ברוך קונפינו
| לידה |
5 באוקטובר 1891 סופיה, נסיכות בולגריה |
|---|---|
| פטירה |
16 ביולי 1982 (בגיל 90) גדרה, ישראל |
| מדינה | ממלכת בולגריה |
| ידוע בשל | פעיל עלייה מרכזי ומארגן מפעל העפלה פרטי מבולגריה |
| השכלה | רפואה, התמחות באופתלמולוגיה בפריז |
| מקצוע | רופא |
ד"ר ברוך קונפינו (בבולגרית: Барух Кoнфино; 5 באוקטובר 1891, סופיה, נסיכות בולגריה – 16 ביולי 1982, גדרה, ישראל) היה רופא, חבר הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה וסגן יושב ראש אגודת הציונים הכלליים "תאודור הרצל" בסופיה. בין 1939 ל-1940, ארגן קונפינו מפעל העפלה פרטי ובמסגרתו הפליגו מבולגריה 2,682 מעפילים ב-4 ספינות. המפעל הופסק לאחר אסון טביעת ספינת המעפילים סלבדור ועל קונפינו ומפקד המשטרה הבולגרית הקולונל אטאנאס פאנטב, הוטלה אחריות לאסון. לאחר מלחמת העולם השנייה נרתם קונפינו לסייע לשליח המוסד לעלייה ב' שייקה דן, בארגון העלייה ההמונית מבולגריה לישראל. דמותו של קונפינו נותרה שנויה במחלוקת נוקבת, על רקע אסון הסלבדור והטענות על ניצול כספי של המבקשים לעלות לישראל. מנגד נטען, כי מפעליו השונים סייעו להצלת אלפי פליטים יהודים והעלאת הרוב המוחלט של יהודי בולגריה לישראל.[1]
ראשית דרכו
ברוך קונפינו נולד בסופיה למזל ויעקב ורכש השכלה תיכונית בעירו. בהמשך, החל בלימודי רפואה בצרפת ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הצטרף לצבא הבולגרי ושירת כרופא גדודי. לאחר תום המלחמה, השלים את לימודי הרפואה בפריז והתמחה באופתלמולוגיה. עוד במהלך לימודיו בסופיה הצטרף לתנועה הציונית במדינה והיה חבר תנועת מכבי. לאחר תום לימודיו השתלב בהנהגת התנועה הציונית, והיה חבר הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה ומחלקת החינוך מטעמה.[2][3] ב-1923, נבחרו קונפינו, שאול מיזאן ובנימין ארדיטי כצירים מטעם יהדות בולגריה, לקונגרס הציוני ה-13 שנערך בקרלסבד, אך בפועל השתתפו בקונגרס רק ארדיטי ושמואל שטיינברג שהיה ממלא מקום ציר. ב-19 ביולי 1926 נערכה בפלובדיב הוועידה ה-16 של התנועה הציונית ובמהלך נבחר ברוך קונפינו ליושב ראש הוועד הארץ-ישראלי של התנועה.[4] קונפינו נבחר לכהן כיושב ראש הוועד הארץ-ישראלי גם במהלך הוועידה הציונית ה-18, שנערכה בסופיה בינואר 1933.[5] קונפינו כיהן כסגן יושב ראש אגודת הציונים הכלליים "תאודור הרצל" בסופיה.
