האימפריה הרוסית במלחמת העולם הראשונה
.png) | |
| צד בעימות | חלק ממדינות ההסכמה |
|---|---|
| תאריך כניסה לעימות | 1 באוגוסט 1914 |
| העילה למלחמה | הכרזת המלחמה של האימפריה הגרמנית |
| תאריך סיום העימות | 3 במרץ 1918 |
| אירועי הסיום | הסכם ברסט-ליטובסק |
| ראש המדינה בפועל |
ניקולאי השני, קיסר רוסיה (עד מרץ 1917) |
| מפקדים בולטים |
ניקולאי ניקולאייביץ' הבן אלכסיי ברוסילוב מיכאיל אלכסייב לאוור קורנילוב |
| נתוני המדינה | |
| אוכלוסייה | 167 מיליון[1] |
| נתוני הצבא | |
| צבא האימפריה הרוסית | 15 מיליון (במהלך כל המלחמה) |
| צי האימפריה הרוסית | 60,000 |
| תוצאות המלחמה | |
| אבדות בנפש |
1.7 מיליון הרוגים 3.5 מיליון פצועים |
| אבדות בשטח | עצמאות לטביה, ליטא, פולין, אוקראינה, אסטוניה ופינלנד |
האימפריה הרוסית נכנסה למלחמת העולם הראשונה שלושה ימים לאחר פריצתה (1 באוגוסט 1914) כחברה בהסכמה המשולשת לצד צרפת ובריטניה נגד גרמניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העות'מאנית ובהתאם להתחייבותה הפאן-סלאבית לגונן על סרביה מפני פלישת האימפריה האוסטרו-הונגרית. הצבא הרוסי היה הגדול ביותר בעולם באותה עת ונחשב במדינות המערב כבעל עתודות כח אדם בלתי-מתכלות[2]. אולם, במהלך המלחמה, שהחלה בתנופה רוסית בחזית המזרחית, התברר שצבא האימפריה הרוסית בלתי מאומן, בעל פיקוד כושל ופערים לוגיסטיים ועד מהרה החל לספוג תבוסות. לחיילים הרוסים היה חסר מזון, ציוד חורף ותחמושת.
במקביל לניהול המלחמה הכושל, התמוטטה כלכלת האימפריה, גברו חוסר היציבות הפוליטית והתסיסה החברתית מבית שהתפרצה במהפכת פברואר 1917 ומהפכת אוקטובר שהעלתה לשלטון את הבולשביקים. ב-22 בדצמבר 1917 חתמה רוסיה הסובייטית על שביתת נשק עם מעצמות המרכז ויצאה למעשה מן המלחמה. יציאתה הרשמית של רוסיה מן המלחמה התבצעה במסגרת חוזה ברסט-ליטובסק (3 במרץ 1918) שהביא לעצמאות לטביה, ליטא, פולין, אוקראינה, אסטוניה ופינלנד.
רקע
הצבא הרוסי
הצבא הרוסי המיושן ספג תבוסה במלחמת רוסיה-יפן בראשית המאה ה-20. הזעזוע גרם לתהליכי רפורמה בצבא המיושן, אך אלו נעצרו עקב ניסיונו של הצאר ניקולאי השני למתן מגמות מודרניזציה לאחר דיכוי מהפכת 1905. מינויו של ולדימיר סוכומלינוב השמרני והנרפה לשר המלחמה עצר את רפורמות. סוכומלינוב, שהיה שר מושחת, לא השקיע בהצטיידות ואף לא ניצל את התקציב שהוקצה על ידי הדומה (הפרלמנט הרוסי). הוא אף לא האמין בנשק מודרני אלא בהסתערות פרשים וכידונים. כך למשל בעוד תקן הפגזים לתותח בצבאות המערב עמד ערב מלחמת העולם הראשונה על 2,000-3,000 פגזים לתותח עמד התקן הרוסי על 850 בלבד[3].
ערב המלחמה מונה הוקם פיקוד עליון לצבא ולצי (סטאבקה) ובראשו הועמד הדוכס הגדול ניקולאי ניקולאייביץ' הבן. היחסים בינו לבין שר המלחמה סוכומלינוב היו יחסי איבה וחוסר אמון. עם זאת, האמין הצאר שהמלחמה תהיה קצרה ושתסיים בכיבוש או כיתור מהיר של ברלין והכנעת האימפריה הגרמנית ולכן לא ייחס חשיבות רבה ליחסים העכורים בפיקוד העליון[4]. בעקבות הכשלונות של הצבא בשדה הקרב בקיץ 1915 ניקולאי השני לקח על עצמו את הפיקוד העליון. הוא היה בתפקיד זה עד למהפכת פברואר.
מערכת הבריתות
הברית המשולשת משנת 1882 בין הקיסרות הגרמנית, האימפריה האוסטרו-הונגרית וממלכת איטליה הותירו את האימפריה הרוסית בעמדה פגיעה, בזמן שתבוסתה של צרפת במלחמתה מול פרוסיה משנת 1870 הובילה לבידודה בזירה הדיפלומטית. למרות ההבדלים בין צורות המשטר בשתי המדינות, צרפת הרפובליקנית ורוסיה האוטוקרטית, נוצר בין השתיים חיבור מהיר וחזק, במידה רבה בזכות המסורת הפרנקופילית הרוסית. גישתו הידידותית של הצאר אלכסנדר השלישי כלפי צרפת והתקבלותו הלבבית בצרפת.
בשנת 1890 פקע הסכם הברית בין רוסיה לגרמניה אשר נחתם על ידי אוטו פון ביסמרק ב-1887. הקיסר הגרמני, וילהלם השני, אשר פיטר את ביסמרק מתפקידו, לא הגיב לבקשות הרוסים לחדש את ההסכם. בשנת 1892 נחתם הסכם סודי, הברית הצרפתית-רוסית, על פי אחד מסעיפי הברית הוסכם כי הברית הצרפתית-רוסית תתקיים כל עוד מתקיים ההסכם המשולש במרכז היבשת. לאחר מלחמת רוסיה-יפן ב-1907 התגבשה הסכמה בין בריטניה לרוסיה שהובילה להסכמה המשולשת, שנועדה לכתר את האימפריה הגרמנית משתי חזיתות.
רוסיה ציירה עצמה כמגנת העמים הסלאבים באשר הם. אולם, עקב חולשתה עמדה מנגד בשנת 1909 בעת משבר בוסניה, כאשר האימפריה האוסטרו-הונגריה סיפחה בצעד חד-צדדי את בוסניה והרצגובינה. אדישות זו לגורלם של סלאבים בבלקן עוררה זעם ציבורי ובוז. הרצון לנקום את ההשפלה ולשקם את מעמדה כמעצמה סלאבית הוביל את הממשל הרוסי לתמיכה גלויה ובוטה בסלאבים בהמשך, במלחמת הבלקן הראשונה ובהשנייה. בפרט הייתה האימפריה הרוסית ערבה לעצמאותה של סרביה.
