סמיכת זקנים

בהלכה, סמיכת זקנים (נקראת גם סמיכת חכמים או פשוט סמיכה) היא מתן רשות של רב לתלמידו להיות דיין. רק אדם שנסמך בעצמו רשאי לסמוך אחרים, וכך נוצרת שלשלת של סומכים ונסמכים עד משה רבנו שסמך את יהושע בן נון. בדינים רבים, למשל דיני קנסות ודיני נפשות, רק דיין סמוך רשאי לדון. בתקופת האמוראים או תקופת הגאונים נפסקה שלשלת הסמיכה ולכן אין כיום דיינים סמוכים כלל. במהלך הדורות נעשו ניסיונות שונים לחדש את הסמיכה.

תולדות הסמיכה

סמיכה בתורה

בתורה (ספר דברים, פרק ל"ד, ספר במדבר, פרק כ"ז) מסופר שמשה סמך את יהושע ממשיכו. "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו". יש הרואים בהאצלת הרוח ממשה לשבעים הזקנים, המתוארת בספר במדבר פרק י"א, סמיכה של הזקנים. משה עצמו לא היה זקוק לסמיכה כי כוחו בא מאת הקב"ה, אך כאשר קרבו ימיו של משה למות, והוא ביקש מהקב"ה כי "יפקוד איש על העדה", הוא לימד אותו את דרך הסמיכה.

שלשלת הסמיכה

בעבר נמשכה, לפי המסורת, שלשלת של סמיכה ממשה רבנו, כאמור במשנה הראשונה של פרקי אבות: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה".

רבי יהודה בן בבא

באתר אושא מצאו אבן שרשום עליה שבת, לפי הסבר הארכאולוגים ייתכן והכוונה לתחום שבת של אושא. אם כן זה המקום בו סמך רבי יהודה בן בבא את תלמידיו.

שלט הנמצא כיום בין אושא לשפרעם

בסוף תקופת התנאים כששלטון הארץ היה ביד הרומאים הכירו הרומאים בחשיבות הסמיכה ושעל ידי זה מתאפשרת המשכיות המסורת של עם ישראל, ואסרו על הסמיכה. רבי יהודה בן בבא, שידע את חשיבות הסמיכה להמשכיותו של עם ישראל, סמך חמישה רבנים בגליל, בניגוד לגזרת מלכות שגזר הקיסר אדריאנוס (מסכת סנהדרין י"ד):

"גזרה מלכות גזרה על ישראל, שכל הסומך יהרג וכל הנסמך יהרג ועיר שסומכין בה תחרב ותחומין שסומכין בהם יעקרו..."

בן בבא סמך את הרבנים בעמק שבין אושא לשפרעם. הוא בחר מקום זה משום שלא היה בתחום שיפוטו של אף יישוב ולא היו מחריבים ערים גדולות אלו:

"ישב בין שני הרים גדולים ובין שתי ערים גדולות ובין שני תחומי שבת וסמך שם חמישה זקנים"

בין הזקנים שסמך היו רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בן חלפתא ורבי יהודה בן אלעאי.

בשעת הסמיכה הבחינו בחיילי רומי הרודפים אחריהם, רבי יהודה בן בבא נדחק למעבר בין ההרים וחסם בגופו את הרומאים ואמר לתלמידיו לברוח, ובכך ניצלו תלמידיו המוסמכים. הרומאים דקרו אותו בשלוש מאות חניתות. קברו מצוי בפאתי שפרעם.

על שם האירוע קרוי הצומת הסמוך לשפרעם בשם "צומת סומך".

הפסקת הסמיכה

אין מקור מפורש הקובע מתי פסקה שלשלת הסמיכה. מקובל כי בסוף תקופת האמוראים לאחר אביי ורבא התבטלה הסמיכה בעקבות גזרות הרומאים נגד הסמיכה. מאחר שניתן לסמוך רק בארץ ישראל, לא היה אפשר לסמוך בבבל.

חלק מהחוקרים למדו מתשובת רב צמח בן פלטוי, גאון פומבדיתא בסוף המאה התשיעית, שבזמנו עוד דנו דיני קנסות וחבלות בארץ ישראל; אך לדעת אחרים הלשון בתשובה מתייחסת לדין התלמוד, ולא למציאות שנהגה בזמנו. כמו כן, במגילת אחימעץ מסופר על חכם בשם רבי אהרן שירד מארץ ישראל לחוץ לארץ ודן שם מספר דיני נפשות, אך יש המפקפקים בעדות זו.

