רבי יהודה
 | |
| ציונו של התנא רבי יהודה בר אלעאי בדרך מעין זיתים לצפת. | |
| תקופת הפעילות | הדור הרביעי של תקופת התנאים |
|---|---|
| רבותיו | רבי טרפון, רבי ישמעאל ורבי עקיבא. |
| תלמידיו | רבי יהודה הנשיא, רבי ישמעאל ברבי יוסי. |
| בני דורו | רבי יוסי בן חלפתא, רבי שמעון בר יוחאי, ורבי מאיר. |
| אב | רבי אלעאי |
רבי יהודה בר אלעאי (מוזכר בדרך כלל כרבי יהודה)[1] היה תנא בדור הרביעי של תקופת התנאים, (תחילת שנות ה-ג'תת"ק; המחצית השנייה של המאה השנייה לספירה). מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא. מאות מובאות מדבריו נזכרו בששה סדרי משנה, והוא התנא שפסקיו מוזכרים במשנה, במספר הגדול ביותר מבין התנאים האחרים.
חייו
.jpg)
רבי יהודה הוא בנו ותלמידו של התנא רבי אלעאי. מושבו היה באושא. בילדותו למד אצל רבי טרפון בלוד,[2] אצל רבי ישמעאל, וכן היה מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא. כמו כן, קיבל מאביו רבי אלעאי מסורות בשם רבי אליעזר, רבו של אביו.[3] היה בין חמשת התלמידים שנסמכו על ידי רבי יהודה בן בבא, שנהרג בגלל מעשה זה, בתקופה שבה גזרו הרומאים איסור חמור על סמיכת זקנים. על פי המדרש, רבי יהודה הוא בן העיירה אושא שבגליל.
התלמוד הבבלי[4] מספר על ויכוח משולש בנושא היחס לרומאים שבו השתתף. רבי יהודה שיבח את מעשי הרומאים, רבי יוסי שתק ורבי שמעון בר יוחאי גינה את הרומאים. בעקבות זאת, קידמו הרומאים את רבי יהודה והוא כונה "ראש המדברים בכל מקום"[5] - כלומר, ראש המדברים בכל כינוס. במסכת מנחות מצוין כי שימש כ"מוריינא דבי נשיאה", כלומר שהיה מורה ההלכה בבית הנשיא.[6].
מסיפורים שונים ניתן להסיק שגם מבחינה אישית היה עניו וסובלן,[7] והמשיך בכך את הקו האישיותי של הלל הזקן[דרוש מקור].
על אף מסירותו הרבה ללימוד תורה שהפכה לסמל אצל חז"ל,[8] דגל בתפיסה של "לעולם תהא דעתו של האדם מעורבת עם הבריות" ויישם אותה בחייו.[9][10] בניגוד לתפיסתו של רבי שמעון שיש להתמסר ללימוד תורה באופן בלבדי, היה באסכולה של החכמים שסברו שיש לשלב לימוד תורה עם מלאכה,[11] ואף נזף במי שאינו מלמד את בנו מקצוע.[12] ועוד מסופר עליו שהיה נושא על כתפו כד מחרס כאשר היה הולך לבית המדרש והיה אומר "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה".[13]
עוד מסופר עליו בתלמוד שהיה עני מרוד, ולא ניצל את מעמדו הרם בעיני השלטון לטובות הנאה (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף מ"ט עמוד ב').
בתלמוד מבואר כי כל מקום בו מוזכר "מעשה בחסיד", הכוונה היא לרבי יהודה בר אילעאי או לרבי יהודה בן בבא.[14]
רבי אלעזר כינה אותו יודן בריבי.[15]
מעמדו ההלכתי
- בתלמוד אומר רבי יוחנן כי "סתם ספרא - רבי יהודה"[16]; משמע - כאשר בספרא נכתבה אמירה ללא ציון שם האומר - אמירה זו שייכת לרבי יהודה. אך רב שרירא גאון מסייג אמירה זו, וכותב כי אין משמעות הדבר שמה שנאמר ללא ציון הוא מדברי רבי יהודה, אלא שדבר הלכה זה עבר במסורת באמצעות בית המדרש של רבי יהודה.[17]
- פעמים רבות במשנה, רבי יהודה מסייג את דברי הקודמים לו ומתבטא בלשון "אימתי, בזמן ש..." או ב"במה דברים אמורים". בתלמוד מובאת מחלוקת באשר לכוונתו. לפי רבי יהושע בן לוי במקרים אלו אין הוא מתכון לחלוק על הדעה שהובאה לפניו, אך רבי יוחנן מסייג את הדברים וסבור שרק "אימתי" עומד בכלל הזה, אך כאשר רבי יהודה אומר "במה דברים אמורים" הנאמר הוא בשונה מחכמים שלפניו. לעומתם האמורא רמי בר חמא סבור שגם במקרים כאלו רבי יהודה חולק על הנאמר לפניו.[18]
- רבי יוחנן הכריע שכל מקום שנחלקו רבי יהודה ורבי מאיר או רבי יהודה ורבי שמעון - הלכה כרבי יהודה. במקום שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי - הלכה כרבי יוסי.[19]
חכם לכשירצה
איסי בן יהודה כשמנה את שבחם של חכמי המשנה אמר על רבי יהודה שהוא "חכם לכשירצה".[20] רש"י מסביר שהכוונה היא "כשהיה רוצה להיות מתון ומתיישב בדבריו היה חכם". המהרש"א הקשה על כך שאין זה שבח. בדברי תוספות מוסבר שאין כוונת איסי בן יהודה לומר שבמקרים אחרים רבי יהודה אינו חכם אלא שבמקרים אלה הוא חכם יותר מרבי מאיר. המהרש"א עצמו מסביר על פי הערוך שכשרבי יהודה פותח פיו הוא ראש המדברים.
