מצוות צריכות כוונה
| תלמוד בבלי | תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ג עמוד א' |
|---|---|
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ב', הלכה ד' |
| שולחן ערוך | שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ס' |
מצוות צריכות כוונה הוא כלל הלכתי שמשמעו שיש להתכוון בעת עשיית המצווה לשם קיום אותה המצווה. בתלמוד נחלקו אמוראים האם מצוות צריכות כוונה או לא.
להלכה נפסק בשולחן ערוך כדעה שמצוות צריכות כוונה, ולכך במקרה שאדם קיים מצווה ללא כוונה, לא יצא בה ידי חובת קיום המצווה, ויש לחזור ולעשותה שנית. כך למשל אדם הקורא את פרשת ואתחנן הכוללת בתוכה את הפרשה של שמע ישראל, אין קריאה זו נחשבת לגביו כקיום מצוות קריאת שמע, אם אכן לא התכוון לקיים בכך את מצוות קריאת שמע[1].
מקורות הלכתיים
השאלה האם מצוות צריכות כוונה או לא נידונה על ידי האמוראים ומאוחר יותר גם על ידי הראשונים. המחלוקת דנה במצב של דיעבד, אך לכתחילה לפי כל השיטות מוסכם שעל האדם לכוון לעשיית המצווה. להלכה נפסק שמצוות צריכות כוונה אף בדיעבד[2].
החולקים
מדברי התלמוד בתלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ח עמוד א' נראה שנחלקו בעניין רבא ורבי זירא - לפי רבי זירא צריך כוונה ואילו לפי רבא - לא[3].
הרי"ף בסוגיה פסק כרבי זירא ובעל המאור הקשה עליו מכמה מקומות בתלמוד וחלק עליו מכוח קושיותיו. הראב"ד (השגות על פסחים פרק י) פוסק כרי"ף. בנוסף, הרמב"ן בספר מלחמות ה' שם תירץ את קושיות בעל המאור והביא בשם רב האי גאון שסובר כרי"ף. בעל המאור בפירושו על מסכת פסחים פרק י, הביא בשם רב האי גאון שסובר כשיטתו הוא. שו"ת אפרקסתא דעניא[4] סובר שלדעת הרמב"ם מצות לא צריכות כונה. השולחן ערוך פסק כדעות שמצוות צריכות כוונה[5].
לדעת החיי אדם, הצורך בכוונה בעת קיום המצווה הוא רק כאשר ניתן לשייך את מעשה המצווה גם לתכלית אחרת (לדוגמה, אדם הקורא את קריאת שמע כחלק מפרשת ואתחנן, ניתן לשייך את מעשהו לתכלית של לימוד תורה). אך אדם המניח תפילין ומתעטף בציצית, אף שלא התכוון במפורש לשם קיום מצווה, כיוון שאין תכלית אחרת במעשיו מלבד לקיום מצוות ציצית ותפילין, מעשהו נחשב בברירת מחדל לקיום מצווה[6].
מקור הדין
לשיטה שאכן הכוונה מעכבת את המצווה, נחלקו הפוסקים מהו מקור הדין:
- לפי הספר "דרך פיקודיך"[7] הדין מדאורייתא ויסודו בפסוק המופיע בספר דברים: "ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך".[8]
- ה"פרי-מגדים" הסתפק אם לא יוצאים ידי חובה מדאורייתא או שמדאורייתא יוצאים ורק ידי חובה דרבנן לא יוצאים.
- לפי ספר המקנה (נג) אם הדין מדאורייתא, יסודו בפסוק אחר מספר דברים "ולעובדו בכל לבבכם".[9] אך אם הדין דרבנן, מסביר בעל ספר המקנה, הרי שחכמים תיקנו שגם ידי חובה דאורייתא לא יצא.
הסתייגויות
על אף קיומה של המחלוקת לגבי כוונה במצוות ישנה כוונה מינימלית שבכל מקרה צריך, כמו אמונה בה'[10] והידיעה על חיובו במצווה.
גם לדעת האומרים שמצוות אינן צריכות כוונה אם הייתה כוונה הפוכה (התכוון לא לצאת ידי חובה במעשה), לא יצא ידי חובה[11].
במקרה שלא ידע את מהות הפעולה או חשב שאין לו חיוב במצוה - כגון שאכל מצה וחשב שהיא בשר, או שידע שהיא מצה אך חשב שיום חול הוא - כתב הרא"ה[12] שלכל הדעות לא יצא ידי חובתו. ובשולחן ערוך הרב[13] כתב שכן הוא הדין רק בנוגע למצות של אכילה, אך לא בנוגע למצות דרבנן לדעות שלא צריך בהם כוונה. הרבי מלובביץ' - רבי מנחם מענדל שניאורסון מסביר שדין זה הוא דווקא כשברור לו שמדובר בבשר או שברור לו שהיום לא יום חול שזוהי ידיעה מוטעית. אך במקרה שיש חיסרון בידיעה בלא ידיעה מוטעית (כגון שאינו ניודע מה הוא אוכל) יוצא ידי חובה[14]
במקרה שכיוון לצאת במעשהו ידי מצווה אחרת[15] דעת הר"ן[16] שלכל הדעות לא יצא ידי חובתו.
