחד מידידי הקרובים במחנה [...] בא אלי בליל הפינוי והציע מחבוא משותף. בדרך מן המחנה למפעל "אוניון" נמצא, לדבריו, מקלט עזוב, שיכוסה רק למחצה [...] כוונתו הייתה לצאת את המחנה עם אחת השיירות ואחר הספירה להתחמק בסמוך לשער, ובחשכת הלילה להגיע למקום המרוחק מעט מן המחנה [...] הפיתוי היה חזק מאוד. בכל זאת, אחרי ששקלתי והפכתי בדעתי, העדפתי לצאת עם חברי ולחלוק בכל את גורלם"
— (ישראל גוטמן ׁׁׁ[עורך], אנשים ואפר: ספר אושוויץ-בירקנאו, מרחביה: ספרית הפועלים, 1957, עמ' 168)
האסירים הובלו במסע רגלי מזורז לוודז'יסלאב ומשם הועברו ברכבות משא למחנות שונים (גרוס-רוזן, בוכנוואלד, דכאו ומאוטהאוזן). יותר מכ-15,000 אסירים נרצחו ונהרגו באותו המסע.
פינוי רשת מחנות אושוויץ-בירקנאו נמשך עד לשבוע האחרון של ינואר 1945. לאחר פינוי המחנות המרכזיים (אושוויץ, בירקנאו ואושוויץ-מונוביץ), נמשך פינוים של תתי-המחנות הרבים של אושוויץ הפזורים ברחבי שלזיה עילית. בכמה מן המקרים, במקומות עבודה קטנים שבהם היו רק כמה עשרות אסירים, נמלטו אנשי הצוות הגרמנים והשאירו את האסירים לנפשם. באחת היחידות החיצוניות של רשת המחנות הושארה קבוצה כזו שמנתה כ-100 אסירים, לרוע מזלם עברה במקום קבוצת אנשי אס אס שהייתה בדרכה לנוס מערבה ומשנתקלו באסירים רצחו אותם עד לאחרון שבהם.
לאחר הפינוי נותרו באושוויץ כ-2,000 אסירים (מרביתם חולים שלא יכלו לצאת עם השיירות) שלמרבה הפלא לא חוסלו על ידי הגרמנים על אף שאסירים אלו עתידים להיות הראשונים שימסרו לחוקרי הצבא האדום עדות על שהתרחש במחנה. אחד מהחולים שנותרו במחנה היה פרימו לוי, שתיאר את השבוע הקשה שעבר עליהם עד בואם של הרוסים:
"המחנה שזה עתה נפח את נפשו, כבר נראה בשלבי התפוררות מתקדמים. לא מים, לא חשמל. חלונות ודלתות שנעקרו ממקומם והתנפנפו וחרקו. בכל מקום נשמע שאונם של פחים מעוקמים שהועפו מן הגגות. ענני אפר מהמשרפות היתמרו רחוק וגבוה בשמים. על מה שעוללה ההפצצה נוספו מעשי בני-האדם: שלדים בבלואי סחבות על סף אפיסת כוחות - החולים שעדיין יכלו ללכת - הסתובבו כצבא רימה ותולעה על האדמה שהתקשתה מן הכפור. הפכו את הצריפים הריקים בחיפוש אחר מזון ואחר עצים. התנפלו בחימה שפוכה על החדרים גדושי הרהיטים של ראשי הבלוקים השנואים, שעד לפני ימים מעטים היה אסור להפטלינג הפשוטים להתקרב אליהם. מכיוון שלא יכלו לשלוט במערכת העיכול, טינפו בכל מקום את השלג שכעת היה המקור היחידי למים"
— (פרימו לוי, הזהו אדם, תל אביב: עם עובד, תשל"ח, עמ' 172)
ב-27 בינואר 1945 שחרר הצבא האדום את אושוויץ.