מפעל ההעפלה הפרטי
רקע כללי
יהדות בולגריה הייתה ציונית באופייה ומשלהי המאה ה-19 עלו יהודים מבולגריה לישראל. פרוץ מלחמת העולם השנייה מחד והמגבלות שהטילו הבריטים על העלייה במסגרת הספר הלבן, הובילו להגברת המוטיבציה לעלייה בלתי ליגאלית. בנוסף, גדשו את ערי הדנובה פליטים שנמלטו מהאזורים הכבושים על ידי גרמניה, ובבולגריה עצמה אומצה בהדרגה מדיניות אנטי-יהודית, אשר אחד משיאיה היה "המסע לגירוש נתינים זרים" במסגרתו, באמצע ספטמבר 1939 גורשו מבולגריה 4,000 נתינים זרים, רובם ככולם יהודים אשר היו בעלי אזרחות זרה או מחוסרי נתינות.[6] בעלי האזרחות התקבלו במדינותיהם, בעיקר יוון וטורקיה, ומחוסריה נותרו בשטח ההפקר במשולש הגבולות טורקיה-יוון-בולגריה, תוך שהם מותקפים בידי משמרות הגבול. לאחר לחץ כבד שהפעילה הקונסיסטוריה, הסכים מפקד המשטרה הבולגרית, הקולונל אטאנאס פאנטב להעביר את מאות המגורשים חסרי הנתינות לווארנה במטרה לשלחם על גבי ספינות מעפילים לארץ ישראל.
מפעל ההעפלה הפרטי
החל מ-1938, פעל קונפינו במסגרת התנועה הציונית בבולגריה במטרה לארגן את בני הקהילה היהודית לעלייה המונית, אך נתקל בהסתייגות מחד ובקשיים פנימיים בשל המחלוקות הרבות בתוך התנועה מאידך. בינואר 1939 הגיע קונפינו לארץ ישראל ונועד עם נציגי המוסד לעלייה ב' והחלוץ. על מטרות מסעו קיימת מחלוקת בין היסטוריונים, בין גיבוש הסכמות רחבות לתחילתו של מפעל העלייה מבולגריה לבין מטרת מיצובו של קונפינו כאיש הקשר היחידי לנושא עלייה ב' מבולגריה וסיכול מינויים של אחרים לתפקיד זה. במהלך ביקורו הגיע לסיכומים הן עם נציגי המוסד לעלייה ב', אשר דרשו מסיבות פוליטיות לפקח על רשימת העולים וכן לשמור בסוד את דבר הסיכום עימם, והן עם אנשי הציונים הכלליים, עימם היה מזוהה פוליטית והותירו לקונפינו חופש פעולה.[6] קונפינו ארגן שבע הפלגות של ארבע ספינות, אגיוס ניקולאוס ב', רודניצ'אר - ארבע הפלגות, ליברטאד והסלבדור. במסגרת זו הפליגו מבולגריה 2,662 מעפילים. המפעל שהיה שנוי במחלוקת, עמד בצל אסון טביעתה של הסלבדור.[7]
במרץ 1939, לאחר שובו לבולגריה שכר את הספינה אגיוס ניקולאס אשר הפליגה ב-14 באפריל מבורגס ועליה 309 פליטים הונגרים. קונפינו הגיע בטיסה לישראל והמתין בבית-חנן לבא הספינה. בניגוד לתאומים המוקדמים, לא התקבל סיוע בהורדת העולים לחוף על ידי שליחי המוסד לעלייה ב'. בכרתים הועברו המעפילים למפרשית "קרליצה מריה" ועימה הפליגו לישראל. ב-18 במאי הגיעה הספינה לחוף שבין אל-מג'דל לעזה, יום למחרת ירדו המעפילים אל החוף ובהמשך נעצרו על ידי הבריטים והובלו לחיפה. אנשי המוסד לעלייה ב' מתחו ביקורת על קונפינו וטענו לניצול כספי של העולים, תוך שהם מתעלמים מהסיכומים המוקדמים.
