טרזיינשטט
 | |
| שער הכניסה לטרזיינשטט, ועליו רשום "העבודה משחררת" | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | גטו |
| מדינה | צ'כיה |
| תאריכים | |
| תאריך הקמה | נובמבר 1941 |
| תאריך שחרור | 8 במאי 1945 |
| אוכלוסייה | |
| צבא משחרר | הצבא האדום |
| מספר אסירים בשיא | כ-160,000 אסירים |
| השתייכות האסירים | יהודים |
| נתונים | |
| http://www.terezin.cz/en/index.asp | |
טֶרֶזְיֶינְשְטָט (מגרמנית: Theresienstadt; בצ'כית: Terezín, טֶרֶזִין) הוא מבצר במחוז לאבֶם שבצ'כיה, כ-60 ק"מ צפונית לפראג, שתפקד ככלא צבאי במהלך מלחמת העולם הראשונה, וכמחנה ריכוז ליהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה וליהודי מרכז אירופה ומערבה בזמן הכיבוש הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה. המקום כונה על ידי השלטונות הנאציים גטו, במסגרת ניסיונם לשוות למקום תדמית ייצוגית שונה.
מתוך 160,000 אסירים יהודים שנשלחו למחנה, כ-120,000 ניספו בשואה. ביום השחרור נותרו במחנה כ-19,000 בני אדם.
רקע היסטורי
מבצר טרזין נבנה בסוף המאה ה-18 על ידי יוזף השני, מלך בוהמיה, שקרא לו על שם אמו, מריה תרזה. מסביב למתחם נבנתה חומת אבן, והוקם בו מבצר שמטרתו הייתה למנוע פלישה פרוסית. בתחילת המאה העשרים התקיימה בתוך חומות המתחם העתיק עיירה צ'כית קטנה בשם "טרזין".
הקמת המחנה
הגסטאפו נטל את האחריות על טרזין ב-10 ביוני 1940, ובנובמבר 1941 הפכה העיירה מוקפת החומה למחנה סגור. השליטה על המחנה, שכונה באופן פורמלי "גטו", הייתה בידי "המשרד המרכזי לפתרון בעיית היהודים בבוהמיה ובמורביה", שהיה כפוף למשרד הראשי לביטחון הרייך.
בעיירה טרזין היו קיימים בניינים למגורים, אך עם הפיכתה למחנה לא הורשו משפחות יהודיות להתגורר בהם. בניגוד למקובל בגטאות, הופרדו האסירים לקבוצות של ילדים, גברים ונשים, ונכפה עליהם להתגורר במגורים נפרדים, ללא אפשרות לקשר חופשי ביניהם, בדומה למחנות ריכוז. זאת בנוסף לכללים נוקשים בהם נדרשו האסירים לעמוד. מחנה טרזיינשטט היה נתון לפיקוד של אנשי האס אס, בדומה למחנות ריכוז. השמירה בו הופקדה בידי שומרים צ'כים, שבאמצעות חלק מהם ויוזף בלהה הצליחו יושבי הגטו היהודים לקיים קשרים עם העולם. לצד המחנה שנועד ליהודים, התקיים גם מחנה הסגר נפרד לאסירים מדיניים – יהודים ולא-יהודים.
כוונות הנאצים, בהקימם את מחנה הריכוז טרזיינשטט, נחלקו לשלוש: ראשית - מקום איסוף ליהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה. שנית, לאחר ועידת ואנזה, ביקשו הנאצים לרכז בו את כל היהודים הקשישים, היהודים ידועי השם והיהודים בעלי הזכויות המיוחדות, כגון יהודים אשר לחמו למען גרמניה במלחמת העולם הראשונה וזכו לאותות הצטיינות;[1] שלישית, המקום הפך בסוף המלחמה לגטו לראווה למדינות המערב, בעודו ממשיך לשמש כתחנת ביניים בדרך לאושוויץ. מנהיגי יהדות צ'כיה, שלא ידעו על החלק השלישי בתוכנית, תמכו בהקמת הגטו מתוך תקווה למנוע את הגירוש למזרח ובדרך זו לשמור את היהודים הצ'כים על אדמת מדינתם עד תום המלחמה.
