אסון הפאטריה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פירוש נוסף ערך זה עוסק באוניית הגירוש שהוטבעה. אם התכוונתם להמנון מזרח טימור, ראו המנון מזרח טימור.
פאטריה שוקעת בנמל חיפה
שרידי הפאטריה במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה, 2009

אסון הפאטריה הוא אסון טביעת האוניה "פאטריה", שהייתה אוניית גירוש בריטית שרוכזו עליה מעפילים משלוש אוניות שנתפסו בנובמבר 1940, ליד חופי ארץ ישראל, במטרה לגרשם למאוריציוס. על מנת לעכב את הגירוש הטמינה "ההגנה" פצצה באונייה בעת שזו עגנה בנמל חיפה, במטרה לגרום לה נזק קל; אך הנזק היה גדול מהמתוכנן, והאונייה טבעה ב-25 בנובמבר 1940. עקב כך טבעו למוות למעלה מ-208 מעפילים (המספר המדויק אינו ידוע, אך ההערכות הן שמדובר בכ-250) ושני שוטרים בריטים.

הרקע לפרשה

במסגרת מאמצי ההעפלה בזמן מלחמת העולם השנייה נרכשו על ידי גורמים פרטיים שלוש ספינות יווניות ישנות (ששימשו במקור להובלת בקר) שנשאו את השמות "פסיפיק", "מילוס" ו"אטלנטיק". הספינות שופצו במשך חודשים רבים במטרה להכשירן לשאת אלפי מעפילים מאירופה אל חופי ארץ ישראל. בסופו של דבר, עלו על שלוש האוניות כ-3,600 פליטים יהודים מגרמניה, צ'כוסלובקיה, אוסטריה, בולגריה ודנציג. הנאצים, שכבר שלטו במדינות אלו, סייעו ליוזמת העפלה זו על ידי ברטולד שטורפר, יהודי מתבולל, אשר מונה על ידי ראש האגף היהודי בגסטאפו, אדולף אייכמן, כאחראי ליציאת היהודים מארצות הרייך הגרמני אל ארץ ישראל.

שלוש האוניות הפליגו מנמל טולצ'אה שברומניה והגיעו לאחר מסע בתנאים קשים, במהלכה מתו מספר מעפילים, לנמל חיפה. ב-1 בנובמבר 1940 הגיעה ה"פסיפיק", ושלושה ימים מאוחר יותר הגיעה גם ה"מילוס", אל מפרץ חיפה, ושם נעצרו על ידי ספינות בריטיות.

פאטריה

"פַּאטְרִיָּה" (בלטינית: Patria, 'מולדת') הייתה במקור אוניית נוסעים צרפתית בעלת נפח של 12,000 טון שנבנתה בשנת 1913[1]. היא פעלה בקו מרסיי-חיפה והוחרמה על ידי הבריטים לאחר כניעת הצרפתים לגרמנים והוחזקה בנמל חיפה[2]. האונייה הייתה במצב טוב והבריטים החליטו להשתמש בה כאוניית גירוש ולהגלות את מעפילי שלוש הספינות למאוריציוס המרוחקת. צעד זה נעשה על מנת להבהיר את נחרצות המנדט הבריטי למאבק בעלייה הבלתי-לגאלית; זאת, לאחר שהמעפילים במספר ספינות שקדמו להגעת הספינות הללו הורשו להישאר בארץ ישראל אף על פי שלא החזיקו בסרטיפיקטים.

ב-4 בנובמבר הועלו 1,771 נוסעי ה"פסיפיק" וה"מילוס" על ה"פאטריה", ויחד איתם היו גם 230 שוטרים, חיילים ואנשי צוות בריטים, שהועלו על האונייה כדי למנוע התארגנות של המעפילים וקשר עם החוף.