הכרזת המלחמה והקרבות הראשונים
הכניסה למלחמה
ערך מורחב – רצח פרנץ פרדיננד
ב-28 ביוני 1914 נרצח בסרייבו יורש העצר האוסטרו-הונגרי הארכידוכס פרנץ פרדיננד. חקירת ההתנקשות הובילה ללאומנים סרבים ולדרישה אוסטרית מסרביה שתסגיר את המתנקשים ושתאפשר לחוקרים אוסטרים לחקור את המחתרות הלאומניות בשטחה. ב-23 ביולי הגישה אוסטרו-הונגריה אולטימטום לסרביה. משזו לא השיבה תשובה משביעת רצון, הכריזה אוסטרו-הונגריה מלחמה על סרביה. באותו יום, ולמרות אזהרה גרמנית מפורשת, גייסה האימפריה הרוסית את צבאה והחלה לעבות את כוחותיה על הגבול האוסטרו-הונגרי. ב-31 ביולי הגישה גרמניה, בת-בריתה של אוסטרו-הונגריה, אולטימטום לאימפריה הרוסית לפיו עליה לשוב ולדלל את כוחותיה, לעצור את הגיוס ולהצהיר הצהרה ברורה שאין בכוונתה לאיים על אוסטרו-הונגריה. רוסיה לא השיבה דבר וב-1 באוגוסט בחמש אחרי הצהריים הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה, ב-6 באוגוסט הוכרז מצב מלחמה בין רוסיה ובין אוסטרו-הונגריה. ב-15 באוגוסט נענתה יפן לבקשתה של בריטניה והכריזה מלחמה על גרמניה, צעד שאיפשר לאימפריה הרוסית לדלל מאד את כוחותיה שהוצבו במזרח מול יפן ולהפנות את כל כוחה לחזית המערבית (מול גרמניה ואוסטריה)[5].
הצאר ניקולאי ומשפחתו היו בעלי זיקה משפחתית ותרבותית לגרמניה. רעייתו אלכסנדרה, נסיכת הסה הייתה גרמניה והאריסטוקרטיה הרוסית הייתה מלאה בבני אצולה ממוצא גרמני-בלטי. לפיכך, לא שש הצאר להכריז מלחמה על גרמניה וניסה למשוך זמן ככל יכולתו.[דרוש מקור] עם זאת, הכרזת המלחמה הגרמנית עוררה רגשות אנטי-גרמניים עזים ורצון לכבוש את פרוסיה המזרחית ולהכניע את גרמניה על ידי כיבוש מהיר של בירתה, ברלין. את המדינה, על כלל המעמדות והגישות שבה, שטף גל פטריוטיות מיליטריסטי (ג'ינגואיזם). ב-31 באוגוסט שונה שמה של סנקט פטרבורג, בעל הצלצול הגרמני ל"פטרוגראד" הסלאבית.
הפלישה הכושלת לפרוסיה המזרחית
- ערך מורחב – הפלישה הרוסית לפרוסיה המזרחית
התוכנית הרוסית להכנעת גרמניה התבססה על תנועת מלקחיים מהירה משמאל ומימין לאגמים המזוריים, ולאחריהם תנועה שוטפת לברלין, מרחק של פחות מ-300 ק"מ משם. הפלישה הרוסית לפרוסיה המזרחית החלה לאחר שבועיים של גיוס והתארגנות, בלילה שבין ה-12 ל-13 באוגוסט. המכה הרוסית הונחתה עוד לפני תום מהלך הגיוס המלא (שעתיד היה לקחת למעלה מחודש) והפתיעה את הפיקוד הגרמני[6]. הרוסים הזדרזו לפתוח במכה נגד גרמניה מתוך הוקרת טובה לצרפת שקיימה את בריתה ותוך הענות להפצרות השגריר הצרפתי. אולם, חיפזון זה היה בעוכרי ההתקפה הרוסית שזלזלה בלוגיסטיקה ויצאה לדרך לפני שניתן היה לתכנן צירי אספקה, להגביר את הייצור המלחמתי ולרכז ציוד תובלה מתאים. עקב כך נוצר מחסור קריטי בתחמושת, מזון וחלפים וכן התעכבה העברת מברקי הפקודות ממוצב הפיקוד העורפי לחזית[7].
הארמייה הרוסית הראשונה בפיקודו של פאול פון רננקמפף והארמייה הרוסית השנייה עליה פיקד אלכסנדר סמסונוב נעו בשני טורים, מצפון (לאורך חוף הים הבלטי) ומדרום לקו האגמים. במהלך מתקפה זו עשו הרוסים שימוש חלוצי במטוסי סיור וקשר של חיל האוויר הרוסי הקיסרי. הגרמנים הפנו את רוב צבאם לחזית צרפת והותירו רק ארמייה אחת להגנה מול העורף הרוסי, מתוך סברה שלרוסים יקח זמן רב להתארגן. הדוקטרינה הגרמנית הייתה לתקוף מיד ובכל העוצמה את הכוח הרוסי הראשון בו ייתקלו וכך לנצל עליונות מקומית, גם אם בזירה כולה הם מצויים בנחיתות. בין ה-26 ל-30 באוגוסט השמידו הגרמנים את הארמייה הרוסית השנייה בקרב טננברג ובין ה-9 ל-14 בספטמבר השמידו גם את הארמייה הראשונה במסגרת הקרב הראשון על האגמים המזוריים. בכך הסיגו הגרמנים את הכוחות הרוסיים משטחי פרוסיה המזרחית ובלמו את תנופת המתקפה הרוסית[8][9]. הפלישה הרוסית, על אף שהסתיימה בכישלון, סייעה רבות לצרפת. היא הביאה להסטת גייסות מחזית המערב (כ-100,000 איש), אל חזית המזרח (אף כי גייסות אלו לא הגיעו בזמן כדי להשתתף בקרב) והיוותה את אחת הסטיות העיקריות מתוכנית שליפן הגרמנית שלא בוצעה כלשונה ולבסוף נופצה כליל בקרב על המארן שבעקבותיו נבלמה התנועה הגרמנית במערב.
בפברואר 1915 התקיים הקרב השני על האגמים המזוריים בו ניצחו הגרמנים והסיגו עוד את הרוסים. מאז הייתה החזית הצפונית סטטית והתקיימה במתכונת של מלחמת חפירות.
בתוך ארבעה חודשי לחימה התרוקנו כליל מחסני הנשק והתחמושת של הצבא הרוסי. כבר ביום ה-53 לאחר ההכרזה על גיוס כללי, ב-8 בספטמבר 1914 דיווח ניקולאי ניקולאייביץ' הבן לצאר כי קיים מחסור חמור מאד בנשק וכי יש להאיץ את הבאת התחמושת וחימוש הצבא במהירות האפשרית ומשרד המלחמה, בראשות סוכומלינוב, מגלה אוזלת יד. ההצטיידות הצבאית בוצעה בסופו של דבר בזכות ועדת הצבא של הדומה (הפרלמנט הרוסי) בראשות אלכסנדר גוצ'קוב.
