טרזיינשטט (סרט)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית סרט ריקה . Theresienstadt. Ein Dokumentarfilm aus dem jüdischen Siedlungsgebiet ("טרזיינשטט: סרט תיעודי מאזור ההתיישבות היהודית"), ובאופן לא רשמי: Der Führer schenkt den Juden eine Stadt ("הפיהרר נותן עיר ליהודים"), היה סרט תעמולה נאצי בשחור-לבן. הוא בוים על ידי האסיר היהודי הגרמני קורט גרון והקולנוען הצ'כי קארל פצ'ני (Karel Pečený), בעזרת איוואן ווייטק פריץ', תחת פיקוח צמוד של האס-אס בגטו טרזין, ונערך על ידי החברה של פצ'ני, Aktualita. הסרט צולם בעיקר בסתיו 1944, הושלם ב-28 במרץ 1945 והוקרן באופן פרטי ארבע פעמים. לאחר המלחמה הסרט אבד אך כעשרים דקות של קטעים ממנו התגלו מאוחר יותר בארכיונים שונים.

בניגוד לסרטי תעמולה נאציים אחרים, שהיו בשליטת משרד התעמולה של יוזף גבלס, "טרזיינשטט" היה פרי המחשבה והיצירה של המחלקה לענייני יהודים של הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה, ביוזמתו של הנס גינתר. הסרט, שהציג כביכול יהודים שמחים ובריאים, היה חלק מתוכנית נאצית להשתמש בגטו טרזין בניסיון לְהָזֵם את הדיווחים על רצח עם של יהודים, דיווחים שהגיעו לבעלות הברית המערביות ולמדינות נייטרליות. עם זאת, הסרט לא זכה לתפוצה רחבה ולא הייתה לו הזדמנות להשפיע על דעת הקהל.

רקע

טרזין היה גטו נאצי בפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה - צ'כיה הכבושה בידי הגרמנים. הוא נבנה בתוך עיירת מבצר, טרזין.[1] בין השנים 1941–1945 הועברו למחנה כ-140,000 יהודים. לפני המלחמה שכנו בעיירה כ-7,000 איש. בשנות קיומו של הגטו, האוכלוסייה הממוצעת בו מנתה כ-45,000 נפש. כ-33,000 מתו בטרזין וכמעט 90,000 גורשו לגטאות, מחנות השמדה ומרכזי הרג אחרים, שם עמדו בפני מוות כמעט בטוח.[2]

ב-1942 צולם סרט תעמולה נאצי בטרזין. בניגוד לסרטי תעמולה נאציים אחרים, היוזמה באה מהנס גינתר, מנהל המשרד המרכזי של האס-אס ליישוב השאלה היהודית בבוהמיה ומורביה, חלק מהמשרד הראשי לביטחון הרייך, ולא ממשרד התעמולה של הרייך של יוזף גבלס.[3] זו הייתה תוצאה של מאבק כוחות בין הרייכספרוטקטור ריינהרד היידריך וגבלס; היידריך זכה בזיכיון שקבע שכל התעמולה שתופק בפרוטקטורט תבוצע באמצעות משרד מיוחד בממשל הפרוטקטורט.[4] הסרט נכתב כנראה על ידי אירנה דודלובה (Irena Dodalová), אסירה יהודייה צ'כית שניהלה אולפן קולנוע בפראג עם בעלה לפני המלחמה.[3][5] מעט ידוע עליו, מכיוון שהוא מוזכר מעט בזיכרונותיהם ובעדויותיהם של ניצולי טרזין, והוא התגלה מחדש בצורה חלקית רק בשנת 1994.[3][6]