קונפינו נעזר באָנְגֶל פָּאסְקָלֶב לו היו קשרים עם שירותי הביטחון הבולגריים והם נמשכו גם לאחר מלחמת העולם השנייה, עת כיהן פאסקלב כקצין מנגנון ביטחון הפנים הקומוניסטי "המיליציה העממית". קשריו אלו סייעו לעלייה ההמונית מבולגריה לישראל בין 1947 ל-1949. קונפינו שכר את שירותיו של אנטון פרודקין, שהיה קברניט, אנרכיסט ומרגל, שימש כקברניט בהפלגות הרודניצ'אר וסופו שהוצא להורג ב-1942 בעוון ריגול למען ברית המועצות.[8] בקיץ 1939, רכש קונפינו אניית פחם ישנה בשם רודניצ'אר. הרודניצ'אר א' הפליגה מווארנה ב-28 ביולי 1939, ועל סיפונה 305 נוסעים הונגרים ובולגרים, רובם בני קהילת פלובדיב שהיו מחוסרי נתינות וצפויים לגירוש. הספינה עצרה מול חוף נתניה ומשם הפליגו העולים בסירות לחיפה, נעצרו על ידי השלטונות ואחר כך שוחררו. הרודניצ'אר חזרה לוארנה. בהמשך, הגיעו לעיר רוסה בבולגריה פליטים נוספים מהונגריה והם הועלו על הרודניצ'אר ב'. ב-2 בספטמבר 1939 הפליגה הספינה ועליה 371 מעפילים וב-15 בספטמבר הגיעה אל מול חופי תל אביב. ב-29 באוקטובר, הועלו 457 פליטים הונגרים ובולגרים פליטי "המסע לגירוש נתינים זרים", על הרודניצ'אר ג'. ב-14 בנובמבר, הגיעה הספינה אל מול חופי נתניה ונוסעיה ירדו בסירות והגיעו לחוף מבלי שהתגלו על ידי המשמרות הבריטיים. ב-25 בדצמבר 1939 הפליגה הרודניצ'אר בפעם האחרונה ועל סיפונה 505 מעפילים, אשר הגיעו לחופי ישראל ב-9 בינואר 1940.
הרודניצ'אר עגנה בנמל בראילה במטרה להוביל לארץ ישראל פליטים מברטיסלאבה, אך משרד החוץ הבריטי הפעיל לחץ כבד על ממשלת בולגריה להפסיק את ההפלגות וזו החרימה את הספינה. בחודשיים שעברו ממסעה הרביעי של הרודניצ'אר ועד החרמת הספינה, הפעיל אותה קונפינו להובלת עצים כדי לכסות את גרעונות המסעות הקודמים ולא הוציאה להפלגת העפלה נוספת. בראשית מרץ 1940 רכש קונפינו ספינת מפרש בשם "שיפקה", הסב את שמה ל"ליברטאד" וב-12 ביוני 1940 הפליגה כאשר היא דחוסה ב-380 מעפילים. ב-18 ביולי הגיעה המפרשית לנמל חיפה ונתפסה על ידי הבריטים.[9][6] ב-3 באוגוסט 1940 פרסם קונפינו בבטאון ההסתדרות הציונית בבולגריה "השופר", את המאמר "הספינה הגיעה" ובו תגובתו להתקפות האישיות כנגדו על רקע מפעל ההעפלה הפרטי. במאמרו ציין כי הגירת היהודים מבולגריה היא יישום הציונות ותקף את חברי הקונסיסטוריה על שהם מתעלמים מהמציאות ועוצמים את עיניהם לנוכח המתרחש באירופה.[10]
בתקופה זו סייע ברוך קונפינו לברטולד שטורפר שהיה ראש המרכז להגירת יהודים מטעמו של אדולף אייכמן, לרכוש שלוש ספינות ישנות שנשאו את השמות "פסיפיק", "מילוס" ו"אטלנטיק". הספינות שופצו במשך מספר חודשים, אחת מהן בנמל וארנה, בסיועו של קונפינו. לאחר השיפוץ הפליגו הספינות לארץ ישראל כשעל סיפונן 3,551 פליטים יהודים מגרמניה, צ'כוסלובקיה, אוסטריה ובולגריה. חלק מהעולים הועברו על ידי הבריטים לספינת הגירוש פאטריה, אשר פוצצה על ידי ההגנה.[6]
אסון טביעת הסלבדור
ערך מורחב – סלבדור (ספינת מעפילים)