בתוך כך, בראשית נובמבר 1914 הכריזה האימפריה העות'מאנית מלחמה על רוסיה ומיצרי הדרדנלים, המוצא היחיד של רוסיה לים התיכון נסגרו. משלב זה רוסיה נותרה עם שני נמלים בלבד, ארכנגלסק בצפון, החסום על ידי קרח שישה חודשים בשנה וולדיווסטוק בירכתי סיביר, 13,000 ק"מ מהחזית. מנקודה זו ירד היצוא של רוסיה ב-98% והיבוא שלה ירד ב-95%, דבר שהוביל בסופו של דבר להתמוטטותה הכלכלית[10].
הצלחה בחזית מול אוסטרו-הונגריה
- ערך מורחב – קרב גליציה
מול אוסטרו-הונגריה היה לרוסים ערב המלחמה מודיעין צבאי מעולה, פרי הפעלת המרגל קולונל אלפרד רדל, קצין מטה ששירת בפראג והעביר לרוסים את תוכניות הפיקוד האוסטרו-הונגרי. הוודעות דבר מסירת תוכנית המתקפה האוסטרו-הונגרית פחות משנה לפני המלחמה לא איפשרה לפיקוד האוסטרו-הונגרי להכין תוכנית חליפית והפכה את עמדתו בחזית מול רוסיה למתגוננת.
בסמוך למתקפה במזרח פרוסיה פתחה האימפריה הרוסית במתקפה רחבת היקף ב-18 באוגוסט בחזיתה הדרום-מערבית באזור גליציה, הגובל באימפריה האוסטרו-הונגרית. הרוסים תקפו בכח בן כ-1.2 מיליון חיילים בחמש ארמיות, נגדם עמדו ארבע ארמיות אוסטרו-הונגריות ובהן כמיליון חיילים. שני הצבאות נתמכו במאות כלי ארטילריה ומקלעים רבים. הקרב הסתיים ב-26 באוגוסט בתבוסה מוחצת של האוסטרו-הונגרים ובכיבוש רצועה של כ-150-100 ק"מ מן הגבול אל תוך הרי הקרפטים על ידי הרוסים. החדירה העמוקה ביותר אל מעבר לקרפטים הושגה על ידי הארמייה השמינית בראשות הגנרל אלכסיי ברוסילוב שמונה למפקד החזית הדרום-מערבית הרוסית. סיום מתקפה זו היה בכיבוש פשמישל שהושלם ב-22 במרץ 1915, לאחר מצור של 133 יום ופתח בכך את הדרך להונגריה.
הרוסים לא הצליחו אמנם להביס את צבא האימפריה האוסטרו-הונגרית כליל אך הצליחו להגיע להצלחה משמעותית ובמידה מסוימת לאזן את התבוסה שנחלו באזור פרוסיה המזרחית. יותר לא נלחמה אוסטרו-הונגריה בחזית המזרחית לבדה אלא רק בסיוע גרמני. ההצלחה רוסית בקרב איפשרה לסרביה להמשיך בלחימה עד לשנת 1915. השליטה הרוסית בשטחים שנכבשו נמשכה כ-9 חודשים, עד לקיץ 1915.
המערכה בחזית המזרחית
הנסיגה הגדולה
- ערך מורחב – הנסיגה הגדולה
חודשיים לאחר נפילת פשמישל, החלו צבאות גרמניה ואוסטרו-הונגריה במתקפת גורליצה-טרנוב שנועדה למוטט את הצבא הרוסי בגליציה, להסיגו לאחור ולבטל את ההצלחה הרוסית. הכוח הגרמני-אוסטרי כלל 13 ארמיות והכוח הרוסי 9 בלבד.[דרושה הבהרה] המתקפה התחילה ב-1 במאי 1915 בסביבות הערים גורליצה וטרנוב, דרומית-מזרחית לקרקוב ומכאן שמה. ב-3 ביוני 1915 נכבש מחדש מבצר פשמישל והארמייה הרוסית השלישית התמוטטה כליל. ב-17 ביוני נכבשה למברג ולמחרת חצה כח גרמני מזרחה את נהר הדנייסטר.
מצבו של הצבא הרוסי היה בכי רע, קווי האספקה היו ארוכים, ציוד החיילים וחימושם היה דל והמורל וכושר הלחימה שלהם בשלב זה היו נמוכים. על הקשיים האובייקטיביים העיבה גם העובדה שרוחב מסילות הרכבת הרוסיות היה שונה מן התקן האירופאי, דבר שלא איפשר העברה מהירה של רכבות מפנים רוסיה אל החזית. הפיקוד העליון (הסטאבקה) הבין שהכוחות לא יוכלו להלחם והורה, לפיכך, על נסיגה מבוקרת. ב-4 באוגוסט כבשו הגרמנים את פולין הקונגרסאית ולאחר מספר ימים היה מצב הגבול בין האימפריה הרוסית לבין פרוסיה המזרחית כפי שהיה בראשית המלחמה. ב-19 בספטמבר נכבשה וילנה, בסיוע הפגזה גרמנית מן הים. בשלב זה, לאחר נסיגה של כ-700 ק"מ, נעצרה ההתקדמות הגרמנית וקו החזית המזרחית התייצב מן הים הבלטי בצפון ועד גבול רומניה בדרום (קו ריגה-דווינסק-ברנוביץ-פינסק-דובנו-טרנופול).
אף על פי שהנסיגה הייתה מהלך מחושב, תוצאותיה מבחינה כלכלית, חברתית ומורלית ברוסיה היו קשות. אובדן השטחים הטיל עומס כלכלי מכיוון שמקורות יצור ואספקה של תוצרת תעשייתית וחקלאית ננטשו. נוסף לכך נאלצו להתמודד עם זרם של כ-1.5 מיליון פליטים שברחו מזרחה מפחד הכוח הגרמני. נוסף על כך, עליונות הצי הגרמני בים הבלטי הגבילה מאד העברת סחורות מאירופה וגרמה למחסור בעורף בכלל ובבירה בפרט. ביוני אולץ שר המלחמה הכושל סוכומלינוב להתפטר וב-21 באוגוסט פיטר הצאר ניקולאי את בן-דודו, ניקולאי ניקולאייביץ' הבן, מהפיקוד העליון על הצבא והצי ונטל את הפיקוד העליון על עצמו (ניקולאי ניקולאייביץ' מונה למפקד חזית הקווקז. מאותה עת התערערה מאד היציבות הפוליטית ובשנה וחצי שלאחר מכן התחלפו בזה אחר זה שלושה ראשי ממשלה ושני שרי מלחמה. בהיעדרו של הצאר שיצא לחזית, כיהנה רעייתו, הצאריצה אלכסנדרה כנציגת המלוכה הבכירה בבירה. עוד לפני כן ניהלה אלכסנדרה את חצר השלטון בצוותא עם יועצה המסתורי רספוטין ושניהם היו שנואים הן על האצולה והן על העם.