בניסיון לשמר את אמינותו כארגון הומניטרי בזמן שהדיווחים על השמדה המונית של יהודים המשיכו להגיע לבעלות הברית המערביות, ביקש הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) לבקר בטרזין בנובמבר 1943.[7] ב-23 ביוני 1944, מוריס רוסל, נציג הצלב האדום הבינלאומי, ושני פקידים דנים יצאו לסיור בטרזין. לקראת הביקור "ייפו" הגרמנים וניקו את המחנה וערכו פעילויות תרבות כדי להציג בפני המבקרים אשליה של קהילה שמחה וחרוצה. כדי להסתיר את אכלוס היתר של המחנה, אלפי אנשים גורשו למחנה המשפחות באושוויץ לפני הגעתה של משלחת הצלב האדום. בדו"ח שלו טען רוסל שיהודים זכו ליחס טוב ולא גורשו מטרזין.[8] רוסל נתן עותקים של תמונות שצילם במהלך הביקור, ומשרד החוץ הגרמני השתמש בהם כדי לטעון שיהודים זכו ליחס טוב תחת השלטון הנאצי.[9]

צילומים

צילום מתוך הסרט של דודלובה (1942)

ההכנות לסרט שני על גטו טרזין, שוב בחסות גינתר ולא גבלס, החלו במקביל לייפוי הגטו לפני ביקור הצלב האדום.[10] המשרד המרכזי של גינתר, שפעילותו מומנה מרכוש יהודי שדוד, שילם לחברה צ'כית בשם Aktualita סכום של 350,000 קורונה צ'כית (35,000 רייכסמארק) כדי להפיק את הסרט.[11] בדצמבר 1943 הצטווה אסיר, כנראה יינדז'יך וייל (Jindřich Weil), לכתוב תסריט, והוא סיים שתי טיוטות עד מרץ 1944.[10][12] ב-20 בינואר 1944 צילמו הנאצים את הגעתו של טרנספורט של יהודי דנמרק ונאום קבלת פנים מאת פאול אפשטיין, במטרה לכלול חומר מצולם זה בסרט שיוכן מאוחר יותר.[13][14] [12] לא היה מאמץ להשלים את הסרט לפני ביקור הצלב האדום ולהקרין אותו לאורחים.[10] קארל מרגרי (Karel Margry), היסטוריון הולנדי שחקר את סרטי התעמולה של טרזין, טוען כי למאמצי הייפוי הייתה עדיפות גבוהה יותר וכי התעמולה הייתה אמורה להיות יעילה יותר אם הייתה מצולמת לאחר ייפוי הגטו.[13]

קורט גרון, שחקן ובמאי יהודי גרמני מוביל, ברח להולנד וגורש מווסטרבורק לטרזין בפברואר 1944.[10] ביולי 1944 הוקם פרויקט הסרט לתחייה וגרון נצטווה לכתוב תסריט, שבו נעשה שימוש בסרט. התסריט אמנם נזקף באופן מסורתי לזכותו של גרון, אך הוא דבק בטיוטה של וייל ובתכתיבי האס-אס. תפקידו היצירתי היה מינימלי. בימוי הסרט מיוחס לו, אך תפקידו בצילומים היה יותר סמלי מאשר מהותי, לפי היסטוריון הקולנוע הספרדי רפאל דה אספנייה. עדי ראייה מדווחים שגרון דחק ללא הרף ביהודים להתנהג בשמחה כפי שרצו הגרמנים וארגן סצנות המוניות. עם זאת, אנשי אס-אס פיקחו על הצילומים, וקארל רהם וגינתר פיקחו על הסצנות. כשרהם לא נכח על הסט, נאלץ גרון לשלוח לו דיווחים מפורטים.[13][15]

הצילומים התקיימו במשך אחד עשר ימים בין 16 באוגוסט ל-11 בספטמבר 1944.[12] עוזרי הבמאים היו פרנטישק זלנקה, יו ספיר (Jo Spier) והאנס הופר (Hofer).[16][17][18] קארל פצ'ני והחברה שלו, Aktualita, סיפקו את הצלמים, ובאמצע הצילומים החל פצ'ני לתפקד בתור הבמאי.[19] שני הצלמים היו איבן פריץ' (הצלם Frič) וצ'נק זרדניצ'ק (Čeněk Zahradníček), בסיוע בנדה רוזנויין. את הפסקול יצרו ירוסלב סצ'ורה ויוזף פרנצ'ק.[18] אקטואליטה שיתפה פעולה עם חברת החדשות הגרמנית Favoritfilm בהפקת הסרט.[14] אסירים בעלי מראה יהודי סטריאוטיפי שלא נראו כסובלים מתת תזונה, נבחרו להופיע בסרט. הם קיבלו חופש מהעבודה לצורך חזרות וצילומים, ומי שלא רצה להופיע אוים בעונש חמור.[17]