בינתיים החלה פעילות מדינית נמרצת שנועדה להניא את הבריטים מתוכניתם לגרש את המעפילים למאוריציוס, והפלגת ה"פאטריה" התעכבה. לאחר שכל מאמצי ההנהגה הציונית נכשלו ולאחר שב-24 בנובמבר הגיעה ונעצרה גם האונייה השלישית – ה"אטלנטיק", ש-130 מנוסעיה הועלו גם הם על ה"פאטריה" – החליטו ראשי "ההגנה" לחבל באונייה על מנת לעכב את הגירוש.

טיבוע האונייה

חלקת הקבר של נוסעי הספינה פאטריה בבית הקברות היהודי בחוף הכרמל

עם תחילת מלחמת העולם השנייה העדיפו המוסדות הציוניים לשתף פעולה עם הבריטים ולהמעיט בעלייה בלתי-לגאלית (על-פי נוסחתו של בן-גוריון, שאומצה: "מלחמה בהיטלר כאילו אין ספר לבן, ומלחמה בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר"); זאת, כדי לא לפגוע במאמץ המלחמתי הבריטי, ומתוך מטרה לזכות בתמיכה בריטית במאבק שהתחולל מול הערבים על שטחי ארץ ישראל. פעולת חבלה באונייה בריטית נחשבה באותו זמן כצעד חריג. למרות זאת, קיבלה הפעולה את אישור המוסדות. בן-גוריון שהה בחוץ לארץ באותה עת, וראשי "ההגנה" קיבלו את אישורו של משה שרתוק לפעולה[3].

האחריות לביצוע משימת החבלה באונייה הוטלה על שאול מאירוב, מפקד המוסד לעלייה ב'. את הפעולה ביצעה יחידה לפעולות מיוחדות של ההגנה בראשותו של יצחק שדה. מאיר (מוניה) מרדור, איש היחידה, עלה לאונייה בכיסוי של טכנאי שבא לתקן את תנור האפייה שהתקלקל, ומסר לאנשי תנועת "החלוץ" שהיו על ה"פאטריה" מטען חבלה במשקל של ק"ג אחד, שנועד לפעור חור קטן באחת מדפנות האונייה. "הנהגת" האונייה שקלה את הדבר והחליטה להפעיל את מטען החבלה מתוך אמונה כי לא נשקפת לנוסעים סכנה. לימים היו שהעידו שהזהירו שמסוכן להניח את הפצצה בדופן ולא ליד המכונות, אך לא שעו לאזהרותיהם[4].

בבוקר ה-25 בנובמבר הופעל מטען החבלה, כאשר חלק גדול מהמעפילים ידעו על כך והיו מוכנים לקפיצה לים. הדף המטען, שתוכנן ליצור חור קטן בדופן, קרע את כל לוח הפלדה של דופן האונייה. החור הגדול שנפער בספינה גרם לשקיעתה על צִדהּ בתוך כרבע שעה בלבד; חלק מהנוסעים נלכדו וטבעו בתאים שבספינה, וחלקם טבעו בעת שניסו להימלט מהאונייה הטובעת ולשחות אל החוף ואל הספינות והסירות שבאו לעזרת הניצולים.

בעיתון "הבקר" הובאה עדות של אחות ששהתה בפאטריה בעת הפיצוץ[5]:

"רוב הפליטים נמצאו אותה שעה על ספון האניה לרגל מזג האוויר היפה ... מיד לאחד שנשמעו קולות הנפץ מתחתית האניה הורגש זעזוע קל הדומה לזעזוע בשעת רעידת אדמה ונראו כמה אנשים (יותר ממנין) שקפצו הימה. רב החובלים של האניה פקד לרדת למטה באמרו שזוהי התקפה מן האוויר ואמנם היה רושם כזה אצל כולם ברגע הראשון. האחות הראשית של האניה, אנגליה, ... הזהירה את הקהל כי האניה תשקע במשך רגעים מעטים, ברם, אף איש לא שעה לדבריה והאנשים המבוהלים החלו לרדת תוך אי־סדר למטה ... בעצם האנדרלמוסיה שנוצרה עקב הריצה המבוהלת במדרגות הצרות של האניה, נטתה פתאום האניה על צדה וזרמי מים אדירים פרצו מצדה האחד ומילאו את התאים. מאות אנשים ונשים עם ילדים על זרועותיהן, אשר נמצאו עדיין למטה, הרימו קול יללה איומה והתחילו לפרוץ לעצמם דרך למעלה על מנת להנצל מזרמי המים הרודפים אחריהם בשצף קצף. ... בין רגע הפכו היורדים עורף והחלו לעלות חזרה על הספון תוך צעקות איומות שהחרישו אזנים. הפאניקה הלכה והתגברה מרגע לרגע. אבל בכ"ז הצליחו רבים לעלות למעלה כשהם נרדפים על ידי לחץ המים אשר מילאו כבר כמעט את כל התאים. ברגעים מכריעים אלה, כאשר הבינו גם השוטרים הבריטיים, אשר התנגדו מקודם ליציאת האנשים אחוזי הבהלה מן האניה, את גודל הסכנה הנשקפת לאומללים, ניתנה הפקודה המבשרת רעות: "יציל כל אחד את נפשו!" ומאות אנשים רועדים מפחד הפילו עצמם המימה. בעצם הרגעים האיומים הללו, כאשר מאות אנשים, נשים וטף עמדו עדיין אובדי עצות ... התהפכה פתאום האניה לגמרי והכל החל ליפול מאליו מעצמת הזעזוע הכביר ... והרוב המכריע של הטובעים ניצול על ידי השוטרים הבריטיים והחיילים, שעשו כמיטב יכלתם וכן על ידי הסירות הערביות שהגיעו מיד והצילו את אשר ניתן להציל. רבים מאלה שנפלו מעל הספון קבלו חבטות בגופם מהחפצים שנפלו עליהם והוצאו מן המים כמעט בלי רוח חיים, כמה מהם מתו מן החבטות ומן המים שמלאו את גופם. רבים מן ההורים קפצו בדלית ברירה המימה עם ילדיהם היקרים וטבעו יחד אתם. ..."

מאות פצועים הועברו לבית החולים רמב"ם – חלקם ישירות לשלושת חדרי הניתוח אשר פעלו ללא הרף במשך 24 שעות. באחד הבניינים שבמחנה המעצר בעתלית הוקמה שלוחה של בית החולים ובה טיפלו בפצועים הקלים. הניצולים מהאונייה הועברו למחנה המעצר בעתלית יחד עם שאר מעפילי ה"אטלנטיק".

הנספים

מיד לאחר האסון הודיעה הממשלה הבריטית את ההודעה הבאה על מספר הנספים: על הפאטריה היו 1903 מעפילים, 1555 הגיעו למחנה הסגר, 34 נאסרו, 25 מאושפזים בבתי חולים, 13 ברחו מבית החולים, 22 נהרגו, ו-254 נעדרים. בנוסף לכך, שני שוטרים נעדרים[6]. בתחילה הייתה הנחה ותקווה שרבים מהנעדרים עלו לחוף וברחו לתוך היישוב היהודי כדי לא להכלא על ידי שלטונות המנדט. אולם השלטונות שלחו צוללנים לסרוק את הפאטריה ועם התמשכות עבודתם נמצא שרובם הגדול של הנעדרים נספו[7]. מלאכת משיית הגופות נמשכה בהפסקות במשך חודשים רבים[8] וכותרות העיתונים דווחו מדי יום על מספר הגוויות שנמשו מהאנייה[9]. הנספים נקברו כל פעם בהלוויה סמוך למשייתם מהמים, לעיתים בהלוויה קטנה בה השתתפו רק אנשי החברה קדישא[10]. 19 מהנספים נקברו כאלמונים[11].

בעת כתיבת הדו"ח של ועדת החקירה, בסוף ינואר 1941, עמד מספר הנספים על 156 ומספר הנעדרים היה 112[12]. ב-28 במאי 1941 הגיע מספר הנספים ל-200[13] ובאוקטובר 1941 הגיע מספר הנספים שנמשו מהאנייה ל-208[14]. בנוסף אליהם נפטרו 14 ניצולים במחנה המעצר בעתלית[15]. 221 מהנספים הובאו לקבורה בבית הקברות חוף הכרמל בחיפה[16]. בסיכום שפורסם ב-17 באוגוסט נכתב שנותרו 52 נעדרים[17].