אכלוס המחנה
ב-24 בנובמבר 1941 הורה ריינהרד היידריך על תחילת ריכוז יהודי צ'כוסלובקיה בטרזין. התושבים המקומיים, הלא-יהודים, של טרזין, גורשו ביולי 1942, והחל ריכוזם של היהודים במקום.[2]
ב-24 נובמבר 1941 הגיעו למחנה משלוח חלוץ של 243 מגורשים שנקרא AK-1, ועד סוף מאי 1942 גורשו לגטו כ־30,000 יהודים – כשליש מיהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה. ביולי 1942 הפכה טרזיינשטט למקום הסגר לאוכלוסייה יהודית בלבד בתוך חומותיה. "זקן היהודים" של הגטו היה יעקב אדלשטיין, מנהיג התנועה הציונית בצ'כיה, שהיה בן 38 בעת קבלת התפקיד. אדלשטיין ניסה לבנות ברחבי המחנה עיר יהודית של ממש, כאינטרס יהודי, ובניגוד לראשי יודנראט אחרים עמד בתוקף על זכויות התושבים ככל שאפשרו לו התנאים. כך, למשל, ביקש להתפטר בשל ההוצאות להורג; ההתפטרות לא התקבלה, אך למשך תקופה קצרה עד סיום תפקידו בשנת 1943 לא היו עוד הוצאות להורג בטרזיינשטט. הוא גם העז להתעמת אישית עם אדולף אייכמן, ודחה את הצעת ארגון "החלוץ" להבריחו מהמחנה.[3] מחליפו בתפקיד היה פאול אפשטיין, וכשאפשטיין הוצא להורג בידי הגרמנים בספטמבר 1944 מונה לראש היודנראט בנימין מורמלשטיין.
לטרזיינשטט הגיעו אלפי מגורשים יהודים משטחי גרמניה ומאוסטריה,[4] רובם קשישים וחלקם בעלי אותות ממלחמת העולם הראשונה, שהנאצים בחרו שלא לשולחם באופן ישיר למחנות השמדה. יוצאי הקהילות הרבות שרוכזו בו, הפכו את המקום למעין בבואה ליהדות מרכז אירופה. חלק גדול מתושבי המחנה היה יהודים מומרים, יהודים למחצה, או יהודים הנשואים נישואי תערובת, שקרוביהם האריים השתדלו למענם.[1] עם זאת, היו במקום גם יהודים חרדים.
תנאי המחיה בטרזיינשטט היו קשים ביותר. המקום, שהיה בעבר עיירה בה התגוררו 7,000 צ'כים, אכלס למעלה מ-50,000 יהודים; השיא היה בספטמבר 1942, עם כ-58,000 אסירים, עם מזון דל ביותר. בשנת 1942 לבדה מתו מרעב קרוב ל-16,000 איש.
הקמת "גטו לראווה"
בטרזין רוכזו יהודים משכילים רבים מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה. אמנים (בהם לאו האס[5]), סופרים, מוזיקאים ומדענים רבים, ניהלו במקום חיי תרבות עשירים, ככל שאפשרו התנאים. מאחר שרבים מיושבי הגטו היו אנשי תרבות, התפתחה בגטו תרבות משל עצמה: הצגות תיאטרון רבות עלו בגטו, והייתה בו ספרייה ובה למעלה מ-60,000 ספרים. למשך זמן מה הועלו קונצרטים במחנה, ועליזה זומר, פסנתרנית ידועה ומוכשרת שנשלחה אל המחנה, השתתפה בהם כפסנתרנית.
האוכלוסייה הציונית, ובייחוד הנוער הציוני על תנועותיו, דאגו להמשך חינוך הילדים, גם בתנאי הגטו. קהילת טרזין הקפידה שכל ילד ימשיך בתוכנית לימודיו, כפי שהייתה טרם גירושו לטרזין. על בסיס יומיומי נערכו שיעורים ופעילויות ספורט. בשיא אכלוסו של הגטו, שהו בו כ-15,000 ילדים שהשתתפו בפעילויות החינוך והספורט הללו, אך עד תום המלחמה, שרדו מתוכם רק 1,100 ילדים לערך. בעבר פורסמו אומדנים אחרים, המפחיתים מספר זה עד לכ-150 ילדים בלבד, אולם רשימות הניצולים הוכיחו שמספר זה אינו נכון.
המחנה שימש, בדומה למחנות ריכוז וגיטאות אחרים, כתחנת מעבר ליהודי מרכז אירופה, בין חייהם בארצות מגוריהם לבין מחנות העבודה או מחנות ההשמדה בפולין. אף על פי כן, לאחר המלחמה יצא לו שם כ"גטו לדוגמה", וזאת, עקב שתי פעילויות תעמולה של הנאצים.
