צרפת במלחמת העולם הראשונה
 | |
| צד בעימות | חלק ממדינות ההסכמה |
|---|---|
| תאריך כניסה לעימות | 1 באוגוסט 1914 |
| העילה למלחמה | פלישת גרמניה לצרפת (ר' הגורמים למלחמת העולם הראשונה) |
| תאריך סיום העימות | 11 בנובמבר 1918 |
| אירועי הסיום | כניעת גרמניה ב-11 בנובמבר 1918 |
| ראש המדינה | רמון פואנקרה |
| נתוני המדינה | |
| אוכלוסייה | 40 מיליון |
| נתוני הצבא | |
| הצבא הצרפתי | 8,817,000 חיילים, כולל 900,000 חיילים קולוניאליים |
| תוצאות המלחמה | |
| אבדות בנפש | 1.2 מיליון לוחמים, 40,000 אזרחים |
צרפת הייתה אחת ממדינות ההסכמה במהלך מלחמת העולם הראשונה, והייתה העיקרית שמביניהן עד לשנת 1916. הצבא הצרפתי לחם בעיקר בקרבות החזית המערבית, אולם כוחות קטנים לחמו גם במהלך המערכה בגליפולי ובקרבות החזית המקדונית. 1,240,000 מחיילי צרפת ו-40,000 מאזרחיה נהרגו במהלך מלחמת העולם הראשונה.
למרות תבוסות ראשוניות, ניצלה צרפת בנס על המארן, אולם לאחר מכן הפכה המלחמה למלחמת חפירות סטטית, אשר הגיעה לשיאה בקרב ורדן. התבוסות הגדולות גרמו למרידות גדולות בצבא הצרפתי בשנת 1917, אולם הצבא הצרפתי התאושש מכך, ובקיץ 1918 השתתף במתקפת מאה הימים, אשר הביאה לתבוסת הקיסרות הגרמנית ב-11 בנובמבר 1918.
למרות ניצחונה במלחמה, החזרת השטחים שאיבדה, וכפיית תנאי כניעה משפילים על גרמניה, דור שלם אבד בחפירות המלחמה, והרפובליקה הצרפתית השלישית הצרפתית איבדה את דרכה. בצד תחושת אמונה בלתי מעורערת בכוחו של הצבא הצרפתי, בגאונותם של מפקדיו ובעליונות כלי נשקו, רווחו דעות תבוסתניות והלכי רוח שראו במניעת המלחמה העתידית מטרה עליונה, שבשמה ניתן להקריב כל קרבן מדיני, והם היו מהגורמים המכריעים לתבוסת צרפת במלחמת העולם השנייה.
רקע
בשנת 1870 הובסה צרפת במלחמת פרוסיה-צרפת, ובעקבות כך הוקמה הקיסרות הגרמנית, בהכרזה בארמון ורסאי, וצרפת נאלצה למסור לגרמניה את אלזס-לורן. המלחמה גרמה למרירות ולאיבה בין גרמניה לצרפת בעשורים הבאים. הייתה זו יריבות שלא יכלה לבוא לסיום כל עוד הוחזקה אלזס-לורן בידיים זרות, ותמונת הרי הווז' המוחזקים בידיים גרמניות היוותה צל תמידי על חייה של הרפובליקה השלישית. המילה "revanche" - נקמה (ובהתאמה מדיניות של רבנשיזם) הייתה למילת המפתח ביחסים הבינלאומיים בשנים הבאות, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, האסון העולמי הגדול, שאחת מסיבותיו הייתה מלחמת פרוסיה-צרפת.
בשנת 1893 נחתמה הברית הצרפתית-רוסית, שחיזקה את הקשרים בין המדינות וערערה את מקומה של גרמניה. בשנת 1904 נוצרה הסכמה מדינית בין בריטניה לצרפת, בעקבות חשש של בריטניה מהתעצמות הכוח הצבאי הגרמני, ובמיוחד מהתחזקות הצי הגרמני בצפון האוקיינוס האטלנטי ובים הצפוני, ושתי המדינות חתמו על ההסכמה הלבבית.
