וארנה
מרכז העיר | |
מדינה | בולגריה |
---|---|
מחוז | וארנה |
ראש העיר | קיריל יורדאנוב |
שטח | 168.692 קמ"ר |
גובה | 80 מטרים |
אוכלוסייה | |
‑ בעיר | 334,870 (2011) |
‑ צפיפות | 1,718 נפש לקמ"ר (2010) |
קואורדינטות | 43°13′N 27°55′E / 43.217°N 27.917°E |
אזור זמן | UTC +2 |
http://www.varna.bg | |
וַארְנָה (בבולגרית: Варна) היא עיר נמל מרכזית לחוף הים השחור, בירת מחוז וארנה וממוקמת 379 קילומטרים צפונית מזרחית לבירת בולגריה סופיה. וארנה היא העיר השלישית בגודלה בבולגריה מבחינת כמות האוכלוסין.
היסטוריה
העת העתיקה
היישוב נוסד כמושבה יוונית בשם "אודסוס" (Odessos) ב-580 לפנה"ס, אם כי בחפירות ב-1972 בנקרופוליס של וארנה (Варненски некропол), נמצאו כלי נחושת המתוארכים לאמצע האלף החמישי לפני הספירה (התקופה הכלקוליתית) ומכאן שווארנה הייתה אחת הערים הקדומות בעולם.
ב-335 לפנה"ס נכבשה וארנה על ידי אלכסנדר מוקדון ובמהלך המאה ה-1 לפנה"ס נפלה בידי צבא הרפובליקה הרומית. בהמשך צורף האזור לפרובינציית מואסיה של הרומים. במהלך המאה ה-5 ידע האזור פלישות של שבטים הונים והעיר מוזכרת בחוזה השלום שנחתם בין תאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית לבין אטילה ההוני, כאחת הערים הקדושות ביותר לביזאנטים.
ימי הביניים
העיר מופיעה בכתביו של תיאופנס המוודה, בהקשר הגירתם של שבטים סלאבים ופרוטו בולגרים לאזור בולגריה. תיאופנס מציין כי אספרוך החאן הראשון של האימפריה הבולגרית הראשונה הביס בקרבת העיר את הצבא הביזאנטי בראשות קונסטנטינוס הרביעי. וארנה הפכה לאחת הערים המרכזיות באימפריה הבולגרית. העיר מוזכרת בכתובים גם בתקופת האימפריה הבולגרית השנייה וב-1201 כבש אותה הצאר קאלויאן מידי הביזאנטים, לאחר מצור ממושך. במחצית השנייה של המאה ה-13 עלתה חשיבותה של וארנה כעיר נמל מסחרית, כאשר נרקמו קשרי מסחר עם הרפובליקה של ונציה ורגוזה.
השלטון העות'מאני
ב-1399 נכבשה וארנה בידי צבאו של הסולטאן באיזיט הראשון, שליט האימפריה העות'מאנית, שהפך אותה למרכז צבאי חשוב. ב-1413 ניצל מנואל השני, קיסר האימפריה הביזנטית את תקופת בין המלכים של האימפריה העות'מאנית והצליח לכבוש את העיר. שנה מאוחר יותר נכבשה וארנה ונבזזה בידי הטטרים. ב-10 בנובמבר 1444 נערך ליד העיר קרב גדול בין העות'מאנים ובין צבא פולני-הונגרי (קרב וארנה). הקרב הסתיים בניצחון העות'מאנים ובמותו של ולדיסלאב השלישי מלך פולין. במהלך המאה ה-17 ביצרו העות'מאנים את העיר כחלק מבניית שרשרת מבצרים לאורך חופי הים השחור והדנובה. במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1787–1792) נערך צפונית מזרחית לעיר הקרב הימי בכף קאליאקרה אשר חרץ את גורל המלחמה לטובת הרוסים.