ביקור הצלב האדום הבינלאומי
ערך מורחב – גטו טרזין והצלב האדום
כ-500 מיהודי דנמרק שלא הספיקו לברוח טרם כיבושה לשוודיה, נשלחו לטרזין ב-1943. למשלוח זה הייתה חשיבות רבה, שכן ממשלת דנמרק התעקשה על הגעתו של הצלב האדום למחנה. היה זה צעד חריג, שכן רוב ממשלות מדינות אירופה שנכבשו בידי הנאצים, לא התעקשו על יחס הולם לאזרחיהן היהודים. הנאצים התירו את הביקור במחנה, במטרה לְהָזֵם את השמועות על מחנות ההשמדה שהחלו להתפשט באותה העת. על מנת למזער את הרושם של הצפיפות הקשה בטרזין, שלחו הנאצים יהודים רבים להשמדה באושוויץ, והקימו חנויות ובתי קפה מדומים, ליצירת רושם של חיים נורמליים בגטו יהודי. ב-23 ביוני 1944,[6] במהלך שביימו הנאצים היטב, ביקרה משלחת של הצלב האדום הבינלאומי בגטו. לפני הביקור, נצבעו הרחובות והחדרים מחדש, והחדרים "סודרו" כך שבכל חדר לא יהיו יותר משלושה אנשים. כך ביקרה המשלחת בגטו אסתטי ומרווח למראה, צפתה במשחק של ליגת כדורגל ואף צפתה באופרת הילדים "ברונדיבאר".
צילום סרט תעמולה
- ערך מורחב – טרזיינשטט (סרט)
התרמית שלעיל הצליחה עד כדי כך, שמפעילי התעמולה הנאצית החליטו לצלם סרט תעמולתי בטרזין. צילומי הסרט "טרזיינשטט - התיישבות יהודית", שבטעות נקרא גם "הפיהרר מעניק כפר ליהודים", החלו באוגוסט 1944 ונמשכו כארבעה שבועות. הבמאי היה היהודי אסיר המחנה קורט גרון, במאי ושחקן מפורסם, שהופיע עם מרלן דיטריך בסרט "המלאך הכחול". מטרת הסרט הייתה להראות כיצד יהודים חיים תחת הרייך השלישי, "הטוב והמיטיב". לאחר תום ההסרטה, נשלח רוב הצוות ואף הבמאי עצמו, למוות באושוויץ. גרון ואשתו נרצחו בתאי הגזים ב-28 באוקטובר 1944. הסרט הושלם על ידי צוות צילום וחדשות צ'כי, כולל מוזיקה וקול שהוקלטו בגטו. הסרט מעולם לא הוצג בשלמותו לאחר המלחמה, כיון שלא שרד. עם זאת הסרט הוקרן 4 פעמים ביו חומות הגטו בביקורי הצלב האדום במרץ - אפריל 1945. קטעים מתוך הסרט נמצאו החל משנת 1969 בצ'כיה, במרתפי הארכיון ביד ושם וארכיון בפולין. יש כיום 21 דקות מתוכנו.
המשלוחים
באמצע ינואר 1942 יצאו שני משלוחים ראשונים לגטו ריגה שבשטח ברית המועצות, ובכל אחד מהם 1,000 איש. יהודים אלו נורו למוות במהלך אותה שנה באתרי רצח שונים ביערות שסביבות העיר.
לאחר הפוגה של חודשיים החלו לצאת באמצע חודש מרץ 1942 שוב משלוחים, אלא שהפעם לכיוון פולין, לאזור הגנרלגוברנמן, שבו הייתה מרוכזת מרבית האוכלוסייה היהודית בפולין הכבושה. בין החודשים מרץ עד יוני יצאו מהגטו 15 משלוחים, שבכל משלוח 1,000 יהודים. 13 משלוחים הגיעו לשישה גטאות שונים במחוז לובלין שהוקמו לצד מסילות ברזל. משלוח אחד הגיע לגטו ורשה ומשלוח אחד, האחרון בסדרה זו, הגיע כפי הנראה ישירות למחנה ההשמדה סוביבור. שהות היהודים בגטאות מחוז לובלין הייתה קצרה. תוך מספר שבועות, או אפילו ימים בודדים הם נשלחו להשמדה. הכשירים לעבודה מביניהם נשלחו לעבודת כפייה במחנה מיידנק ובמחנות עבודה אחרים בסביבה שם מרביתם נספו עקב התנאים הקשים. שאר היהודים ששרדו את תנאי המחיה הקשים בגטאות נשלחו אל מותם במחנות סוביבור ובלז'ץ. היהודים שנשלחו לגטו ורשה גם סבלו מתמותה גבוהה ואלו ששרדו נשלחו בגרוש הגדול שהיה בקיץ אותה שנה לטרבלינקה.
