רפיח (אוניית מעפילים)
רפיח הייתה אוניית מעפילים שהובילה כ-785 מעפילים מיוגוסלביה לארץ ישראל בדצמבר 1946 וטבעה בסערה ליד האי היווני סירנה.
תולדות האונייה
האנייה נקראה במקור "את'ינה" (MS Athina) כאשר נרכשה על ידי המוסד לעלייה ב' ביוון. הייתה זו אוניית משא חופית בעלת תפוסה של 700-800 טון. הרכישה סוכמה באמצע אוקטובר 1946. עוד טרם העברתה לרוכשים, נפגעה וטבעה. היא נמשתה מהמים, תוקנה והפליגה לפטראי (Patrai) ומשם לנמל ההכנה. שמה הוסב ל"רפיח" בעקבות לכידת חברי ההגנה והגלייתם למחנה מעצר ברפיח שבצפון סיני. הכנותיה להפלגה, על ידי צוות מקומי יווני, מלווי האונייה ואנשי המוסד לעלייה ב' במקום, נמשכו כחודש וחצי. באונייה נבנתה קונסטרוקציה ועליה דרגשים ללינה, כהכנה להעברת 800 מעפילים לארץ ישראל. על מנת לחמוק מחיילי המנדט הבריטי בארץ ישראל, הותקנו על סיפונה מתקני פח, כדי להסוותה כאוניית משא. בבטן האונייה הותקנו ספסלי עץ לאורך הדפנות ובין העמודים, ולכל מעפיל הוקצו מטר וחצי על 40 ס"מ.
ההפלגה
ביום ההפלגה היו באונייה רב החובל, יווני בשם אכסאכופולוס, ולצדו ששה-עשר מלחים ומכונאים יוונים. המלווים, אנשי המוסד לעליה ב', היו מפקד האוניה גד לסקר, ולצדו דוד באומגרטן-בוסתנאי, צבי טייטל, ו"הגדעוני" אברהם ליכובסקי. לרשותם עמדו שני מכשירי קשר וכלי עבודה הובאו מאיטליה על ידי ארבעת המלווים, שהגיעו מאיטליה בספינה של ה"אווז" ועלו על סיפון ה"רפיח", שהמתינה באחד האיים לאחר שנסתיימה הכנתה להפלגה. מכשירי הקשר היו מקלטים צבאיים איטלקיים מסוג "דוקטי". כמו כן, היו משדרים מתוצרת עצמית, שנבנו באיטליה, ופעלו בגלים כפולים עם גביש אחד של 7,000 ק"ס לכל מכשיר כגל ראשי, וגבישים של 4,000 ו-6,000 ק"ס.
785 המעפילים נאספו בזאגרב, בלגראד, ובמחנה באזור ההעמסה בנמל היציאה בקאר שביוגוסלביה. האונייה הפליגה לדרכה ב-26 בנובמבר 1946, כשעליה למעלה משמונה מאות מעפילים: כשש מאות מהם היו יוצאי רומניה, כמאתיים מהונגריה וכשלושים מבולגריה. היו בהם שני גרעיני תנועות נוער. 50 קשישים ו-80 ילדים. השאר בגילאים שונים, וגברים ונשים בכמות שווה. השלטונות המקומיים שיתפו פעולה בגלוי ובאופן הדוק וידידותי וסייעו בקליטת המעפילים לפני עלותם לספינה. ההעלאה לסיפון האונייה התנהלה באופן גלוי ומסודר בפיקוח השלטונות, בשעות הערב. לאחר שעלו, מונו מבין המעפילים סדרנים, שהיו אחראים לניקיון ולחלוקת מזון. הם הונחו לשהות בבטן האוניה למרות הצפיפות, כדי שהאונייה לא תתגלה.
בתחילת המסע היה הים סוער, ולא ניתן היה לצאת לים הפתוח במשך חמישה ימים. בשלושת הימים הראשונים האוניה שטה כמתוכנן. מהיום הרביעי להפלגה, לאחר שהאוניה עגנה בנמל ביוון לאספקת ציוד, שבה להפליג ונקלעה לסערה.