קונפינו רכש מפרשית נוספת בשם "צאר קרום" שתפוסתה המרבית 100 נוסעים והסב את שמה ל"סלבדור". הספינה חסרה ציוד הפלגה בסיסי ובכלל זה אמצעי בטיחות לנוסעים, ומנהל נמל וארנה סירב לאשר את הפלגתה, גם על רקע מצבה המבני הרעוע. הקונסיסטוריה היהודית, ועד קהילת סופיה, אגודת הציונים הכלליים "תאודור הרצל" ואף שגריר הממלכה המאוחדת לבולגריה ג'ורג' ויליאם רנדל ניסו למנוע את יציאת הספינה. ב-29 באוקטובר זומנו חברי הוועד הציבורי שטיפל בהפלגה לשימוע במליאת הקונסיסטוריה והותרו, לבל יסכנו את בטיחות הנוסעים. קונפינו עצמו לא הגיע.[11]
למרות היעדר התנאים הבסיסיים להפלגה, שלא הושלמו על ידי הוועד בראשות קונפינו, ולאחר שהוצא צו מיוחד על ידי מפקד המשטרה הבולגרית הקולונל אטאנאס פאנטב, נאלץ מנהל הנמל לחתום על אישור ההפלגה. על הספינה הועלו 355 נוסעים וב-3 בדצמבר 1940 יצאה לדרכה. עם יציאתה של הספינה הוציאה "אגודת הציונים הכלליים" מברק גינוי. לאחר יומיים הגיעה הסלבדור לאיסטנבול ונגררה לים השיש. ב-11 בדצמבר פרצה סערה, הספינה עלתה על שרטון וטבעה ועימה טבעו 238 מנוסעיה.[6] האסון גרר תגובות קשות בקרב הקהילה היהודית בבולגריה ורובן הופנו נגד קונפינו והממשלה הבולגרית. על קירות הבתים בערי בולגריה נתלו מודעות אבל ובסופיה בפלובדיב הן הוסרו על ידי המשטרה הבולגרית, תוך הטלת איסור על הדבקתן החוזרת. ב-15 בדצמבר הגיעה קבוצת קרובי משפחה של קרבנות הסלבדור אל ביתו של ברוך קונפינו במטרה לבצע בו לינץ', אך הוא עזב את ביתו מבעוד מועד וקבוצת המפגינים גרמה נזק לביתו.[12] בהמשך, נעצר קונפינו על ידי השלטונות הבולגריים ונשלח למחנה המעצר "גונדה וודה". הספינות אשר היו בבעלותו הוחרמו.[2][11]
הקונסיסטוריה היהודית הקימה ועדת חקירה לבדיקת נסיבות הטביעה בראשות לאון פרחי. מפקד המשטרה הבולגרית הקולונל פאנטב הזמין את יושב ראש הקונסיסטוריה ואיים עליו לבל יפורסם הדו"ח, לא כל שכן דו"ח המכיל התייחסות לחלקה של הממשלה או המשטרה הבולגרית. הדו"ח שנכתב והשתרע על פני 12 עמודים, יועד בעיקר לצרכים פנימיים של הקהילה וכלל ניתוח של האירועים והטלת אחריות בעקיפין על ברוך קונפינו. מחשש לתגובת הממשלה הבולגרית לא חתמו חברי הקונסיסטוריה על הדו"ח והוא מעולם לא פורסם רשמית.[13] בדו"ח נקבע שחברי הוועד הציבורי שניהל את ההפלגה (אשר מונה על ידי קונפינו והוא עמד בראשו), לא עמדו בהתחייבותם להבטחת שלומם של הנוסעים. בכך הופנתה אצבע מאשימה ברורה נגד קונפינו, אך מבלי לנקוב בשמו. כאמור, לאור איומיו של אטאנאס פאנטב, לא צוין בדו"ח דבר לגבי חלקה של הממשלה הבולגרית וזאת אף על פי שהיה ברור, כי פאנטב כפה על מנהל הנמל לאשר את הפלגת האניה וכי בין נוסעיה היו "נתינים זרים" שהפכו פליטים בעקבות החלטת הממשלה הבולגרית לגרשם. ממשלת טורקיה הקימה ועדת חקירה, שקבעה אף היא שהספינה לא הייתה כשירה להפלגה וכן עמוסה בנוסעים מעבר ליכולתה. הדו"ח הטורקי הטיל את האחריות לאסון על הקברניט הבולגרי ויקטור איבאנוב והוא נאסר. ב-1946, פרסם קונפינו בסופיה את החוברת "עלייה ב'" ובמסגרתה התנער מאחריות לאסון.[14]
העלייה ההמונית מבולגריה לישראל