מספרים שונים נתנו לגבי הסך הכולל של הנספים באסון. בדו"ח לוועדת החקירה של האו"ם ציינה ממשלת המנדט את המספר 252[18]. בעשור לאסון ציין חרות את מספר הנספים כ-276[19]. ב"אלבום העולים" שהוצאה על ידי הסוכנות היהודית ניתן מספר הנספים כ-257 מן המעפילים[20]. תום שגב כותב שהאסון "עלה בחייהם של קרוב ל-300 מהעולים"[21]. בכתבה במעריב במלאת 45 שנים לאסון נכתב שנספו כ-250 מעפילים אך המספר המדויק לא ידוע[4].

בנוסף למעפילים, מתו שני שוטרים באסון[22]. בעיתונות הובא שאנשי הצוות "הצליחו להציל את עצמם בעוד מועד"[5] למעט איש צוות ערבי אחד שנפצע[23].

הרופאה הד"ר שולמית פרגר הנשואה ליוסף פרגר (לבית בדט) התנדבה לטהר את הגופות ולהביאן לקבורה חרף הקושי הפיסי והנפשי[24].

ועדת חקירה

ב-8 בדצמבר 1940 מינה הנציב העליון ועדת חקירה בהשתתפות השופט אלן רוז, הבריגדיר-גנרל א. ג. מק-נייל וקצין הצי ג. ל. אדוארדס[25], לבירור הסיבות לטביעת פאטריה, לבדיקת האמצעים לשמירה על הפאטריה לפני האסון והמאמצים שנעשו להצלת הנמצאים באונייה[26]. הוועדה התכנסה לישיבתה הראשונה ב-11 בדצמבר 1940[27] בבניין מיקאטי ברחוב המלכים בחיפה. ישיבות הוועדה היו סגורות לקהל[28]. הוועדה שמעה עדויות של 56 עדים[29][1] עד 27 בינואר 1941[30] וב-31 בינואר 1941 הגישה את מסקנותיה לנציב העליון. המסקנות שפורסמו באמצע מרץ 1941 קבעו שהפאטריה טובעה בגלל מעשה חבלה וכי האמצעים שנקטו השלטונות לפני ואחרי האסון היו ראויים. הוועדה הגיעה למסקנה שמדובר בחבלה של מתנגדי גירוש העולים לאור עדות של צוללן שבחן את הנזק ולאור היקף הנזק. כן קיבלה הוועדה עדויות שהנמצאים על האנייה קיבלו הוראות להתכונן לקפוץ למים זמן קצר לפני הפיצוץ. הוועדה סיימה את דבריה בהבעת התמרמרות על המעשה שגרם למותם של לפחות 156 אנשים (שהיה מספר הגופות שנמצאו עד כתיבת דו"ח הוועדה) ולאובדן ספינה חשובה לבריטניה[31].

תגובות

פרשת הפאטריה יצרה הד גדול ביישוב העברי. בתחילה נפלה האשמה על האצ"ל, וכן נפוצו שמועות על התאבדות מתוך יאוש או על סוכנים נאציים שביצעו פעולת חבלה; אולם עד מהרה התברר שהפעולה נעשתה על ידי הנהגת היישוב כצעד של מחאה נגד כל ניסיון לעצור את העלייה, ונציגים בולטים, בהם כצנלסון הכריזו על המעפילים כעל "קורבנות המאבק לעלייה" ועל המעשה כמעשה ציוני גדול.

רבים הבינו כי איום רב נשקף ליהדות אירופה מגרמניה הנאצית, והזדהו עם מאבקם של המעפילים להגיע אל חופי הארץ ולהתיישב בה. אולם הציבור היהודי הזדעזע ממספר הקורבנות הרב שטבעו ממש מול חופי הארץ, והפרשה פגעה מוראלית בתנועת ההעפלה.