הברית הצרפתית-רוסית, לצד ההסכמה הלבבית, יצרו בעקיפין את הקשר בין בריטניה לרוסיה, ובשנת 1907 חתמו ביניהן בריטניה, צרפת ורוסיה על ברית - "ההסכמה המשולשת". ההסכמה המשולשת הביאה לקצה באופן סופי את מדיניות ההתבדלות של בריטניה עד לאותה תקופה, מדיניות שכונתה "הבדידות המזהירה".
במסגרת הברית הוסכם על שיתוף פעולה בין שלוש המדינות ונוצר איחוד הגנתי בין שלוש המעצמות האירופיות, איחוד שעמד מול הברית המשולשת שהייתה במרכז אירופה בין גרמניה, אוסטרו-הונגריה ואיטליה. ההסכמה המשולשת זכתה לתמיכה וחיזוק מצד מדינות נוספות בעולם, ובהן ארצות הברית, יפן, ספרד ופורטוגל.
ההתנקשות ביורש העצר האוסטרי, הארכידוכס פרנץ פרדיננד, ב-28 ביוני 1914 בסרייבו, גררה אחריה הצבת אולטימטום מצד האימפריה האוסטרו-הונגרית, שלפיו אם סרביה לא תקבל את דרישות האוסטרו-הונגרים, תפתח הקיסרות במלחמה נגדה. עם פקיעת האולטימטום, הגם שסרביה הסכימה לרוב דרישותיה של אוסטרו-הונגריה, הכריזה אוסטרו-הונגריה מלחמה על סרביה והופעלה מערכת הבריתות באירופה. בתגובה לשינוע הכוחות הרוסי ב-30 ביולי שינעה גם הקיסרות הגרמנית את כוחותיה ב-1 באוגוסט. באותו היום שינעה גם צרפת את כוחותיה. לאחר סירובה של צרפת להבטיח את נייטרליותה, הכריזה גרמניה מלחמה על צרפת ב-3 באוגוסט. למחרת הביאה עמה פלישת הצבא הגרמני לבלגיה הנייטרלית גם הכרזת מלחמה של האימפריה הבריטית על גרמניה, שכן בריטניה הייתה אמונה על שמירתה של בלגיה נייטרלית.
ארגון הכוחות במלחמה
צרפת, יחד עם האימפריה הבריטית, היוותה את עיקר הכוח הלוחם של מדינות ההסכמה בחזית המערבית, וחלק ניכר מן הלחימה בחזית זו התחולל בשטחה. אף שהצבא הגרמני התקדם לעבר צרפת דרך בלגיה, תוכנית הלחימה הצרפתית גרסה כי את עיקר הכוח יש להציב בגבול עם גרמניה, ואכן, עיקר המאמצים בתחילת הלחימה הוקדשו לאזור זה של החזית. חמש הארמיות הצרפתיות שהוקמו עם תחילת המלחמה, שהסתכמו בכ-70 דיוויזיות, הוצבו לפי מספרן הסידורי מהכנף הימנית לשמאלית. בקצה הימני ביותר הוצב כוח הסתערות מיוחד, שהורכב מהקורפוס ה-7 ומדיוויזיית הפרשים ה-8, ושמאלה ממנו נערכו הארמיות הראשונה והשנייה באלזס ובלורן מול הארמיות הגרמניות השישית והשביעית. הארמיות השלישית, הרביעית והחמישית הוצבו מעברה השמאלי של ורדן, כאשר הארמייה החמישית עתידה הייתה לפנות לכיוון צפון-מזרח כדי לפגוש את הכנף הימנית הגרמנית המגיעה מבלגיה.[1] בחודשים הראשונים ללחימה הוקמו חמש ארמיות נוספות, ובהמשך קובצו הארמיות לשלוש קבוצות ארמיות: צפונית, מרכזית ומזרחית, וכן קבוצת ארמיות של מילואים.