מתורתו
רבי יהודה סובר תפוס לשון ראשון, - אדם אומר שני דברים סותרים, עלינו להעניק תוקף לאמירתו הראשונה, בניגוד לשיטת רבי יוסי עלינו להעניק תוקף לשני האמירות באופן שווה. אך בניגוד לדעת רבי מאיר שסובר שאומרים תפוס לשון ראשון גם כאשר שני האמירות סותרות זו לזו, סובר רבי יהודה אם ניתן לפרש את השניה ולחבר אותה כפירוש לראשונה, יש לפסוק כשיטת רבי יוסי אף בגמר דבריו אדם נתפס, כלומר שיש להניח אם אדם הוציא דבר מפיו, ודאי התכוון לדבר בעל משמעות ועניין,[21].
רבי יהודה מדגיש את המעשה בכל מקום, מול רבי שמעון שמדגיש את הכוונה הפנימית[22]. רבי שמעון מחשיב את האיכות מול הכמות, בניגוד לדעת רבי יהודה המחשיב את הכמות[23]. כך למשל רבי יהודה אינו מייחס את הערך הכספי של חפץ על ידי מדידת שוויו מבחינה רוחנית ורעיונית, אם מבחינה פיזית לא ניתן לעשות בו שימוש. לדוגמא הוא קובע שדבר שאין לו ערך כספי מצד עצמו נחשב לבעל ערך כספי אינו נחשב בעל ערך אם ניתן להשיג על ידו כסף, כגון חמץ שעבר עליו הפסח[24].
כמו כן בניגוד לדעתו של רבי יהודה שעיקר מעשה המצווה הוא החלק המעשי כך שלפי שיטתו מצוות אין צריכות כוונה, סובר רבי שמעון שמצוות צריכות כוונה כיון שהעיקר הוא הכוונה[25]. כשרבי יהודה שיבח את מעשיהם הטובים של מלכות רומי גנה אותם רבי שמעון בטענה שכל מעשיהם נועדו לכוונה רעה[26]. בנוגע לפרשנות הפסוק והשבתי חיה רעה מן הארץ, אותו מפרש רבי יהודה - "מעבירם מן הארץ", חולק רבי שמעון וסובר שיש להעביר רק את הכוח הפנימי של ההיזק - "משביתן שלא יזיקו"[27].
רבי יהודה סובר שמין במינו אינו בטל, כלל האומר שמיעוט שהתערבב ברוב, ושניהם מאותו מין, המיעוט לא יתבטל אל הרוב, וממילא יש להתייחס לתערובת בצורה המתאימה, ובמקרה שאחד מהשניים הוא דבר האסור למאכל - אסור לאכול את התערובת. זאת לעומת שאר החכמים המתייחסים לפן הרעיוני של התערובת[28], וסוברים שדווקא כאשר שני הסוגים שווים מבחינה רעיונית אינם בטלים זה בזה, ולשיטתם אין עולין מבטלין זה את זה, מכיון שיש להחשיב כמין במינו את החומרים לפי הסוגה הרוחנית - שניהם קרבנות ולכן אינם מתבטלים זה בזה[29].
מקום קבורתו
על פי ספר 'תוצאות ארץ ישראל' נקבר עם תלמידיו בדרך מעין זיתים לצפת, אמנם ישנם מסורות שלפיהן נקבר בטבריה (רבי מנחם החברוני), כבול (רבי אברהם זכות) או בשפרעם (איגרת מספרת יחסותא דצדיקיא, אך כנראה טעה כי המחבר מזכיר גם את קברו בעין זיתים).
הקבר בדרך מעין זיתים, שימש במהלך הדורות כמקום תפילה. הידיעות הראשונות שבידינו על ציון קברו הן מהמחצית השנייה של המאה ה-13, כאלף שנים לאחר מותו. על פי העדויות שימש המקום לתפילה ולפולחן, היו בו נרות והקדש, ואילנות היו נטועים סביבו.
