טיוטה:ירידת יצחק לגרר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ירידת יצחק לארץ פלישתים הוא מאורע המתואר בספר בראשית, פרק כ"ו, במהלכו ירד יצחק אבינו לארץ פלישתים עקב רעב, התעשר בה, גורש ממנה וסבל מהצקות הפלישתים שקינאו בו, אך לבסוף כרת עמו מלכם אבימלך ברית שלום. לפי הרמב"ן, טמונים במאורע רמזים לקורות עם ישראל בזמן גלות בבל ולבתי המקדש.

פרק זה הוא הפרק היחיד בתנ"ך שבו יצחק מופיע כדמות שעומדת בפני עצמה. מאז לידתו של יצחק ועד פרק זה, מופיע יצחק כטפל לאברהם אביו, ומפרק זה והלאה, יצחק מופיע כטפל לבניו.


ירידתו לארץ פלישתים

בשל רעב שהיה בארץ כנען, הלך יצחק לגרר אל אבימלך מלך הפלשתים, בתקווה שבשל בריתו עם אביו אברהם יכלכלו בזמן הרעב, כשבדעתו לרדת למצרים אם הוא לא יעזור לו[1]. אולם ה' נגלה אליו והורה לו שלא יצא מהארץ, שכן זו הארץ הקדושה שהבטיח לאברהם לתת ליצחק ולזרעו, והוסיף להבטיח לו שירבה את זרעו ככוכבי השמים[2]. למרות שאברהם ויעקב הורשו לצאת מהארץ, יצחק לא הורשה מכיוון שהוקדש לעולה במעשה העקדה[3].

כפי שנהג אברהם אביו, אמר גם יצחק על אשתו שהיא אחותו, מחשש שהמקומיים יחפצו בה ויהרגו אותו כדי שיוכלו לקחתה[4]. אולם למעשה, הם לא נגעו בה, משום שזכרו שכך אמר גם אברהם אביו, ולבסוף התברר שהיא הייתה אשתו[5]. לאחר שחלף זמן, לא חשש יותר יצחק, והתנהג עם רבקה בביתו כדרך איש ואשתו. אבימלך מלך גרר ראה את זה מחלונו, ונזף בו על כך שכמעט והכשיל אותו[6] בלקיחתה. לאחר מכן הודיע אבימלך לכל העם שמי שיגע ביצחק או ברבקה, יוצא להורג[7].

נחל גרר, אחד הזיהויים לגרר המקראית

התעשרותו וגירושו

יצחק התיישב בגרר, והצליח בה מאוד: הוא זרע שדות, והן הוציאו פי מאה ממה ששוער שיוציאו, למרות שזו הייתה שנת בצורת והקרקע הייתה גרועה[8]. הוא רכש צאן, בקר, חמורים, גמלים, עבדים והתעשר מאוד, מה שעורר את קנאת הפלשתים, שכדי להציק לו סתמו את הבארות שחפר אברהם בזמן מגוריו בגרר ויצחק עשה בהן עתה שימוש. לבסוף הוא גורש מהעיר על ידי אבימלך, שנפגע מכך שיצחק היה עשיר יותר ממנו[9].

יצחק עזב את העיר ופנה להתיישב על גדת נחל גרר. גם כאן היו בארות מים שנחפרו בעבר בידי אברהם, ולאחר פטירתו נסתמו בידי הפלשתים מחשש שצבאות אויב שיילחמו בגרר יעשו בהן שימוש. עתה חזר יצחק והורה לעבדיו לחפרן. הבארות נבעו ממעיינות תת קרקעיים, אולם רועי גרר טענו שמקורן הוא מהנחל, ושהשימוש שיעשה בהן יצחק ימעיט את מימיו, בהם השתמשו הרועים, ומנעו מיצחק את השימוש בבאר הראשונה שחפר, ומשחפר באר אחרת - גם את השימוש בה, אולם על הבאר השלישית הם כבר לא רבו. יצחק כינה את הבאר הראשונה "עסק" (בעברית מקראית=ערעור), את השנייה "שטנה", ואת השלישית "רחובות", על שם ההרחבה שנהייתה לו בחפירת הבאר[10].

יצחק כורת ברית עם אבימלך, בעוד עבדי יצחק ורועי גרר מתווכחים על הבארות.

 

ההתגלות אליו והברית עם אבימלך

משם המשיך יצחק לבאר שבע. יצחק חשש שבשל מריבותיו עם אבימלך ורועי גרר הם יתאספו להילחם בו[11], ולכן נגלה אליו ה' ואמר לו ”אל תירא כי אתך אנוכי”, והבטיח לו שוב שירבה את זרעו. לאחר ההתגלות בנה יצחק מזבח, ועבדיו חפרו באר[12].

באר אברהם בבאר שבע העתיקה, לפי המסורת זו הבאר בבאר שבע

כהמשך להבטחתו[13], נתן ה' בליבו של אבימלך לכרות עם יצחק ברית, שלא להרע האחד לשני. אבימלך הגיע אל יצחק מגרר, כשהוא מלווה בשר צבאו פיכול ובקבוצה מאנשי חצרו, וביקש לחדש את הברית שכרתו אבותיהם[14]. לאחר דין דברים ביניהם, עשה להם יצחק משתה והברית נכרתה. באותו יום מצאו עבדי יצחק מים בבאר שחפרו. יצחק כינה אותה "שבעה" על שם השבועה ההדדית, וזו סיבה נוספת לכך שהעיר נקראה באר שבע (לאחר ששמה נקרא כך כבר מאז הברית שכרתו אברהם ואבימלך[15])[16].  