העיר נכבשה לזמן קצר על ידי צבא האימפריה הרוסית במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1828–1829). לאחר מלחמת קרים התירה האימפריה העות'מאנית למעצמות אירופה למכור את תוצרתן ברחבי האימפריה ווארנה הפכה לנמל מסחרי חשוב. ב-1866 חוברה וארנה לקו מסילת הרכבת לרוסה והדנובה וקושרה לתוואי האוריינט אקספרס. ב-27 ביולי 1878, במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), שוחררה וארנה על ידי הצבא הרוסי והפכה, מתוקף סיכומי קונגרס ברלין, חלק מנסיכות בולגריה.
לאחר עצמאות בולגריה
וארנה הפכה לעיר ספר במהלך מלחמת הבלקן הראשונה וביולי 1913 במהלך מלחמת הבלקן השנייה נכבשה על ידי צבא ממלכת רומניה. לאחר מלחמת העולם הראשונה ואובדן חבל דרום דוברוג'ה לו שימשה וארנה מרכז כלכלי אזורי, פקד משבר כלכלי חריף את העיר. בראשית ספטמבר 1944, בתקופת מלחמת העולם השנייה הייתה וארנה אחת הערים הראשונות שנכבשו על ידי הצבא האדום. בין השנים 1949–1956 היה שמה "סטלין" על שמו של יוסיף סטלין. ב-1962 נערכה בעיר אולימפיאדת השחמט ה-15.
כלכלה
וארנה היא המרכז הכלכלי השני בחשיבותו לאחר סופיה בירת בולגריה וערוץ הסחר הבולגרי המרכזי בנתיבי הים השחור בכלל ולרוסיה בפרט. 61% מסך ההכנסות נטו מגיע ממגזר התיירות והמסחר, 16% מתעשייה, 14% מתחבורה ו-6% מבנייה. העיר מקושרת לעורק מספר 8 של נתיבי התעבורה הפאן-אירופיים וכן בעקיפין לעורק מספר 7. נמל וארנה הוא מרכז תעסוקתי אזורי. בעיר קיים נמל תעופה בינלאומי. אחוז האבטלה בעיר הוא 2.34% ונמוך במידה ניכרת מהממוצע הארצי.
העיר ממצבת את עצמה גם כעיר תיירותית. לאחר ירידת הקומוניזם הפכה וארנה לעיר נופש קוסמופוליטית עם שפע חופי רחצה, בתי מלון, בתי קזינו המושכים בין השאר גם תיירים מישראל. עוד ממוקמים בעיר פארקים רחבי ידיים. השלטים מופיעים גם באותיות לטיניות לצד הכתב הקירילי ולעיתים גם בעברית. צפונית לווארנה נמצא חוף הרחצה המפורסם חולות הזהב באורך 4 ק"מ המכוסה בחול עדין וזהוב.
תחבורה
ורנה מעצם היותה עיר אסטרטגית היושבת על חופי הים השחור , מהווה ציר תחבורה מרכזי ומונגשת באמצעות הדרכים הבאות: נמל תעופה- נמל התעופה הבינלאומי ורנה, נמל ימי- נמל ורנה, ורכבת מהירה.
הכבישים העיקריים בעיר, כוללים הכבישים אירופיים: ורנה-בוקרשט E70, ורנה-איסטנבול E87 ו ורנה-קונסטנטה,רומניה; כבישים ארציים: ורנה-סופיה A2 (הכביש המהיר חאמוס) ו ורנה-בורגס A5 (כביש צ'רנו מורה). ישנם מסלולי אוטובוס, לערים בולגריות גדולות רבות משני מסופי אוטובוסים. יש גם רכבות, מעבורות ושירותי אוניית גל-נוע לאודסה, אוקראינה, פורט קווקז, רוסיה, פוטי ובאטומי, גיאורגיה.
מערכת התחבורה הציבורית מנוהלת על ידי "תחבורה עירונית ורנה" ולאחרונה עברה מודרניזציה. מחירי הכרטיסים סבירים: מ0.5 לב בולגרי בתוך העיר ועד ל- 3 לב בולגרי לעיירת הנופש והבילויים, חולות הזהב (Golden Sands).