ב-28 באוקטובר 1944 גורש גרון לאושוויץ, שם נרצח. הוא לא ראה ולו גרסה ראשונית של הסרט. הסרט נערך על ידי איוון פריץ', שלא השתמש בהצעות של גרון או בתסריטים, אלא בטכניקה מאולתרת בה השתמש בסרטוני החדשות השבועיים של אקטואליטה. פריץ' נאלץ לערוך את הסוף שלוש פעמים לפני שגינתר הסכים לו. העריכה הסופית הייתה שונה מהתסריט של גרון ביולי 1944, מהצעת העריכה המאוחרת שלו או מחזונו המקורי. במרץ 1944 שלחה אקטואליטה צוות לטרזין על מנת לאסוף דוגמאות של "מוזיקה יהודית", כולל קטעים מיצירתם של פליקס מנדלסון, ז'אק אופנבך, ואופרת הילדים ברונדיבר מאת אסיר טרזין הנס קראסה. המוזיקה בוצעה בניצוחו של המלחין היהודי הדני פיטר דויטש, שהיה לו ניסיון בפסקול קולנוע לפני המלחמה. האס-אס השלים את הסרט ב-28 במרץ 1945, בזמן כדי להציג בפני משלחת ה-ICRC שהגיעה ב-6 באפריל 1945.[20][21]

תוכן

הסרט נמשך כ-90 דקות.[20] הניצולים זוכרים מה צולם, אך לא באילו סצינות נעשה שימוש בגרסה הסופית. הסרט המלא אבד, אך מסמך ששרד משלב העריכה מפרט את כל הרצפים (סיקוונסים) כפי שהופיעו בגרסה הסופית.[22] פרגמנטים ששרדו וציורים של יו ספיר אפשרו להיסטוריונים לקבל מושג כללי של הממד החזותי ותמונה של רוב הסצנות ב-38 הרצפים של הסרט", לפי מרגרי. דבר לא שרד מסצנה המציגה את חצר השלטון העצמי (היודנרט) ומסצנה אחרת בחדר אוכל.[23][24]

הסרט נפתח עם מקהלת הילדים, בבימויו של קארל פישר, ששרה את האורטוריה של מנדלסון, אליהו. בחוץ מנגנת הגטו סווינגרס, להקת ג'אז, ו"פרומיננטים" (אסירים בכירים) נהנים מאוכל ומשקאות במרפסת ובבית קפה מדומה. כמו כן מתקיימים אירועי ספורט שונים. שמונת הסיקוונסים הראשונים של הסרט מציגים פעילויות פנאי, וכך נותנים את הטון להמשך הסרט ומציגים את טרזין כאתר נופש.[23][25] חלקים מאוחרים יותר של הסרט מתמקדים בעבודה, כולל השלטון העצמי היהודי, פרויקטי בנייה, סדנאות מלאכה וחקלאות. ה"ג אדלר ציין שצורות העבודה המתוארות בסרט לא היו דומות לאלה שביצעו רוב האסירים. כמו כן מוצגים מוסדות מזויפים, מדומים, שלא התקיימו בגטו בפועל, כמו בנק וחנויות שונות. הטיפול הרפואי בטרזין, כולל בית חולים ובית הבראה, מופיע.[17][26][27] חיי המשפחה ושעות הפנאי מתוארים לקראת סוף הסרט.[17][28] הסצנה האחרונה היא של ביצוע של אופרת הילדים ברונדיבר (Brundibar).[26]

