ייקוב הדין את ההר
יִקּוֹב הַדִּין אֶת הָהָר הוא ביטוי חזל"י שמשמעותו היא - הקפדה מוחלטת על הכללים, ללא פשרות, ללא גמישות וללא רחמים. הביטוי משמש גם בעברית המודרנית ומופיע בפסיקות משפטיות.
מקור
מקור הניב הוא מלשון חז"ל:
נגמר הדין - אי אתה רשאי לבצוע. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע - הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע - הרי זה מנאץ. ועל זה נאמר "בֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'" (תהלים, י', ג'); אלא יקוב הדין את ההר, שנאמר "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵא-לֹהִים הוּא" (דברים, א', י"ז); וכן משה היה אומר: יקוב הדין את ההר.
אבל אהרן אוהב שלום, ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן" (מלאכי, ב', ו').
בברייתא זו שבתלמוד הבבלי, שמקורה בתוספתא (מסכת סנהדרין, פרק א, הלכה ג), דנים בשתי גישות התייחסות להלכה. הגישה הראשונה, המחמירה, המיוחסת למשה רבנו, היא גישת "יקוב הדין את ההר". לפי גישה זו, משנקבעו חוקים והלכות - יש לקיימם. לכן אין לנסות "לבצוע" - לפשר בין הצדדים הניצים.
הגישה הנגדית, המיוחסת לאחיו אהרן הכהן, היא גישה גמישה יותר, המתייחסת למכלול הנסיבות בהקשרן, ומעדיפה פשרה ושלום כאשר הדבר אפשרי.
שימוש
הביטוי משמש גם בעברית המודרנית להביע רדיפת צדק קפדנית בלי נכונות לסטיה מהחוק, ללא חמלה וללא משוא פנים.[1][2][3] הביטוי מופיע גם בפסיקות משפטיות.[4]
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: יקוב הדין את ההר |
- יקוב הדין את ההר, באנציקלופדיה יהודית "דעת"
- אומנות השלטון והפשרה באתר "כיפה"
הערות שוליים
- ^ מילון השפה העברית
- ^ יקוב הדין את ההר, באתר "האקדמיה ללשון העברית"
- ^ יקוב הדין את ההר, באתר מילון ספיר
- ^ דוגמא לפסקי דין, באתר תקדין
34438369ייקוב הדין את ההר