תיאודור הרצל (אוניית מעפילים)
 | |
| אונית המעפילים "תאודור הרצל" | |
| שם צופן | השומרת |
|---|---|
| ארגון | המוסד לעלייה ב' |
| קורות ההפלגה | |
| מספר מעפילים | 2,620 |
| רב החובל | (ספרדי) |
| מפקד האונייה | מוקה לימון |
| גדעוני | נחמן בורשטיין, וילי רייטר |
| יום היציאה | 2 באפריל 1947 |
| נתוני האונייה | |
| סוג האונייה | כבלרית, הוסבה ב-1937 לאניית מטען כללי |
| מספנה | Neptune Yard, Walker-on-Tyne, אנגליה |
| הושקה | 12 ביולי 1907 |
| שם קודם | Guardian |
| תאריך רכישה | (נחכרה) |
| תפוסה | 1,768 טון |
| אורך | 278 רגל |
| רוחב | 36 רגל |
| שוקע | 14.9 רגל |
| הנעה | שני מנועי קיטור בני 3 צילינדרים והספק נטו 265 כוחות סוס כל אחד. |
| מהירות | 8 קשר |
| גורלה | הועלתה על החוף בעכו ב-1953 ונגרטה |
תיאודור הרצל הייתה אוניית מעפילים שארגן המוסד לעליה ב'. נקראה על שמו של המנהיג הציוני בנימין זאב הרצל. ב-13 באפריל 1947 נעצרה האונייה על ידי משחתות בריטיות בסמוך לחוף תל אביב ומעפיליה גורשו למחנות המעצר בקפריסין. החולים והפצועים שבהם נשלחו למחנה המעצר בעתלית.
תולדותיה
רכש וההכנות להפלגת העפלה
המוסד לעלייה ב' רכש את האונייה ("Guardian" בשמה המקורי), עשויה ברזל ובעלת שני סיפונים, בארצות הברית, באמצעות חברת יונייטד פרוט .United Fruit Co, ששימשה לכיסוי לרכישת ספינות להעפלה. האונייה נרשמה תחת דגל הונדורס בנמל פוארטו קורטז. לבולשת הבריטית נודע על האונייה ומטרת הפלגתה, כאשר הגיעה לנמל מרסיי. על הכנתה להפלגת העפלה הופקדו המלווים גדעון שוחט (גדע), אריה ויצמן ומוקה לימון, וכן נחום כרמלי, שהיה אז בצרפת, ולצדם צוות מקומיים שעסקו בעבודות הטכניות.
ההכנות נמשכו כחודש וחצי. נעשו סידורים פנימיים ושינויים טכניים רבים כדי להסיע מספר רב של מעפילים. הובא פחם ל-14 ימי הפלגה, ועל פי הוראות אנשי המוסד לעלייה ב' במקום, כ-120 טון מים.
מפקד האונייה היה מרדכי (מוקה) לימון איש הפלי"ם, ולצדו יהושע (יוש) הלוי, אריה ויצמן, בצלאל פלדמן, חיים וינשלבוים (רימון), בני (בנימין) דוידאי (דוידוביץ) וי. ציזלינג - כולם אנשי הפלי"ם, והגדעונים היו נחמן בורשטיין ווילי רייטר. צוות הימאים היה ספרדי.
המעפילים
2,620 המעפילים היו ניצולי השואה, חברי תנועות נוער ומפלגות ציוניות מארצות אירופה בגילים 30-20; 500 מהם היו ילדים ובני נוער, שהיו תחת אחריותה של חסיה בילצקי.[1] כשליש מהנוסעים נשים צעירות בהריון.
הם רוכזו במספר מחנות באזור פרובנס ואתרים אחרים בצרפת. חלקם הובאו ברכבת מבלגיה מבלי שהיו ברשותם תעודות. בצרפת פוזרו במקומות שונים והוסעו במשאיות לאזור ההעמסה לפני ההפלגה, בפיקוח המשטרה הצרפתית. האונייה נועדה לקלוט 3,600 נפש, ונעשו סידורים לכך, אך בגלל תנאי אוורור לקויים הועלו רק 2,600 מעפילים. לאחר שעלו לסיפון חולקו המעפילים לקבוצות על פי השתייכותם התנועתית, וראשי הקבוצות קיבלו אחריות ותפקידים.