קארל רהם התעקש לצלם את האסירים הבכירים של טרזין ולחץ על גרון לכלול עוד מהם בצילומיו.[19] בין הבכירים שהופיעו היו יו ספיר, מקס פרידיגר, פאול אפשטיין וליאו בק.[23] האס-אס התעקש שהפסקול של הסרט יורכב ממלחינים יהודים.[28] הסרט הוא באיכות טכנית טובה,[24] וההתמקדות בפעילויות פנאי יוצרת "אווירה של מסיבה תמידית". מרגרי מציינת שהקריינות הייתה "המרכיב העיקרי המעוות את האמת", אך היא בכל זאת כללה מידע עובדתי.[22] לפי מרגרי, היסטוריונים הגזימו בשקריות הסרט. אף על פי שהסרט בכללותו הוא "מלאכת תעמולה מרושעת", האותנטיות החזותית של הסרט רבה יחסית, והסרט מתאר מרכיבים מחיי היום-יום בגטו.[22] מרגרי טוענת כי "חוסר היושר הבוטה של הסרט נובע ממה שהוא לא הראה: הרעב, האומללות, הצפיפות, עבודת העבדים למען כלכלת המלחמה הגרמנית, שיעור התמותה הגבוה, ובעיקר השילוחים למזרח".[22]

הסרט לא נועד להיות מוצג בגרמניה. התועמלנים הנאצים קיוו להפיץ אותו במדינות נייטרליות כדי להתמודד עם דיווחי החדשות של בעלות הברית על רדיפת יהודים. עם זאת, עד שהסרט הושלם ב-28 במרץ 1945, התבוסה הקרובה של גרמניה הפכה את הפצתו לבלתי אפשרית.[29] פרשנות חלופית היא שעד למועד השלמתו, הסרט נועד לקהל מובחר יותר והתמקד בהצגתם הקולנועית של אסירים "בולטים" שלמעשה נרצחו באושוויץ, וזאת כדי לשכנע את הצלב האדום שהם עדיין בחיים. בגלל הקהל המובחר הזה, היסטוריונית הקולנוע הצ'כית נטשה דרובק (Natascha Drubek) טוענת שהסרט לא היה תעמולה במובן האמיתי.[16]

הקרנות

ידוע שהסרט הוקרן לפחות שלוש פעמים. לדברי מרגרי, בסוף מרץ או תחילת אפריל הוצג הסרט באופן פרטי לקציני אס-אס בכירים, כולל מפקד האס אס והמשטרה בפרוטקטורט, קרל הרמן פרנק, וכן גינתר ורהם בארמון צ'רנין בפראג. הוא הוצג בטרזין ב-6 באפריל 1945 בפני משלחת של הצלב האדום, שכללה את אוטו להנר ופול דוננט, בליווי הדיפלומט השווייצרי בוכמולר. גם כפופו של פרנק, ארווין ויינמן, נכח במקום.[29] רהם העיד שהיה מרותק למיטתו עם חום ב-6 באפריל, ועל סמך זאת טוענת דרובק ששתי ההקרנות הללו היו זהות, וכי להנר ודוננט ראו את הסרט ב-6 באפריל בארמון צ'רנין עם פרנק אך לא עם רהם.[16]

ב-16 באפריל 1945 הוצג הסרט פעמיים בטרזין, תחילה לבנו מוסי, בנו של ז'אן מרי מוזי, פוליטיקאי שווייצרי שניהל משא ומתן עם הימלר, בחברת קצין האס-אס פרנץ גרינג. לאחר עזיבתו של מוסי, הסרט הוצג בפני ישראל קסטנר, יו"ר ועדת העזרה וההצלה של יהודי הונגריה. את קסטנר ליוו שני אנשי צוותו של אייכמן. נכחו גם גינתר, סגנו גרהארד גינל (Gerhard Günel), רהם וראש היודנרט בגטו, בנימין מורמלשטיין. לכל אלו שצפו בסרט הייתה גישה לדיווחים עצמאיים לפיהם מאות אלפי יהודים נרצחו באושוויץ ואין אינדיקציה לכך שמישהו מהם הושפע מהסרט.[30] בהמלצתו של הבמאי פצ'ני הופקדו 25 ארגזים של קטעי סרטים במחסן של Favoritfilm בהולשוביצה (Holešovice) זמן קצר לפני ההתקוממות בפראג. המחסן ניזוק מפצצת תבערה ב-7 במאי 1945. אווה סטרוסקובה טוענת שייתכן שגינתר הורה להשמיד את הסרט. אין הוכחה שהסרט "טרזיינשטט" היה במחסן, ולכן ייתכן שהסרט אבד באופן אחר.[14]

