הספר הלבן (1939)

אין לבלבל ערך זה עם הערך "הספר הלבן (1922)" או "הספר הלבן (1930)".

הספר הלבן של 1939^[1] (מכונה גם הספר הלבן של מקדונלד) או בשמו הרשמי "פלשתינה, הצהרת מדיניות", הוא מסמך מדיניות שהוצג לפרלמנט הבריטי על ידי שר המושבות מלקולם מקדונלד במאי 1939. על פי הספר הלבן בכוונת הבריטים להקים בארץ ישראל מדינה אחת עבור כל תושביה, היהודים והערבים, להגביל באופן חמור את עליית היהודים ולהגביל משמעותית רכישת קרקעות בבעלות ערבית, בידי יהודים^[2]. המסמך פורסם ב-17 במאי 1939 ואושר על ידי בית הנבחרים ב-23 במאי באותה השנה, ברוב של 281 מול 181^[3]. המסמך התקבל בזעם על ידי הישוב העברי בארץ ישראל שראה בו בגידה של הבריטים והפרה של התחייבויותיהם כפי שבאו לידי ביטוי בהצהרת בלפור^[4]. המסמך זכה לכינויי הגנאי ספר המעל או הספר השחור. ההגבלות על רכישת הקרקעות עוגנו בחוק הקרקעות שפורסם על ידי הנציב העליון ב 28 בפברואר 1940.

מסמך זה היה השלישי במספר, וקדמו לו הספר הלבן הראשון שפורסם על ידי וינסטון צ'רצ'יל בשנת 1922, והספר הלבן של פאספילד משנת 1930.

הספר הלבן של מקדונלד פורסם בעקבות כישלון ועידת השולחן העגול ועל רקע המשך מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט.

עיקרי הספר

עיקרי "הספר הלבן" היו:

ארץ ישראל לא יכולה להיות שייכת לערבים או ליהודים. ממשלת בריטניה מבהירה שאין בכוונתה להפוך את הערבים לנתינים במדינה יהודית בעל כורחם.
בשטחי ארץ ישראל המנדטורית תוקם תוך עשר שנים מפרסום הספר, מדינה דו-לאומית לתושבי הארץ הערבים והיהודים. הערבים והיהודים יחלקו בשלטון באופן שהאינטרסים החיוניים של שני הצדדים ישמרו. הקמת המדינה מותנת באישור חבר הלאומים.
מכסת העלייה היהודית בחמש השנים הקרובות תעמוד על סך 75,000 נפש בסך הכל. במשך חמש שנים יורשו לעלות עשרת אלפים יהודים בכל שנה, ובנוסף כדי לסייע בפתרון בעיית הפליטים היהודים תאופשר עלית 25 אלף פליטים בכל התקופה, סך הכול 75 אלף. לאחר מכן לא תותר עליה יהודית נוספת, אלא אם כן יסכימו לכך הערבים. כאשר על פי הגבלות העלייה שהוטלו, במדינה המוצעת יהוו הערבים שני שלישים מהאוכלוסייה, והיהודים לשליש אחד בלבד.
תוגבל רכישת קרקעות על ידי יהודים ל-עד 5% מכלל שטחה של ישראל (עד 95% משטח ארץ ישראל לא יינתן למכירה ליהודים בטענה כי לערבים ריבוי טבעי מהיר והם זקוקים לשטח).

בעקבות הספר הלבן צומצמה העלייה היהודית ולאחר שפורסמו תקנות העברת קרקעות 1940, היו מפעלות גאולת הקרקע הציוניים בארץ ישראל, לכאורה, לכמעט בלתי אפשריים. תקנות אלו לא נאכפו וקק"ל רכשה מפרסום תקנות אלו ועד קום המדינה 420,000 דונם.^[5]

הספר הלבן והצהרת בלפור

הספר הלבן נתן פרשנות מצמצמת מאוד למונח "בית לאומי לעם היהודי" שהופיעה בהצהרת בלפור, (ששולבה מאוחר יותר בהחלטות ועידת סן רמו) ועוגן בכתב המנדט שאושר על ידי חבר הלאומים בשנת 1922. בספר הלבן נקבע כי ההתחייבות להקמת "בית לאומי" אינה התחייבות להפיכתה של ארץ ישראל למדינה יהודית. הפרשנות כאילו משמעות המושג "בית לאומי" הוא מדינה יהודית ניתנה בחוסר סמכות. הממשל העצמי ממנו נהנה היישוב היהודי בארץ ישראל בזמן פרסום הספר - הכולל מוסדות פוליטיים ודתיים כמו ההסתדרות, הסוכנות היהודית והרבנות הראשית, התיישבות עירונית וכפרית, מערכת השכלה ועיתונות בעברית - היא כבר מהווה את "הבית הלאומי" במלואו ואל ליהודים לצפות לקבל יותר מזה.