נוסף על האוטובוסים המקומיים, טרוליבוסים, מוניות שירות, מופעל בעיר צי גדול של מוניות.
אקלים
בוורנה שורר אקלים סובטרופי גשום (הגדרה לפי שיטת קפן), בלווי השפעות מקצינות של אקלים ממוזג מחד והשפעות ממתנות מכיוון הים השחור המעניקות גם מאפיינים של אקלים ים תיכוני, מאידך. הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 12oc וערכי הקיצון הממוצעים נעים מ-2oc בינואר עד 23oc ביולי ובאוגוסט. כמות המשקעים השנתית הממוצעת עומדת על 476 מילימטרים.
דמוגרפיה
ב-1881 נערך מפקד האוכלוסין הראשון לאחר עצמאות בולגריה. בעיר וארנה נמנו 24,555 תושבים ובעת ההיא הייתה העיר השנייה בגודלה בנסיכות. ב-1885, לאחר האיחוד עם מחוז רומליה המזרחית ובתוכו העיר פלובדיב, הפכה לעיר השלישית בגודלה. מבחינת התמהיל האתני של האוכלוסייה עולה כי 92.5% הם ממוצא בולגרי ו-3.8% ממוצא טורקי. בין השנים 2001 ל-2009 גדלה אוכלוסיית העיר בשיעור של 15.18%. לפי נתוני מפקד האוכלוסין שנערך בבולגריה בפברואר 2011, התגוררו בווארנה 334,870 נפשות[1] והיא השלישית בגודלה בבולגריה אחרי סופיה ופלובדיב.
הקהילה היהודית
- ערך מורחב – יהדות בולגריה
ייסוד הקהילה
עדויות לקהילה יהודית מאורגנת בווארנה קיימות מראשית המאה ה-19. במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1828–1829) נכבשה וארנה על ידי צבא האימפריה הרוסית ובני הקהילה סבלו מהתקפות וממעשי שוד רבים במהלך הכיבוש ובמיוחד בעת נסיגת הכוחות[2]. ב-1835 הגיעו לעיר עשרות רבות של פליטים יהודים מהעיר אדירנה לאחר השרפה הגדולה שכילתה את הרובע היהודי בעיר. במהלך מלחמת בולגריה-סרביה (1885) מימנו בני הקהילות היהודיות ברוסה, בווארנה ובווידין שני גדודים של לוחמים יהודיים בני עירם, שמנו 800 חיילים[3].
בממלכת בולגריה העצמאית
ב-1900 נכללה הקהילה ברשימת 34 הקהילות המאורגנות בנסיכות הבולגרית ומנתה 1,300 נפשות, רובם ספרדים ומיעוטם אשכנזים[4]. בראשית המאה ה-20 הופיע בעיר עיתון אנטישמי וב-1904 היו בעיר התפרעויות על רקע זה. ב-29 באוגוסט 1920 יוצגה קהילת וארנה בכנס הקהילות היהודיות המאורגנות בממלכת בולגריה שהתקיים בסופיה, על ידי ראשי הקהילה ד"ר יהושע כלב, ניסים אשכנזי ומואיז דניאל[5]. בווארנה הייתה פעילות ציונית ענפה, אם כי באותה המידה נתקיימו אגודות חינוך עצמאיות שחינכו ברוח הקומוניזם והסוציאליזם. בבחירות לוועד הקהילה שנערכו ב-1932 זכו הציונים רק ב-46.67% מהקולות לעומת מתנגדיהם שהיו הרוב[6].
קהילת וארנה הייתה מן הבודדות שבקהילות בולגריה אשר בהנהגתן כיהנו נשים ומבין 19 מנהיגי הקהילה 8 היו נשים, האחוז הגבוה ביותר בכל קהילות בולגריה[7]. בבחינת נתוני מערכת החינוך היהודית עולה כי ב-1921 למדו בה 184 תלמידים שהיו 88% מכלל התלמידים היהודים בעיר. ב-1924 ירד מספרם ל-167, כאשר הממשלה בולגרית מימנה 4% מתקציב מערכת החינוך ועיריית וארנה 6% נוספים. התלמידים למדו בשתי כיתות גן, ארבע כיתות בית ספר יסודי וכיתת פרו-גמנסיה אחת[8].
