ליל הבדולח
ליל הבדולח (בגרמנית: Kristallnacht, נהגה: קריסטלנאכט) הוא הכינוי ללילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938 (ט"ז בחשוון תרצ"ט), שבו נערך בכל רחבי הרייך השלישי (גרמניה ואוסטריה) פוגרום ביהודים. האירוע כונה כך בשל רסיסי הזכוכית הרבים שהצטברו על הארץ כתוצאה מניפוץ הזגוגיות של בתי מגורים, בתי כנסת, מוסדות ציבור ובתי עסק רבים של יהודים תושבי גרמניה.
בתום המאורעות נמנו, על פי דו"ח נאצי, 91 הרוגים יהודים, אך על פי הערכות מאוחרות יותר המספרים גבוהים משמעותית: לפחות 400 הרוגים ישירים, לפחות 400 נוספים שמצאו את מותם בהמשך במחנות הריכוז בהם נכלאו, ועוד רבים שהתאבדו כתוצאת הפרעות.
הרקע
התקופה שלפני ליל הבדולח התאפיינה בחוסר שביעות רצון בקרב ההנהגה הנאצית הבכירה מהקצב האיטי שבו התנהלה ההגירה היהודית מגרמניה, ותהליך דחיקת היהודים החוצה מהחיים הכלכליים. מכאן נבע הרצון להסלים את המדיניות האנטי-יהודית ברייך.
ב-7 בנובמבר 1938 ירה הרשל גרינשפן, צעיר יהודי גרמני בן 17 שנמלט לפריז, בארנסט פום ראט, המזכיר השלישי בשגרירות הגרמנית שם, ופצעו. המניע של גרינשפן, שמטרתו המקורית הייתה לפגוע בשגריר ובטעות פגע במזכירו של השגריר, היה מכתב שקיבל ממשפחתו, שבו נאמר לו שמשפחתו הוגלתה לפולין, במסגרת אקציית פולין (גירוש זבונשין), יחד עם כ-18,000 מיהודי גרמניה שמוצאם פולני.[1] המכתב לגרינשפן תיאר את כל המאורעות הקשים שקרו לבני משפחתו במהלך הגליה זו, שהייתה הראשונה בסדרה של פעולות להגליית יהודים מגרמניה.
ניסיון ההתנקשות (בשלב זה) עורר זעם בחוגים נאציים. למחרתו, ב-8 בנובמבר, עיתוני המפלגה (בהכוונתו של שר התעמולה יוזף גבלס) תקפו באכזריות את היהודים על המעשה. באותו לילה היו מספר התארגנויות מקומיות של כנופיות פורעים נאצים אשר שרפו בתי כנסת ופגעו ביהודים וברכושם.
למחרת מת פום ראט מפצעיו, ובכך למעשה נשלמה האמתלה הדרושה וניתן האות לפוגרום.
על פי פרופ' מאיר שורץ, מספר דברים מעידים שהפוגרום תוכנן מראש: עדויות כי שוטרים הזהירו את חבריהם היהודים מראש עוד לפני ההתנקשות, מהתרחשות פוגרום, ודפוס פעולה דומה בכל המקומות, שכלל אספה מקומית של כל חברי המפלגה הנאצית ולאחר דברי הסתה מהמפקד המקומי, צעידה משותפת לכיוון בתי עסק ובתים בבעלות יהודית לביצוע הפוגרום, וכן התזמון המכוון של הפוגרום ליום השנה לפוטש במרתף הבירה.
בנאום לציון ניסיון הפוטש ב-1923, נמנע היטלר מכל אזכור של המאורע בפריז, וב-9 בנובמבר לא כתב גבלס אפילו מילה אחת ביומנו על ההתנקשות בפריס יום קודם לכן, אף על פי שמאוחר בערב נועד עם היטלר. ההיסטוריון שאול פרידלנדר טוען כי שתיקתם יוצאת הדופן הפומבית והפרטית של היטלר וגבלס לגבי אירועי 7 ו-8 בנובמבר הייתה אות ברור לתוכניות ל"התפרצות ספונטנית של זעם עממי", שנועדה להתרחש ללא כל סימן למעורבות מצד היטלר. לאחר שנודע על מותו של ראט, אמר גבלס בנאומו באותו ערב: "הפיהרר החליט שהמפלגה אינה צריכה להכין או לארגן הפגנות שכאלה, אבל אם הן פורצות מאליהן, לא צריך להפריע להן".[2]
אירועי הלילה
.jpg)
ליל הבדולח התרחש ביום השנה הכפול לפוטש במרתף הבירה (1923) ולמהפכת נובמבר (1918), יום חשוב בלוח השנה הנאצי. בכל רחבי הרייך נקבצו חברי המפלגה כדי לציינו. היטלר ובכירי המפלגה הגיעו למינכן, עיר המוצא של התנועה הנאצית, והתכנסו בבניין העירייה הישן.
