הפאנים
הפָּאנים הוא כינוין של שתי אוניות מעפילים גדולות: "פָּאן יוֹרק" (Pan York; ובשמה העברי: "קיבוץ גלויות") ו"פָּאן קרֶסֶנט" (Pan Crescent; בשמה העברי: "עצמאות"), שיצאו יחדיו מבולגריה בדצמבר 1947 כשעליהן מעל 15,000 נפש מקהילת יהודי רומניה ו-420 מיהודי בולגריה, ונאלצו לבסוף לשוט לקפריסין. שתי הספינות שטו יחדיו לאורך כל הדרך ולכן הן כונו בשם אחד- "הפאנים". גודלן של האוניות, הארגון המדוקדק והמאבק הדיפלומטי סביב הפלגתן על רקע החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, הקנו לפרשת ה"פאנים" חשיבות רבה בתולדות ההעפלה.
שתי הספינות, "פאן יורק" ו"פאן קרסנט", היו שתי אוניות משא בנפח 4,750 טון האחת,[1]אשר נרכשו בארצות הברית על ידי שליח "המוסד לעלייה ב'", זאב שינד. צוותים מיוחדים הכשירו אותן והטעינו אותן בסחורות, על מנת לממן חלקית את רכישתן. הן פרקו את הסחורות בנמלים באירופה, ובנמל ונציה התפוצץ מוקש באונייה "פאן קרסנט", כנראה על ידי אנשי המודיעין הבריטי או שליחי "הליגה הערבית" מטעמם. לאחר מספר עיכובים, שתי הספינות הגיעו עד אוקטובר 1947 לנמל קונסטנצה שברומניה, והוכנו לאכלוס נוסעים. הותקנו בהן דרגשים, מערכות אוורור ומרפאות גדולות. התכנון היה להביאן לנמל בורגאס שבבולגריה ולשם, במבצע מורכב ומסובך, הובאו מכל רחבי רומניה 15,000 מעפילים באמצעות רכבות נוסעים מיוחדות. מרבית המלווים והקברניטים של שתי הספינות היו ארצישראליים - קברניט "פאן יורק" היה גד הילב ואסטבן הרננדורנה (המכונה קפטן סטיב) היה הקצין הראשון, קברניט "פאן קרסנט" היה יצחק (אייק) אהרונוביץ', ומפקדם היה יוסי הראל.
הבריטים, שעקבו אחר תנועת הספינות מתחילת מסען, החלו בפקודת שר החוץ ארנסט בווין, להפעיל לחץ דיפלומטי כבד על ממשלות פנמה, טורקיה ורומניה על מנת לעצור את הספינות כשאלה הגיעו אל חופיהן, ואף שתלו דיסאינפורמציה בתקשורת העולמית בנוגע לספינות. כשזה לא עזר, החלו הבריטים להפעיל את השפעתם על הממשל האמריקאי, בטענה שקרית שהספינות מאורגנות בסיוע ברית המועצות על מנת להגביר השפעתה של זו במזרח התיכון. ממשלת ארצות הברית השתכנעה ודרשה מהסוכנות היהודית לעצור את הספינות. בדיוק באותו זמן החל האו"ם לדון בתוכנית החלוקה להקמת מדינה יהודית בשטחי ארץ ישראל, וההנהגה הציונית הייתה זקוקה בעניין זה לממשל האמריקאי ואף לא רצתה להרגיז את הבריטים. משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, הורה לעצור את הפלגת הספינות. אולם, ראש "המוסד לעלייה ב'" שאול אביגור ואחרים ביישוב התעקשו לבצע את ההפלגה, בגלל הצורך לא לעכב את העולים שכבר היו מאורגנים ולחצו לעלות, והסכנה המוחשית שארבה לדברם ליהדות רומניה.
למרות הלחצים שהפעילה הנהגת הסוכנות, הפליגו לבסוף שתי הספינות לבולגריה, לשם הגיעו המעפילים מכל רחבי רומניה באמצעות רכבות נוסעים מיוחדות שאורגנו מראש, כשהן מלוות באנשי "ההגנה". הספינות הפליגו לכיוון ארץ ישראל בדצמבר 1947 כשעליהן מעל 15,000 מעפילים, ובהיותן בלב ים קבע להן דוד בן-גוריון שמות עבריים: "קיבוץ גלויות" ו"עצמאות". כשעברו הספינות מהים השחור לים התיכון הן נתקלו במשחתות בריטיות. בהוראת בן-גוריון, שחשש לגורל הנוסעים הרבים, החל משא ומתן בין הבריטים לבין מפקדי הספינות ולאחר שהושג הסכם, עלו חיילים לא חמושים על הספינות וכיוונו אותן לקפריסין. התברר שהבריטים שברו את צופן הקשר עם האוניות וידעו על ההוראה להסכים לגרוש לקפריסין[2]. שלושה ימים ארכה הורדת המעפילים למחנות בקפריסין. לאחר הקמת מדינת ישראל, שימשו ה"פאנים" להבאת עולים רבים מהמחנות בקפריסין ומאירופה, כ-30,000 במספר. בשלב זה שונה שמה של ה'פאן יורק' ל'קוממיות'.
למרות שעד הקמת מדינת ישראל הגיעו ארצה מספר אוניות מעפילים נוספות, סימלה פרשת ה"פאנים" את סופה של ההעפלה כאמצעי מרכזי וחשוב במאבק לעצמאות[3]. מבצע זה הצריך תכנון וביצוע מסובכים ומורכבים, בהיותן אוניות המעפילים העבריות הגדולות ביותר שהפליגו אי פעם.
לקריאה נוספת
- מרדכי נאור, ההעפלה 1934-1948, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1978
קישורים חיצוניים
- ה"פאנים"- קיבוץ גלויות ועצמאות באתר הפלמ"ח
- סיפור הפלגת ה'פאנים' באתר הפלי"ם ההעפלה והרכש
הערות שוליים
- ^ דיוויד סלע, 70 שנים אחרי, באתר ישראל היום, 29 דצמבר 2017
- ^ דניאל רוזן, כְּסוּמָא בָּאֲרֻבָּה: הצופן בשירות הקשר של 'ההגנה' (עמ' 18-21), באתר העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב
- ^ מרדכי נאור, ההעפלה 1934-1948, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1978