בחודשים יולי–ספטמבר יצאו שמונה משלוחים מהגטו בטרזיינשטט ובהם 8,000 יהודים אל יעדים שונים בשטחי ברית המועצות הכבושים. יהודים אלו נורו למוות באתרי רצח שונים. חלקם מיד עם הגיעם לאתר הרצח וחלקם לאחר שהות קצרה בגטאות.
בספטמבר 1942 החלו שילוחים ישירים להשמדה במחנה ההשמדה טרבלינקה, בעשרה משלוחים נשלחו 18,000 יהודים אל מותם עד סוף אוקטובר, ומהם שרדו רק שני גברים.
בסוף אוקטובר 1942 הוסב שוב יעד השילוחים, אולם הפעם אל מחנה המוות אושוויץ, שהיה הקרוב ביותר מכל היעדים הקודמים. בדצמבר 1943 נשלח לאושוויץ זקן היהודים יעקב אדלשטיין, לאחר שנתפס מזייף רישומים על מנת להציל יהודים. הוא הוצא להורג באופן אישי בבלוק 11. המשלוחים של סתיו 1943 לא נשלחו אפילו לסלקציה ונשארו במחנה משפחות בבירקנאו מתוך מגמה להראות לנציגי הצלב האדום כי במחנה חיות משפחות יהודיות. לאחר סיום הביקור של משלחת הצלב האדום, נשלחו אל מותם 4,000 אסירים יהודים בלילה אחד, בחדש מרץ 1944. המשלוחים לאושוויץ נמשכו עד סוף אוקטובר 1944,[7] והופסקו עם התקרבות הצבא האדום.
בסך הכול נשלחו כ-160,000 יהודים לטרזין, כולל אלה שהגיעו בצעדות המוות. כרבע מהם (כ-35,000) נספו בו, רובם ממחלות ורעב וכ-88,000 נשלחו להשמדה במזרח, מתוכם ניצלו 4,135. 19,000 ניצולים שרדו בתום המלחמה. הנאצים העבירו את השליטה על המחנה לצלב האדום ב-3 במאי 1945, וחמישה ימים לאחר מכן שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום.
מפקדיו הגרמנים של מחנה טרזיינשטט
- זיגפריד זיידל (נובמבר 1941 - יולי 1943)
- אנטון בורגר (יולי 1943 - פברואר 1944)
- קארל רהם (פברואר 1944 - מאי 1945)
בתום המלחמה נתפסו זיידל[8] ורהם ונגזר עליהם עונש מוות. הם נתלו; בורגר נמלט, ונידון למוות שלא בפניו.
אחד ממפקדי מחנה הריכוז היה אנטון מלות', אשר היה מפקד הגסטפו ב"מבצר הקטן" שליד העיר טרזין. אנטון מלות' הוסגר לגרמניה בשנת 1988 אך רק בשנת 2000 הואשם על ידי מחלקת התביעה הציבורית במינכן. ב-30 במאי 2001 הורשע מלות על ידי בית המשפט המחוזי במינכן בגין רצח וניסיון לרצח ונידון למאסר עולם. לאחר מספר חודשי מאסר נמצא מלות כחולה סרטן, הוכרז כבלתי כשיר למאסר ושוחרר. מת בבית אבות בשנת 2002.
טרזין כיום
לאחר המלחמה שבו ליישוב טרזין תושבי העיירה המקוריים, אך הצבא שהה שם עד 1996, עת שעזב תוך פגיעה בכלכלת המקומיים. כיום קיים במקום יישוב צ'כי קטן של 2,900 נפש, וכן אתר זיכרון לנרצחים. ארכיון המחנה, המכיל יצירות ספרותיות ומוזיקליות, יומנים, אלבומים וצילומים מנוהל כיום על ידי מוזיאון טרזין (ראו קישור חיצוני)
ב-30 ביוני 2009 נחתמה במקום הצהרת טרזין, אמנה בינלאומית, אך ללא תוקף מחייב, העוסקת בהשבת נכסים אשר הוחרמו על ידי גרמניה הנאצית בתקופת השואה וכן ברווחת ניצולי השואה.