מפקדי הצבא במלחמה
עם פתיחת המלחמה עמד הגנרל ז'וזף ז'ופר בראש המטה הכללי הצרפתי. ז'ופר הצליח למנוע התמוטטות של הצבא הצרפתי עם ההסתערות הגרמנית, והצבא בפיקודו אף בלם את ההתקדמות הגרמנית על נהר המארן. אולם, ז'ופר לא הצליח לשבור את הקיפאון של מלחמת החפירות שבא לאחר המרוץ אל הים, ובדצמבר 1916, לאחר האבדות הגדולות בקרב ורדן ובקרב על הסום, ולמרות הצלחה מסוימת שניתן היה לייחס לקרבות אלה, מונה למרשל צרפת, תפקיד בכיר יותר, אם כי חסר חשיבות מעשית. מחליפו בתפקיד היה רובר ניבל, שהגה את מתקפת ניבל, אשר בכישלונה גרמה למעל 100,000 הרוגים צרפתים. לאחר כישלון המתקפה והמרידות בצבא הצרפתי בעקבותיה הועבר ניבל במאי 1917 לתפקיד במערכה בצפון אפריקה. מחליפו של ניבל כמפקד כוחות צרפת היה אנרי פיליפ פטן, ששיפר את תנאי המחיה בחזית והעדיף פעולות מגננתיות יותר. לאחר הקרב השלישי על האן וקריסת העמדות הצרפתיות, הוכפף הפיקוד של צבא צרפת למפקד העליון של כוחות ההסכמה, פרדיננד פוש. פוש הוביל את מדינות ההסכמה לניצחון בחזית המערבית.
מהלך הלחימה
1914 – הפלישה הגרמנית
ההתקדמות המהירה
ב-4 באוגוסט 1914 פלשה גרמניה לבלגיה וללוקסמבורג הנייטרליות. על אף ההתנגדות הבלגית העזה בעיר המבוצרת לייז', התנגדות שלא נצפתה מצד הגרמנים שהטילו מצור על העיר, הצליחו הגרמנים לכבוש את העיר באמצעות הארטילריה הכבדה שהפעילו כנגד הביצורים. לאחר נפילתה של לייז' בידי הגרמנים נסוגו הבלגים לכיוון אנטוורפן, עליה דילגו הגרמנים בהתקדמותם, ונאמור, אותה כבשו הגרמנים ב-23 באוגוסט לאחר הטלת מצור נוסף. במהלך הכיבוש של בלגיה ביצע הצבא הגרמני פשעי מלחמה באוכלוסייה האזרחית הבלגית שנודעו בשם "אונס בלגיה".
במקביל לפלישה הגרמנית, תקפו הצרפתים בגבול גרמניה-צרפת במטרה לכבוש את חבל אלזס-לורן, שנכבש על ידי הגרמנים במלחמת צרפת–פרוסיה. הגרמנים נסוגו אט אט, במטרה למשוך את הצרפתים וללכוד אותם בתנועת מלקחיים בהתאם לתוכנית שליפן, תוך שהם מסבים לצרפתים אבדות רבות.
הכיבוש הגרמני בבלגיה נמשך עת הגרמנים התקדמו לעבר צפון צרפת בחציו השני של חודש אוגוסט. בסדרת קרבות שנערכו בין הצבא הגרמני לבין הצבא הצרפתי וחיל המשלוח הבריטי, אשר נקראו בשם הכולל המערכה על הגבולות, ושהמרכזיים בהם היו קרב שרלרואה וקרב מונס, ניצחו הגרמנים, והכוחות הצרפתיים והבריטיים נסוגו דרומה ומערבה. עם זאת, הנסיגה הייתה מסודרת יחסית, ובנוסף, ערכו כוחות מדינות ההסכמה כמה התקפות נגד, כמו למשל, קרב סן-קנטן (1914). כך שמרו צבאות מדינות ההסכמה על כושר לחימתם.