ממחנה הריכוז שטוטהוף ינואר 1945
התקדמות הרוסים במזרח המשיכה לתת את אותותיה, וב-22 בינואר 1945 הוציא מפקד מחנה הריכוז שטוטהוף, פאול ורנר הופה, פקודה הכוללת הוראות מפורטות לפינוי המחנה. על פי הפקודה, הפינוי היה עתיד להתחיל ב-25 בינואר בשעה 06:00. עוד נאמר כי במחנה יושארו החולים אשר אינם מסוגלים להתפנות בכוחות עצמם. הופה מינה את מפקד המשמר, תיאודור מאייר, למפקד הפינוי ולאחראי על ארגונו ולצדו מונו קצין נוסף ואחד מרופאי המחנה, ד"ר לאוב, שמילא תפקיד חשוב בארגון הפינוי בהתחשב בכך שהחולים שאינם יכולים להתפנות היו צריכים להישאר במחנה. הפקודה מפרטת גם את מסלול הפינוי שנקבע בכיוון כללי מערב, לכיוון העיירה למבורק (Lebork). בפקודה הובאו נתונים נוספים, כגון מספר טורי האסירים שייצאו את המחנה, מספר השומרים המלווים ודרכי ההצטיידות. הפקודה גם מבארת את הנוהל לטיפול בגופות האסירים שימותו במהלך הצעדה - יש להעבירן לקבורה בצורה מרוכזת ולדווח על כך למפקד הפינוי, מאייר.
ב-25 בינואר 1945 בשעה 04:00 לפנות בוקר הוצאו האסירים לרחבת המסדרים ועל פי פקודה מסודרת הוצעדו אל מחוץ למחנה בטורים שחולקו לפי ה"בלוקים" שבהם שכנו בזמן שהותם במחנה, כל אסיר קיבל לפני צאתו 500 גרם לחם ו-120 גרם מרגרינה.
התכנון המקדים המדויק נועד להקל על המורכבות הלוגיסטית הכרוכה בפינוים של 46,331 אסירים (מהם כ-35,000 יהודים) מהמחנה הראשי ועוד 22,521 אסירים (מהם כ-18,000 יהודים) ממחנות המשנה. לאמיתו של דבר, התכנון המקדים לא הורגש במחנות המשנה מאחר שפקודתו של הופה התעלמה מהם לחלוטין. הדוגמה הקיצונית ביותר למנת חלקם של אסירי אותם מחנות הייתה ברשת מחנות המשנה שבאזור קניגסברג (Kenigsberg). בין 15 ל-20 בינואר פונו כ-7,000 אסירים, כולם יהודים, ממחנות האזור ורוכזו במחנה קניגסברג. התקדמות החזית, שסגרה בפניהם את נתיב הנסיגה בדרך היבשה, ואובדן הקשר עם המחנה הראשי, הם אלו שככל הנראה הובילו את פיקוד האס אס המקומי להחליט על הובלת האסירים למכרה נטוש בקרבת פלמניקן (Palmnicken) שלחוף הים הבלטי ושם לנסות ולחסלם על ידי שימוש בחומר נפץ או באמצעות הזרמת גז רעיל, החלטה שבסופו של דבר לא יצאה לפועל. יציאתם של האסירים מהמחנה, נתנה את האות לתחילתו של מסע רצח רצוף שהתנהל בשלג הכבד ובקור העז, האסירים נורו על ידי השומרים ללא הבחנה ובמשך עשרת ימי המסע נרצחו למעלה מ-700 אסירים. ב-31 בינואר הגיעו האסירים לפלמניקן, שם הריצו אנשי האס אס את האסירים הימה, וקצרו בהם במכונות ירייה. ידוע על 33 ניצולים בלבד מאותו טבח נורא.