דמויות מרכזיות בהנהגת היישוב טענו לחוסר אחריות של הנהגת "ההגנה", שלא התייעצה עם ההסתדרות הציונית ועם הסוכנות לפני ביצוע הפעולה. בהמשך, הסבירו אנשי ההגנה שהפאטריה הייתה חלשה מן המצופה ועל כן נפגעה באופן חמור בהרבה מהמצופה[32]. אולם היו שטענו שמדובר באגדה, ושלהגנה לא היה כל אפשרות לדעת את מצבה של הפאטריה אחרי הפיצוץ[33].

בימין האשימו את ההגנה ב"חוסר אחריות נפשעת"[34]. היה אף מי שטען שהוא שמע על הכוונה לבצע את הפיצוץ מספר ימים לפני האירוע והזהיר את בן שיחו מהתוצאות[35]. יחד עם זאת, היו בימין שהאשימו את השלטונות הבריטיים באסון[36].

ב-2 בדצמבר 1940 התפרסם בעיתון "הפועל הצעיר" מאמר בשם "קבר האחים החדש", שהתייחס באופן עוין מאוד לפעולת פאטריה.[37] במועצת ההסתדרות שנערכה ב-9 בדצמבר בכפר סבא, אמר ברל כצנלסון כי ייתכן שהאירוע היה נמנע, אילו ההתנגדות לגירוש הייתה מתבצעת מוקדם יותר, וטען: "הנכונות להסתכן, יש שהיא מצילה מסכנות!".[37] אחד הקולות הבודדים כנגד המעשה בקרב אנשי מפא"י היה קולו של יצחק לופבן, עורך "הפועל הצעיר". בישיבת מרכז מפא"י ב-15 בדצמבר, ציין לופבן כי טיבוע הספינה הוא היום השחור ביותר בשלושים ושתים שנות חייו בארץ ישראל: "לא ייתכן שיהודים מקדשים את השם על ידי הריגת יהודים אחרים. באיזו רשות מותר להטביע בים נשים, גברים, זקנים ונערים אשר לא שאלו את פיהם ולהגיד שאנחנו מביאים קורבן?".[38] שבוע לפני כן התפרסם ב"הפועל הצעיר" מאמר בשם "היד הזדונית" מאת סגנו של לופבן, ישראל כהן, ובו המשפט "ביום מר ונמהר אחד, הטביעה יד זדונית את האונייה"[39]. בשל דבריו אלה "הוענש" לופבן בסטירת לחי פומבית שניתנה לו במשרדי המערכת על ידי עמוס בן-גוריון. בעקבות תקיפת לופבן, הואשם כצנלסון במפלגתו בהתרת דמם של המתונים.[37]

גם בקרב כותבי ההיסטוריה היו כאלו שבקרו את הפעולה. תום שגב כינה את הפעולה: "מבצע פוחז וכושל"[21].

הניצולים

הבריטים החליטו לאפשר למעפילים שהיו על סיפון ה"פאטריה" להישאר בארץ ישראל, תוך ניכוי מספרם ממכסת הסרטיפיקטים שהוקצבה ליישוב היהודי לאותה שנה. שבועיים אחרי טביעת ה"פאטריה", ב-9 בדצמבר, נלקחו כ-1,600 ממעפילי ה"אטלנטיק", אלו שלא הועברו אל הפאטריה, ממחנה המעצר בעתלית וגורשו לאי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי, שם שהו עד לחזרתם ב-26 באוגוסט 1945.

חלק מניצולי הפאטריה התגייסו לצבא הבריטי או לצבא צ'כוסלובקיה. כ-150 ילדים ובני נוער סודרו במוסדות נוער שונים ברחבי ארץ ישראל[40]. שאר ניצולי הפאטריה שוחררו ממחנה עתלית לקראת סוף 1941. חלק מחפציהם שהוצאו מהאונייה הועברו לבית המכס בחיפה ומשם "נעלמו". בשנת 1943 הגישו חלק מהניצולים תביעה נגד הממשלה על אובדן חפציהם[41].

