גריגורי רספוטין
 | |
| לידה | 9 בינואר 1869 |
|---|---|
| נרצח | 17 בדצמבר 1916 (בגיל 47) |
גריגורי יֶפימוביץ' רַסְפּוּטין נוֹבִיךְ (ברוסית: Григо́рий Ефи́мович Распу́тин Но́вых; 9 בינואר (21 בינואר) 1869 – 30 בדצמבר (17 בדצמבר)[1] 1916) היה מיסטיקן רוסי שנחשב לבעל כוחות ריפוי על-טבעיים ולבעל אישיות מהפנטת, והיה מקורב לחצר המלוכה הרוסית. נודע בכך שנשים רבות נפלו בקסמיו, ולפי טענות מסוימות, המפורסמת שבהן היא אלכסנדרה, נסיכת הסן, מלכת רוסיה[דרוש מקור]. יחסיו הקרובים עם המלכה העניקו לו השפעה על הפוליטיקה הרוסית- עובדה שעוררה עליו את זעם האצילים, שבסוף חיסלו אותו.
חייו
רספוטין נולד ב-9 בינואר 1869 בכפר פוקרובסקויה (אנ') בסיביר בשם גריגורי יפימוביץ' רספוטין. משמעות שם משפחתו, 'רספוטין', היא "האיש שעל פרשת דרכים", מאחר שכשניתן שמו היה אבי המשפחה עגלון. שם זה הוא גם כינוי לאדם מופקר. בדצמבר 1906 ביקש להוסיף לשם משפחתו את המילה 'נוֹבִיךְ', שמשמעה 'החדש', כדי להבדיל את עצמו מרבים אחרים בכפר שבו גר שגם שמם היה רספוטין.[2]
הנער הפרוע גילה לטענתו כישרון מופלא "לחוש את העתיד להתרחש". בגיל שבע-עשרה, התוודע אל נזיר מכת ה"חליסטי", שגרסה שאל גאולת הנפש בידי א-לוהים אפשר להגיע אך ורק דרך החטא. רספוטין שהה זמן-מה במנזרה של הכת, אך אחר כך שב לכפרו, נשא אישה ונולדו לו בן ושתי בנות. עד שנת 1901 חי רספוטין כאיכר בכפר קטן ליד נהר טורה(אנ') שבסיביר, ואז ממניעים לא ידועים נטש את משפחתו ונדד ברחבי רוסיה, למד קרוא וכתוב וסיגל לעצמו השקפת עולם שעיקרה פילוסופיה דתית ואמונה דתית. בשנת 1903 הגיע רספוטין לסנקט פטרבורג, והחל לצבור מוניטין כבעל כוחות על טבעיים, המסוגל לרפא חולים ולנבא את העתיד.
רספוטין היה מקורב לחצר המלוכה של הצאר ניקולאי השני, בגלל קרבתו לאשת הצאר, אלכסנדרה, שהאמינה בכוחותיו להפסיק דימומים אצל בנה, הנסיך אלכסיי, שסבל מהמופיליה. רספוטין היה מקורב אל דרגי השלטון הגבוהים, והיה בעל השפעה על החלטות ועל מינויים. הוא עורר את קנאתם ואיבתם של מקורבי הצאר, שראו בו מתחרה המסכן את מעמדם. גם התנגדותו של רספוטין למעורבותה של רוסיה במלחמת העולם הראשונה, שנאתו המוצהרת לאצולה ותמיכתו ברפורמות שיטיבו עם העם הרוסי הפשוט, הקימו לו אויבים רבים בחצר הצאר. השפעתו בחצר גדלה בהדרגה והגיעה לשיאה במהלך שנת 1916. באותה שנה מונה בתמיכתו בוריס שטורמר לראש הממשלה.