יש דעות שכאשר האדם עושה מעשה במצוה יוצא ידי חובה, אך במצות שאינו עושה מעשה כגון ששומע תקיעת שופר לא יוצא ידי חובתו[17] ובאופן דומה כתב בחיי אדם שבמצוות שצריך לפעול פעולות כדי לעשותם, אזי גם אם אינו מכוין בצורה ברורה לשם המצווה, מעשיו מוכיחים שרצה לעשות מצווה זו, וזה מספיק לדין מצוות צריכות כוונה[18].
במצוות השונות
יש מי שכתב שבמצוות שעיקרן היא התוצאה, כגון פדיון שבויים, בה העיקר הוא שהשבוי יהיה פדוי ואין חשיבות למעשה הפדיון עצמו, גם אם לא כיוון יצא ידי חובה.[19]
יש דעות שבמצוות שיש בהן הנאה לגוף כמצוות של אכילה לכל הדעות לא צריך כוונה[20].
לעניין מצוות לא תעשה נחלקו הפוסקים האם צריך בהם כוונה כמצוות עשה או שלכל השיטות לא צריך כוונה[21].
במצוות דרבנן נחלקו הפוסקים אם צריך כוונה.
בהכשר מצווה לא צריך כוונה[דרוש מקור].
ראו גם
לקריאה נוספת
- מצוות צריכות כוונה; בתוך: אוצר עיונים, ש"ס מתיבתא, ברכות, כרך א, מערכה ז, עמ' פה-קז.
קישורים חיצוניים
- הערך "מצוות צריכות כוונה", באתר ויקישיבה
- הערך מצוות צריכות כוונה באתר "אסיף".
- זלמן נחמיה גולדברג, כוונה ותנאים במצוות
- ישראל מ' תא-שמע, הכוונה בעשיית מצווה, באתר "דעת"
- אורי נויבירט, בין כוונה למעשה: עיון תאולוגי ומוסרי בתפיסת המצווה על-פי ספרות חז"ל, באתר "דעת"
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ג עמוד א'; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ס', סעיף ד'.
- ^ רבנו יונה על תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ב' עמוד א', בפסקה "ואיפסיקא הלכתא"; המאירי בהקדמה לנדרים; ספר המקנה נג-ט בפסקה "הסכימו".
- ^ אמנם בבעל המאור ובר"ן על הסוגייא שם (ז,ב בדפי הרי"ף) מובאת דעה שאף לר' זירא אין צריך כוונה אך הם דוחים דעה זו. ובשו"ת אפרקסתא דעניא (חלק ב או"ח סימן קב), כתב שדעת הרמב"ם היא שאין ר"ז חולק על רבא
- ^ חלק ב או"ח סימן קב.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ס', סעיף ד'
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת פסחים, פרק י', הלכה ג'; חיי אדם סח, ט, משנה ברורה ס, י.
- ^ דרך פיקודיך, הקדמה ב'.
- ^ דברים כ"ו 16
- ^ דברים י"א יג.
- ^ ראה גם ראש אמנה לאברבנאל פ"ד, שם פ"ז
- ^ דעת רבינו שמואל הובאו דבריו בר' יונה מסכת ברכות דף ו עמוד א (מדפי הרי"ף) ד"ה וכתב רבנו שמואל, וכן הוא דעת הרשב"א בשו"ת חלק א' סי' תנ"ח, וכן דעת הרא"ש (ברכות פרק א'סימן יד). אולם דעת הרא"ה שיצא, ודבריו נדחו מהלכה (בית יוסף סימן תקפ"ט ד"ה לפיכך). וכדעת רבינו שמואל מובא במשנה ברורה, סימן תע"ה, סעיף קטן ל"ו, ובעוד ספרי פסיקה
- ^ הובא בר"ן ז,ב מדפי הרי"ף
- ^ סימן תע"ה סכ"ט
- ^ מבית הגנזים ע' צא.
- ^ כגון שתוקע על מנת לחנך התינוקות
- ^ מסכת ראש השנה דף י"א ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה ותמיהני. ולפי שו"ת אפרקסתא דענייא הנ"ל כ"ה דעת הרמב"ם
- ^ מגיד משנה לרמב"ם הלכות שופר פרק ב' הלכה ד'.
- ^ חיי אדם, כלל ס"ח, סעיף ט'.
- ^ קובץ שיעורים ח"ב כג-ו, ספר המקנה נג-ג ד"ה ובזה, מנחת חינוך א-ג [כט] ד"ה וידוע. ראו גם במשנה ברורה תרצה, ד לענין כוונה במצוות משלוח מנות מה שכתב בשם הפרי מגדים.
- ^ ר"ן ר"ה ז,ב מדפי הרי"ף בדעת הרמב"ם}, (מנחת חינוך י-ג [כו] ד"ה ולעניין). וכן פסק בשלחן ערוך הרב סימן תע"ה סכ"ב
- ^ דרך פיקודיך הקדמה ב כצד הראשון ודרך המלך דעות ג, א בתחילתו כצד השני.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