לאחר שנועץ עם היטלר בארבע עיניים, החל גבלס לארגן את פעילי המפלגה והאס אס לערוך פוגרום יזום ומתואם היטב ביהודים, קודם במינכן ולאחר מכן בברלין ובכל רחבי הרייך. הפוגרום תואר רשמית כהתפרצות ספונטנית של הגרמנים, אך למעשה היה מתוכנן מלמעלה, כפי שמעידה פקודתו של היידריך לאס אס שניתנה באחת ועשרים אחר חצות.[3] במקומות רבים יצאו הפורעים לדרכם היישר מהמסיבות וההתכנסויות האמורות. רבים מהם אף היו שתויים.
ב-10 בנובמבר כתב גבלס ביומנו על שיחתו עם היטלר ערב קודם לכן: "הוא [היטלר] מחליט: יש להתיר להפגנות להימשך. המשטרה צריכה לסגת. יטעמו היהודים פעם אחת את טעמו של זעם עממי. הצדק איתו. מיד נתתי את ההוראות הנחוצות למשטרה ולמפלגה...עכשיו העם יפעל".[4]
בפוגרום נהרסו כמעט כל בתי הכנסת בגרמניה, בתי קברות יהודיים רבים, אלפי חנויות בבעלות יהודים ו-29 בתי כל-בו. יותר משלושים אלף יהודים נעצרו, לעיתים על-פי רשימות מוכנות מראש, ונשלחו למחנות ריכוז. בליל הפרעות נרצחו כ-400 נפש. בימים שלאחר הפרעות איבדו 400 איש נוספים את חייהם. במחנה הריכוז בוכנוואלד נרצחו 207 יהודים; בדכאו כ-185 נפש; מספר הנרצחים במחנה הריכוז זקסנהאוזן אינו ידוע. לא ניתן, אפוא, לקבוע את מספרם המדויק של קורבנות ליל הפרעות. לפי מחקרים מדוקדקים, ההשערה היא שמספרם נע בין 1,400 ל-1,500. גרמנים אחדים בעלי "חזות יהודית" נרצחו אף הם.[דרוש מקור]
בהוראה מגבוה, נמנעה המשטרה מלהפריע לפורעים או להחזיר את הסדר על כנו, ואנשי מכבי אש נמנעו מלכבות את השרפות, ואף ליבו אותן. השרפות המשתוללות כובו רק במקומות שבהם הייתה סכנת התפשטות לבתיהם ורכושם של לא-יהודיים. ההרס, ההתעללות והרצח נמשכו כל הלילה באין מפריע ונפסקו בבוקר, גם כן בהוראה מפורשת מגבוה.