ב-9 בספטמבר 1944 התחוללה ברחבי בולגריה הפיכה שהובלה על ידי חזית המולדת הבולגרית ונתמכה על ידי הצבא האדום אשר כוחותיו הגיעו לבירה סופיה בערבו של אותו היום. המשטר הפרו-פאשיסטי סולק וקימון גאורגייב מונה לראש הממשלה. מספר ימים קודם להפיכה, בוטל החוק להגנת האומה ובהדרגה שוחררו עובדי הכפייה מקרב בני הקהילה היהודית ולמגורשים מסופיה, הותר לשוב לבתיהם. אנשי חזית המולדת היהודית, רובם ככולם קומוניסטים השתלטו בכוח על הנהגת הקהילות השונות ובמקביל חודשה פעילות התנועה הציונית. תוך כדי המאבק על השליטה ברחוב היהודי, החלה פעילות ענפה לחידוש עלייה מבולגריה ובהיקפים גדולים.
במאי 1946, הוחל בבחינת רעיון חידוש העלייה הבלתי ליגאלית לארץ ישראל וזאת על רקע העדר סרטיפיקטים והקשיים שהערימו הקומוניסטים היהודים, אשר השפיעו על מנגנון השלטון הבולגרי שלא לאשר יציאת יהודים מבולגריה. ברוך קונפינו הציע לארגן את מפעל ההעפלה החדש, אך הנהגת התנועה הציונית דחתה את הצעתו. באוגוסט 1946, נעצרו בבולגריה 5 שליחים מארץ ישראל אשר נכנסו מרומניה לבולגריה במטרה לבחון דרכים ליציאה לא ליגאלית של יהודים מבולגריה וזאת בניגוד להנחיית הסוכנות היהודית. בהמשך, הגיע לבולגריה אהרן אסא, שליח סוכנות נוסף ונועד עם קונפינו. לאחר בחינת הנושא, לאור מעצר השליחים והסכנה לפגיעה משמעותית ביחסים עם שלטונות בולגריה, הוחלט להפסיק את המגעים עם קונפינו ולזנוח את רעיון העלייה הבלתי-ליגאלית בהיקף גדול.[15]
בסיועו של קצין "המיליציה העממית" אנגל פסקאלב ובתיווכו של קונפינו, נערכה סדרת מגעים בין מנגנוני הביטחון הבולגרים לנציגי הסוכנות היהודית. ב-1947 קיבל שייקה דן אשרת כניסה לבולגריה ונועד עם השלטונות הבולגריים לצורך קבלת היתר מעבר של יהודים מרומניה דרך בולגריה בדרכם לארץ ישראל. בהמשך, הצטרף אליו אפרים שילה. ערוץ הקשר הישיר שנוצר בין פעילי העלייה למנגנוני הביטחון הקומוניסטיים בתיווכו של קונפינו, החליש את מעמדם של הקומוניסטים היהודים שהתנגדו לעלייה ומנע מהם מלחבל בפועל בתהליך.[16] לאון סטרוטי, איש פועלי ציון, נקבע כאיש הקשר של שייקה דן מול הממשלה הבולגרית, אך בעקבות חשיפת נתיב יציאה לא חוקי של יהודים מבולגריה, דרך בית העלמין בסיליסטרה לרומניה, נעצר סטרוטי עקב הלשנה והואשם בסיוע להגירה הלא חוקית. שירותי הביטחון הבולגרים, עימם היו לקונפינו קשרים ענפים, הסכימו באופן לא רשמי שקונפינו יכהן כאיש הקשר מולם לנושא העלייה וכך קיבל קונפינו מינוי רשמי כנציג הטכני של ההגנה בבולגריה ועוזרו של שייקה דן. המגעים בין השניים לממשלת בולגריה, הובילו לאישור הבולגרים למעברם של 24,000 עולים מרומניה, דרך בולגריה לארץ ישראל, תמורת תשלום במטבע זר לכל עולה. ב-5 בדצמבר 1947 ערך שייקה דן פגישה עם אנשי הסוכנות היהודית בבולגריה בביתו של ברוך קונפינו ועדכנם, כי מסתמנת אפשרות ליציאה המונית של יהודי בולגריה והיא תאורגן על ידו בשיתופה הלא רשמי של התנועה הציונית. המפלגה הקומוניסטית קיבלה החלטה לאפשר עלייה המונית מבולגריה לישראל ולקשרים הטובים עם השלטונות שנוצרו בתיווכם של קונפינו ופסקאלב היה משקל רב בהחלטה.[17][18]
