אסון סטרומה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אסון סטרומה היה טביעתה ב-24 בפברואר 1942 של אוניית המעפילים סטרומה (MV Struma), שעליה ניסו כ-800 פליטים יהודיים מרומניה להעפיל לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה. סטרומה הייתה אונייה בעלת גוף ברזל בנפח 240 טון שנבנתה ב-1867 כסקונר מונעת בקיטור[1] אך לפני הפלגתה האחרונה הופעלה מחדש עם מנוע דיזל משומש. [2][3] סטרומה הייתה באורך 148.4 רגל (45 מטרים), בעלת רוחב מרבי של 19.3 רגל (6 מטרים) ושוקע של 9.9 רגל (3 מטרים). [4][1] לפי הערכות נדחסו לתוכה כ-791 פליטים ו-10 אנשי צוות.[5][6]

מנוע הדיזל בסטרומה כשל מספר פעמים בין יציאתה מקונסטנצה שבים השחור ב-12 בדצמבר 1941 ועד הגעתה לאיסטנבול ב-15 בדצמבר. היא נאלצה להיגרר על ידי סירה גוררת כדי לעזוב את קונסטנצה ולהיכנס לאיסטנבול. ב-23 בפברואר 1942, כשמנועה עדיין לא תקין והפליטים על הסיפון, גררו הרשויות הטורקיות את סטרומה מאיסטנבול דרך הבוספורוס אל החוף של שילה בצפון איסטנבול. בבוקר 24 בפברואר, צוללת סובייטית בשם Shch-213 (אנ') מדגם שצ'וקה (Shchuka) (אנ') טרפדה אותה, והרגה כ-781 פליטים ועוד 10 אנשי צוות. היה זה האסון הימי הגדול ביותר בים השחור במלחמת העולם השנייה. עד לאחרונה מספר הקורבנות נאמד ב-768, אך הנתון הנוכחי הוא תוצאה של מחקר שנערך לאחרונה על שש רשימות נוסעים שונות.[5] רק אדם אחד על הסיפון, דוד סטוליאר בן ה-19, שרד (הוא נפטר ב-2014).

אסון סטרומה הצטרף לאסון הפאטריה שטבעה לאחר חבלה שביצע ארגון ההגנה באונייה בעודה עמוסה בפליטים יהודים בנובמבר 1940 כדי למחות על שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל. [7] [8]

הפלגה ומעצר

סטרומה בערך 1890

סטרומה נבנתה כיאכטה מפוארת,[3] אך הייתה בת 74 ובשנות ה-30 נשאה בקר על נהר הדנובה תחת דגל הנוחות של פנמה.[9] המוסד לעלייה ב' התכוון להשתמש בה כספינת פליטים, אך גנז את התוכנית לאחר כניסת הגרמנים לבולגריה.[9] הבעלים היווני שלה, ז'אן ד' פנדליס, יצר קשר עם ציונים רוויזיוניסטים ברומניה.[9] ההסתדרות הציונית החדשה ותנועת הנוער הציונית בית"ר החלו לעשות סידורים לשימוש באונייה, אך ויכוח על בחירת הנוסעים הותיר את התכנון בידי בית"ר.[9]

מלבד הצוות ו-60 בני נוער מתנועת בית"ר, היו למעלה מ-700 נוסעים ששילמו סכומים גבוהים כדי לעלות על הספינה.[9] המספר המדויק אינו ברור, אך אוסף של שש רשימות נפרדות הניב סך של 791 נוסעים ו-10 אנשי צוות.[5] [10] לנוסעים נאמר שהם ישוטו על סירה משופצת עם עצירה קצרה באיסטנבול כדי לאסוף את אשרות ההגירה הפלסטיניות-ארץ-ישראליות שלהם. [11] ממשלת רומניה של יון אנטונסקו אישרה את המסע.