גבלס כתב ביומנו שנתן פקודות לוודא שבית הכנסת הראשי בברלין ייהרס ותיאר את הרס בתי הכנסת במינכן: "אני רוצה לחזור למלון ואני רואה זוהר אדום כדם. בית הכנסת בוער. ... אנחנו מכבים שרפות רק אם הן מסכנות את הבניינים השכנים. ולא, יש לשרוף עד היסוד. ... הפיהרר הורה לאסור מיד 20–30 אלף יהודים. ... הזעם העממי משתולל עכשיו. ... יש לתת לו פורקן. ... שמשות מתנפצות. בראוו! בראוו! בתי הכנסת עולים באש כמו בקתות גדולות וישנות". באותו לילה כתב הימלר על האירועים: "אני משער ששגעון הגדלות של גבלס - שעליו ידוע לי זמן רב - וטיפשותו הן האחראיות לפתיחה במבצע הזה עכשיו, במצב דיפלומטי קשה ביותר".[4] ב-11 בנובמבר הוסיף גבלס לכתוב על היום הקודם: "ברלין. שם הכל מתנהל פנטסטי. דלֵקה אחרי דלֵקה. ככה זה צריך להיות".[5]
הקונסול האמריקני בלייפציג דיווח: "לאחר שהרסו בתי מגורים וזרקו את רוב החפצים המיטלטלים לרחובות, זרקו הפורעים הסדיסטים שאינם יודעים שבעה רבים מן הדיירים הרועדים אל פלג קטן שזורם בגן הזואולוגי, וציוו על הצופים המבועתים לירוק עליהם, להכפישם בבוץ וללעוג לאסונם... מעשים אלה נעשו כל בוקרו של 10 בנובמבר בלי התערבות המשטרה, והם נעשו בגברים, בנשים ובילדים". הקונסול של שווייץ דיווח ב-13 בנובמבר: "קבוצות מאורגנות עברו בקלן מדירה יהודית לדירה יהודית, המשפחות הצטוו לעזוב את הדירה, או שהיה עליהן לעמוד בפינת החדר בזמן שחפציהן הושלכו מן החלונות. גרמופונים, מכונות תפירה ומכונות כתיבה התגלגלו לרחובות. אחד מעמיתי אפילו ראה פסנתר שנזרק מחלון קומה שנייה. עד היום אפשר לראות כלי מיטה משתלשלים מעצים ושיחים". בעיירה הקטנה ויטליך במערב גרמניה נהרס תחילה בית הכנסת. איש ס"א טיפס אל הגג ונפנף בגלילי ספר תורה. הוא צווח צווחות מגונות והשליך אותם כמו סרטי קונפטי. גברים יהודים הוכו ונלקחו. בעל האטליז כבר היה במשאית כאשר אנשי הס"א צחקו למראה אשתו שעמדה לפני חלון הזכוכית המנופץ ויללה אל הפרצופים השותקים בחלונות, שכניה כל ימי חייה: "למה אתם עושים לנו את זה? מה עשינו לכם?".[6] יועץ שגרירות בריטניה דיווח לשר החוץ שלו על הפרעות בברלין שנמשכו עד אמצע הלילה של 10 בנובמבר: "כנופיות צעירים, לבושים בבגדים אזרחיים וחמושים באלות, בפטישים ובשאר כלי נשק הולמים, פקדו חנויות של יהודים והשלימו את מלאכת ההרס שנעשתה בשעות הבוקר המוקדמות. במקרים אחדים החנויות נבזזו כליל, באחרים הסחורה רק פוזרה בגסות. ובמקום אחד או שניים עמדו אנשים פעורי פה והביטו בסקרנות שקטה אל הבעלים המתאמצים לנקות את ההריסות. בייחוד שמתי לב להתנהגות של הקבוצות שהלכו אחרי כל חבורה של פושטים. לא שמעתי שום ביטוי של בושה או שאט־נפש, אבל למרות הפסיביות הגמורה של רבים מן הצופים, שמתי לב לחיוך הטיפשי שמעיד פעמים רבות בלי משים על מצפון לא־נקי". בדוח SOPADE (אנ') מדצמבר, נכתב על גישת האוכלוסייה בברלין לאירועים: "כשנשרף בית הכנסת היהודי... יכולת לשמוע מספר רב של נשים אומרות: 'זאת הדרך לעשות את זה - חבל שאין כבר יהודים בפנים, ככה היינו שורפים את כל הכינים האלה'. איש לא העז לקום נגד הדברים האלה".[7]
התקופה שלאחר ליל הבדולח ותוצאותיו
הימים הבאים הביאו עימם גינויים חריפים של הפרעות מכל רחבי העולם. בגרמניה, לעומת זאת, עמדו ימים אלה בסימן של האשמת הקורבנות היהודיים באחריות לפשע שבוצע נגדם ונקיטת שורה של צעדי עונשין כנגד יהודי גרמניה.