היסטוריוגרפיה

לאחר המלחמה הסרט אבד.[31] ארכיון ה-RSHA נשרף ב-1945, כך שגם הניירת של הנאצים הנוגעת ל"טרזיינשטט" הושמדה.[16] מאוחר יותר התגלו בארכיונים שונים פחות מ-25 דקות של קטעים.[32] פשמישל שנבך (Přemysl Schönbach) גילה קטעים מהסרט במשנו (Mšeno) במאי או יוני 1945. הוא שמר אותם בארכיון פרטי, אבל הראה אותם לוולדימיר קרסל, מרצה בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה של האקדמיה לאמנויות הבמה בפראג ב-1964, מה שהביא להפקדה של עותק של הצילומים בארכיון הלאומי של צ'כוסלובקיה. בשנת 1964 מכר שנבך את הזכויות למיכאל בורנקמפ, עיתונאי מערב גרמני, שהשתמש לאחר מכן בצילומים בסרט התיעודי "So schön war es in Terezin" (זה היה כל כך נחמד בטרזין), שהוקרן בפסטיבל אוברהאוזן ב-1965. צ'כוסלובקיה הייתה תחת שלטון קומוניסטי באותה תקופה, ולכן נידון שנבך לשלוש שנות מאסר על תנאי. בשנת 1965 התירו השלטונות הצ'כוסלובקיים ליצור סרט תיעודי המבוסס על הצילומים, "Město darované: (העיר שניתנה [ליהודים, לכאורה]), סרט המשמש עד היום את מוזיאון גטו טרזין. קטעי צילומים, כולל רצף הכותרות, התגלו בבניין לשעבר של הגסטפו בפראג על ידי האסיר לשעבר יז'י לאושר בתאריך לא ידוע והועברו לארכיון ישראלי, שם התגלו מחדש ב-1987. נאום שנשא פאול אפשטיין התגלה בפראג בשנת 1997.[14] הצילומים הישראליים פוצלו ל-24 קטעים, הקצר שבהם היה פריים אחד והארוך שבהם - שתי דקות.[33] מקור מידע נוסף לגבי מה שצולם הוא המערכונים של יו ספיר, מאייר יהודי הולנדי שצפה בצילומים וערך 332 סקיצות של סצנות מנקודת מבטה של המצלמה. כמה מבקרים הניחו שהמערכונים שלו נעשו לפני הצילומים, אך נראה שלא כך הוא.[34]

לפי קורט גרון, הכותרת המקורית הייתה "Die jüdische Selbstverwaltung in Theresienstadt" (הממשל העצמי היהודי בטרזיינשטט); מאוחר יותר נתן גרון לסרט את השם "טרזיינשטט". קטעים מהסרט שהתגלו בארכיון ישראלי ב-1988 חשפו שהכותרת הרשמית הייתה "טרזיינשטט", עם כותרת המשנה "Ein Dokumentarfilm aus dem jüdischen Siedlungsgebiet" (סרט תיעודי מאזור ההתיישבות היהודית). לדברי מרגרי, הנאצים כינו אותו "סרט דוקומנטרי" על מנת להציג את הסרט כייצוג אותנטי של חיי טרזין ולא כתעמולה מבוימת, ושלוש המילים האחרונות נועדו לרמז שהיו עוד "יישובים יהודיים" כמו טרזין. אסירים יהודים העניקו לסרט כותרת אירונית, "Der Führer schenkt den Juden eine Stadt", ("הפיהרר נותן עיר ליהודים"), במהלך החודשים האחרונים של המלחמה.[16][35] התפיסה השגויה לגבי הכותרת הנכונה שימשה במספר ניתוחים של תעמולה נאצית על ידי מבקרי קולנוע.[35]