ההפלגה
האונייה הפליגה מנמל סט (Sète) ב-2 באפריל 1947, בשעה 06:45. יצאה ללא בעיות והחלה לשוט בנתיב המתוכנן לעבר קורסיקה, מצר מסינה, כרתים, עד חופי ארץ ישראל.
מכשיר הקשר לא פעל בהתחלה. המעפילים החלו לחוש מחנק בבטן הספינה בגלל הצפיפות, ועל כן הועלו לסיפון והוקמה עבורם סככה. האונייה נטתה על צידה, והיה צורך להשליך רפסודות לים ולשמור על לחץ הקיטור למכונות. ב-6 באפריל עברו את מצר מסינה לפנות בוקר, וב-9 באפריל עברו את כרתים. רק ב-12 באפריל חודש הקשר עם מפקדת "ההגנה" בארץ ישראל.
העימות עם הבריטים
ב-9 באפריל בשעה 20:30 חגו שני מטוסים בריטיים מעל האונייה. בשעה 22:30 הגיעה משחתת בריטית שהזדהתה והאירה בזרקורים. אנשיה שאלו לאן מפליגים, ונאמר להם כי זו ספינת סוחר המפליגה לפורט סעיד. ב-10 באפריל בערב שוב הופיעה משחתת שנעלמה.
ב-11 באפריל החלו להתכונן לעימות. הגיעו הוראות להתנגד לעלייה של כוחות בריטיים על הסיפון ולגרירה של האונייה בהשלכת חפצים. חולקו מקלות גומי, מסכות גז, אגרופנים, נעשה תרגול, האנשים חולקו לקבוצות ולאזורי הגנה, נוסתה האזעקה. הקשר פעל עד תחילת העימות. שתי משחתות: "היידון" ("Haydon") ו"סט ברידסביי" ("St. Bridesbey") החלו לנגוח את הספינה. המעפילים שנקבעו לכך עמדו סביב הסיפון ומנעו מהבריטים לעלות, תוך השלכת חפצים עליהם. פלדמן עלה על גשר הפיקוד ותפס את הגה הספינה. הצוות הספרדי נעלם מתוך חשש.
ב-13 באפריל נעצרה האונייה על ידי משחתות בריטיות בסמוך לחוף תל אביב. התחולל קרב אלים, שלושה מעפילים נהרגו, רבים אחרים נפצעו. הבריטים עלו תוך התזת סילוני מים, יריות מנשקם והשלכת רימוני גז. העימות נמשך כשעתיים, עד להשתלטות הסופית. המשחתת הבריטית "צ'ריטי" ("Charity") הביאה לחוף 16 מעפילים מפצועי העימות.
מבעוד מועד הוכן סליק למלווים, שנדרשו להמתין עד שיבואו אנשי ניקיון ויחלצו אותם. בסליק הכינו מים ומזון ליומיים. בפועל, חמישה מלווים התחזו לחולים והצליחו לרדת עם המעפילים, שהועברו למחנה בעתלית ואחר כך חולצו. ביניהם חיים רמון ואריה ויצמן. שלושה אחרים, מוקה לימון, יוש הלוי ובצלאל פלדמן, הסתתרו בסליק בין מכלי המים. לאחר רדת המעפילים, כאשר באו אנשי "סולל בונה" לנקות את האונייה, ניתן להם אות לצאת. השוטרים הבריטים שהיו על הסיפון חשבו שהם פועלי ניקיון.
המעפילים גורשו לקפריסין. החולים והפצועים שבהם נשלחו למחנה המעצר בעתלית.
האנייה נותרה בנמל חיפה כחלק מ"צי הצללים", וב-1953 הושטה והועלתה אל חוף הסוסים בעכו ונגרטה.[2]
קישורים חיצוניים
- נחום בוגנר, הקרב של אניית המעפילים "תיאודור הרצל", עלי זית וחרב ב', 1992, עמ' 200-187
- "תיאודור הרצל", באתר מוזיאון ההעפלה וחיל הים
- באדים מדמיעים וביריות השתלט הצי על האניה "תיאודור הרצל", דבר, 15 באפריל 1947
- מעפילי "תיאודור הרצל" גורשו מן הארץ, דבר, 16 באפריל 1947
- רשומת האנייה באתר TYNE BUILT SHIPS.
הערות שוליים
- ^ ראו: חסיה בורנשטיין, באתר יד ושם.
- ^ ים, גליונות החבל הימי לישראל, דצמבר 1953;
אוניית מעפילים - לגרוטאות, על המשמר, 5 בפברואר 1953.