לזכר מחנה הריכוז טרזיינשטט הוקם מוסד הנצחה הכולל ארכיון, כיתות לימוד ותצוגה מוזיאלית. המקום נקרא "בית טרזין", הנמצא בקיבוץ גבעת חיים איחוד.
בשנת 1995 הוצגה האופרה "קיסר אטלנטיס" שנכתבה על ידי ויקטור אולמן בהיותו בטרזינשטאט, אך ברגע אחרון הצגתה בשנת 1944 בוטלה. בהצגה זו השתתף גם פאול קלינג שהיה בין הצוות שהיה צריך לעלות על הבמה בשנת 1944.
ראו גם
- חיי התרבות בגטו טרזין
- אין פרפרים פה
- בית טרזין
- ליאו בק
- פרידל דיקר ברנדייס
- פטר ארבן
- יירקה טאוסיג
- הלגה וייס
- פאבל מאהרר
- פרדי הירש
- ליגת טרזין
לקריאה נוספת
- רות בונדי, אדלשטיין נגד הזמן הוצאת זמורה ביתן, 1981
- ברק חמדני, ורד צהוב, הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2012
- מירה קמנצקי, טרזין, סאגה לשואה, הוצאת כרמל, 2021
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: טרזיינשטט |
אתר האינטרנט הרשמי של טרזיינשטט- טרזיינשטט (Terezin), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
- וויטך בלודיג וג'וזף רוברט וייט, טרזין, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק A, עמ' 180–184), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
- אתר ההנצחה הצ'כי בטרזין
- אתר "בית טרזין", קרן להנצחת זכר חללי גטו טרזין
- על טרזין באתר מט"ח
- גטו טרזין, באתר משרד החינוך, מנהל חברה ונוער
- ציורים ושירים של ילדי גטו טרזיינשטט, דבר, 6 במרץ 1964
- אמנות בגטו טרזין
- כתבת מחקר על סרט התעמולה בטרזין
- רשימת כל המשלוחים שנשלחו אל גטו טרזין מרחבי אירופה והמגטו אל אתרי רצח ומחנות השמדה (שם המשלוח, תאריך ומספר המגורשים)
- ליטל לוין, 09.02.1944 /נטיעות ט"ו בשבט בגטו טרזינשטאט, באתר הארץ, 9 בפברואר 2011
- תמירה צדקיהו-חסון, גטו טרזין: חלון הראווה של התעמולה הנאצית, באתר ynet, 19 באפריל 2012
- שטרות כסף מגטו טרזין באתר הספרייה הלאומית
- לוח שנה לשנת תש"ד (1943–1944) שהוכן בגטו טרזין, באתר יד ושם
- גירוש יהודים מאוהרסקי ברוד שבצ'כוסלובקיה לגטו טרזין, ינואר-פברואר 1943, באתר יד ושם
- על חיי הדת בגטו טרזין, באתר יד ושם
- לימוד ערבית בגטו טרזין, באתר יד ושם
- אלבום בר המצווה של יז'י באדר בטרזין, באתר יד ושם
- ספן ליט, שטרות כסף ליהודים בלבד בגטו טרזין, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, אפריל 2019
- טרזיינשטט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
טרזיינשטט (מחנה ריכוז), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 שרה נשמית, מדוע איחר כל כך המרד: שיטת ההסוואה והמרמה, מתוך מאבקו של הגטו (ישראל: הקיבוץ המאוחד, 1972).
- ^ על גירוש יהודים תושבי מערב צ'כוסלובקיה לגטו טרזין, באתר יד ושם
- ^ למרות אומץ לבו של אדלשטיין, ה"יודנראט" (הממשל היהודי) במחנה היה בעל סמכויות מוחלשות. לא הייתה לממשל זה סמכות להחליט בענייני שלטון עצמי מהותיים, כדוגמת חלוקת מזון, ולא הייתה בו משטרה יהודית. אדלשטיין עצמו נשלח לאושוויץ בדצמבר 1943, עם משפחתו, שם הוצא להורג.
- ^ על גירוש יהודים מגרמניה אל גטו טרזין באתר יד ושם
- ^ על האס בטרזין, באתר יד ושם
- ^ על ביקור הצלב האדום ביוני 1944 בגטו טרזין באתר יד ושם
- ^ על גירושה של יהודיה מגטו טרזין לאושוויץ באוקטובר 1944, באתר יד ושם.
- ^ נאסר מפקד מחנה טריזנשטאט, דבר, 10 באוקטובר 1945
36165231טרזיינשטט