מלחמת העולם השנייה והעלייה לישראל
בספטמבר 1939 ערכה הממשלה הבולגרית את "המסע לגירוש נתינים זרים", שעליו הופקד מפקד המשטרה הקולונל אטאנאס פאנטב. רוב הנתינים הזרים היו יהודים וכ-4,000 מהם נצטוו לעזוב את הממלכה. אלו שלא נתקבלו במדינות השכנות יוון וטורקיה מצאו מקלט זמני בקרב קהילת יהודי וארנה והועלו על ספינות מעפילים רעועות כגון הרודניצ'אר אל ארץ ישראל. אחת מספינות המעפילים, הסלבדור, טבעה בים ועמה 239 מנוסעיה[9].
בינואר 1941 הוחל על יהודי העיר החוק להגנת האומה ובהמשך נלקחו הגברים בגילאי 20–40 לעבודות כפייה. לאחר שב-4 במרץ 1943 החלה הממשלה הבולגרית בגירושם של 11,343 יהודי תראקיה ומקדוניה ופירוט אל מחנות ההשמדה, תוכנן ב-10 במרץ לגרש 6,365 מיהודי "בולגריה הישנה" למחנות ההשמדה, כמכסה ראשונית לקראת גירוש כל בני הקהילה. לפי נתוני משרד הפנים הבולגרי יועדו 508 מבני קהילת וארנה להיכלל במכסת הגירוש הראשונית. הגירוש לא יצא אל הפועל. ב-17 ביוני 1943 גורשו יהודי וארנה ובורגס בהוראת אלכסנדר בלב ראש הקומיסריון לשאלות יהודיות ונשלחו לערי שדה וכפרים מרוחקים. מנהיגי הקהילה נשלחו למחנה הריכוז סומוביט. בתחילת אוקטובר שבו המגורשים לבתיהם[10]. לאחר מלחמת העולם השנייה נמנו בעיר 2,200 יהודים, רובם עלו למדינת ישראל לאחר הקמתה. ב-28 במאי 1949, בשלהי גל העלייה, ערך הקונסיסטוריון של יהודי בולגריה מפקד ובווארנה נמנו 331 יהודים[11]. בראשית המאה ה-21 חיו בווארנה כ-250 יהודים.
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
- נטאלי סילבר, עכבר העיר אונליין, נופש בוורנה: היסטוריה, חיי לילה וחופים קסומים, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2014
הערות שוליים
- ^ נתוני אוכלוסייה בבולגריה, באתר nsi.bg (בבולגרית) .
- ^ קשלס, חיים, היהודים בבולגריה בימי השלטון העותומני, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 52.
- ^ קשלס, חיים, היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר שחרורה מעול העותומנים (1878-1898), בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 86.
- ^ קשלס, חיים, היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר שחרורה מעול העותומנים (1878-1898), עמוד 65.
- ^ רומנו, אלברט. א, תקנון הקהילות והקונסיסטוריון, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 439.
- ^ רומנו, אלברט, א, תקופת המשבר והפילוג 1930-1940, בתוך אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1968, עמוד 587.
- ^ רומנו, אלברט. א, אישים, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 637-638.
- ^ לוחות סטאטיסטיים, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 645-662.
- ^ קשלס, חיים, ספינות המעפילים "סלבדור", "דוריאן", ו"נאדז'דה", בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 775-488.
- ^ קשלס, חיים,המצב אחרי הגירוש, בתוך אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 876.
- ^ קשלס, חיים, קורות יהודי בולגריה - כרך ד', מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמוד 296.
רשויות מקומיות וערי מחוז וארנה שבבולגריה | ||
---|---|---|
|