מתקפות 1916
- ערך מורחב – מתקפת אגם נארוץ'
בניגוד לתכנון הברית בין צרפת לרוסיה, לא הצליחה האימפריה הרוסית להעסיק כוחות גרמניים מספקים בחזית המזרחית וכך יכלו הגרמנים להטיל כמעט את כל כובד משקלם על צרפת במערב. ב-16 באפריל 1916 פיקד הצאר ניקולאי על מתקפה גדולה להצלת הכבוד הרוסי ועל מנת לסייע לצרפת, בה התחולל קרב ורדן העקוב מדם, באמצעות הטרדת הגרמנים ממזרח. הוא החליט לרכז את המתקפה באגם נארוץ' בצפון-מערב בלארוס, שם הייתה עדיפות לכאורה ל-350,000 חיילים רוסים, בפיקודו של מפקד החזית הצפונית, אלכסיי קורופטקין, מול 75,000 גרמנים. הרוסים התחילו בהפגזה ארטילרית כבדה שנמשכה כיומיים ולאחר מכן הסתערו על קווי הגרמנים המחופרים והושמדו באמצעות מכונות היריה של הגרמנים. ההתקפה כשלה בכל מטרותיה וסתמה את הגולל על התקפות רוסיות מול הקו הגרמני המבוצר בצפון.
- ערך מורחב – מתקפת ברוסילוב
המתקפה הגדולה ביותר של הצבא הרוסי בחזית המזרחית נערכה בשטח אוקראינה בין ה-4 ביוני עד ה-20 בספטמבר 1916. המתקפה נקראה על שם הגנרל אלכסיי ברוסילוב, מפקד החזית הדרום-מערבית שיזם ותכנן את המתקפה והכניס שיטות צבאיות חדשות שתרמו להצלחתה. ברוסילוב הפעיל לראשונה את הטקטיקה של חיילי סער ביחידות קטנות, שחדרו בנקודות חלשות רבות של הגנת האוסטרו-הונגרים ואיפשרו אחר כך לארבע הארמיות שלו להתקדם.
ב-4 ביוני 1916 פתח ברוסילוב בהרעשה ארטילרית קצרה ומדויקת לאורך 480 ק"מ. האוסטרו-הונגרים הופתעו והחלו לסגת. ב-8 ביוני כבשו הרוסים את לוצק ושבו כ-200,000 חיילים אוסטרו-הונגרים בהמשך נכבשה גליציה ובוקובינה ובהן הערים לוצק, ברודי וצ'רנוביץ'. ההתקפה הצליחה בפעם הראשונה לנקז כוחות גרמנים-אוסטרים משמעותיים לחזית המזרחית. הרמטכ"ל האוסטרו-הונגרי קונרד פון הצנדורף נאלץ לעצור את המתקפה בחזית האיטלקית (קרב אסיאגו) ולשלוח כוחות לחזית המזרחית ופאול פון הינדנבורג, המפקד הגרמני של החזית המזרחית שינע כוחות מחזית ורדן. ב-24 ביולי 1916 פתח הגנרל הגרמני אלכסנדר פון לינסינגן בקרב קובל והצליח לעצור את הרוסים ולגרום להם אבידות כבדות. ב-20 בספטמבר הגיע ברוסילוב למרגלות הרי הקרפטים, אבל בעיות לוגיסטיות ואבידות כבדות אילצו אותו להפסיק את המתקפה ולהתחפר.
למרות שבעלות בריתה של רוסיה ניסו לסייע לה ואף העבירו תחמושת דרך נמל מורמנסק, שנבנה במיוחד לצורך זה, היה זה מעט מדי ומאוחר מדי. בקרב הקצונה הרוסית התגבשה הדעה שבעלות בריתה של רוסיה הפקירו אותה, בעוד הם מקריבים עצמם על מנת לשחרר את הלחץ מחזית המערב[6].
לאחר שמתקפת ברוסילוב נעצרה נפוצו שמעות על כך שראש הממשלה ושר חוץ, בוריס שטורמר מקדם שיחות עם גרמנים על הפסקת אש. בתחילת נובמבר האשים פאבל מיליוקוב בישיבות הדומה את הקיסרית (הצאריצה) אלכסנדרה ואת שטורמר (שניהם ממוצא גרמני) בפעילות נגד המדינה לטובת חתימת הסכם שלום נפרד עם האימפריה הגרמנית. הצאר הבין שלא ניתן להמשיך עם הממשלה בראשות שטורמר לאור ההתנגדות העזה בקרב הציבור הרחב וב-20 בנובמבר פוטר שטורמר מכל תפקידיו בממשל[11]. בדצמבר רצחו קצינים רוסים את רספוטין, יועצה רב ההשפעה של הצאריצה.
רוסיה במלחמה תחת ממשלת המעבר
מהפכת פברואר
- ערך מורחב – מהפכת פברואר
עד ינואר 1917 נמנו בצבא הרוסי כשישה מיליון פצועים, שבויים ונעדרים.[דרושה הבהרה] תנופת ההתקפה נעצרה ועל אף הצנזורה הצבאית הגיעו לעורף ידיעות מטרידות על מחסור חמור בציוד ובתחמושת, על קצינים בלתי כשירים וגנרלים מסואבים. העורף סבל מחסור חמור שגרר רעב ומחלות. היותו של הצאר עצמו המפקד העליון של הצבא הגבירה ומיקדה את הזעם הציבורי נגדו ונגד שלטון החצר שלו. האצבעות המאשימות בנוגע לתבוסות, למחסור ולכשלונות הפיקודיים הופנו בראש ובראשונה לשלטון המושחת שלפני המלחמה ולתפקודו הכושל במהלכה. בפטרוגרד ובשאר הערים הגדולות היה חורף 1916/1917 חורף של רעב ומחסור. תשתיות הרוסות, מחסור בכוח אדם בשדות ובבתי החרושת האזרחיים, זרם פליטים וליקויים שלטוניים הובילו לפגיעה בעורף ולחוסר שקט בערים בהן שלט שלטון חירום צבאי.
ב-7 במרץ (22 בפברואר לפי הלוח היוליאני) פרצה שביתה בבית החרושת פוטילוב בפטרוגרד, דיכוי השביתה גרר הפגנות. על אף יומיים של הפגנות המונים ופקודות מפורשות, סירב השלטון הצבאי בעיר לדכאן בכוח. לאחר חמישה ימים הצהירו חברי הדומה בארמון טבריצ'סקי שהם מסרבים לצו הקיסרי, שניתן בסמכות הצאר ששהה בחזית וקרא לפיזור הפרלמט. בכך הצטרף הפרלמנט למרד. למחרת הצטרף למרד גם הצבא, כאשר חיילי חיל המצב הצטרפו למפגינים ופתחו את שערי מחסני הנשק בפני הפועלים.