כמו כן בריטניה התחייבה בהצהרת בלפור ובכתב מהמנדט שמעמדם וזכויותיהם של קבוצות אחרות לא יפגעו. ומכוון שהעלייה היהודית ורכישת הקרקעות מתחילה לפגוע בערבים וגורמת לאלימות שפוגעת בכלכלה ובביטחון, הם מחויבים להגבילה.

כך, מנקודת ראותה של ממשלת בריטניה, הספר הלבן לא היווה ביטול של הצהרת בלפור אלא רק הבהרת משמעותם של ביטויים דו-משמעיים שהופיעו בהצהרה. לעומת זאת, ראשי התנועה הציונית ראו בספר הלבן בבחינת ביטול בפועל של הצהרת בלפור והתכחשות של בריטניה להבטחותיה.

התגובות לספר

הספר, שכונה בפי דוד בן-גוריון "ספר המעל", היה בגדר שינוי מוחלט של המדיניות הבריטית שראשיתה בהצהרת בלפור מ-1917 והשלמת הנסיגה ההדרגתית מהמדיניות הפרו-ציונית המקורית של בריטניה. לפיכך, עורר הספר והתקנות שנלוו אליו תגובת זעם ומחאה ביישוב ובתנועה הציונית. היישוב הכריז על שביתה כללית בכל הארץ ובערים הגדולות נערכו הפגנות ותהלוכות מחאה. כהתרסה נגד הספר הלבן, הוקמו בחודש מאי 12 נקודות יישוב חדשות בארץ ישראל.^[6]

בעקבות הספר הלבן התאחד היישוב היהודי בארץ נגד הבריטים ונגד הספר הלבן. אך משפרצה מלחמת העולם השנייה, החליטו "ההגנה" והאצ"ל להפסיק את הפעולות נגד הבריטים ולהמשיך אך ורק בפעולות ההתיישבות והעלייה הבלתי-לגאלית. בן-גוריון טען אז, כי "עלינו לעזור לאנגלים במלחמה כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה".^[7] על רקע החלטה זו של האצ"ל פרשה ממנו תנועת "האצ"ל בישראל", אשר לימים התפצלה אף היא ויצאה ממנה תנועת הלח"י ("לוחמי חירות ישראל").

גם הערבים תושבי ארץ ישראל התנגדו ל"ספר הלבן", ודרשו תחת זאת הפסקה מוחלטת של היתר העלייה מאירופה, ביטול הצהרת בלפור והחלטות ועידת סן רמו על ארץ ישראל כבית הלאומי של העם היהודי. המופתי של ירושלים אמין אל-חוסייני דחה את הספר משום שלא העניק לערבים מדינה משלהם.^[6]

גם בבריטניה הושמעה ביקורת לספר, הן מצד האופוזיציה והן מצד המפלגה השלטת, שהתנגדו למדיניות של מקדונלד. בין הבולטים שבמתנגדים היו הנציב העליון לשעבר הרברט סמואל ושר המושבות לשעבר וינסטון צ'רצ'יל. העיתונות הבריטית תיארה אותו כ"הוגן", "הגיוני", "סביר" ו"פעולה מדינית נבונה מאין כמוה". ג'פרי דוסון, עורך הטיימס, כינה אותו "איוולת" וה"מנצ'סטר גרדיאן" הגדיר אותו "אסון".^[6]

ביוני 1939 קיימה ועדת המנדטים שליד חבר הלאומים בז'נבה מספר ישיבות בנושא והגיעה להסכמה לפיה מדיניות הספר הלבן אינה עולה בקנה אחד עם פרשנות חבר הלאומים לכתב המנדט. הוועדה המליצה על דיון בנושא במליאת חבר הלאומים. אולם מליאה זו לא התכנסה עקב פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר.^[8]

הפגנה בתל אביב נגד מדיניות הספר הלבן, מאי 1939. מאוסף הספרייה הלאומית. טור של שוטרים בריטיים מתקדם לעבר המפגינים העבריים. בקדמת התמונה, קהל המתקהל סביב פצוע שהוכה על ידי השוטרים.
ההפגנה בתל אביב נגד מדיניות הספר הלבן, מאי 1939. מאוסף הספרייה הלאומית. בראש הצועדים אנשי ציבור ובהם הרבנים הראשיים של תל אביב: הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל והרב משה אביגדור עמיאל.

ראו גם

מדינה עברית עלייה חופשית

לקריאה נוספת

משה ליסק (עורך), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, תקופת המנדט הבריטי, ג, ירושלים: הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, מוסד ביאליק, תשס"ח-2008.(הספר בקטלוג ULI)