מין במינו אינו בטל

מין במינו אינו בטל
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרק ט"ז, פסוק י"ח
תלמוד בבלי	מסכת מנחות, דף כ"ג , מסכת זבחים, דף ל"ב עמוד ב', מסכת נדרים, דף נ"ב עמוד ב', מסכת ביצה, דף ג' עמוד ב', מסכת פסחים, דף כ"ט עמוד ב'
שולחן ערוך	יורה דעה, סימן צ"ח, סעיפים א'–ב'

מין במינו אינו בטל הוא כלל בהלכות תערובות שבדיני איסור והיתר ובדיני קרבנות, המשמש כהגבלה לדין ביטול ברוב לפיו מיעוט שהתערבב ברוב בהלכה, אם שניהם מאותו מין, המיעוט לא יתבטל אל הרוב, וממילא יש להתייחס לתערובת בצורה המתאימה, ובמקרה שאחד מהשניים הוא דבר האסור למאכל - אסור לאכול את התערובת.

כלל זה הוא דעת רבי יהודה אך בשולחן ערוך הלכה כחכמים שמין במינו בטל ברוב.

מקור

כלל זה, הוא כלל שאותו טבע רבי יהודה, בפירוש פסוקי התורה העוסקים בפרשת יום הכיפורים, המצווים על הכהן הגדול לערב את דם הפר ודם השעיר זה בזה, ולאחר מכן מזה מדם התערובת של דם הפר ודם השעיר על ארבעת קרנות מזבח החיצון, ועוד שבע הזאות על טהרו של המזבח. ומכיון שגם לאחר עירוב הדמים התורה מכנה אותם בשמות המקוריים - ”וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר” (למרות שדם הפר מרובה יותר מדמו של השעיר) מוכח שמין במינו אינו בטל, ולכן שני סוגי דם אינם מבטלים זה את זה.

פרשנות

רבינו ניסים, מאחרוני הראשונים, מסביר כי החכמים מסכימים לכללו של רבי יהודה דווקא כאשר שני הסוגים הם היתר, כמו במקרה של דם הפר ודם השעיר, אך במקרה של איסור והיתר, יש להתייחס לפן ההלכתי בסוגת הדברים שהתערבו, ולומר שרק איסור גמור מתבטל בהיתר, אך דבר שאינו איסור גמור אלא "דבר שיש לו מתירין" - דבר שעתיד להיות היתר לאחר זמנו, אינו נחשב למין אחר לגמרי מההיתר, ומכיוון שבמידה מסוימת הוא נחשב לאותו המין של ההיתר - בדינו, שהרי סופו להיות היתר, אינו בטל.

דעה אחרת סוברת כי הסיבה לכך שמין במינו אינו בטל היא מכיוון ששני חומרים ממין אחד מתערבים זה בזה באופן מוחלט, וכל חתיכה וחתיכה יש בה מן האיסור ומן ההיתר. ומכיוון שכך, לא שייך בה דין ביטול ברוב המתאים רק למקרה שבו המיעוט מתבטל ואינו ניכר, אך במקרה שמין במינו מתערבים יחד - מחזקים זה את מציאותו של זה ושניהם ניכרים בתערובת. לכן, דין זה נאמר רק אם התערובת היא "לח בלח", כמו דם ודם או מים במים, שני המינים מתערבים זה בזה באופן מוחלט, וכן בדבר הטחון דק כמו קמח למשל נחשב למין במינו, אבל דבר יבש האסור שנתערב בדבר היתר יבש, אינו נחשב לעניין זה כמין במינו, והוא בטל.

שחוטה ונבילה

נחלקו חכמי התלמוד בשיטת רבי יהודה, כאשר הדבר המבטל עתיד להיות כאותו מין של הדבר הנתבטל, או ההפך, אם חלים על התערובת דין מין במינו. לפי שיטת רב חסדא כאשר נבילה התערבה בחתיכות של בהמה שחוטה, בטילה הנבילה בחלקים השחוטים, שכן "בתר מבטל אזלינן", כלומר הרוב המבטל הוא הקובע את דינה של התערובת, ומכיון שהוא אינו עתיד להיות אסור כמו המיעוט, יש להחשיב את התערובת למין בשאינו מינו שבטל, אך אם התערבה חתיכת בהמה שחוטה בחתיכות נבילה, הרי זה כמין במינו, מכיון שהרוב שהוא הנבילה עתיד להיות מותר, ובתר מבטל אזלינן.

לעומת זאת סבור רבי חנינא שההפך הוא הנכון; אם התערבה שחוטה בחתיכות נבילה היא לא תתבטל ויש להחשיבה כמין במינו, אך אם תתערב נבילה בהרבה שחוטות היא תתבטל, קיצורו של דבר, אחרי הדבר הבטל אנו בוחנים את התערובת, אם זו עתידה להיות כאינה מינה. סברת רבי חנינא גם היא תלויה בחוזקו של המבטל, אלא שלפי דעתו כאשר המבטל עתיד להיות כמו הבטל, אנו מעניקים את זכות הבחירה למבטל אם להתייחס אליו כמצבו העכשווי או כמצבו העתידי, ולכן אין להחשיבו אם הוא נבילה כמין במינו מכיון שהעדיפות שניתנת למין המבטל היא רק כאשר הדבר עומד לטובתו, וטובתו של המבטל היא לבטל את המיעוט, ולהתייחס אליו כשאינו מינו. לעומת זאת כאשר השחוטה היא רוב והנבילה היא מיעוט, נמצא שהבחירה אינה כלל ביד המבטל אלא ביד הביטול, ומכיון שטובתו היא להתגבר ולהתחזק כנגד הרוב ולטעון שאינו מתבטל מכיון שהוא עתיד להיות כמוהו, כך היא ההתייחסות אליו.

בגמרא

המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים, באה לידי ביטוי במחלוקת אמוראים בכל האיסורים שבתורה, לפי רב ושמואל ”כל איסורין שבתורה במינו אסורין במשהו” - כדעת רבי יהודה שמין במינו אינו בטל, (ואילו במין שאינו מינו משערים לפי הכלל של "רואין"), ולפי רבי יוחנן וריש לקיש ”כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם” - כדעת חכמים.