ב-12 במרץ הוכרז על הקמת סובייט פטרוגרד, יומיים לאחר מכן הכריז סגן ראש הסובייט, אלכסנדר קרנסקי על הכפפת הצבא לסובייט. ב-15 במרץ הוקמה ממשלת המעבר של הרפובליקה הרוסית בראשות גאורגי לבוב הליברלי והצאר ניקולאי מסר את התפטרותו בעודו נוסע ברכבת מן החזית (למעשה העביר את הסמכויות לאחיו מיכאיל, שהעבירן לסובייט). הסובייט השיב את ניקולאי ניקולאייביץ' הבן לראשות הסטאבקה (הפיקוד העליון) ומינה את אלכסנדר גוצ'קוב לשר המלחמה. באפריל מונה מיכאיל אלכסייב למפקד העליון של הצבא. לשר החוץ התמנה פאבל מיליוקוב, שהרגיע את בעלות בריתה של רוסיה בהודיעו שארצו ממשיכה להיות מחויבת לבריתות שכרתה ושעל אף חילופי השלטון אין לה כל כוונה לפרוש מהמלחמה.
עקב חוסר האמון והיכולת שהפגינה הקצונה, עבר הצבא שינוי מכריע כאשר הוקמו ביחידותיו וועדי חיילים שזכותם היה להתנגד לפקודות.
באפריל הגיע לנין, מנהיג הבולשביקים, ששהה בגלות בשווייץ והתנגד למלחמה, להסכם עם ממשלת גרמניה לפיה יותר לו ולקבוצת סוציאליסטים לנסוע דרך שטחי גרמניה בקרון רכבת חתום אל תחנת פינלנד שבפטרוגרד. ההיתר ניתן מתוך תקווה גרמנית שתסיסה ברוסיה תחליש אותה ושאם הבולשביקים יתפסו את השלטון תוכל גרמניה להגיע עמם להסכם שלום נפרד ונוח.
מתקפת יוני, משבר יולי ופרשת קורנילוב
- ערך מורחב – מתקפת יוני
במאי 1917, עקב הצהרתו המיליטריסטית של שר החוץ מיליוקוב, לפיה על רוסיה להמשיך ולהלחם כנגד גרמניה עד הניצחון, פרצו הפגנות ברחבי המדינה, בהם הפגנת 100,000 פועלים וחיילים בפטרוגרד בסיסמה "די למלחמה!". ביולי עלה מספר המפגינים בבירה נגד המלחמה לחצי מיליון.
בין ה-29 ביוני 1917 - 15 ביולי 1917 הוצאה לפועל ההתקפה הגדולה האחרונה של רוסיה במלחמה, באזור גליציה. במתקפה השתתפו ארבע ארמיות של הצבא הרוסי ויחידות של צבא רומניה. ראשית ההתקפה באוקראינה בראשותו של לאוור קורנילוב, נחלה הצלחה, אך כעבור מספר ימי לחימה החלו הארמיות הרוסיות לסגת מפני כוחות גרמנים-אוסטריים נחותים מהם מספרית. ההתקפה הסתיימה באמצע יולי בתבוסה רוסית.
בעקבות התבוסה פרץ מרד שהובל על ידי אנרכיסטים ובולשביקים בראשות פיודור רסקולניקוב, יעקב סברדלוב, לאון טרוצקי, גרגורי זינובייב ולנין, שנודע כ"משבר יולי". המרד דוכא כעבור מספר ימים. מנהיגי המרד הוקעו כבוגדים ונמלטו לפינלנד לפני שנעצרו. הממשלה הזמנית סבלה טלטלה, רוב השרים הוחלפו ואלכסנדר קרנסקי התמנה ליו"ר מועצת השרים ושר הצבא והצי.
בספטמבר החליט המפקד העליון, הגנרל קורנילוב, לאכוף סדר על הבירה, שנשלטה לדעתו על ידי הבולשביקים, שאינם אלא משתפי פעולה של הגרמנים (קרנסקי, ראש ממשלת רוסיה העריך כי ייתכן שקורנילוב הונע על ידי בריטניה[12]). באירוע, שנקרא פרשת קורנילוב, הורה המפקד העליון לחיל המצב, בסיוע גיס פרשים, להשתלט על עיר הבירה. ראש הממשלה קרנסקי נדהם מההתפתחות ונאלץ להשתמש בכוחות שהשתייכו לגווארדיה האדומה הבולשביקית נגד חייליו של קורנילוב. קרנסקי הצליח לעצור את המתקפה ושלח את המעורבים בה למאסר. הפעולה החלישה מאד את קרנסקי והעלתה את קרנם של הבולשביקים בעיני הפועלים.
היציאה מהמלחמה
מהפכת אוקטובר
- ערך מורחב – מהפכת אוקטובר
ב-25 באוקטובר 1917 (על פי הלוח היוליאני, 7 בנובמבר לפי הלוח הגרגוריאני), הובילה המפלגה הבולשביקית בראשות מנהיגה לנין, את המהפכנים הקומוניסטים והסוציאלסטים למרד, כמעט ללא שפיכות דמים בפטרוגרד, נגד הממשלה הזמנית החלשה של קרנסקי. באותו זמן התכנס בעיר הקונגרס השני של המועצות (הסובייטים) כאשר מתוך 649 הצירים הנבחרים שבו, 390 היו בולשביקים וקרוב ל-100 השתייכו לאגף השמאלי של המפלגה הסוציאל-רבולוציונית, שתמכו גם הם בהפלת ממשלתו של קרנסקי. עם נפילת ארמון החורף, הוציא הקונגרס צו שהעביר כוח אל הסובייטים נבחרי הפועלים, החיילים והאיכרים, על מנת לאשר את המהפכה. ביום שלאחר מכן בחרו הסובייטים את "מועצת ממוני העם" והעבירו את הצו על השלום, שתבע את יציאתה המיידית של רוסיה מהמלחמה וכינון מיידי של שלום דמוקרטי וצודק. המנשר קרא ל"אחינו הגרמנים-אוסטרים" (הפרולטרים) להניח את הנשק כיוון שהאויב האמיתי הוא האויב המשותף לכל פועלי העולם - הקפיטליזם המנצל. במקביל החלו מאות חיילים וקצינים רוסים יוצאים ללא נשק מן החפירות לכל אורך החזית והחלו לשוחח ולהחליף מתנות עם החיילים הגרמנים שניצבו מולם.
כחודש לאחר הוצאת הצו, ב-5 בדצמבר (גרגוריאני), נחתם הסכם שביתת-נשק בין רוסיה הסובייטית לבין האימפריה הגרמנית, יום לאחר מכן נחתם הסכם שביתת נשק גם בין גרמניה לרומניה ועשרה ימים מאוחר יותר נחתם הסכם שביתת נשק כולל בחזית המזרחית. ב-22 בדצמבר החלו שיחות שלום בברסט ליטובסק. ראש המשלחת הרוסית היה אדולף יופה שהציע שלום ללא ויתור רוסי על טריטוריות או תשלום פיצויים, הצעה שנדחתה מכל וכל על ידי הגרמנים, האוסטרים ונציגי האימפריה העות'מאנית. בינואר 1918 פרסם נשיא ארצות הברית וודרו וילסון את ארבע עשרה הנקודות שצריך לקיים הסכם שלום.