מממצאים מסוימים ניתן ללמוד שעוד בשנת ד'תתנ"ד המשיכה הסמיכה במקומות מסוימים בארץ ישראל.^{[דרושה הבהרה]} מנגד, באגרת ששלח ראש הגולה דניאל בן חסדאי, נכתב ש'ידוע וגלוי' שהסמיכה בארץ ישראל נפסקה עם פטירת ר' דניאל בן עזריה ראש ישיבת גאון יעקב, בשנת ד'תתכ"ב. לדעת הרב מנחם מנדל כשר, הסמיכה בארץ ישראל בזמן הגאונים לא הייתה ממש לדון דיני קנסות וכדומה, אלא רק לדמיון וזכר.

בתקופת הראשונים, כבר היה ידוע שאין דיינים סמוכים אף בארץ ישראל.

חידוש הסמיכה

ערך מורחב – חידוש הסמיכה

הרמב"ם כתב שמסתבר לו שיכולים כל חכמי ארץ ישראל להתאסף ולחדש את הסמיכה.

ב-1538 ניסו רבני העיר צפת ובראשם רבי יעקב בֵּירָב לחדש את הסמיכה. רבי יעקב בירב סמך ארבעה חכמים: את רבי יוסף קארו, רבי משה מטראני (המבי"ט), רבי יוסף סאגיס ורבי משה קורדובירו (הרמ"ק). גם שרשרת סמיכה זו לא נמשכה יותר משני דורות, עקב התנגדותו של רבי לוי (בן רבי יעקב) בן חביב (הרלב"ח) שהיה רבה של ירושלים. הוא נימק זאת בכך שאין תוקף הלכתי לסמיכה כזאת. את טענותיו ערך הרלב"ח בספר הנקרא קונטרס הסמיכה.

רבי יוסף קארו שנסמך על ידי רבי יעקב בֵּירָב כנ"ל, כן המשיך את הסמיכה הזאת, בסומכו את רבי משה אלשיך שסמך את רבי חיים ויטאל, אך יש הסוברים לומר שחזר בזה, ורואים זאת מתוך שלא כתב זאת בשולחן ערוך שלו.

אופן הסמיכה

כאמור לעיל, הביטוי 'סמיכה' נגזר מהנאמר בתורה על משה רבינו שסמך את יהושע בן נון "וַיִּסְמֹ֧ךְ אֶת־יָדָ֛יו עָלָ֖יו וַיְצַוֵּ֑הוּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה" כלומר סמיכת ידו או ידיו של החכם המסמיך על ראש החכם המוסמך.

למרות זאת, להלכה אין צורך שהסמיכה תתבצע באמצעות סמיכת ידים פיזית על ראש החכם הנסמך, וניתן לסמוך באמירה בלבד, או אפילו בכתב. כשבית דין של שלושה דיינים ומעלה, המכהן בארץ ישראל, ויש ביניהם חכם אחד לכל הפחות הסמוך בעצמו איש מפי איש עד משה רבינו, בדקו וראו תלמיד חכם גדול הראוי לדון, היה אותו חכם המסמיך קורא לחכם המוסמך 'רבי' ואומר לו "הרי אתה סמוך ויש לך רשות לדון אפילו דיני קנסות" ואז הוא נחשב סמוך.

דינים הדורשים דיינים סמוכים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

ראו גם

• חידוש הסמיכה
• סמיכה לרבנות

קישורים חיצוניים

• הערך "סמיכת זקנים", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
• ח.י. בורנשטיין, ‏משפט הסמיכה וקורותיה, התקופה ד (1919), עמ' 394–426, לגרסת טקסט (ללא הערות) ראה כאן, באתר "דעת"
• דוב רעוועל, חדוש הסמיכה מלפני ארבע מאות שנה, חורב ה, באתר Hebrewbooks
• אביגדור אופטוביצר, מחקרים בספרות הגאונים, עמ' 97–122, באתר Hebrewbooks
• מנחם מנדל כשר, תורה שלמה יג (סוד העיבור), עמ' 97–100, באתר Hebrewbooks
• אברהם מימון, חידוש הסנהדרין לפי דעת הרמב"ם, פרק יד ('זמן ביטול הסמיכה'), באתר Hebrewbooks

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

סמיכת זקנים36415123Q85988263