כל פליט הורשה לקחת 20 ק"ג של מזוודות. [12] פקידי מכס רומנים לקחו רבים מחפצי הערך ומשאר רכושם של הפליטים, וכן מזון שהביאו הפליטים. [12] הנוסעים לא הורשו לראות את האונייה לפני עלייתם עליה לשם ההפלגה. היו עליה שתי סירות הצלה בלבד.[דרוש מקור] מתחת לסיפון הסטרומה היו חדרים עם דרגשים עבור 40 עד 120 אנשים בכל אחד. [13] על הדרגשים היו הנוסעים אמורים לישון ארבעה-ארבעה, עם 60 סנטימטרים (2 רגל) רוחב עבור כל אדם. [13]

ב-12 בדצמבר 1941, יום הפלגתה של הסטרומה, כשל המנוע. גוררת גררה אותה אל מחוץ לנמל קונסטנצה.[14] המים מול קונסטנצה היו ממוקשים, וספינה רומנית ליוותה את הסטרומה אל מחוץ לשדה המוקשים. [12] לאחר מכן נסחפה הסטרומה בן לילה בזמן שהצוות ניסה לשווא להתניע את המנוע.[14] הסטרומה שידרה אותות מצוקה וב-13 בדצמבר חזרה הגוררת הרומנית.[14] צוות הגוררת אמר שהם לא יתקנו את המנוע אלא אם תמורת תשלום.[14] לפליטים לא היה כסף לאחר שקנו כרטיסים ועזבו את רומניה, ועל כן נתנו את כל טבעות הנישואין שלהם לגורר, אשר תיקן את המנוע.[14] לאחר מכן יצאה סטרומה לדרך שוב, אך עד 15 בדצמבר המנוע כשל שוב. הסטרומה נגררה לנמל איסטנבול בטורקיה.[14]

הסטרומה נשארה במעגן, בעוד דיפלומטים בריטים ופקידים טורקים מנהלים משא ומתן על גורל הנוסעים. עקב חוסר השקט בארץ ישראל שתחת שלטון המנדט הבריטי, הייתה הממשלה הבריטית בארץ ישראל נחושה בדעתה ליישם את הוראות הספר הלבן של 1939 וכך להפחית את ההעפלה היהודית לארץ ישראל. דיפלומטים בריטיים דחקו בממשלתו הטורקית של רפיק סיידם (Refik Saydam) למנוע מסטרומה להמשיך במסעה. טורקיה סירבה לאפשר לנוסעים לרדת. בזמן שנעצרה באיסטנבול, חסר לסטרומה מזון. מרק היה מבושל פעמיים בשבוע וארוחת הערב הייתה בדרך כלל תפוז וקצת בוטנים לכל אדם. בלילה ניתנה לכל ילד מנת חלב. [13]

לאחר שבועות של משא ומתן, ממשלת בריטניה הסכימה לכבד את הוויזות הפלסטיניות שפג תוקפן, שהיו בידי כמה נוסעים, ואלה הורשו להמשיך לפלסטין ביבשה.[דרוש מקור] אחרים הצליחו להימלט. אישה אחת, מדיאה סולומונוביצ'י (Madeea Solomonovici), אושפזה בבית חולים באיסטנבול לאחר הפלה. ב-12 בפברואר הסכימו פקידים בריטים שילדים בגיל 11 עד 16 יקבלו אשרות לארץ ישראל, אך מחלוקת עיכבה את העברתם לארץ ישראל. ממשלת בריטניה סירבה לשלוח ספינה, בעוד טורקיה סירבה לאפשר לפליטים לנסוע ביבשה. על פי כמה חוקרים, 9 נוסעים ירדו מהאונייה ו-782 נוסעים ו-10 אנשי הצוות נשארו על הספינה.[6] חוקרים אחרים סבורים שבהתחלה היו רק 782 נוסעים, ורק סולומונוביצ'י הורשתה לעזוב את הספינה. [15]

גרירה לים ושקיעה

מפה של מיצר הבוספורוס המראה היכן סטרומה עגנה בהסגר בנמל איסטנבול (1), והיכן טורפדה וטבעה בים השחור. (2)