ב-25 בפברואר 1948 הפליגה קבוצה ראשונה בת 940 עולים מבולגריה לישראל. באפריל, הוחל בארגונה של קבוצה שנייה בת 300 עולים מהם דרש קונפינו תשלום בסך 14,000 לבות לעולה. נציגי הסוכנות הודיעו לעולים, כי הם אינם חייבים בתשלום ולפנייתו הדחופה של חיים קשלס השיב שייקה דן, כי מעולם לא ניתנה הנחיה לגבות כסף מהעולים. ב-16 באפריל הוזמן קונפינו לישיבה דחופה במליאת הקונסיסטוריה היהודית, אשר נשלטה על ידי הקומוניסטים ובה תבעו ראשי הקונסיסטוריה להעביר את הטיפול בעלייה אליהם. קונפינו סירב וציין כי הוא שליח רשמי של "ההגנה". לאחר בירור עם שלטונות בולגריה, נמסר לקונפינו כי לא ניתנו הנחיות לשנות את מתכונת הפעילות בנושא העלייה. במקביל נוצרה מחלוקת חריפה בין קונפינו לראשי התנועה הציונית בנושא רשימות העולים וזאת על רקע רצונו של קונפינו לכלול בהן 30 אסירים שנשפטו על עבירות כלכליות. ב-30 ביוני, יצאה לישראל קבוצה בת 445 עולים ומתוכם 45 מבוגרים אותם צירף קונפינו אישית ולא נכללו ברשימות המקוריות. ראשי התנועה הציונית פנו לסוכנות היהודית ולשייקה דן בבקשת הבהרות. בתגובה זימן קונפינו את נציגי הארגונים הציוניים והודיע כי הוא יקבע את רשימות העולים באופן בלעדי.[19]
ביולי 1948, לאחר הקמת מדינת ישראל הוחלט למנות רשמית קצין עלייה אשר אמור היה לרכז את המגעים מול שלטונות בולגריה בסוגיית עליית יהודי המדינה לישראל. קונפינו הציע עצמו לתפקיד ואף נעזר בקשרים פוליטיים לצורך מינויו, אך נדחה ולתפקיד מונה חיים קשלס.[20] לאור המחלוקות בנושא רשימות העולים, הגיע ב-9 ביולי שייקה דן לסופיה ונפגש עם חברי לשכת הסוכנות היהודית, חיים קשלס ומרקו עובדיה. שייקה דן ציין בפגישה, כי תפקידו של קונפינו הוא טכני בלבד ומהותו יישום הנחיותיו של דן. צוין כי לקונפינו אין סמכות לגבות כספים, לבצע שינויים ברשימות העולים ולשלב בהן אסירים. עוד ציין שייקה דן, כי קשריו של קונפינו עם שירותי הביטחון חשובים למפעל העלייה ועבודתו היא ברמת סיכון גבוהה, תוך עימות עם הקומוניסטים היהודים ועל כן ראוי שלא לשפוט אותו לחומרה.[21] שייקה דן החשיב את יכולתו הארגונית של קונפינו ואת חשיבות קשריו עם שירותי הביטחון ובהשפעתו התמתן בהדרגה יחסם של ראשי התנועה הציונית אל קונפינו.[22]
בשלהי 1948 הצליחה הקונסיסטוריה בהנהגת הקומוניסטים היהודים להשתלט רשמית על מנגנון העלייה לישראל, אך בפועל המשיך שייקה דן לחלוש על מפעל העלייה, תוך ניצול קשריו הטובים עם שלטונות בולגריה, אשר נשלטה כבר באופן בלעדי על ידי הקומוניסטים. ברוך קונפינו נותר חבר מנגנון העלייה, לפי בקשתו של שייקה דן. העלייה ההמונית של יהודי בולגריה נמשכה.[23] הושג הסכם על עלייתם של 20,000 מיהודי בולגריה לישראל תמורת תשלום של 20 דולר אמריקני לאדם לממשלה הבולגרית. ברוך קונפינו הכין את רשימת 20,000 העולים בביתו על סמך רשימות שהועברו לו מהארגונים הציוניים השונים. ריכוז הפעילות בידי קונפינו בהנחייתו של שייקה דן, רוקן למעשה מתוכן את תפקידו של קצין העלייה חיים קשלס. בנובמבר 1949 דיווח אהוד אבריאל לגולדה מאיר שרת העבודה, על עלייתם של 8,000 מתוך מכסת ה-20,000 עליה סוכם, והוא העריך שעד סוף 1949 תושלם עלייתם של כולם. עוד העריך כי ניתן יהיה לסכם על עלייתם של 15,000 נוספים מבני הקהילה.[24]