ב-12 בנובמבר סיכם גבלס את האירועים בעיתון ה"פולקישר ביאובכטר": "היהודי גרינשפן היה נציג היהדות. הגרמני פום ראט היה נציג העם הגרמני. בפריס ירתה אפוא היהדות בעם הגרמני. ממשלת גרמניה תגיב בדרך חוקית אבל בחומרה".[8] על פי יומנו של גבלס, כבר ב-10 בנובמבר החליט היטלר על הפקודות שייתן גרינג יומיים לאחר מכן: "הפיהרר מבקש לנקוט אמצעים חריפים ביותר נגד היהודים. הם עצמם צריכים לתקן את עסקיהם. חברות הביטוח לא ישלמו להם כלום".[5]
ב-12 בנובמבר ישב הרמן גרינג בראש ישיבה שנועדה, בהוראתו של היטלר, לדון בפתרון מתואם ל"שאלה היהודית". בישיבה במטה של גרינג, בה השתתפו בכירי השלטון הנאצי ובהם הימלר, יוזף גבלס, והיידריך, התחולל ויכוח סוער כשהתחוור גובה הנזקים שנגרמו בליל הבדולח. נציג חברות הביטוח הגרמניות זומן לישיבה. זגוגיות החלונות בלבד בחנויות היהודים בוטחו ב-6 מיליון דולרים, מה שגרם לגרינג להעיר להיידריך: "חבל שלא הרגת מאתיים יהודים במקום להרוס כל־כך הרבה רכוש". גרינג הוציא את הפקודות החשאיות שנתן היטלר יומיים קודם לכן: היהודים יישאו בכל ההוצאות של תיקון העסקים שלהם; הרייך יחרים את כל התשלומים שיתקבלו מחברות הביטוח הגרמניות; ותשלום כופר לרייך הגרמני יוטל על כל היהודים נתיני גרמניה בסך 1,000,000,000 רייכסמארק.[9]
נזקי הרכוש נאמדו במאות מיליוני מארקים. בישיבה זו הוחלט על מספר רב של צעדים שינקטו כנגד היהודים. הוצא צו שאסר על היהודים את ההשתתפות בכלכלה החל מ-1 בינואר 1939. היהודים היו צריכים למכור את עסקיהם, אדמותיהם, מלאי סחורותיהם, תכשיטיהם ויצירות אמנות שבבעלותם. שורת צווים קבעה איסורים ומגבלות על יכולת התנועה של יהודים: איסור כניסה למקומות ציבוריים, איסור נסיעה ברכבות ועוד. הוצאו צווים שסגרו לחלוטין את בתי הספר היהודיים. נאסרה הכניסה למוסדות תרבות ונאסר על קיומה של עיתונות יהודית בגרמניה. ב-15 בנובמבר סולקו מבתי הספר הגרמניים כל הילדים היהודים שעדיין למדו בהם. ב-19 בנובמבר הוצאו היהודים ממערכת הסעד הכללית. ב-3 בדצמבר נשללו מן היהודים רישיונות הנהיגה שלהם.[10] כל הצווים עליהם הוחלט בישיבה הוצאו לפועל במהלך החודשים דצמבר 1938, והחריפו מאוד את תנאי המחיה של יהודי גרמניה.
במכתב סודי מ-19 בנובמבר 1938 לתובע הכללי של המבורג, קבע משרד המשפטים שהרס בתי הכנסת, בתי הקברות, חנויות ובתי היהודים, אם לא נעשה למטרות ביזה, אין לתבוע את מבצעיו לדין. רצח יהודים והסבת נזק גופני חמור ייתבעו לדין "רק אם נעשו מסיבות אנוכיות".[11]
הכנסיות לא הוציאו שום ביקורת פומבית על הפוגרום וגם מן האוניברסיטאות לא באה שום ביקורת גלויה או אפילו מחאה עקיפה.[12]
ליל הבדולח סימן עליית מדרגה בפעילות האנטישמית של המדינה הנאצית. מהתנכלויות, אלימות מילולית ודחיקה הדרגתית של יהודי גרמניה החוצה - לפוגרום, אלימות פיזית ורצח בהיקף כלל ארצי. המטרות שעמדו לנגד עיני הנאצים הושגו במידה רבה: ההגירה היהודית מגרמניה הואצה וכ-80,000 יהודים עזבו את שטח הרייך בתקופה שבין סוף 1938 לפריצת מלחמת העולם השנייה. תחת הנהגתו של גרינג, גם ה"אריזציה" - סילוקם של היהודים מהכלכלה הגרמנית, התנהלה ביתר שאת לאחר ליל הבדולח, כענישה קולקטיבית על הנזק שגרמו היהודים כביכול. עם מנוסתם של היהודים מאדמת הרייך, נגזל רכושם על ידי הנאצים.