ב-10 בפברואר 1918, לאחר כישלון סבב שיחות השלום, פרסם לאון טרוצקי הצהרת אי-לוחמה חד-צדדית עם מעצמות המרכז בבחינת "לא מלחמה ולא שלום". האימפריה הגרמנית הגיבה בהתקפת פתע בניסיון להשיג הישגים טריטוריאליים של הרגע האחרון וללחוץ על הרוסים במשא ומתן, כוחותיה כבשו את פסקוב והתקדמו לתוך בלארוס ואוקראינה והגיעו עד פטרוגרד, תוך שאניות הצי הגרמני במפרץ הפיני מאיימות עליה. בתנאים קשים אלה נאלצה רוסיה להתמודד עם סבב שיחות נוסף, מתוך מעמד מאויים ונחות בהרבה.
הסכם ברסט-ליטובסק
- ערך מורחב – הסכם ברסט-ליטובסק
ב-3 במרץ חתמה רוסיה על הסכם כניעה משפיל ומבזה עם מעצמות המרכז. רוסיה נאלצה לוותר על פינלנד, אוקראינה, בלארוס, פולין והמדינות הבלטיות, וכן למסור לאימפריה העות'מאנית את כל השטחים שכבשה ממנה במלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), ובייחוד את ארדהאן, קארס ובתומי. רוסיה איבדה מאות אלפי קמ"ר בהם התגוררו כ-56 מיליון תושבים (כשליש מאוכלוסיית המדינה). הצי הבלטי אולץ לעזוב את בסיסיו במפרץ הפיני ולסגת מזרחה. הצי הרוסי בים השחור הועבר לבעלות גרמנית. ב-27 באוגוסט נחתם בברלין הסכם לפיו רוסיה תשלם לגרמניה פיצויים בסך 6 מיליארד מרק. ההסכם הופר במאי 1918 עם פלישת האימפריה העות'מאנית לארמניה, אך החזיק מעמד מול גרמניה עד חתימת הסכם רפאלו שביטל אותו והסדיר את יחסי ברית המועצות עם רפובליקת ויימאר.
עם הוודע דבר ההסכם ברוסיה, בימי מלחמת אזרחים, הוא נתפס ככניעה של הבולשביקים. המדינות הבלטיות, אוקראינה ופינלנד הפכו לבסיסי התנגדות לבולשביקים ובסיסים של הצבא הלבן. כוחות מלוכניים אף חברו לגרמנים ששלטו להלכה בטריטוריות אלה, על מנת למגר את השלטון הבולשביקי.
התערבות מדינות ההסכמה ברוסיה לאחר הסכם ברסט-ליטובסק
- ערך מורחב – התערבות מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים הרוסית
למדינות ההסכמה היה אינטרס לשמר את החזית המזרחית כנגד גרמניה. לפיכך פעלו בריטניה וצרפת בסכסוך הפנים-רוסי כנגד הבולשביקים ולצד מצדדי המשטר הישן. משך זמן מה, ובחזיתות הסמוכות לכוחות של מעצמות המרכז, פעל גם השלטון הסובייטי – שגם הוא לא שש לאפשרות של חדירת צבאות מעצמות המרכז לשטחים רוסיים – למען אותה מטרה, כתף אל כתף עם חילות המשלוח של מדינות ההסכמה, ועל כל פנים, לא התייצב כנגדן.
מיד לאחר הסכם ברסט-ליטובסק נחתו חיילים גרמנים בפינלנד. מדינות ההסכמה חששו לנפילת נמלי מורמונסק וארכנגלסק לידי הגרמנים ושיגרו לאזור חיילים מארצות הברית, בריטניה, קנדה, איטליה וסרביה על מנת להגן עליהן. הכוחות המערביים ביקשו להמשיך ולהחזיק בנמלים האסטרטגיים גם לאחר סיום המלחמה, אך נהדפו לאחר מתקפה של הצבא האדום ב-1919.
אחת מפעולות ההסכמה בשלב הייתה חילוץ הליגיון הצ'כוסלובקי, על מנת שיוכל להלחם לצד מדינות ההסכמה. היה זה צבא של שבויי מלחמה, רובם מצ'כיה ומיעוטם מסלובקיה, שנפלו בשבי הרוסי עת שירתו בצבא אוסטרו-הונגריה, ושניאותו להלחם למען מדינות ההסכמה. השלטונות הקומוניסטיים הסכימו לאפשר לצ'כוסלובקים מעבר דרך סיביר, ומסיביר, דרך נמל ולדיווסטוק, לארצות הברית, ומשם לאירופה התוכנית התקדמה בקושי ולא נשלמה עד סיום המלחמה.
ביומה האחרון של 1917 נחת בוולדיווסטוק שבמזרח סיביר כוח בריטי-אמריקאי-יפני משולב, בתואנה של הגנה על אינטרסים אמריקאים, בריטים ויפנים באזור מזרח סיביר. באוגוסט 1918 הצטרף כוח המשימה האמריקני בסיביר. הכוחות חברו ללגיון הצ'כוסלוסקי, אך נותרו בשטח גם לאחר סיום המלחמה וסייעו לכוחות אנטי-בולשביקים במהלך מלחמת האזרחים.
כוחות משולבים בריטים וצרפתים, שהסתייעו בבעלי אינטרסים מקומיים ושבויי מלחמה משוחררים פעלו גם בקווקז ופרס, באוקראינה ובמרכז אסיה, במטרה לחדור לשטחים אותם פינתה רוסיה ולמנוע את נפילתם בידי מעצמות המרכז מחד והקומוניסטים מאידך.
קרבות האימפריה הרוסית בחזיתות המשנה
המערכה בקווקז
- ערך מורחב – המערכה בקווקז במלחמת העולם הראשונה
ב-29 באוקטובר 1914 הפגיזו אניות הצי הגרמני הקיסרי בחסות עות'מאנית את נמלי אודסה וסבסטופול שבים השחור, ללא הכרזת מלחמה רשמית[13]. הרוסים הגיבו במתקפה קרקעית של ארמיית הקווקז המצומצמת ששהתה בחזית זו, שמחצית מחייליה (כ-50,000) הועברו לסיוע בקרבות בפרוסיה המזרחית. ב-2 בנובמבר הכריזה רוסיה רשמית על מלחמה עם האימפריה העות'מאנית. בין דצמבר 1914 לקיץ 1915 כבשו הרוסים בפיקודו של ניקולאי יודניץ' שטחים ברצועה של 100-150 ק"מ בצפון-מזרח אנטוליה, בסיוע ארמנים מקומיים ברצועה מימת ואן בדרום-מזרח עד קו קפריקאי (Köprüköy)-הים השחור בצפון-מערב. הקרב המרכזי בגזרה היה קרב סריקמיש (22 בדצמבר 1914 - 17 בינואר 1915) שהסתיים בניצחון רוסי. עקב התבוסה בקרב זה האשים שר המלחמה העות'מאני, אנוור פאשה, את הארמנים בסיוע לרוסים, דבר שהוביל לרצח העם הארמני. לרוסים, המיומנים בלוחמת חורף, היה יתרון בשטח זה ובעונת השנה. יתרון נוסף של הרוסים היה דילול כוחות עות'מאניים בגזרה עקב העברתם למערכת גליפולי.