הבלימה על המארן והמרוץ אל הים
ב-5 בספטמבר, כשהכוחות הגרמניים היו במרחק 70 ק"מ מפריז, ניצלו הכוחות הצרפתיים והבריטיים פער שנפער בין הארמיות הראשונה והשנייה של הצבא הגרמני, ובקרב שהתנהל על נהר המארן הם הצליחו לבלום את ההתקדמות הגרמנית ולהדוף אותם לכיוון נהר האן, שם, צפונית לנהר, הכוחות הגרמנים התחפרו בשוחות.
כתוצאה מהדיפת הגרמנים, פתחו שני הצדדים בניסיונות איגוף מצפון-מערב. ניסיונות אלה, שלא צלחו עבור אף אחד מהצדדים, הסתיימו ביצירת קו חזית רצוף מהים הצפוני אל גבול צרפת-שווייץ, ועל כן נקראו בשם המרוץ אל הים. עבור הגרמנים היה המרוץ אל הים גם ניסיון להשתלט על הנמלים הבלגיים בים הצפוני, ניסיון שלא צלח עקב הצפות של נהר איסר ועקב הצלחתם של הבריטים למנוע את גישת הגרמנים לנמלים.
מצד כוחות ההסכמה, נחלק קו החזית לשלושה חלקים, כאשר על כל חלק הייתה מופקדת מדינה אחרת. החלק הצפון-מערבי באורך 35 ק"מ מהים הצפוני הופקד בידי בלגיה, החלק השני עד לעמק הסום הופקד בידי בריטניה והחלק השלישי עד לגבול עם שווייץ הופקד בידי צרפת.
1915 – קיפאון
בין החוף לבין הרי הווז' היה מבלט גרמני בקו החזית, מבלט נואיון, שז'ופר תכנן להתקיפו משני צדדיו במטרה לנתקו. לפי התוכנית, הבריטים היו אמורים לתקוף מצפון ולדחוף את הכוחות הגרמניים מזרחה לארטואה, ואילו הצרפתים היו אמורים לתקוף בשמפאן. ב-10 במרץ, כחלק מתוכנית למתקפה גדולה יותר באזור ארטואה, תקף הצבא הבריטי בנב שאפל במטרה לכבוש את רכס אובר. התקיפה התבצעה בידי ארבע אוגדות לאורך חזית של כשלושה ק"מ. בטרם ההסתערות הרגלית הייתה הפצצה מרוכזת וכבדה שנמשכה 35 דקות, דבר שאפשר התקדמות מהירה בתוך ארבע שעות. אולם ההתקדמות נבלמה בגלל בעיות לוגיסטיקה ותקשורת, והגרמנים מנגד פתחו במתקפת נגד של כוחות מילואים ועיכבו את כיבוש הרכס. במהלך המתקפה השתמשו הבריטים בשליש מפגזי הארטילריה שלהם.
המשך התקפות מדינות ההסכמה
באביב ניסו מדינות ההסכמה לכבוש את רכס וימי. הארמייה העשירית הצרפתית תקפה ב-9 במאי, לאחר הפגזה ממושכת של שישה ימים, והתקדמה חמישה ק"מ, אולם נסוגה לאחר שפגשה בקני מקלעים גרמניים. אף שההתקדמות פסקה, הלחימה באזור נמשכה עד 18 ביוני. במאי תפסו הגרמנים מסמך צרפתי המתאר מערכת ביצורים חדשה, ולפיו במקום להסתמך על קו חזית מבוצר היטב, מסודרת מערכת ההגנה בסדרה של מדרגות. מסמך זה היה הבסיס לפיתוח דוקטרינת ההגנה לעומק נגד מדינות ההסכמה.
בספטמבר פתחו מדינות ההסכמה במתקפה נוספת, עת הצרפתים תקפו בשמפאן והבריטים בלוס. הצרפתים התכוננו לאורך הקיץ למבצע זה, כאשר הבריטים לקחו על עצמם קטע ארוך יותר מקו החזית על מנת לשחרר את הצרפתים לצורך המתקפה. ההפגזה בטרם הקרב, אשר כוונה בזהירות בסיוע תצלומי אוויר, החלה ב-22 בספטמבר. ההתקפה הצרפתית העיקרית החלה שלושה ימים לאחר מכן והתקדמה מאוד בראשיתה, למרות חוטי התיל והמקלעים. הגרמנים, במקום לסגת, אימצו שיטה חדשה של הגנה לעומק שכללה סדרת אזורי מגננה ועמדות בעומק 8 ק"מ.