ליל הבדולח הביא ממשלות בעולם לפעול ביתר שאת למענם של היהודים בגרמניה הנאצית. בעקבות ליל הבדולח והזעזוע שעורר בדעת הקהל החליטה ממשלת בריטניה לאפשר לילדים יהודים משטחי גרמניה הנאצית לעבור לבריטניה. העברתם של 10,000 ילדים יהודים אלה לבריטניה שהחלה בדצמבר 1938 כונתה קינדרטרנספורט. הנשיא האמריקני פרנקלין דלאנו רוזוולט הורה בצו נשיאותי לאפשר לאלפי מבקרים מגרמניה להוסיף לשהות בארצות הברית יותר מן התקופה שאושרה להם בוויזה. ממשלת צרפת התירה כניסה ל־200 ילדים פליטים בחודש. גם הולנד ושווייץ הסכימו לקבל ילדים יהודים פליטים.
על אף התגובות הנזעמות ברחבי העולם, והחלטתן של מספר מדינות לנתק את קשרי הדיפלומטיה עם גרמניה, לא נרתעו הגרמנים מהמשך המדיניות הגזענית כלפי היהודים. לא רק בתחום הפנימי אלא גם מדיניות החוץ של גרמניה הנאצית הפכה תוקפנית יותר. בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין. בכך נסללה הדרך למלחמת העולם השנייה ולהשמדת יהודי אירופה בשואה.
אומדן הנזקים שנגרמו בנפש וברכוש
ממדי ההרס וההרג המקובלים בספרי ההיסטוריה לקוחים מהנתונים שמסר היידריך ב-11 בנובמבר, כיום לאחר תום האירועים, ולפיהם נהרגו 36 יהודים, נהרסו 815 חנויות ונשרפו 267 בתי כנסת. דו"ח נאצי אחר מונה 91 הרוגים וכיום זוהי הסברה המקובלת.
המספרים האמיתיים הם בוודאי גבוהים בהרבה. לפי ההיסטוריון איאן קרשו[13] עמד מספר החנויות שנהרסו על 8,000. פרופ' מאיר שוורץ מעמותת "בית אשכנז" העוסקת בתיעוד בתי הכנסת שנהרסו, מונה 1,406 בתי כנסת שנשרפו או נהרסו כליל. כמו כן הוא מעמיד את מספר היהודים שנהרגו בליל הפרעות על 400 ולאחר הכללת אלו שהתאבדו בימים שלאחר מכן כתוצאה מהן או נרצחו בשלושת מחנות הריכוז אליהם נשלחו (דכאו, בוכנוואלד וזקסנהאוזן) מגיע האומדן ל-1,300 עד 1,500 אבדות בנפש. על פי הערכות מוזיאון השואה האמריקאי - 2,000 עד 2,500.[14]
מעורבותו של גבלס
לכל אורך הדרך היה יוזף גבלס הכוח המניע העיקרי מאחורי ליל הבדולח. התנקשותו של גרינשפן בפום ראט ובייחוד תזמון מותו של האחרון, היוו עבור גבלס הזדמנות פז להחריף ולהקצין את הפעולות נגד היהודים ברייך כפי שרצה לעשות מזה חודשים. לפי קרשאו, גבלס הוא שיזם ותיאם את הפוגרום רחב ההיקף, בידיעתו ובהסכמתו הכללית של היטלר ובניגוד לדעתם של בכירים אחרים כהרמן גרינג והיינריך הימלר.
בפעולותיו של גבלס היה גם אלמנט של פוליטיקה פנימית, לאחר שהיה צריך לזכות מחדש באהדת הפיהרר, מחמת בעיות פנימיות ביניהם.[4]
הכינוי "ליל הבדולח"
הכינוי "ליל הבדולח", או "ליל הבדולח של הרייך" (Reichskristallnacht), הוא בבחינת לשון נקייה ונטבע על ידי הנאצים במטרה הכפולה, להמעיט בנזקי הפוגרום (זכוכיות מנופצות ותו לא) ולשוות לו גוון חיובי הנלווה לנצנוץ האור בשברי הזכוכית.