הרוסים המתינו לחורף הבא על מנת לשוב ולתקוף. החל מינואר 1916 ובמהלך החורף התקדמו הרוסים בכוח עיקרי שנע דרום-מערבה לאורך חופי הים השחור. בראשית מרץ, לאחר הצלחתם במתקפת ארזורום, כבשו הרוסים את העיר המרכזית ארזורום ובאפריל נכבשה טרבזון. הכוח הרוסי החודר ביותר הגיע בהמשך אפריל עד ביטליס, אך נסוג. מתקפת 1916 בחזית הקווקז הסתיימה וקו הגבול בין המעצמות נותר סטטי עד סיום המלחמה. על אף שהצבא הרוסי נחלש מאד עקב מאורעות 1917 ברוסיה, גם הצבא העות'מאני נשחק בכל חזיתותיו, כך התחפרו זה מול זה שני צבאות מותשים, חסרי אספקה ותחמושת, ברמת תברואה נמוכה ביותר ובעלי מורל נמוך. הכוחות היחידים שהמשיכו לנסות ולזנב בצבא העות'מאני היו פלוגות המתנדבים הארמניות, שחייהם היו תלויים בכיבוש הרוסי באזור ושנעזרו בסיוע בריטי וצרפתי וכן מיליציות של גאורגים, קוזאקים ויוונים פונטים.
ב-16 בדצמבר 1917 חתמו הרוסים על שביתת נשק עם האימפריה העות'מאנית. שטחי אנטוליה שנכבשו על ידי הרוסים הושבו לאימפריה העות'מאנית במסגרת הסכם ברסט-ליטובסק.
המערכה בפרס
- ערך מורחב – המערכה בפרס במלחמת העולם הראשונה
פרס חולקה ב-1907 לאזור השפעה רוסי בצפון המדינה ובריטי בדרומה. כמהלך צדדי של ראשית המלחמה בקווקז (נובמבר 1914) ניסו כוחות עות'מאניים לפלוש לשטח פרס, בעיקר על מנת להשתלט על שדות הנפט שבה, אך נהדפו. בינואר 1915 הצליח כוח עות'מאני לכבוש את הערים אורמיה ותבריז, שהיו בשטח השליטה הרוסי, אך הם נהדפו כעבור חודש.
בקיץ 1915 החלה בפרס תסיסה של כוחות מקומיים שנתמכו על ידי מעצמות המרכז וניסו לזנב הן בבריטים והן ברוסים. עד סוף 1916 התחוללו קרבות בצפון פרס (בקו הערים כרמאנשאה-קום-טהראן) בין כוחות רוסים וארמנים לכוחות מקומיים מתוגברים בסיוע טורקי.
אירועי 1917 שיתקו את הצבא הרוסי. הסכם שביתת הנשק של ארזינקן (Erzincan) שנחתם בין הרוסים לעות'מאנים ב-5 בדצמבר 1917 סיים את פעולות האיבה בשטח פרס ורוסיה נסוגה מהשטחים שהחזיקה במסגרת הסכם ברסט-ליטובסק.
המערכה הימית
הלוחמה הימית בגזרת האימפריה הרוסית התחלקה בין שתי זירות, זירת הים הבלטי וזירת הים השחור.
הצדדים הנצים העיקריים בים הבלטי היו צי הים הפתוח (Hochseeflotte) הגרמני שאניותיו נכנסו לים הבלטי דרך תעלת קיל ואניות הצי הרוסי הבלטי בפיקודו של אדמירל ניקולאי אסן שהסתייעו בצוללות בריטיות אחדות, שנכנסו אל הים הבלטי דרך מצרי קטגאט (Kattegat). הצי הרוסי פעל בזירה זו כמתגונן לכל היותר תקפו אניות רוסיות וצוללות בריטיות שיירות ימיות שעשו דרכן בין גרמניה ושוודיה או זרעו שדות מוקשים להגנה.
במסגרת הדיפת המתקפה הרוסית בראשית המלחמה, הנחיתו הגרמנים התקפה ימית גדולה על מפרץ ריגה באוגוסט 1915, שנכשלה. באוקטובר 1917 כבש הצי הגרמני את האיים במפרץ ריגה במבצע אלביון והם אף תקפו ופגעו באניות רוסיות שהפליגו מן העיר ריגה בקרב מון. במרץ 1918, בעקבות חוזה ברסט-ליטובסק פינו הרוסים את אוניות הצי הבלטי מנמלי הלסינקי וטאלין לקרונשטט, בכך הפך הים הבלטי ל"אגם גרמני" ושייטות גרמניות העבירו כוחות צבא לפינלנד.
הים השחור נשלט על ידי הרוסים והאימפריה העות'מאנית, אך צי הים השחור הרוסי נהנה בו מעליונות. בסיס הצי היה בסבסטופול, ובראשו עמדו האדמירלים המנוסים אנדרי אברהרדט ואלכסנדר קולצ'ק. המלחמה בים השחור החלה באוקטובר 1914, לאחר שאוניות גרמניות בחסות עות'מאנית הפגיזו מן הים כמה ערי חוף רוסיות. בצי הטורקי היו שתי אוניות חדישות בלבד (גייבּן וברסלאו), שמסרה לו גרמניה, שתיהן בפיקוד אדמירל וילהלם סושון.
בסוף 1915 שלט הצי הרוסי כמעט בכל הים השחור והעניק סיוע לכוחות הרוסיים בחזית הקווקז. צוללות ומשחתות רוסיות תקפו שיירות אספקה וסיוע טורקיות ובלמו אפשרות סיוע טורקי מן הים, הפגיזו כוחות קרקעיים ומטרות חוף בצד הטורקי וסייעו באספקה לכוחות הרוסיים. באוגוסט 1916, מיקש הצי הרוסי את היציאה מן הבוספורוס, ועל ידי כך נמנעה כמעט לגמרי כניסת אניות טורקיות אל הים השחור. מאוחר יותר באותה שנה מוקשו גם מבואות עיר הנמל ורנה. ב-7 באוקטובר 1916 התפוצצה בנמל ספינת המערכה החדישה "אימפרטריצה מאריה" (Императрица Мария), שנה בלבד לאחר שהוכנסה לשירות פעיל. הסיבות לטביעתה של אנייה זו מעולם לא נתחוורו, ואפשר שהיה זה מעשה חבלה או תאונה קטלנית. אולם, למרות עליונותם בים השחור, לא הצליחו הרוסים להבקיע לים השיש ולפרוץ את המצור הטורקי במוצא לים התיכון, בשל מבצרי החוף הטורקיים שהגנו על המצרים.