קרב ורדן
ערך מורחב – קרב ורדן
ראש המטה הכללי של הצבא הגרמני, אריך פון פאלקנהיין, האמין כי ייתכן שלא ניתן יהיה להגיע לפריצת דרך, ומשום כך התמקד בהסבת אבדות כבדות לצרפתים אשר יגרמו להם להיכנע, או כפי שניסח זאת: "לגרום לצרפת לדמם עד לבן". כפועל יוצא של תוכנית זו הוא אימץ שתי אסטרטגיות: הראשונה הייתה לוחמת צוללות בלתי מוגבלת, כדי לנתק את מדינות ההסכמה מאספקת הציוד מעבר לים, והתקפות ממוקדות מרובות נפגעים נגד החיילים הצרפתים. במטרה להסב את מרב הנפגעים, הוא תכנן לתקוף במקום שממנו הצרפתים לא יוכלו לסגת, הן מסיבות של זניחת עמדות אסטרטגיות והן מסיבות של גאווה לאומית, ובכך קיווה לכלוא אותם. העיירה ורדן נבחרה לשם כך משום שהייתה מעוז חשוב מוקף בטבעת של מבצרים אשר שכן בסמוך לקו החזית הגרמני ומשום ששמרה של הדרך הישירה לפריז. שם המבצע היה "Gericht" (בעברית: משפט, אם כי הכוונה הייתה למקום של הוצאה להורג).
פלקנהיין תחם את החזית ל-5–6 קילומטרים על מנת לרכז את כוח הירי וכדי למנוע פריצת דרך ממתקפת נגד. הוא גם שמר בקפידה על עתודות המזון, בספקו מזון שיאפשר את המשך הקרב בלבד. בהכנותיהם לקרב ריכזו הגרמנים מטוסים בסמוך למבצר, וכהקדמה לקרב סרקו מהאוויר נקודות ציון לצורך הכוונה מדויקת של הארטילריה. מנגד, לקראת מאי פרשו הצרפתים אסקדרון של מטוסי ניופור. המרחב האווירי הצפוף מעל ורדן הפך לשדה קרב אווירי והדגים את החשיבות של עליונות אווירית טקטית, כשכל צד ניסה לגבור על השני בעזרת ביון אווירי.
קרב ורדן החל ב-21 בפברואר 1916 עם הפגזה ארטילרית גרמנית כבדה, שלאחריה התקדם הצבא הגרמני לעבר החפירות הצרפתיות תוך שימוש בלהביורים, לראשונה במלחמה. למרות ההתקדמות הגרמנית האיטית וכיבוש מצודת דואומון, הכוחות הגרמניים לא הצליחו לכבוש את ורדן עצמה, ואף מטרתה העיקרית של המתקפה, לגרום לצבא הצרפתי "לדמם למוות", נכשלה אף היא, כפי שהוכיחה כמות האבדות הנכבדת בצד הגרמני.
אסטרטגית הייתה ההתקפה אסון לגרמנים, במיוחד בהשוואה לאפשרויות האחרות שהיו פתוחות לפניהם — התקדמות נוספת בחזית המזרחית, והוצאת האימפריה הרוסית מחוץ למלחמה, תוך כיבוש שדות התבואה של אוקראינה. למרות זאת, כמות האבדות הצרפתית הייתה מזעזעת. ככל הנראה, אנושיותו של המרשל פטן, שהתעקש כי החיילים יוחלפו בצורה סדירה נוכח הזוועות הללו, היא שתרמה למוניטין שלו, והיו לכך השלכות הרות אסון על צרפת בעתיד.