רמזי המאורע

כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו בכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים

הרמב"ן כותב, שירידת יצחק לגרר היא רמז לגלות בבל. את קווי הדמיון הוא מוצא כדלהלן[17]:  

ירידת יצחק לגרר גלות היהודים לבבל
הירידה לגרר בעל כרחו (מפני הרעב) הירידה לבבל בעל כרחם (על ידי הבבלים)
בגרר היה גר גם אביו, אברהם בבבל היו גרים אבותיהם הקדומים של היהודים, תרח ואברהם
לא נגעו בו לרעה חיי היהודים בבבל היו בטוחים ושלווים, ולבסוף אף הותרה להם בניית בית המקדש
גירושו מגרר האיסור שהוטל על המשך בניית בית המקדש
המלך התחרט וכרת עמו ברית שלום התרת הבנייה מחדש וציווי המלך ליהודים להתפלל לשלומו

  בדומה לכך, מוצא הרמב"ן רמזים גם בסיפור הבארות.  

באר מים חיים ירמוז לבית אלוקים...וקרא הראשון עסק, ירמוז לבית הראשון שעשו אתנו כמה מלחמות עד שהחריבוהו... והשני קרא שטנה - שם קשה מהראשון, רמז לבית שני שכתוב בו "כתבו שטנה על יושבי יהודה" וכל ימיו היו לנו לשטן עד שהחריבוהו...והשלישי קרא רחובות, הוא הבית העתיד שיעשה בלא ריב ומצה והקל ירחיב את גבולנו..."ופרינו בארץ"- שכל העמים יעבדוהו שכם אחד

  על הבאר הרביעית, שכונתה שבעה, כותב הרמב"ן (שלדעתו נחפרה גם היא בתחילה בידי אברהם, נסתמה לאחר מותו בידי הפלישתים ונחפרה מחדש בידי יצחק):  

והבאר הזאת תרמוז למשכן שילה. ופלישתים סתמוהו בהילקח הארון, וחזר וחפר בו כי כן השיבו הארון עם הדורון לאלוקים.

בדרך דומה מפרש הרד"ק[18]. לדבריו, הרמז בסיפור הבארות הוא שבעוד שארץ כנען תיכבש בקלות בידי עם ישראל, הרי שבארץ פלישתים לא יצליחו בני ישראל לשלוט עד ביאת המשיח, כשם שהפלישתים לא אפשרו ליצחק לחפור בה בארות כרצונו.

על פי החסידות, בחפירת הבארות היה מימד פנימי של תהליך החיפוש של האבות אחר החיות האלוקית (מים) בתוך המציאות החומרית (עפר). אברהם זכה לפגוש את ה' בעולם (מים), אבל לאחר פטירתו דרכו נחסמה. יצחק היה צריך לשוב ולצעוד בדרכו של אביו ולחפש מים, כדי לזכות להארות שהיו מנת חלקו של אביו. הפלשתים סתמו את הבארות כי הם הכירו רק את המציאות החומרית. חפירת הבארות על ידי יצחק מבטאת את מאמציו של יצחק לשוב לדרכו של אביו. במקביל לשיבה לדרכו של אברהם אביו, יצחק חפר בארות אחרות, כלומר הוא גילה דרכים נוספות בעבודת השם, בהתאם לטבעו ואופיו הייחודי. המסר הוא שכל אחד צריך לחפור את הבאר של עצמו, דהיינו למצוא את הדרך המתאימה לו בעבודת השם בהתאם לטבעו ואופיו הייחודי[19].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רמב"ן על ספר בראשית, פרק כ"ו, פסוק א'
  2. ^ פסוקים א'-ה'
  3. ^ רש"י על פסוק ב'
  4. ^ ספר בראשית, פרק כ"ו, פסוק ז'
  5. ^ רמב"ן על פסוק א'
  6. ^ אונקלוס על פסוק י'. אולם ברמב"ן פסוק א' מפרש שאבימלך ועבדיו לא היו נוגעים בה בכל מקרה בשל הניסיון עם שרה אשת אברהם, והחשש היה רק שאחד מהמון העם יגע בה.
  7. ^ ספר בראשית, פרק כ"ו, פסוקים ח'-י"ב
  8. ^ רש"י על ספר בראשית, פרק כ"ו, פסוק י"ב
  9. ^ ספר בראשית, פרק כ"ו, פסוקים י"ג-ט"ז ורמב"ן על פסוק ט"ז
  10. ^ ספר בראשית, פרק כ"ו, פסוקים י"ז-כ"ב ורמב"ן על פסוק י"ז
  11. ^ רמב"ן על פסוק כ"ד
  12. ^ פסוקים כ"ד-כ"ה
  13. ^ רמב"ן על פסוק כ"ד
  14. ^ אונקלוס על פסוק כ"ח
  15. ^ רמב"ן על פסוק ל"ג ואבן עזרא בפירושו הראשון. אולם הרשב"ם וכן האבן עזרא בפירושו השני כתבו שמדובר בעיר אחרת
  16. ^ פסוקים כ"ו-ל"ג
  17. ^ רמב"ן על ספר בראשית, פרק כ"ו, פסוק א'
  18. ^ פסוק כו
  19. ^ בעל שם טוב על התורה, פרשת תולדות, אות ו'