על פי פרופ' מאיר שורץ לא היה זה כינוי רשמי של המשטר הנאצי, שכן המשטר השתמש במונחים מגוונים אחרים, כמו "מבצע היהודים" (Judenaktion), "מבצע נובמבר" (Novemberaktion), "מבצע נקמה" (Vergeltungsaktion), "מבצע מיוחד" (Sonderaktion) ו"מפגן נקמה" (Protest-Kundgebungen). המונח "ליל הבדולח" היה יצירה של ההמונים, ונראה שנוצר על ידי תושבי ברלין בהשראת החלונות המנופצים, ובשל רסיסי הזכוכית הרבים שכיסו את הרחובות.[15]
חוקרים כפרופ' מאיר שוורץ סבורים על כן כי השימוש במונח "ליל הבדולח" אינו ראוי. ואכן, לפחות במקורות גרמניים רשמיים כיום הוא מכונה "ליל הפוגרום" (Pogromnacht או Reichspogromnacht) או "פוגרום נובמבר", ונחשב ליום זיכרון.
ב"לוח מנהגי בית הכנסת לבני אשכנז" שיוצא על ידי ירושתנו נכתב:[16] ”הקפידו הרבנים שלא לכנות את ליל שריפת קדשי ישראל בשם 'ליל הבדולח', שהוא השם שניתן על ידי הפושעים הנאצים מתוך לעג, אלא בשם 'ט"ז במרחשון' (כמו ט' באב, י' בטבת, י"ז בתמוז וכיוצא בזה).”
ליל הבדולח בתרבות
המחזה "מבדולח לעשן"
אירועי הישיבה ההיסטורית שנערכה ב-12 בנובמבר, שלושה ימים לאחר ליל הבדולח, מתוארים במחזה "מבדולח לעשן" שכתב הפילוסוף הצרפתי ז'אק אטלי, ואשר הועלה בתיאטרון הקאמרי בעיבודה ובבימויה של הבמאית אורי אגוז. בראש הישיבה שנקבעה בהוראתו של היטלר עמד הרמן גרינג, והיא נועדה לדון בפתרון מתואם ל-'שאלה היהודית'. בישיבה השתתפו בכירי השלטון הנאצי, ובהם הימלר, יוזף גבלס, והיידריך. ארכיונים שנתגלו רק לפני שנים ספורות, חשפו לראשונה את תוכנה של אותה ישיבה. צעד אחר צעד חושף המחזה כיצד הוטל על היהודים קנס בגובה מיליארד מארק, בנוסף על הוצאות התיקונים והבנייה מחדש של רכושם וכיצד הוחלט על עטיית טלאי צהוב. במחזה נחשפים מאבקי הכוח בצמרת הרייך והאירועים שהתרחשו מאחורי הקלעים של אותם ימים. בעקבות המחזה הופק גם סרט הטלוויזיה "זרעי ההשמדה".
- המחזה המלא, מבדולח לעשן, חלק א', בעיבודה ובימויה של אורי אגוז בתיאטרון הקאמרי
- המחזה המלא, מבדולח לעשן, חלק ב' (ההחלטה אודות הטלאי הצהוב) בעיבודה ובימויה של אורי אגוז בתיאטרון הקאמרי
הנצחה
בשנת 2018 על הבניין שהוקם על בסיס בית הכנסת דבלינג שהוחרב הוצב שלט זיכרון. ב-2021 נחנכה בווינה אנדרטה לציון ליל הבדולח.[17]
בעיר לייפציג בגרמניה יש אנדרטה לבית הכנסת, שנחרב בליל הבדולח.
במשך השנים התקבע מנהג להשאיר את אורות בתי הכנסת דולקים כל הלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר כזיכרון לליל הבדולח.
ראו גם
לקריאה נוספת
מקורות
- יצחק ס' הרץ, "ליל הבדולח" בבית היתומים בדינסלאקן: מזכרונותי, יד ושם, י"א, תשל"ו, עמ' 264–280.
מחקרים
- מרטין גילברט, ליל הבדולח, כרוניקה של חורבן, תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים, 2007.
- שטפן קליי, היטלר והפוגרום של 9–10 בנובמבר 1938, יד ושם, כ"ח, תש"ס-2000, עמ' 73–92.
- דניאל פרנקל, בין הלם לתגובה: הציבור היהודי ומוסדותיו בעקבות פרעות נובמבר 1938, בשביל הזיכרון, 30, תשנ"ט-1998, עמ' 22–27.
- חיים שמיר, הפוגרום של "ליל הבדולח" בזיקתו למדיניות הפנים והחוץ הנאצית בסוף 1938, ילקוט מורשת, נ', תשנ"א 1991, עמ' 111–118.
- פרנציסקה בקר, אלימות והיזכרות: זיכרונות מקומיים מרדיפות היהודים ב"ליל הבדולח", יד ושם, כ', תש"ן-1990, עמ' 83–93.