המשא ומתן בין טורקיה לבריטניה הגיע למבוי סתום. ב-23 בפברואר 1942, קבוצה קטנה של שוטרים טורקיים ניסתה לעלות על הספינה אך הפליטים לא הניחו להם לעלות. [13] כוח של כ-80 שוטרים הקיף את סטרומה בסירות מנוע, ולאחר כחצי שעה של התנגדות עלה על הספינה. [13] המשטרה ניתקה את העוגן מסטרומה וחיברה אותה לגוררת, שגררה אותה דרך הבוספורוס אל הים השחור. [16] כשהיא נגררה לאורך הבוספורוס, תלו נוסעים רבים בצדדים שלטים עליהם נכתב "SAVE US" באנגלית ובעברית, שלטים שהיו גלויים למי שגרו על גדות המצר. [17] למרות שבועות של עבודה של מהנדסים טורקים, המנוע לא הותנע. השלטונות הטורקיים נטשו את הספינה בים השחור, כ-10 קילומטרים צפונית לבוספורוס, לשם היא נסחפה בחוסר אונים. [13] [17] בבוקר 24 בפברואר אירע פיצוץ והספינה טבעה. שנים לאחר מכן התברר כי הספינה טורפדה על ידי הצוללת הסובייטית Shch-213 שהטביעה גם את כלי השיט הטורקי צ'אנקאיה (Çankaya) ערב קודם לכן.[18][19]

סטרומה שקעה במהירות ואנשים רבים נלכדו מתחת לסיפונים וטבעו.[20] רבים אחרים שהיו על הסיפון שרדו את הטביעה ונצמדו לשברי הריסות, אבל במשך שעות לא הגיע חילוץ וכולם מלבד אחד מתו מטביעה או היפותרמיה. [13][20] מתוך 791 ההרוגים, יותר מ-100 היו ילדים. [21] הקצין הראשון בסטרומה לזר דיקוף והפליט דוד סטוליאר בן ה-19 נאחזו בדלת תא שצפה בים. [22][20] הקצין הראשון מת בלילה אך טורקים בסירת משוטים חילצו את סטוליאר למחרת.[20] הוא היה השורד היחיד. טורקיה החזיקה את סטוליאר במעצר במשך שבועות רבים. שמעון ברוד (1893–1962), איש עסקים יהודי מאיסטנבול, שבמהלך מלחמת העולם השנייה עזר למספר לא ידוע של פליטים יהודים שהגיעו לטורקיה, סיפק ארוחות לסטוליאר במהלך כליאתו בת החודשיים. עם שחרור סטוליאר, ברוד הביאו לביתו, סיפק לו בגדים ותיק, וקנה לו כרטיס רכבת לחלב שבסוריה. סטוליאר קיבל ויזה לארץ ישראל מהבריטים. [23] [24]

השלכות

ב-9 ביוני 1942 פתח לורד ודג'ווד את הדיון בבית הלורדים בטענה שהממשלה הבריטית התנערה מהתחייבויותיה טען בזכות העברת המנדט של חבר הלאומים על ארץ ישראל לארצות הברית. הוא הצהיר במרירות: "אני מקווה שאזכה לחיות כדי לראות את אלה ששלחו את הסטרומה בחזרה לנאצים תלויים כמו המן לצדו של אב הטיפוס שלהם, אדולף היטלר". [25] המשורר האנגלי היהודי עמנואל ליטבינוף, ששירת בצבא הבריטי באותה תקופה, כתב שיר חריף לאות אבל על אובדן סטרומה. הוא התנדב לצבא הבריטי כדי להילחם בנאצים, וכינה את המדים הבריטים שענד "אות בושה", בתגובה לטביעת הסטרומה. [26]

במשך שנים רבות היו תיאוריות מתחרות לגבי הפיצוץ שהטביע את סטרומה. בשנת 1964 גילה היסטוריון גרמני כי הצוללת הסובייטית Shch-213 [27] ירתה טורפדו שהטביע את הספינה. מידע זה אושר ממקורות סובייטיים אחרים. [28] הצוללת פעלה לפי פקודות חשאיות להטביע את כל הספנות הנייטרליות והאויבות הנכנסות לים השחור כדי לצמצם את זרימת החומרים בעלי החשיבות האסטרטגית לגרמניה הנאצית. [29]