קו הינדנבורג
- ערך מורחב – קו הינדנבורג
בחודש אוגוסט התחלף הפיקוד הגרמני בחזית המערבית, עת פאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף תפסו את מקומו של פלקנהיין שהתפטר. המפקדים החדשים הכירו מיד בכך שקרב ורדן והקרב על הסום שחקו את יכולות המתקפה של הצבא הגרמני, ולפיכך החליטו שהצבא הגרמני בחזית המערבית יעבור למגננה למשך רוב שנת 1917, בעוד שהמאמץ המלחמתי של מעצמות המרכז יתמקד במקום אחר.
במהלך הקרב על הסום ובמשך חודשי החורף, בנו הגרמנים מערכת ביצורים מאחורי אחד המקטעים בחזית, אשר נועדה לצמצם את החזית הגרמנית ולאפשר את העברתן של 10 דיוויזיות לצרכים אחרים. מערכת זו נקראה קו הינדנבורג, והיא נמתחה מאראס דרומה לסן-קנטן – צמצום של כ-50 ק"מ בחזית הגרמנית.
מתקפת ניוול והמרידות בצבא
בחודש אפריל הורה הגנרל הצרפתי רובר ניבל על מתקפה חדשה נגד החפירות הגרמניות בהבטיחו שזו תביא לניצחון. במתקפה, המכונה מתקפת ניבל, תוכננו להילחם 1.2 מיליון חיילים שילוו בטנקים ובארטילריה. במבצע הייתה ידם של הצרפתים, בתוספת שתי חטיבות רוסיות, על התחתונה – הגרמנים שלטו באוויר, השטח היה בעל עבירות נמוכה והחשאיות של המתקפה לא נשמרה. בתוך שבוע נהרגו 100 אלף חיילים צרפתים, ולמרות הבטחתו של ניבל, שאם המתקפה תיכשל, היא תופסק, המתקפה נמשכה אל תוך מאי. ב-3 במאי סירבו חיילי האוגדה הקולוניאלית הצרפתית השנייה המותשים, שלחמו בקרב ורדן, לפקודה להילחם ואף הגיעו שיכורים וחסרי נשק. לקצינים לא היו האמצעים להעניש את האוגדה כולה ולכן לא ננקטו צעדים משמעותיים נגד הסרבנים. בהמשך אירעו המרידות בצבא הצרפתי (1917), עם סך הכול של 20,000 חיילים שנטשו את שדה הקרב. כוחות אחרים של מדינות ההסכמה המשיכו לתקוף, אך ספגו אבדות משמעותיות. קריאות לפטריוטיות כמו גם מעצרים והליכים משפטיים עודדו את החיילים לחזור לחפירות, אם כי החיילים הצרפתים סירבו להשתתף במתקפות נוספות. ב-15 במאי הועבר ניבל מתפקידו והוחלף בגנרל פיליפ פטן, שעצר את המתקפות רחבות ההיקף. במשך החודשים הבאים עסקו הצרפתים בעיקר בהגנה כדי להחזיר את הביטחון והמורל לחיילים.
מתקפת האביב
- ערך מורחב – מתקפת האביב
בעקבות המתקפה המוצלחת של מדינות ההסכמה והבקעת הביצורים הגרמניים בקמברה, הגיעו לודנדורף והינדנבורג למסקנה כי ההזדמנות היחידה של הקיסרות הגרמנית לנצח היא לפתוח במתקפה מכרעת לאורך החזית בתקופת האביב, בטרם תהפוך הנוכחות האמריקאית למשמעותית.
ב-3 במרץ 1918 נחתם חוזה ברסט-ליטובסק ורוסיה פרשה מן המלחמה. פרישתה של רוסיה אפשרה את העברתן של 33 דיוויזיות גרמניות מהחזית המזרחית אל המערבית, אשר נתנה לגרמנים יתרון מספרי של 192 דיוויזיות לעומת 178 דיוויזיות של מדינות ההסכמה. יתרון זה אפשר לגרמנים להוציא חיילים ותיקים ולאמן אותם להיות חיילי סער. מנגד, למדינות ההסכמה עדיין לא היה פיקוד מאוחד באותה העת, כוחותיהן סבלו מבעיות מורל וכוח אדם והחיילים האמריקאים עדיין לא לקחו חלק בלחימה.