אחריתו
באפריל 1949 עלה ברוך קונפינו לישראל. קונפינו ייסד בארץ את אגודה שיתופית לאשראי בשם "קופת גאולה", אשר סייעה להקמת "שיכון גג" באזור.[2] בהמשך עקר לשווייץ ושם טיפל בנושא שילומים לניצולי שואה. ב-1965 פרסם את ספרו "עלייה ב' מחופי בולגריה". בהמשך, השתקע בגדרה, שם ניהל בית אבות.[2] ברוך קונפינו הלך לעולמו ב-1982 והוא בן 91 שנים. הוא היה נשוי ואב לשני בנים.
ברוך קונפינו בהיסטוריוגרפיה ובזיכרון הציבורי
ברוך קונפינו נותר דמות השנויה במחלוקת בהיסטוריוגרפיה של ההעפלה. היסטוריונים בני דורו, אשר לחלקם הייתה יריבות אישית עם קונפינו, כדוגמת חיים קשלס ואלברט רומנו, מתפלמסים עם קונפינו ונוטים לקבוע שפעל ממניעים חומריים ונהג בחוסר אחריות. הם מציינים את המחירים הגבוהים שגבה עבור ההפלגה בספינותיו, תנאי ההפלגה הירודים והלא בטיחותיים, העמסת היתר של הספינות, גביית תשלום נוסף בגין ההורדה בחופי ישראל, אשר במרבית המקרים כלל לא הייתה מאורגנת מראש. עוד מציינים מבקריו, כי צבר רווחים כספיים נכבדים על גבם של פליטים יהודים. חיים קשלס מציין בכתביו שעל מזבח רעיון "עלייה ב'", "מכר" קונפינו את יהודי בולגריה.[12] ז'אק טולדו נשיא הקהילה היהודית בווארנה מציין בזכרונותיו, כי שוחח עם קונפינו על מפעל ההעפלה שלו והוא ציין בפניו שהוא פועל ממניעים ציוניים. טולדו כתב שהתרשמותו היא שקונפינו פועל ממניעים אנוכיים. אך, גם מבקריו החריפים ביותר קובעים, כי אין ספק שפעולתו הובילה להצלת כמה אלפי פליטים יהודים.[14]
היסטוריונים מאוחרים יותר מציגים את קונפינו באור שונה. ד"ר שלמה שאלתיאל מציין, כי קונפינו פעל ממניעים אידאולוגיים ולא חומריים ועל פי שני עקרונות בסיסיים. האחד שקיימת אפשרות לעלייה בלתי ליגאלית דרך בולגריה ובהיקפים גדולים והשני, שעתיד יהודי בולגריה לוט בערפל וחייהם עלולים להיות בסכנה ככל שתמשך המלחמה באירופה. שאלתיאל מציין, כי למפעל ההעפלה הפרטי של קונפינו היו מספר יתרונות. העלאתם של אלפי פליטים ועולים מרצון מבולגריה, הונגריה, סלובקיה ופולין. הגברת המוטיבציה לעלייה בשל הצלחת המפעל עד לאסון הסלבדור. מיצובה של בולגריה כנתיב מפלט ועלייה לארץ ישראל, לפליטים יהודים שנמלטו מארצותיהם בשלביה הראשונים של מלחמת העולם השנייה ומיצובה של יהדות בולגריה כקהילה הלוחמת להצלתה שלה.[25] ד"ר יוסף קונפורטי מציין כי במהלך ראיונות עם מעפילים שהגיעו לישראל על גבי ספינותיו של קונפינו ובכלל זה ניצולי הסלבדור, עולה תמונה השונה מהתדמית הציבורית שמוצבה לו, והיא נעה בין הכרת תודה לקונפינו, לבין הבנת חומרת המצב ודחיפות הצורך להביא כמה שיותר יהודים לארץ ישראל. עוד מובאות עדויותיהם של פעילי עלייה שעבדו עם קונפינו, כגון אקוש אפשטיין פעיל עלייה וחבר הציונים הכלליים א' מהונגריה, לו היו מחלוקות קשות עם קונפינו ועם זאת ציין כי הוא לא פעל ממניעים חומריים אישיים.[6]