הנצחה

חלק מדופן האונייה מוצג כיום במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה. על שמה של הפרשה נקרא רחוב בחיפה.

בשכונת מלחה בירושלים, באזור ובשיכוני המזרח בראשון לציון נקראו רחובות על שם הספינה.

הפסל "פסל-ים" של האמן יחיאל שמי, המוצב בחוף אכזיב לזכרם של קרבנות ההעפלה, נבנה מגרוטאות הספינה פאטריה.

הספר "מעל גלים אהבתיך" של הסופר איתי לב מגולל סיפור המתרחש בחלקו על האונייה פאטריה.

בטקס הדלקת המשואות בשנת 1964, שהיה בסימן ההעפלה, הביאה רחל שיקלר שנולדה על הפאטריה את הלפיד להדלקת המשואות[42].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 הדו"ח של הועדה הממשלתית לחקירת אסון "פטריה", דבר, 19 במרץ 1941
  2. ^ האניה פאטריה, הירדן, 26 בנובמבר 1940
  3. ^ "בהנהלת הסוכנות והנהגת "ההגנה" הוחלט שיש לפגוע באוניית-הגירוש..." (שאול אביגור, יצחק בן-צבי, אלעזר גלילי ואחרים (ערכים); העורך הראשי: בן-ציון דינור, ספר תולדות ההגנה, כרך ג', תל אביב: עם עובד, 1972, חלק ראשון: פרשת פאטריה, עמ' 152–155. וכמקור ל-״בהנהלת הסוכנות״, במכתבו מ-29.4.51, כותב משה שרת למאיר (מוניה) מרדור בקשר להופעת הספר "שליחות עלומה": "קראתי את הפרק (על "פאטריה") בנשימה עצורה וחייתי מחדש את הגבורה והאסון כאחד, כמי שהאחריות לאותם הקרבנות היקרים העיקה ותעיק על מצפונו תמיד וכמי שמעולם לא ניחם על האישור שניתן אז"; שם, כרך ג', חלק שלישי: הערות ומקורות, עמ' 1633.
  4. ^ 4.0 4.1 ראומה זיסקינד, התינוקת של "פאטריה" הגיעה בסלסלה לחוף, מעריב, 22 בנובמבר 1985
  5. ^ 5.0 5.1 פרטי אסון אנית הטרגדיות "פטריה", הבוקר, 2 בדצמבר 1940; המשך
  6. ^ אסון פטריה, הבוקר, 27 בנובמבר 1940
    המשך
  7. ^ News Brevities, שיקגו סנטינל, 13 במרץ 1941
  8. ^ 72 גוויות נמשו מה"פטריה", הבוקר, 20 בדצמבר 1940
    55 חללים נמשו מהאנייה "פאטריה", הצופה, 8 בדצמבר 1940
    עוד 12 גויות נמשו מ"פטריה", הבוקר, 2 במרץ 1941
    עוד שתי גוויות נמשו מ"פטריה", הבוקר, 19 במאי 1941
  9. ^ ראו לדוגמה: עוד שלושה קרבנות ב"פטריה", הצופה, 12 בדצמבר 1940
    נמשו עוד 7 גופות מ"פטריה", המשקיף, 2 בינואר 1941
  10. ^ אתמול לא נמשו גוויות קרבנות "פטריה", הבוקר, 26 בדצמבר 1940
  11. ^ מצבה לחללי פטריה, הבוקר, 17 באוגוסט 1941
  12. ^ פאטריה טובעה עקב מעשה חבלה, הצופה, 19 במרץ 1941
  13. ^ נמשו 200 גופות מפטריה, המשקיף, 29 במאי 1941
  14. ^ מצבה לחללי פטריה, הבוקר, 30 באוקטובר 1941
  15. ^ עשר שנים לטיבועה של פאטריה, על המשמר, 26 בנובמבר 1950
  16. ^ כשנתבע חיי קוממיות לעם ישראל בארצו נעשה זאת גם בשמכם, חללי "פטריה"!, דבר, 22 ביוני 1942.
  17. ^ על קברי קרבנות "פאטרה" הטרופה, דבר, 17 באוגוסט 1941
  18. ^ ההעפלה והטרור היהודי, המשקיף, 24 ביולי 1947
