יהודה הלוי (אוניית מעפילים)
| שם צופן | סבתא |
|---|---|
| ארגון | המוסד לעלייה ב' |
| קורות ההפלגה | |
| נמל המוצא | מרסיי |
| מספר מעפילים | 399 |
| נתוני האונייה | |
| הושקה | 1877 |
| שם קודם | Annal Eearl of Zzetland |
| תאריך רכישה | (נחכרה) |
| הדחק | 253 טון |
| הנעה | קיטור |
| מהירות | 9 קשר |
יהודה הלוי הייתה ספינת מעפילים שהפליגה מאלג'יריה עם עולים ממרוקו ומתוניסיה, במיוחד מקזבלנקה והאי ג'רבה, ב-10 במאי 1947 כשעל סיפונה 399 מעפילים.
תולדותיה
"ארל אוף זטלנד" בשירות הצי המלכותי
האונייה נבנתה בשנת 1877 על ידי ג'י פולרטון מפייזלי עבור חברת הספנות Shetland Islands Steam Navigation Company כספינת סוחר, לשיט חופים, בעלת 2 תרנים; ושמה היה "Earl of Zetland". היא הפליגה בין האיים והעבירה מטען ונוסעים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גויסה לשירות הצי הבריטי לצורך הובלה. בחודש אוקטובר 1941, היא הותקפה וטורפדה על ידי JU88. אולם הטורפידו החטיא את הספינה. ב-1946 הוצאה משימוש ונקשרה למזח צדדי בנמל אברדין, בסקוטלנד.
"יהודה הלוי" - אוניית מעפילים
רכש והכנה
לאחר תום המלחמה נמכרה האונייה בנמל אברדין (Aberdeen) שבסקוטלנד לחברה פנמית שהייתה מסווה לארגון עלייה ב', באמצעות סוכן ספינות יווני בשם פילידס, וקיבלה את השם Anal והועברה לנמל מרסיי, שם בוצעו בה התאמות נדרשות להפיכתה לאונית מעפילים. נקראה על שמו של המשורר והוגה הדעות בן יהדות ספרד רבי יהודה הלוי, שעלה לארץ ישראל בערוב ימיו.
בדצמבר 1946, יצאה הספינה מנמל אברדין לנמל מרסיי, שם התבצעו ההכנות בבסיס המוסד לעלייה ב' במקום. צוות המוסד בנמל מרסיי, כלל את גדעון שוחט (גדע) מקיבוץ כפר גלעדי. האונייה צוידה בסירות עץ (כסירות הצלה) ל-17 נפש כל אחד, נבנו דרגשי עץ בגודל 180X40 ס"מ ללינה במספר קומות, הועמסו גם ציוד ומזון. במרסיי היו במחסן האונייה כ- 25 טון פחם. היא צוידה ב-100 טון נוספים ל-25 ימי הפלגה.
מפקד האונייה היה ישראל חורב-הרקובסקי (פורטה) איש הפלי"ם, ואיתן ספוז'ניק-מנוחין. הגדעוני היה יעקב נצר (מלניצר). לרשותם עמד מכשיר קשר סטנדרטי אחד (שפעל על גבישים). צוות הימאים כלל את רב החובל וילי לאגונה, אזרח ספרדי, קצין סיפון, שני מכונאים, רב מלחים, חמישה מלחים, וטבח, כולם ספרדים רפובליקנים, מלבד המכונאים שהיו איטלקי וצרפתי. לאחר שהסתיימו ההכנות הפליגה האונייה ממרסיי לחוף טנס שבאלג'יריה.