פרנץ וקולינס מכנים את טביעתה של סטרומה "האסון האזרחי הימי הגדול ביותר במלחמה". [30] אזרחים רבים יותר נספו באסונות ימיים אחרים במלחמה, כולל אסונות הווילהלם גוסטלוף, קאפ ארקונה ויוניו מארו (Junyō Maru), אך היו גם אנשי צבא על סיפון הספינות הללו.

אנדרטת סטרומה בחולון, ישראל

ב-26 בינואר 2005 אמר ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, לכנסת: "הנהגת המנדט הבריטי הפגינה ... אטימות וחוסר רגישות בכך שנעלה את שערי ישראל בפני פליטים יהודים שחיפשו מפלט בארץ ישראל. כך נדחו בקשותיהם של 769 נוסעי האונייה סטרומה שנמלטו מאירופה - וכולם מלבד אחד [מהנוסעים] מצאו את מותם בים. לאורך כל המלחמה לא נעשה דבר כדי לעצור את השמדת העם היהודי."[31]

הריסות

אנדרטת סטרומה באשדוד, ישראל

סטרומה

ביולי 2000 מצא צוות צלילה טורקי שבר אונייה על קרקעית הים, באזור טביעתה של האונייה, והודיע כי מצא את סטרומה. צוות בראשות צוללן טכני בריטי ונכד של אחד הקורבנות, גרג בוקסטון, חקר מאוחר יותר שבר זה ושברים נוספים באזור, אך לא הצליח לזהותם בוודאות כשייכים לסטרומה. החלק שמצאו הטורקים היה גדול מכדי להשתייך לסטרומה. [32]

ב-3 בספטמבר 2000 נערך במקום טקס לזכר קורבנות האסון. השתתפו בו 60 קרובי משפחה של קורבנות סטרומה, נציגי הקהילה היהודית בטורקיה, שגריר ישראל ושליח ראש הממשלה, נציגים בריטים ואמריקאים, אך דוד סטוליאר בחר שלא להגיע מסיבות משפחתיות. [33]

הצוללת הסובייטית Shch-213

בנובמבר 2008 גילה צוות של צוללנים הולנדים, גרמנים ורומניים של מועדון הצלילה של הים השחור את שברי ה-Shch-213 מול חופי קונסטנצה ברומניה. סימוני הרישום שיכולים היו לסייע בזיהוי שבר הצוללת היו חסרים עקב נזק לצוללת. על כן, רק ב-2010 הצליחו הצוללנים להפיק מספיק מידע כדי לזהות אותה כ-Shch-213. [34]

מקורות וקריאה נוספת

  • Druks, Herbert (2000). The Uncertain Friendship: The US and Israel from Roosevelt to Kennedy. Contributions to the Study of World History. Westport, CT: Greenwood Press. pages 74–76 & note 26 on page 116. ISBN 9780313314230.
  • Enghelberg, Hedi (2013). The Last Witness – The Sinking of SS/MV Struma, Feb. 24th, 1942. Fort Lauderdale: Eng Publishing. ISBN 9781605851297.
  • Frantz, Douglas; Collins, Catherine (2003). Death on the Black Sea: The Untold Story of the Struma and World War II's Holocaust at Sea. London: HarperCollins. ISBN 0-06-621262-6.
  • Ofer, Dalia (1990). Escaping the Holocaust – Illegal Immigration to the Land of Israel, 1939–1944. New York: Oxford University Press. pp. 149–171. ISBN 0-19-506340-6.