רספוטין נעזר בענייניו הכספיים בשירותיהם של שני יהודים שהפכו למקורביו: מַנַסְיֶביץ'־מַנוּאילוֹב כיועץ משפטי, ואהרון סימַאנוֹביץ', צורף, מלווה בריבית ומנהל בית הימורים.[3] על פי הביוגרפיה מאת אנרי טרויה, התאמץ רספוטין להוכיח לצאר ולצארינה את האבסורד שבעלילת הדם שהביאה למשפט בייליס,[4] והיה בעד הפסקת הפוגרומים ביהודים.[5]
מותו
בלילה שבין ה-16 ל-17 בדצמבר 1916 הוזמן רספוטין על ידי קבוצת קושרים שכללה את הנסיך פליקס יוסופוב (אנ') ואת בן דודו של הצאר הדוכס הגדול דימיטרי פבלוביץ' (אנ') לארמון מויקה, משכנו של הנסיך יוסופוב בבירה סנקט פטרבורג. רספוטין, שמח להצעה ולהזדמנות לשהות בחברתה של אשת יוסופוב, הנסיכה אירנה. בארמון, לפי גרסתו של יוסופוב, הוגשו לו עוגות ויין מורעלים בציאניד. לאחר שהרעל לא הרג אותו (מה שיוחס לסגולות העל טבעיות שלו), ניהלו אחריו הקושרים מרדף בגן הארמון, ירו בו למוות, והשליכוהו לנהר ניֵיבה. הוא היה בן 46 במותו. ישנה טענה כי בדיקה רפואית שבוצעה בגופה קבעה כי רספוטין מת מטביעה ולא מהיריות, אך טענה זו היא ככל הנראה עוד אחת מהאגדות הקשורות בשמו. טענה נוספת היא שמת מהיפותרמיה. להתנקשות הזו קדם ניסיון התנקשות של איכרה רוסייה, שנעצה סכין בבטנו של רספוטין זמן לא רב קודם לכן, בעת שסייר בכפרה, אולם באותו מקרה קיבל רספוטין טיפול רפואי וניצל.
הנסיכים יוסופוב ודימיטרי לא הועמדו לדין בגלל מעמדם הרם. הצאר בחר רק להגלות אותם מפטרוגראד, דבר שהעלה בציבור זעם רב כלפיו היות שהעמיד שיקולים של כבוד המשפחה מעל הכבוד שיש לתת לחוקים והראה שיש שני סוגי צדק ברוסיה: אחד לאנשים הפשוטים והאחר שמיועד לאצולה.
רצח רספוטין לא היה על רקע מהפכני או אידאולוגי, אך הוא נחשב לאחד מסימני התערערות שלטון הצארים בתקופה שלפני המהפכה הרוסית, ומן הסימנים שבישרו את בואה. הוא הוסיף לחוסר האמון שהעם הרוסי רחש לצארינה הגרמניה, שאף ייחס לה מערכת יחסים עם רספוטין (שככל הנראה לא הייתה יותר משמועה).
האגדות מספרות כי רספוטין ידע לחזות את מותו הקרב, ואף את קץ שלטונה של שושלת רומנוב.
ב-21 בדצמבר 1916 הובאה גופת רספוטין לקבורה בהלוויה בה השתתפו הקיסרית וארבע בנותיה בצארסקויה סלו. בעשרה במרץ 1917, לאחר מהפכת פברואר, הוצאה הגופה כדי לקברה במקום מרוחק אי שם בשדות על מנת שהקבר לא יהפוך לאתר עלייה לרגל והתגודדות לנאמני השלטון הישן. במהלך הנסיעה, חלה תקלה במשאית, סקרנים התאספו סביב הארון, פתחו אותו והוציאו את גופתו השחורה של רספוטין. הם החליטו לשרוף את הגופה ולפזר את אפרה לכל עבר.
חיים אישיים
רספוטין נולד להורים יפים רספוטין (1842-1916) ואנה פרשוקובה (1840-1906), אחד מתוך 9 ילדים, אך רק הוא ואחותו פיודוסיה שרדו והקימו משפחות.
הוא נישא בשנת 1887 לפרסקוביה פדרובנה דוברובינה (1865-1936) ונולדו להם 7 ילדים, מתוכם שרדו רק שלושה והקימו משפחות: דמיטרי (1895-1933), מאריה (1898-1977) ווארוורה (1900-1925).
בתו מאריה כתבה מספר ספרים על אביה עברה עם משפחתה לארה"ב, שם נפטרה.
אלמנתו וילדים אחרים נעצרו בשנות ה-30 של המאה ה-20 על ידי השלטונות ונפטרו (גורלם לא ידוע).