במאה ה-16 נהגו חכמי צפת ומקובליה לעלות על הקבר, כך אנו מוצאים את רבי שלמה אלקבץ והרמ"ק, האר"י וחבורתו ומקובלים נוספים מגיעים לציונו של רבי יהודה בר אלעאי כדי ללמוד שם תורה וכדי לעשות שם ייחודים ומעשיים קבליים שונים. רבי אלעזר אזכרי אף מספר על גילוי אליהו לו זכה רבי יוסף סרגוסי. גם בני חבורתו של רבי משה בן מכיר קיבלו על עצמם ללמוד ולהתפלל בקברו של התנא.[30]
כיום, קיים מבנה גדול על יד מערת הקבר ורבים פוקדים אותו כסגולה לפרנסה טובה. שנים רבות היה בחצר הקבר עץ, שלקיחת ענף מענפיו נחשבה כסגולה לפרנסה.
בסמוך לקבר ישנה מצבה, עליה נרשם: במקום זה נטמנו סבונים שנעשה מיהודים הי"ד ע"י הגרמנים ימ"ש
.
לקריאה נוספת
- בנימין לאו, "רבי יהודה בר אלעאי: ראש המדברים בכל מקום", בספרו: חכמים, כרך שלישי: ימי גליל, ידיעות ספרים, 2008, עמ' 77-59.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: מחבר:רבי יהודה בר אלעאי |
- הרב יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים ח"א כרך ה, IV פרק לג, באתר HebrewBooks
- הרב אהרן הימן, "רבי יהודה", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ב', עמודים 542-534, באתר היברובוקס
- יהודה בר אלעאי - אנציקלופדיית אביב
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף י"ח עמוד א'
- ^ ראו גם תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף מ"ט עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף נ"ב עמוד א'.
- ^ תוספתא, מסכת זבחים, פרק ב', הלכה ד'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג עמוד ב'
- ^ תואר שנזכר גם בתלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ק"ג עמוד ב' ומסכת ברכות, דף ס"ג עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ק"ד עמוד א' ובפירוש רש"י שם
- ^ "ההוא דאמר לה לדביתהו (=לאשתו), קונם שאי את נהנית לי (=את אסורה עלי) עד שתטעימי תבשילך לרבי יהודה ולר"ש. ר' יהודה טעים (=טעם) אמר ק"ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים בספק, ואני על אחת כמה וכמה" (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ס"ו עמוד ב')
- ^ "אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ' עמוד א')
- ^ "אמרו עליו, על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, ואומר כלה נאה וחסודה." (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"ז עמוד א')
- ^ "תנו רבנן: מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אלעאי, שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה." (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"ז עמוד א')
- ^ "ר' יהודה כד אזיל לבי מדרשא שקיל גולפא על כתפיה (כשרבי יהודה היה הולך לבית המדרש, היה לוקח על כתפו כד (לשבת עליו)) אמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה" (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף מ"ט עמוד ב'). עיין גם תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ה עמוד ב'
- ^ "ר' יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות, מלמדו ליסטות" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ט עמוד ב')
- ^ "ר' יהודה כד אזיל לבי מדרשא, שקיל גולפא על כתפיה, אמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה" (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף מ"ט עמוד ב')
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ק"ג עמוד ב'
- ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"א עמוד ב', ועל פי הספרי והמובא במסכת עבדים (מסכת עבדים פרק ג, טקסט דיגיטלי באתר ספריא), נראה שהוא רבי יהודה בר פלוגתו של רבי מאיר. וראו גם כאן.
- ^ לדוגמה: תלמוד בבלי מסכת יומא דף מ"א עמוד א'
- ^ אגרת רב שרירא גאון, עמ' 102-103, מהדורת הרב בנימין מנשה לוין, חיפה, ה'תרפ"א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ה עמוד א', ועוד.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף מ"ו עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ס"ז עמוד א'.
- ^ תוספות, מסכת נזיר, דף ט' עמוד א', ד"ה אין
- ^ ראה בארוכה במאמרו של הרב דוד פוקס, הנך כולהו ברכתא נינהו - עיון במשנת רשב"י, בגליון "המעין" תמוז ה'תשד"מ.
- ^ רבי יוסף רוזין שו"ת צפנת פענח סימן נ'
- ^ פרשנותו של הרב דוד פוקס (מובא בהערות קודמות) בהתאם לפרשנות הרוגוצ'ובר.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ח עמוד ב', על פי פרשנות האגלי טל בהקדמתו לספרו
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג עמוד ב'.
- ^ תורת כהנים על ויקרא כו ד. על פי רבי יוסף רוזין בשו"ת צפנת פענח סימן נ'
- ^ רבינו ניסים, מאחרוני הראשונים בתלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף נ"ב עמוד ב', בסוגיא של גידולי היתר וגידולי איסור שנתערבו זה בזה, ועל פי פירוש הטורי זהב (יו"ד סימן קב ס"ק ה) שמסיים "זהו כוונתו שם אע"פ שאין זה לשונו והוא נכון מאד."
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף פ"א עמוד ב'.
- ^ רונית מרוז, חבורת ר' משה בן מכיר ותקנותיה, פעמים 31 (תשמ"ז), עמ' 54
רבי יהודה33810225Q1391585