ראו גם

  • לורד מוין
  • אקסודוס
  • מפקורה - ספינה טורקית שנשאה 350 פליטים יהודים, טורפדה והוטבעה ב-5 באוגוסט 1944 על ידי צוללת סובייטית
  • נאוומאר - SS Navemar – אוניית מטען ספרדית המיועדת ל-28 נוסעים שלקחה 1,120 פליטים יהודים לניו יורק בהפלגה של שבעה שבועות ב-1941.
  • סנט לואיס – אוניית נוסעים גרמנית שהובילה 937 פליטים יהודים שנמנעה כניסתם לקובה, ארצות הברית וקנדה ב-1939.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Lloyd's Register of Shipping (PDF). London: Lloyd's Register. 1932. נבדק ב-25 במרץ 2013. {{cite book}}: (עזרה)
  2. ^ "Day 834 December 12, 1941". World War II Day-by-Day. 11 בדצמבר 2011. נבדק ב-25 במרץ 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ 3.0 3.1 Allen, Tony; Lettens, Jan (22 בדצמבר 2012). "SS Struma (Струма) (+1942)". The Wreck Site. נבדק ב-25 במרץ 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ "Struma - the tragedy of the ship of hope". Yekta Uzunoglu (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-07-05.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Aroni, Samuel (2002–2007). "Who Perished on the Struma And How Many?". JewishGen.org.
  6. ^ 6.0 6.1 Aroni, Samuel (2002–2007). "Who Perished on the Struma And How Many?". JewishGen.org.
  7. ^ "Palestine: World War II". Encyclopædia Britannica. נבדק ב-28 ביולי 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ "Israel: World War II". Country Studies US. נבדק ב-28 ביולי 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 Ofer 1990, pp. 149–171
  10. ^ Frantz & Collins 2003, pp. 295–335.
  11. ^ "The Struma: The Boat That Never Made It". 20th Century History. About.com. 2013.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 Druks 2000, p. 74.
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 13.4 13.5 13.6 Druks 2000, p. 75.
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 14.4 14.5 "David Stoliar Born 1922 Kishinev, Romania". Holocaust Personal Histories. United States Holocaust Memorial Museum. אורכב מ-המקור ב-8 בדצמבר 2012. נבדק ב-25 במרץ 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ Ives, Joel. "The Struma Tragedy". Romania SIG. JewishGen.
  16. ^ Ofer 1990, p. 166.
  17. ^ 17.0 17.1 Frantz & Collins 2003.
  18. ^ Helgason, Guðmundur (1995–2010). "Shch-213". Uboat. נבדק ב-12 ביולי 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ Rohwer, Jürgen (1997). Allied submarine attacks of World War Two: European theatre of operations, 1939–1945. Annapolis, MD: Naval Institute Press. p. 107.
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 20.3 Rubinstein, Shimon. "David Stoliar". Personal Tragedies as a Reflection on a Great Tragedy Called Struma. נבדק ב-25 במרץ 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Frantz & Collins 2003, Back cover.
  22. ^ Frantz & Collins 2003, pp. 196–197.
  23. ^ Frantz & Collins 2003, p. xii.
  24. ^ "Portrait of Jewish rescuer Simon Brod. - Collections Search - United States Holocaust Memorial Museum". collections.ushmm.org. נבדק ב-2020-05-03.
  25. ^ Sicker, Martin (2000). Pangs of the Messiah : The Troubled Birth of the Jewish State. Westport, CT: Greenwood Publishing Group. p. 161.
  26. ^ Laity, Paul (9 באוגוסט 2008). "Identity in the East End". The Guardian. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ^ "USSR Shch-213". uboat.net. נבדק ב-14 בספטמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ Frantz & Collins 2003, pp. 252–254.
  29. ^ Frantz & Collins 2003, p. 254.
  30. ^ Frantz & Collins 2003, p. 255.
  31. ^ אריאל שרון, נאום בכנסת, באתר הכנסת
  32. ^ "The Struma Project". Nesia Ltd. 2000. אורכב מ-המקור ב-28 בספטמבר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ Frantz & Collins 2003, pp. 281–291.
  34. ^ "Divers discover Russian submarine" (בהולנדית). 13 בספטמבר 2010. {{cite news}}: (עזרה)

33651700אסון סטרומה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אסון_סטרומה&oldid=2025279"