  19. ^ זכר חללי פטריה הועלה בנמל חיפה, חרות, 27 בנובמבר 1950 - המספר 276 כולל את כל הנעדרים והנספים מההודעה הראשונית, ואינה כוללת את 14 המתים במחנה עתלית, בעיקר מטיפוס.
  20. ^ חיים גורי ושמואל שניצר, אלבום העולים, הסוכנות היהודית והוצאת מסדה, ירושלים - תל אביב
  21. ^ 21.0 21.1 תום שגב, ימי הכלניות, כתר 1999, עמ' 372
  22. ^ British Members of the Palestine Police Force who were Killed or Died during or as a result of Service Overseas, National Police Officers Role of Honour
    עוד שתי גוויות נמשו מ"פטריה", הבוקר, 19 במאי 1941
  23. ^ במקורות מאוחרים שונים נטען שבאסון מתו 50 אנשי צוות, שוטרים וחיילים בריטים, אך טענה זאת לא תואמת את העדויות מהאירוע.
  24. ^ נסים לוי, יעל לוי, "רופאיה של ארץ-ישראל 1948-1799", איתי בחור – הוצאה לאור, זכרון יעקב, מהדורה שנייה, מרץ 2012, עמוד 342, ערך: פרגר שולמית לבית בדט
  25. ^ Patria Disaster Laid to Sabotage by Inquiry Commission, באתר JTA,‏ 19 במרץ 1941
  26. ^ וועדת חקירה בדבר אסון "פאטריה", הצופה, 9 בדצמבר 1940
  27. ^ ישיבה לועדת החקירה בענין "פאטריה", דבר, 12 בדצמבר 1940
  28. ^ ישיבות ועדת החקירה בענין "פטריה" - סגורות, הבוקר, 12 בדצמבר 1940
  29. ^ וועדת החקירה בעניין טביעת "פאטריה", הצופה, 17 בדצמבר 1940
    בועדת החקירה של אסון פאטריה, דבר, 18 בדצמבר 1940
  30. ^ נסתיימה גביית העדות בעניין פאטריה, הצופה, 27 בינואר 1941
  31. ^ "פאטריה" טובעה עקב מעשה חבלה, הצופה, 19 במרץ 1941
  32. ^ פאטריה - פרשה עלומה במאבק לעצמאות ישראל, למרחב, 5 במאי 1957
  33. ^ יוסף מאי, דאריאן ופאטריה, 26 באוקטובר 2012, אתר מורשת, בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
  34. ^ עשר שנים לאסון פטריה בנמל חיפה, חרות, 26 בנובמבר 1950
  35. ^ א. שמאי, משהו על פטריה, חרות, 27 במאי 1957
  36. ^ מנחם בגין, המרד נגד השלטון הבריטי, חרות, 7 בפברואר 1964
  37. ^ 37.0 37.1 37.2 אניטה שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 602–603.
  38. ^ י' לופבן, "משנת חיים", בתוך: ערכין: קובץ לזכרו של א. ד. גורדון, תל אביב: הוצאת ההנהגה העליונה של ׳גורדוניה–מכבי הצעיר׳, תש"ב, עמ' 12.
  39. ^ גלעד קדומים, היד הזדונית, חדשות מחלקה ראשונה, 23 בנובמבר 2008.
  40. ^ י. איזנברג, האסון הדהים את הישוב ־ אל נא יישכחו קרבנותיו, הבוקר, 13 בנובמבר 1941
  41. ^ ניצולי "פטריה" תובעים פיצויים לחפציהם שנעלמו, המשקיף, 24 בדצמבר 1943
  42. ^ משואות יום העצמאות יודלקו על ידי מעפילים, על המשמר, 7 באפריל 1964
    100 חיילים וחיילות מצטיינים בבית הנשיא, הצופה, 14 באפריל 1964
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34736052אסון הפאטריה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אסון_הפאטריה&oldid=2197059"