חיל המשלוח הרוסי בחזית המערבית
בדצמבר 1915 ביקר המדינאי הצרפתי פול דומר ברוסיה וביקש מן הצאר שישלח 300,000 חיילים רוסים לסיוע לצרפת בחזית המערבית, בקשה שהתבססה על הדעה המערבית לפיה לרוסיה קיימים משאבי כוח אדם בלתי מוגבלים. הצאר הסכים למשלוח שתי בריגדות לצרפת (הגיעו לחזית דרך וולדיווסטוק באמצע אפריל 1916) ושתי בריגדות לחזית סלוניקי (הגיעו לחזית באוגוסט ונובמבר 1916). סך כל החיילים שנשלחו היה כ-45,000.
לאחר מהפכת אוקטובר, נחלקו הבריגדות הרוסיות במחנה La Courtine בצרפת בין תומכי המשטר הישן ומצדדי המשטר הקומוניסטי. הצד הקומוניסטי פתח במרד ולא הסכים להלחם. כוח משותף שכלל צרפתים ורוסים נאמני-הצאר הכריע את המרד והחיילים המורדים נשלחו למאסר בצפון אפריקה[14]. החיילים תומכי הצאר ביקשו להמשיך ולהלחם ויצרו את "הלגיון הרוסי" שנלחם במסגרת דיוויזיה צרפתית בקרב אמיין ומתקפת מאה הימים. עם תום המלחמה בחרו חלק מלוחמי הלגיון להשאר בצרפת, בעוד אחרים שבו לרוסיה וחברו לצבא הלבן.
יהודי רוסיה בזמן המלחמה
הגישה היהודית הבסיסית[15], כולל העמדה הרשמית של התנועה הציונית הייתה נייטרליות. עם זאת לא יכלו רוב היהודים להתעלם מכך שבגרמניה ובאוסטרו-הונגריה זכו לאמנסיפציה מהותית ומעוגנת בחוק בעוד שבאימפריה הרוסית היחס כלפיהם, הן השלטוני-רשמי והן העממי היה אנטישמי במובהק. ככלל, נתפסו היהודים על ידי שכניהם ברוסיה כבעלי נאמנות מפוקפקת במקרה הטוב, אם לא בוגדים בפועל. יחד עם זאת, בצבא הצאר שירתו כחצי מיליון יהודים, המספר הגבוה ביותר של יהודים בצבאות מלחמת העולם הראשונה ורבים מהם נלחמו בחזית מול יהודים בצבאות גרמניה ואוסטרו-הונגריה. חלקם אף התנדבו לתפקידים קרביים על מנת להדגיש את נאמנותם.
קרבות החזית המזרחית התחוללו בפולין, גליציה, אוקראינה, ביילורוסיה וליטא הוא "תחום המושב", בו חיו מיליוני יהודים. היהודים שחיו באזורים אלה סבלו מן המלחמה פיזית וכלכלית. כ-600,000 יהודים שהתגוררו בשטחים שנכבשו על ידי הכוחות הרוסיים המתקדמים בגליציה הוגלו מזרחה, פן ישמשו כסוכני אויב בעורף הצבא. לאחר צאת רוסיה מן המלחמה, בעת מלחמת האזרחים, התנכלו ליהודים, שנחשבו למקורבים לשלטון הקומוניסטי, על בסיס אנטי-בולשביקי.
מיד עם תום המלחמה החלה העלייה השלישית לארץ ישראל. ההגירה לארצות הברית בשנים אלה הייתה קשה בשל מגבלות שהחלו האמריקאים להערים על ההגירה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- ברברה טוכמן, אוגוסט 1914, הוצאת דביר 1999
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: האימפריה הרוסית במלחמת העולם הראשונה |
- נתוני מדינה במלחמה
- רוסיה במלחמת העולם הראשונה
- אתר המוקדש לצבא האימפריה הרוסית, קרבות החזית המזרחית ועוד (ברוסית)
- החולשה הפטאלית של שלהי שלטון הצאר
- קרבות החזית המזרחית
- מי ומי במלחמת העולם הראשונה - רוסים
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על רוסיה במלחמת העולם הראשונה, 19 בפברואר 2014- הסכם ברסט ליטובסק
- טקסט ההסכם
- ערן סבאג, "חיים של אחרים" על הסכם ברסט ליטובסק, 2 בדצמבר 2013
- הלוחמה הימית
הערות שוליים
- ^ באתר שמוקדש לנתונים סטטיסטיים
- ^ ברברה טוכמן, אוגוסט 1914, הוצאת דביר 1999 עמ' 67-68
- ^ ברברה טוכמן, אוגוסט 1914, הוצאת דביר 1999 עמ' 73-75
- ^ ברברה טוכמן, אוגוסט 1914, הוצאת דביר 1999 עמ' 130
- ^ ברברה טוכמן, אוגוסט 1914, הוצאת דביר 1999 עמ' 226
- ^ 6.0 6.1 מהעיתונות הצבאית, לקח מלחמת ארבע השנים/ עוד על מלחמת ברה"מ, מערכות 16-17, יולי 1943
- ^ ברברה טוכמן, אוגוסט 1914, עמ' 219-220
- ^ מרדכי גיחון, חיל האויר במלחמת העולם הראשונה, מערכות 163, נובמבר 1964
- ^ מרדכי גיחון, מערכת ההכחדה-טננברג, 1914, מערכות 161, אוגוסט 1964
- ^ ברברה טוכמן, אוגוסט 1914, עמ' 172
- ^ הערך שטורמר באנציקלופדיה בריטניקה 1922
- ^ ראיון עם קרנסקי (ברוסית)
- ^ כדי לעקוף את הנייטרליות הטורקית ולאפשר לאנוור פאשה את פתיחת מצר הדרדנלים בפני האניות הגרמניות, "מכרו" הגרמנים את האוניות לטורקיה. אוניות המלחמה גייבּן וברסלאו הניפו את הדגל הטורקי, אך הצוותים הגרמניים המשיכו להפעילן והאדמירל וילהלם סושון המשיך לפקד עליהן
- ^ WW1 rebellion of Russian troops on the Western Front at Courtine, France
- ^ הפסקה מבוססת על אלי בר-נביא, היהודים ומלחמת העולם הראשונה
| מדינות במלחמת העולם הראשונה | ||
|---|---|---|
| מדינות ההסכמה | איטליה • ארצות הברית • בלגיה • האימפריה הבריטית (אוסטרליה • אירלנד • דרום אפריקה • ניו זילנד • קנדה) • יוון • האימפריה היפנית • ליבריה • מונטנגרו • סין • סרביה • פורטוגל • צרפת • רומניה • האימפריה הרוסית • לוקסמבורג | |
| מעצמות המרכז | האימפריה האוסטרו-הונגרית (הונגריה) • בולגריה • הקיסרות הגרמנית • האימפריה העות'מאנית | |
25686931האימפריה הרוסית במלחמת העולם הראשונה