לקריאה נוספת
- עמוס אטינגר, צניחה עיוורת, הוצאת זמורה ביתן, 1986.
קישורים חיצוניים
- ברוך קונפינו, קוראים כותבים: אסון הספינה סלבדור, מעריב, 19 בספטמבר 1962.
- איזי אלמוג, מסעה הטרגי של ספינת המעפילים סלבדור, באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה.
הערות שוליים
- ^ יגאל לב, נמשכת המחלוקת סביב ד"ר קונפינו – מארגן ההעפלה ביוזמה פרטית, מעריב, 14 באפריל 1964.
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 דוד תדהר (עורך), "ד"ר ברוך קונפינו", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יט (1971), עמ' 5636
- ^ אלברט רומנו, תנועות הנוער, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 399.
- ^ אלברט רומנו, החיים הציוניים, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 373-378.
- ^ אלברט רומנו, תקופת המשבר והפילוג 1930 - 1940, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 543.
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 יוסף קונפורטי, מפעל העלייה של דר' קונפינו 1939-40, באתר "כולנו בולגרים" אתר הבית של יהודי בולגריה.
- ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עלייה והעפלה מבולגריה ודרכה בשנים 1939 - 1949, הוצאת עם עובד, 2004, עמודים 68-69.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמוד 44.
- ^ אבנרי, אריה, מוולוס עד טאורוס- עשור ראשון להעפלה, תל אביב: יד טבנקין – המכון לחקר כוח המגן; הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה 1985–1987, עמודים 268-273.
- ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמוד 45.
- ^ 11.0 11.1 שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמודים 84-88.
- ^ 12.0 12.1 חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמודים 26-37.
- ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמוד 89.
- ^ 14.0 14.1 חיים קשלס, ספינות המעפילים "סלבדור", "דוריאן" ו"נאדז'דה", בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 775-780.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמודים 148–149, 155.
- ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמודים 212-213.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 235-237.
- ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמודים 230-231.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 238-241.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמוד 232.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 242-244.
- ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמודים 242-243.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 274-275.
- ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמודים 244-254.
- ^ שלמה שאלתיאל, הערכת מפעלו של ד"ר ברוך קונפינו, באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה.
26203957ברוך קונפינו