יגור (אוניית מעפילים)
 | |
| אוניית המעפילים "יגור" | |
| ארגון | המוסד לעלייה ב' |
|---|---|
| קורות ההפלגה | |
| מפקד האונייה | משה מרק וישראל אורבך |
| גדעוני | מלכא רופא וישראל אבידור |
| נתוני האונייה | |
| שם קודם | Sagolem, Sogur |
| הדחק | 300 טון |
| מהירות | 6-5 קשר |
יגור הייתה אוניית מעפילים. נקראה על שם קיבוץ יגור הסמוך, בעקבות "השבת השחורה", בסמוך להפלגה, בה תפסו הבריטים מצבור נשק גדול בקיבוץ וערכו בו מעצרים רבים.
תולדותיה
"סאגולם" - אוניית משא
"סגולם" ("Sagolem") הייתה אוניית משא עשויה עץ עם מערכת מפרשים ומנוע עזר קטן.
הייתה בבעלות טורקית, ושימשה כנראה במסגרת צבאית. בעת רכישתה שינה בעליה הטורקי את שמה ל"סוגור" ("Sogur").
"יגור" – אוניית מעפילים
רכש והכנה
האונייה נרכשה בטורקיה. הרכשים היו אנשי המוסד לעליה ב': ורנר סלומון ימאי ארץ-ישראלי, שמריה צמרת נציג המוסד במרסיי, ואבי שוורץ גם הוא איש המוסד במרסיי.
לקראת ההפלגה, נבנו באונייה דרגשי לינה עבור המעפילים.
המלווים אנשי הפלי"ם היו משה מרק וישראל אוירבך.[1] הגדעונים היו מלכא רופא וישראל אבידור. לרשותם עמדו מכשיר קשר ומשדר תוצרת בית.
רב החובל היה טורקי, ולצדו צוות ימאים שכלל: 9 טורקים, קצין ראשון לבנוני, וכן צוות נוסף של רב חובל, קצין ומכונאי ספרדים רפובליקנים.
המעפילים
754 המעפילים היו ניצולי השואה, רובם צעירים, כמחציתם נשים. רובם היו חברי ארגונים יהודים ומפלגות ותנועות נוער ציוניות, בהם חברי אגודת ישראל - 58, בונד - 123, החלוץ צרפת - 50; בית"ר - 25, פח"ח (פרטיזנים, חיילים, חלוצים) - 45, החלוץ הולנד - 22, החלוץ הצעיר צ'כיה – 12, הבונים אנגליה - 30, דרור - 48, השומר הצעיר – 53, נוחם - 148, פרטיזנים - 47, בודדים - 93.
הם נאספו במחנה ליד מרסיי. ועלו על סיפון האונייה בלה סיוטה. במהלך ההפלגה היו כמה אי סדרים באונייה, בגלל חוסר משמעת מצד המעפילים, ואי הבנות עם צוות הימאים הזר.
ההפלגה
ב-29 ביולי 1946 בשעה 14:00 הפליגה האונייה מנמל לה סיוטה (La Ciotat) ליד מרסיי. נתיב השיט המתוכנן פנה לסרדיניה, סיציליה, פלופונז, כרתים, ראש הנקרה עד חיפה.
על פי התוכנית המקורית הייתה יגור צריכה להעביר את נוסעיה לאונייה "הנרייטה סולד", שיצאה מיוון. התוכנית לא התבצעה. מכשיר הקשר התקלקל מיד עם ההפלגה, והמשדר לא עבד בצורה תקינה.
עימות עם הבריטים
ב- 11 באוגוסט, בשעה 10:00 במרחק 55 מייל מחופי ארץ ישראל, מול ראש הנקרה, התגלתה על ידי מטוס בריטי. משחתת בריטית נשלחה לאתר אותה ונזקקה לסיוע אווירי. הסיירת "מאוריציוס" ניסתה לגרור את האונייה. שוטרים וחיילים בריטים עלו על הסיפון. הם השתמשו בגז מדמיע בגלל ההתנגדות לגרירה. ועצרו את צוות הימאים: רב החובל והמלחים הטורקים, אשר הכחישו הכרות עם אנשי הפל"ם: מפקד הספינה והמלווים ולא הסגירו אותם לבריטים.
ב-12 באוגוסט, עגנה הספינה במים הטריטוריאליים מחוץ לנמל חיפה. ב-13 באוגוסט בשעה 03:00 התקרבה משחתת בריטים כדי לגרור את האונייה לנמל. הבריטים הודיעו למעפילים כי יועברו לספינה בריטית אחרת, מבלי להזכיר שהמטרה היא גירוש למחנות המעצר בקפריסין. המעפילים התנגדו להעברה, והחלה קטטה. חיילים בריטים עלו לסיפון תוך מכות בקתות רובים והתזת סילוני מים. הם פירקו את לוח הסיפון העליון והגיעו אל המעפילים.
מכשירי הקשר הושלכו לים בטרם העימות עם הבריטים. והאונייה נגררה לבסוף לנמל חיפה על ידי "מאוריציוס". נמל חיפה נסגר בעת כניסת "יגור". והמעפילים הועברו לספינת הגירוש "אמפייר ריוול".
במקביל נגררה לנמל חיפה גם האונייה "הנרייטה סולד", אשר הגיעה יחד עם "יגור". מעפילי שתי האוניות היו הראשונים שגורשו לקפריסין.
המלווים יצאו עם המעפילים לקפריסין. הם לקחו עימם חומרי נשק שהסליקו עבורם בתוך ככרות לחם, שהובאו ל"יגור "על ידי סירת מנוע של חברת 'העוגן'. אך לא ביצעו את תוכניותם לפוצץ את אוניות הגירוש.
קישורים חיצוניים
- "יגור", באתר מוזיאון ההעפלה וחיל הים
- "יגור", באתר הפלי"ם
הערות שוליים
- ^ על ישראל אוירבך, ראו: אורי דרומי, רב חובל ישראל אוירבך, מלווה ספינות מעפילים, מראשוני הספנות הקיבוצית, 26.03.2010, אתר הארץ.