היסטוריונים של קולנוע טענו לא פעם שהסרט הוזמן על ידי גבלס, אבל כנראה זו טעות.[36] חוקרים רבים טענו כי הסרט הוזמן לאחר ביקור הצלב האדום ביוני, אך הכנתו החלה עוד בסוף 1943.[37] עקב מקורו המוקדם של הסרט, נראה שיש להטיל ספק בתיאוריות רבות שהוצעו לגבי הסיבה לכך שהנאצים הזמינו את הסרט.[37] נטען כי היינריך הימלר היה מעורב בהפקת הסרט והראה אותו לסוכני בעלות הברית המערביות עימם ניהל משא ומתן חשאי בסוף 1944. עם זאת, העדות היחידה המצביעה על כך שהוא ידע על קיומו של הסרט היא מכתב ממזכירו רודולף ברנדט למעסה האישי שלו פליקס קרסטן, במרץ או באפריל 1945.[37]

מורשת

אתר הסרטים הגרמני filmportal.de מתאר את הסרט כ"אחד מסרטי התעמולה הנאציים הציניים והנתעבים ביותר".[18] בביקורת על הסרט התיעודי הקנדי "Prisoner of Paradise" משנת 2002, שהתמקד בתפקידו של גרון בסרט, קבע אנטרטיינמנט ויקלי כי הסרט משנת 1944 היה "עבודה של תעמולה כל כך סוטה עד שמזדעזעים מההבנה שאפילו הנאצים יכלו לחשוב על לעשות זאת."[38] במשך שנים רבות, ההנחה הייתה שהמשתתפים בסרט הם משתפי פעולה, והם נשפטו בחומרה רבה. קארל פצ'ני הורשע בשיתוף פעולה ב-1947 ונידון לחמש שנות מאסר, עשר שנים אובדן זכויות אזרח והלאמה של החברה שלו ונכסים אחרים. הערכה מאוחרת יותר ריככה הערכה זו. מרגרי קובעת שהשתתפותה של חברת "אקטואליטה" כנראה נכפתה על ידי האס-אס. היא מציינת שהצלם פריץ' הבריח תמונות סטילס מהאולפן תוך סיכון אישי ניכר ופצ'ני סיכן את חייו בכך שדחה את השלמת הסרט עד לאחר שזה כבר לא היה יכול להועיל לגינתר.[12][14] הסרט שימש מכחישי שואה כדי לעשות הכללות שווא לגבי היחס ליהודים על ידי המשטר הנאצי.[16][39]