ביקורו של רספוטין בארץ ישראל ובירושלים
השפעתו של רספוטין על חצר הצאר הייתה כה גדולה, שעל פי המלצותיו הועלו והופלו אנשי ממשל בכירים. מעמדו הרם בחצר הצאר יצר לו אויבים רבים. אויביו ניסו להכפישו בעיני הצאר והצארינה. באחד ממשתאותיו צולם רספוטין על ידי צלם שארב לו. הצילומים היו שערורייתיים, והצאר הטיל עליו משימה: לעלות לרגל לאתרי הנצרות ה"קדושים" בירושלים, ולהיטהר. לרספוטין לא הייתה ברירה, ובחג הפסחא בחודש מרץ 1911 ביקר גרגורי רספוטין בארץ ישראל.
מסע הצליינות שלו יצא מאודסה, עבר דרך הר אתוס ביוון, ודרך טורקיה, רודוס ולבנון הגיע לארץ ישראל. הוא נחת בחוף יפו, עלה לירושלים, ביקר במקומות ה"קדושים" לנצרות ועורר, כדרכו, מהומה גדולה. הוא התגורר בירושלים בבית סרגיי, וביקר בכנסיית הקבר. הוא השתתף בטקסי חג הפסחא, ויסורי החרטה על דרכו החטאה גרמו לו לחשוש מאובדן הכוחות המיוחדים שלו, שבעזרתם השפיע על נשות רוסיה. בעת ביקורו בכנסייה הרוסית גת שמנים, יצא אל הגן, ושם פקד אותו אירוע אפיפני, התגלותי, כל כך חריף, שהוא התעלף לזמן ארוך. אנשי הכנסייה הובילו אותו לאכסניה במגרש הרוסים. לאחר שהתאושש, ורוחו שבה אליו, החליט רספוטין שנמחל לו, והחליט לחזור לסנקט פטרבורג.
בעת שהותו בארץ ובירושלים, ביקר גם בכנסיות ובמנזרים הרוסיים שבבית לחם ובחברון.
"אקסס קונשסנס"
בשנות ה-90 ייסד גארי דאגלס, סיינטולוג לשעבר, שלדבריו חווה תקשור עם רוחו של רספוטין, את "אקסס קונשסנס" (Access Consciousness), תנועה "המקדמת גישה מעשית ורוחנית למודעות ולתודעה". לדברי דאגלס, הוא למד בתקשור עם רספוטין על 32 נקודות בראש האדם שהלחיצה עליהן משחררת חסימות אנרגטיות ומסייעת לפתרון בעיות אנושיות.[6]
לקריאה נוספת
- אנרי טרויה, רספוטין, הוצאת כנרת, 2004
- דאגלס סמית, רספוטין - אמונה, כח, ודמדומיה של משפחת רומנוב, 2014
- אהרון סימנוביץ, רספוטין והיהודים, זכרונות מזכירו האישי של ראספוטין, מרוסית - מלכה קולודני, הקדמה - רות בקי-קולודני, תל אביב, הוצאת ירון גולן, 1995
- אליעזר ויצטום, "רספוטין מתארח בירושלים", טבע וארץ, שנה כ"ט, גיליון 4
- גדליה ז'גוב, "המזכיר היהודי של ראספוטין", על ספרו של אהרון סימנוביץ, עת־מול, עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, י"ב (3), 1986
- מירית גל-עד, בת-שבע, סיפורה של בת המושבה, הוצאת מילוא, 2005, עמ' 34–35
קישורים חיצוניים
- ד"ר אמיל פוירשטין, רספוטין, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
רות בקי-קולודני, המזכיר היהודי של רספוטין, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2013- רות בקי-קולודני, מסע הצליינות של רספוטין לארץ הקודש, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2013
- גריגורי רספוטין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- גריגורי רספוטין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
גרגורי יפימוביץ רספוטין (1869-1916), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ תאריכי הלידה והפטירה המובאים הם על־פי הלוח הגרגוריאני, המקובל בימינו. על־פי הלוח היוליאני, שהיה נהוג ברוסיה בתקופתו של רספוטין, תאריך לידתו הוא 10 בינואר 1869, ותאריך פטירתו הוא 16 בדצמבר 1916.
- ^ Варламов А. Н. Григорий Распутин-Новый. Серия ЖЗЛ. — М: Молодая гвардия, 2007. 851 стр.
- ^ אנרי טרויה, רספוטין, עמ' 93.
- ^ אנרי טרויה, רספוטין, עמ' 73.
- ^ אנרי טרויה, רספוטין, עמ' 116.
- ^ ליאת בר סתו, מה אם נגיד לך שכל הבעיות שלך אינן באשמתך?, באתר מאקו, 16 בינואר 2019