המעפילים
399 המעפילים, כולם ממרוקו, מדרום אלג'יריה ודרום תוניסיה. חלקם קיבלו הכשרה במסגרת מחנות מטעם תנועת 'החלוץ'. הם נאספו כ-200 ק"מ מהעיר אלג'יר, בכיסוי של מחנה נופש. והתגוררו בו באוהלים, במחנה שהו כ- 600 נפש; בהם 400 צעירים בגילאי 20 – 25, רובם ממרוקו, רובם ללא עבר תנועתי. מהם 314 גברים, 53 נשים, ו-25 ילדים. הצעירים הגיעו ברגל מן המחנה לנקודת ההעמסה על החוף. הנשים, הזקנים והתינוקות הועברו במשאית שעשתה את מסלול ההובלה כמה פעמים. המעפילים עלו לסיפון האונייה בחוף אלג'יר במרחק כ-38 ק"מ מהנמל הצבאי טנס. היה צורך לזהות את מיקומה בעזרת מדורה שהודלקה בחוף. אנשי המוסד שכרו ימאים מקומיים וסירות כדי להעביר את המעפילים מהחוף לספינה. הוסכם כי הספינה תגיע ב-10 במאי לפנות ערב, כדי לקבוע את מקום העגינה המדויק, ואחר כך תחזור בלילה כדי להעמיס את האנשים, כאשר יודלקו בחוף מדורות, סימן לתחילת ההעמסה. הספינה עברה כמתוכנן כדי לזהות את המקום, וחזרה ב-19:00 והשליכה עוגן במרחק כ- 500 מטר מהחוף. החוף היה תלול, והיו בו סלעים תת-מימיים. הגישה למקום ההעמסה הייתה דרך תעלה ברוחב 15 מטר. התברר כי בסופו של דבר לא היו סירות מקומיות, והיה צורך להשתמש בסירות שעל הספינה-2 סירות עץ ושתי סירות גומי, ועל כל סירה שני מלחים מצוות הספינה. ההעברה החלה בשעה 21:30 תוך אי סדר וללא תכנון, ובמהלכה יצאו שתי סירות מכלל שימוש ושני חותרים נפגעו, וחזרו לחוף. יאני אבידוב איש המוסד, ושני פעילים מקומיים ניהלו את המבצע.
כוחות הצבא הצרפתי שחנו בסמוך ניסו לשבש את יציאת האונייה והעברת הנוסעים אליה. הנציב העליון הצרפתי לא קיים את כל ההוראות לסיוע שקיבל משלטונות הביטחון בצרפת, מחשש לתגובה ערבית. וכך, לאחר שהועלו כ-400 איש לסיפון האונייה, הודיע אבידוב כי סיור של ז'נדרמריה צרפתית, שהבחין בתנועה הגדולה באזור ההעמסה, עצר את שאר האנשים שטרם עלו. חלק מהעולים התפזר, סירה אחת הושארה, והספינה נמלטה לנמל סמוך, כדי לתפוס מחסה. נעצרו כ-250 מעפילים במחנה, וכן נעצר יאני אבידוב ופעילים נוספים אשר שוחררו מאוחר יותר בהתערבות השלטונות בפריז.
ההפלגה
ב-11 במאי 1947, אחרי השעה 04:00 הפליגה האונייה לפלרמו בסיציליה, כדי להצטייד בפחם, משם המשיכה לאורך חופי מצרים לכיוון הארץ.ב-16 במאי, הגיעה לפלרמו. סוכם עם חברת הפחם על העמסת 60 טון, אך השלטונות סירבו לאשר יותר מ-50 טון. בפועל הועמסו 53 טון, אך נתקבלה הוראה שיש להעמיס כמות המספקת להגיע חזרה לצפון אפריקה. האונייה נעצרה על ידי השלטונות המקומיים, וזאת לאחר שהתברר להם כי על האונייה מעפילים בדרכם לארץ. לאחר 24 שעות הורשתה האונייה להפליג לדרכה. ב-19 במאי, בשעה 18:00, הפליגה האונייה. לאחר שלושה ימי הפלגה החלה סערה, והספינה חיפשה מחסה בקרבת האי לימוזה. לאחר מכן, עקב קלקול, שטה הספינה באיטיות, ולכן הפחם במחסניה הספיק בקושי עד חיפה. ב-28 במאי נפטרה ילדה מבין העולים ונקברה בים.
עימות עם הבריטים
הבריטים גילו את האונייה ומחוז חפצה עוד לפני שהגיעה לנמל פלרמו, וכן מפאת האילוץ לדווח בפלרמו על מחלתה של ילדה מקרב העולים. עם צאת הספינה לדרכה, היא נתקלה במשחתת הבריטית K-633 שהגיעה למקום. בשבת, 30 במאי 1947, מצאו כוחות הצי המלכותי את האוניה בלב ים. למחרת הצטרפה משחתת בריטית נוספת. נאסר על המעפילים לבוא בדברים עם הבריטים במשך ההפלגה, והם קיבלו הנחיה ברורה, כי אין לגלות את ארץ המוצא ומקום היציאה, ולסרב להפליג לכל יעד אחר שאינו בארץ. וכן להשמיד את מכשיר הקשר עם עליית הבריטים לספינה.