ממחנה גרוס-רוזן פברואר 1945
שיכונם הזמני של אלפי האסירים שפונו מערבה במחנה גרוס-רוזן ושימושו כתחנת מעבר לאסירים שפונו מאושוויץ, גרמו לכך שהצפיפות ששררה במחנה בסוף ינואר ובתחילת פברואר 1945 הפכה לבלתי נתפסת: בצריפי המחנה, שבדרך כלל הכילו 100–200 אסירים, שוכנו כעת 300–400 אסירים, ובמספר צריפים נדחסו מעל ל-1,500 אסירים. רק ב-6 בפברואר התקבלו במפקדת המחנה הוראות באשר לפינוי האסירים, ובתוך כיומיים החל פינויו החפוז של המחנה. עשרות צעדות מוות יצאו את שערי המחנה במהלכו של פינוי הרה אסון זה, וכ-44,000 אסירים מצאו את מותם במהלכן. ב-13 בפברואר 1945, עם שחרור המחנה על ידי הצבא האדום, נמצאו במקום כ-70 אסירים שהושארו על ידי הגרמנים על מנת למחוק את עקבות המחנה.
המצב במחנות במרץ 1945
במהלך מרץ 1945 התנהלו על ידי היינריך הימלר, מפקד האס אס ושר הפנים הגרמני, פעולות דיפלומטיות מסובכות וסותרות. הימלר, שחתר למניעת תבוסה גרמנית כפולה, קיים בצורה חשאית ובניגוד להוראותיו של אדולף היטלר מגעים ישירים ועקיפים עם דיפלומטים מארצות סקנדינביה ומשווייץ, כדי ולהסדיר כניעה גרמנית לצבאות המערב בלבד ובכך לעצור את הדהירה הסובייטית במזרח.
באותו הזמן, הצפיפות והמצוקה במחנות הריכוז על אדמת גרמניה הגיעו לשיאים חדשים וזאת עקב הגעתם של עשרות אלפי אסירים שפונו מן המחנות במזרח. ב-12 במרץ פקד הימלר על אוסוולד פוהל להורות אישית לכל אחד ממפקדי המחנות להפסיק את רצח היהודים ולהעניק להם טיפול הולם על מנת להשאירם בחיים. באמצע החודש יצא פוהל לסדרה של ביקורי בזק במספר מחנות ושלח את ריכרד גליקס (המפקח הכללי של מחנות הריכוז) למחנות. בפועל, נמשכו הפינויים של מחנות הריכוז השונים, ואלה נעשו תוך כדי מעשי רצח המוניים, ממש עד ליום האחרון של המלחמה באירופה, בתחילת מאי 1945.
לקריאה נוספת
- דניאל בלטמן, צעדות המוות, ירושלים: הוצאת יד ושם תש"ע 2010.
- ישראל גוטמן (עורך), האנציקלופדיה של השואה, ירושלים: הוצאת יד ושם ותל אביב: הוצאת ספרית פועלים, 1990.
- אלכסנדר מרטון, 186 המדרגות, ירושלים: הוצאת יד ושם, 1999.
קישורים חיצוניים
מיזמי קרן ויקימדיה
|
---|
- צעדות המוות בתערוכת האינטרנט "פרקים בתולדות השואה", באתר יד ושם
- עדותו של דב בר, ניצול שואה מחלם, על צעדת המוות מחלם, בערוץ היוטיוב של יד ושם.
- דניאל בלטמן, צעדות המוות: רוצחים וקרבנות, באתר יד ושם
- דניאל בלטמן, צעדות המוות (ינואר-מאי 1945): מי אחראי למה?, באתר יד ושם
- כך נראו צעדות המוות מהחלון הארץ
- צעדות המוות בית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם ומטח.
- מחקר: צעדות המוות יצרו דור חדש של רוצחים בגרמניה, באתר גלובס
- זיהוי שמותיהם של קרבנות צעדת מוות הקבורים בקבר אחים בפולין, מתוך אתר יד ושם
- בעז נוימן, "צעדות המוות, 1944-1945" מאת דניאל בלטמן, באתר הארץ, 21 ביולי 2010
- צעדת המוות אל וולרי שבצ'כיה, באתר יד ושם.
הערות שוליים
31296238צעדות המוות בשואה