- עזריאל הילדסהיימר, גורלם של בתי-כנסת ובתי-קברות יהודיים בגרמניה אחרי "ליל הבדולח", הקונגרס העולמי למדעי היהדות, 9, ב, 2, תשמ"ו, עמ' 169–172.
- קורט יעקב בל-כדורי, ליל הבדולח ורשימות המקומות המיועדים להריסה, ילקוט מורשת, ט', תשכ"ט, עמ' 153–155.
- קורט יעקב בל-כדורי, התכנון המוקדם של ליל הבדולח, ילקוט מורשת, ד, ו, תשכ"ז, עמ' 106–110.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
- רשימת מאמרים על ליל הבדולח באתר רמב"י
- ליל הבדולח, מאמר באתר תולדוט
- מסמך הפקודה של היידריך לביצוע הפוגרום
- תערוכה על ליל הבדולח, באתר יד ושם
- "לא הייתי רוצה להיות יהודי בגרמניה" - פרק מיוחד לציון ליל הבדולח, מתוך הפודקאסט של יד ושם, עם משה צימרמן (עם תמלול)
- ארגון בית אשכנז לתיעוד בתי הכנסת שנהרסו בגרמניה, אתר הבית
- היטלר וליל הבדולח, מאמר באתר יד ושם
- פרופ' מאיר שוורץ, השׁקרים של "ליל הבדולח", אתר בתי אשכנז
- עפרה לקס, בגלל הלילה ההוא - בגליון השבוע, באתר ערוץ 7, 15 באפריל 2007
- תום שגב, היטלר נתן את ההוראה, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2008
- גדעון ספיר, להבות(הקישור אינו פעיל), באתר של עמותת בית אשל
- רות זריז, יהודי גרמניה בין הגירה לבריחה: חמישים שנה לפוגרום ב-9–10 בנובמבר 1938, משואה י"ז, תשמ"ט, עמ' 57–72
- כך שרד הספר של עגנון את ליל הבדולח, באתר הספרנים – בלוג הספרייה הלאומית, 1 בפברואר 2017
- דניאל ליפסון, "היהודים היו בהלם": ליל הבדולח בעיני הנאצים, באתר הספרנים – בלוג הספרייה הלאומית, 13 בדצמבר 2021
- אלדד בק, הלילה שסימן את תחילת השואה, באתר ישראל היום, 9 נובמבר 2018
- כיכר השבת, התגלה תיעוד חדש ומזעזע מ"ליל הבדולח", באתר כיכר השבת, 11 בנובמבר 2018
- אלכסנדרה לוקש, "זוכר את הזכוכיות על הרצפה": 80 שנה לליל הבדולח, באתר ynet, 9 בנובמבר 2018
ליל הבדולח Kristallnacht, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 2:00)- ליל הבדולח, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ליל הבדולח, 1938, דף שער בספרייה הלאומית
80 שנה לליל הבדולח, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
הערות שוליים
- ^ נעם קורב, נְהָרוֹת וְיָמִים וּמַבּוּל מִן הַדֶּמַע: אקציית פולין 1938–1939, יד ושם קובץ מחקרים מ"ט, 2020, עמ' 19–58, באתר Academia.edu
- ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1933–1939; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 307.
- ^ יצחק ארד, ישראל גוטמן, אברהם מרגליות, השואה בתעוד, מבחר תעודות על חורבן יהודי גרמניה ואוסטריה פולין וברית-המועצות, ירושלים: יד ושם, 1978
- ^ 4.0 4.1 4.2 שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1933–1939; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 308.
- ^ 5.0 5.1 שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1933–1939; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 309.
- ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1933–1939; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 313–314.
- ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1933–1939; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 332–333.
- ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1933–1939; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 316.
- ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1933–1939; עמ' 317.
- ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1933–1939; עמ' 320–323.
- ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1933–1939; עמ' 312.
- ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1933–1939; עמ' 334–335.
- ^ איאן קרשו, היטלר – נמסיס 1936–1945, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2005
- ^ אומדני אבדות
- ^ ליל הבדולח, אתר בית אשכנז
- ^ ירושתינו שנת תשפ"א עמ' 33
- ^ 83 שנים לפוגרום ליל הבדולח: בווינה תיחנך אנדרטה לזכר הנרצחים, באתר ישראל היום
36556277ליל הבדולח