על-פי התוכנית, "רפיח" הייתה אמורה להגיע לאי "כמילי", שם הייתה אמורה לפגוש בסירה שתאסוף חלק מהצוות היווני. האוניה הפליגה בין האיים הדודקאנסיים של יוון. בשל הסערה בים, השיט רב החובל את האונייה לאורך חופי האיים, אולם לא הגיע לכמילי. בבוקר ה-7 בדצמבר, לאחר שבעה ימי הפלגה, גברה הסערה. רב החובל ניסה למצוא מחסה במפרץ לחופי האי הקטן "סירנה". הוא כשל בניסיונו לעגון, והאוניה התנגשה בסלעים, ניזוקה ומים החלו לחדור לתוכה. הצוות הורה למעפילים המבוהלים לקפוץ למים הסוערים, בגלים גבוהים, בחשיכה, על מנת להציל את חייהם. התינוקות נזרקו למי שכבר שהה במים[1].
במשך כארבעים דקות ניסו המעפילים להגיע אל החוף. חלקם קפצו אל הסלעים הסמוכים לחוף, וחלקם אל הים. מכשיר הקשר חולץ מבטן האניה על ידי 'הגדעוני' אברהם ליכובסקי. ה"רפיח" טבעה לאחר כשעה. שמונה גופות נמשו מן הים ונקברו באי. מספר הנעדרים אינו ידוע. על האי רכשו הניצולים, ממשפחה שהתגוררה עליו, עדר של כעשרים כבשים בתמורה לחפציהם האישיים. לבסוף הצליח 'הגדעוני' לשדר לשלוחת 'המוסד' באתונה על מיקום טביעת 'הרפיח'. גולדה מאיר ביקשה מהנציב העליון הבריטי לסייע בחילוץ.
ביום השלישי לשהותם של המעפילים על האי, איתרו טייסים בריטים את הניצולים, והצניחו להם מזון, בגדים, שמיכות ועזרה ראשונה. יום לאחר מכן הגיעה לאי משחתת יוונית, שפינתה לרודוס את צוות המלחים הזרים ואת 21 החולים והפצועים. ב-13 בדצמבר הגיעו שתי משחתות בריטיות - "שברון" ו"פרובידנס", העלו את הניצולים ואת המלווים על סיפונן. לפני שחולצו מן האי, השליכו המלווים את מכשירי הקשר לים.
המעפילים הועברו למחנות המעצר בקפריסין. שם שהו כשנה עד עלייתם לישראל. הבריטים הגישו חשבון על הוצאותיהם השונות בגין פרשת הטביעה לסוכנות היהודית.
הנצחת האונייה
- בתחילת שנות השבעים של המאה ה-20 הוקמה ועדה ציבורית לבירור פרשת "רפיח" וזו הגישה את מסקנותיה ב-1972. באותה שנה אותרו שמונת החללים שנקברו באי, והובאו לקבורה בחיפה.
- המעפילים מונצחים באנדרטה שהוקמה במוזיאון ההעפלה על שם משה סנה, לזכר הקורבנות באוניות המעפילים שטבעו בדרכן לארץ.
- בית חולים פסיכוגריאטרי אשר פעל במושבה הגרמנית בחיפה, והיה בבעלות רפאל תדמור, מניצולי האונייה (בשותפות עם עמוס אונגר ויוסף שמילוביץ), נקרא "רפיח", על שם האונייה. החל מראשית העשור השני של המאה ה-21 שוכן באותו מבנה מלון "קולוני".
- סרט תיעודי בשם "שם קוד: רפיח" נעשה על ידי הבמאי גדי אייזן בשנת 2013. הסרט הוקרן בערוץ 10 בערב יום השואה תשע"ד.
קישורים חיצוניים
- פרשת הספינה רפיח, ב"אתר הפלי"ם"
- האנייה "רפיח", באתר מוזיאון ההעפלה וחיל הים
הערות שוליים