ביום הרביעי לאחר ההפלגה מפלרמו, נתגלתה הספינה על ידי שני מטוסים. למחרת התקרבה המשחתת הבריטית שליוותה את הספינה מנמל פלרמו, עד למרחק כ- 200 מ', ואחר כך התקרבה עוד. לשאלה ברמקול לאן מועדות פניהם, השיב אחד המלווים כי היעד הוא אלכסנדריה. הבריטים השיבו שיש עוד 200 מיל עד לשם. משחתת נוספת הגיעה, וב-30 במאי הגיעה משחתת שלישית. תחילה הציעו שיפליגו לביירות במקום לחיפה, מן האונייה השיבו בשלילה. בשעה 21:15 הצטרפה משחתת רביעית. במרחק כ- 30 מיל מהחוף, הוחלט להתנגד בכוח לפינוי לספינות הגירוש שמיועדות לקפריסין. המעפילים צוידו בקרשים, מוטות ובקבוקים. כן חולקו אמצעי הגנה מפני גז מדמיע. ב-31 במאי בשעה 08:00, הקיפו 5 משחתות את הספינה. שתיים מהן לקחו את הספינה בכוח. הוחלט לחבל במכונות, כדי שהספינה תצא מכלל שימוש, וכן נעשה. החיילים הבריטים התפרצו לסיפון, תוך התזת גז מדמיע, והשתלטו על הספינה. הוחלט להיכנע מחשש התהפכות. מכשיר הקשר פעל כאשר עלו הבריטים לסיפון. אחר כך השליך הגדעוני את מכשיר הקשר לים דרך החלון. לאחר שחובלו מנועיה, נגררה האונייה הבריטים לנמל חיפה.[1] משם העברו נוסעיה ב-1 ביוני לאונייה הבריטית 'אושן ויגור' (שהייתה זו הפלגתה הראשונה לאחר חבלה שנעשתה בה), אשר הפליגו למחנה המעצר פמגוסטה בקפריסין. 8 נוסעים חולים הועברו למחנה בארץ. המלווים קיבלו הנחיות כיצד לנהוג כאשר האונייה תתפס על ידי הבריטים. הם נתבקשו להסתתר באונייה, במקום שנקבע בקרקעיתה. על המפקד היה להסתתר ועל המלווה היה להמשיך עם העולים. אולם בפועל מקום המסתור היה מלא מים, ועל כן המלווים עברו יחד עם המעפילים. שבעה הימאים הזרים סירבו להסתתר.
האונייה עגנה בשובר הגלים בנמל חיפה כחלק מצי הצללים, עד אפריל 1948. בשנת 1950 פורקה לגרוטאות.
למרות המעצר ההעפלה מצפון אפריקה לא פסקה. וכעבור זמן קצר נשלחה האונייה"שיבת ציון", שאף היא נתפסה על ידי הבריטים. לפני הכרזת העצמאות, נעשה ניסיון נוסף באונייה "הפורצים", שהצליחה להביא 50 מעפילים בלבד.
ייצוגיה בתרבות
סיפור המסע של אניית המעפילים "יהודה הלוי" ממרוקו לארץ ישראל עמד בבסיס מחזהו של גבריאל בן שמחון: הדרך לירושלים - המסע של אנית המעפילים יהודה הלוי. המחזה יצא לאור בהוצאת "מריון", בתל אביב בשנת 1988.
כמו כן, סופר עליה בסדרת הטלוויזיה "לחיות מחדש" בבימויו של חיים בוזגלו.
לקריאה נוספת
- הלל ירקוני, ספינות מעפילים מ-א עד ת : (או, מ-"כוכב" עד "קרב עמק איילון"). תל אביב: גוונים, 2005.
- גבריאל בן-שמחון, המהלכים על המים, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד וידיעות אחרונות, 1997.
קישורים חיצוניים
- חיה רגב; ד"ר אביגיל אורן העלייה מצפון אפריקה (1953-1948)
- "יהודה הלוי", באתר הפלמ"ח
- סיפור הפלגת 'יהודה הלוי' באתר הפלי"ם
- "יהודה הלוי", באתר מוזיאון ההעפלה וחיל הים
- יריב פלג, שירת הים, באתר ישראל היום, 4 באוקטובר 2018
הערות שוליים
- ^ 400 מעפילי "יהודה הלוי" גורשו לקפריסין, דבר, 1 ביוני 1947
24035602יהודה הלוי (אוניית מעפילים)