מקורות

מקורות מודפסים

  • Adler, H. G. (2017) [1955]. Theresienstadt 1941–1945: The Face of a Coerced Community (באנגלית). תורגם ע"י Cooper, Belinda. Cambridge: Cambridge University Press. ISBN 9780521881463.
  • Drubek, Natascha (2016). "The Three Screenings of a Secret Documentary. Theresienstadt Revised". Apparatus. Film, Media and Digital Cultures of Central and Eastern Europe (באנגלית). Media and Digital Cultures of Central and Eastern Europe (2–3). doi:10.17892/app.2016.0002-3.73. ISSN 2365-7758.
  • de España, Rafael (2001). "El film sobre Theresienstadt. Un ejemplo atípico de propaganda nazi" [The film about Theresienstadt. An atypical example of Nazi propaganda]. Historia, Antropología y Fuentes Orales (בספרדית) (25): 151–157. JSTOR 27753068.
  • Farré, Sébastien; Schubert, Yan (2009). "L'illusion de l'objectif" [The Illusion of the Objective]. Le Mouvement Social (בצרפתית). 227 (2): 65–83. doi:10.3917/lms.227.0065. S2CID 144792195.
  • Fleming, Michael (2014). Auschwitz, the Allies and Censorship of the Holocaust (באנגלית). Cambridge: Cambridge University Press. ISBN 9781139917278.
  • Margry, Karel (בינואר 1992). "'Theresienstadt' (1944–1945): The Nazi propaganda film depicting the concentration camp as paradise". Historical Journal of Film, Radio and Television (באנגלית). 12 (2): 145–162. doi:10.1080/01439689200260091. ISSN 0143-9685. {{cite journal}}: (עזרה)
  • Margry, Karel (באוגוסט 1999). "The First Theresienstadt Film (1942)". Historical Journal of Film, Radio and Television. 19 (3): 309–337. doi:10.1080/014396899100190. {{cite journal}}: (עזרה)
  • Margry, Karel (2016). "A False Start. The Filming at Theresienstadt of January 20, 1944". Apparatus. Film, Media and Digital Cultures of Central and Eastern Europe (באנגלית). Media and Digital Cultures of Central and Eastern Europe (2–3). doi:10.17892/app.2016.0002-3.54. ISSN 2365-7758.
  • Prager, Brad (17 ביוני 2008). "Interpreting the visible traces of Theresienstadt". Journal of Modern Jewish Studies (באנגלית). 7 (2): 175–194. doi:10.1080/14725880802124206. ISSN 1472-5886. S2CID 144375426. {{cite journal}}: (עזרה)
  • Strusková, Eva (2 במאי 2016). ""The Second Life" of the Theresienstadt Films after the Second World War". Apparatus. Film, Media and Digital Cultures of Central and Eastern Europe (באנגלית). Media and Digital Cultures of Central and Eastern Europe (2–3). doi:10.17892/app.2016.0002.28. ISSN 2365-7758. {{cite journal}}: (עזרה)

מקורות אינטרנט

לקריאה נוספת

  • Lara Pellner; Hans-Georg Soeffner; Marija Stanisavljevic, eds. (2021). Theresienstadt – Filmfragmente und Zeitzeugenberichte: Historiographie und soziologische Analysen (בגרמנית and אנגלית). Springer Fachmedien. ISBN 978-3-658-31637-2.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טרזיינשטט בוויקישיתוף


הערות שוליים

  1. ^ United States Holocaust Memorial Museum 2018, Establishment.
  2. ^ United States Holocaust Memorial Museum 2018, Overview, "Retirement Settlement".
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 España 2001, p. 152.
  4. ^ Margry 1992, p. 147.
  5. ^ Margry 1999, pp. 315–316.
  6. ^ Margry 1999, pp. 309.
  7. ^ Farré & Schubert 2009, pp. 69–70.
  8. ^ Stránský 2011.
  9. ^ Schur 1997.
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 España 2001, p. 153.
  11. ^ Margry 1992, p. 148.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 Margry 2016.
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 Margry 1992, p. 152.
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 14.4 Strusková 2016.
  15. ^ España 2001, pp. 153–154.
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 16.4 16.5 Drubek 2016.
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 Adler 2017, p. 148.
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 filmportal.de 2018.
  19. ^ 19.0 19.1 Margry 1992, p. 153.
  20. ^ 20.0 20.1 España 2001, p. 154.
  21. ^ Margry 1992, pp. 153–154.
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 Margry 1992, p. 155.
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 Margry 1992, p. 156.
  24. ^ 24.0 24.1 España 2001, p. 156.
  25. ^ España 2001, pp. 154–155.
  26. ^ 26.0 26.1 Margry 1992, p. 157.
  27. ^ España 2001, p. 155.
  28. ^ 28.0 28.1 Margry 1992, p. 158.
  29. ^ 29.0 29.1 Margry 1992, p. 154.
  30. ^ Margry 1992, pp. 154–155.
  31. ^ España 2001, p. 151.
  32. ^ Prager 2008, p. 178.
  33. ^ Margry 1992, pp. 155–156.
  34. ^ Margry 1992, pp. 153, 156.
  35. ^ 35.0 35.1 Margry 1992, pp. 150–151.
  36. ^ Margry 1992, p. 146.
  37. ^ 37.0 37.1 37.2 Margry 1992, p. 149.
  38. ^ Gleiberman 2003.
  39. ^ Iken 2015.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

טרזיינשטט (סרט)34178125Q469067

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=טרזיינשטט_(סרט)&oldid=2191365"