תוכניתו של לודנדורף הייתה לפתוח במתקפה עזה כנגד כוחות האימפריה הבריטית במטרה להפריד אותם מהכוחות הצרפתיים ולהסיג אותם עד לנמלי תעלת למאנש. המתקפה הייתה אמורה לשלב טקטיקות חדשות של שימוש בחיילי סער יחד עם הפצצות מהאוויר, טנקים והפגזות ארטילריות מתוכננות היטב הכוללות שימוש בגז.
מבצע מיכאל, הראשון מבין מבצעי מתקפת האביב, כמעט שהצליח להפריד בין הכוחות של מדינות ההסכמה. אף שהבריטים ידעו בערך את שעת ההתקפה ומועדה, גודל המתקפה וההרעשה המוקדמת היו הפתעה עבורם. לגרמנים גם היה מזל בכך שאותו הבוקר היה ערפילי וחיילי הסער יכלו להתקדם לעומק העמדות הבריטיות מבלי להתגלות. בסוף היום הראשון למתקפה היו לבריטים 20,000 הרוגים ו-35,000 פצועים, והגרמנים הצליחו להבקיע מספר נקודות בחזית של הארמייה הבריטית החמישית. כתוצאה מהפסד בקרב החליטו מדינות ההסכמה למנות פיקוד אחד לכלל כוחותיהם בחזית. הגנרל פרדיננד פוש מונה למפקד כוחות ההסכמה בחזית, דבר שאפשר תגובה טובה יותר אל מול המבצעים הגרמניים, שהפכו לקרבות התשה.
אריך לודנדורף, הגנרל הגרמני הממונה על המבצע, החל בניסיונות עקרים לכיבוש אמיין, אולם הבריטים הדפו את כל ההתקפות על אמיין וכוחות אנזא"ק הגיעו לזירה לסייע להם בכך. ב-5 באפריל ביטל לודנדורף את המבצע, שבו נהרגו 255,000 בריטים, צרפתים ואמריקאים ובו איבדו כוחות ההסכמה גם 1,300 תותחים וכ-200 טנקים, לעומת 239,000 חיילים, רובם חיילי סער מיומנים. בעוד שאצל מדינות ההסכמה ניתן היה לחפות על האבדות בקרב, הן בשל המפעלים הבריטים והן בשל כוח האדם האמריקני, לא ניתן היה להחליף את חיילי הסער הגרמנים בנקל. השמחה הגרמנית שבתחילת המתקפה הפכה לאכזבה לאחר שנתברר שלא היו להם הישגים מכריעים.
במבצע ג'ורג'ט נסוגו הבריטים כדי להגן על אמיין והשאירו את מסילת הברזל דרך הזבורק וכן את הנמלים לחוף התעלה: דנקרק, קאלה ובולון, פגיעים. ההצלחה הגרמנית יכלה להביא את הבריטים לידי תבוסה. במבצע בליכר-יורק הייתה המטרה לתקוף את העמדות הצרפתיות כדי לגרום לבעלות הברית לסגת מנמלי התעלה וכן להפריד בין הבריטים לצרפתים, לפני שהאמריקאים ישיגו נוכחות משמעותית בשטח. בקרב גנייזנאו נמשך מבצע בליכר-יורק. הגרמנים ניסו להדוף את כוחות מדינות ההסכמה דרומה ולהתחבר עם הכוחות הגרמנים באזור אמיין. הצרפתים הוזהרו על ידי שבויים גרמנים מפני ההתקפה והצליחו להדוף אותה בעזרת האמריקאים. למרות זאת, התקדמות הגרמנים הייתה מרשימה למדי. מתקפת נגד צרפתית ב-11 ביוני עצרה את מבצע גנייזנאו. אבדות הגרמנים היו 30,000 איש ואבדות מדינות ההסכמה כ-35,000 איש. למעשה, מתקפה זו הצלחתו הגדולה ביותר של צד אחד בלחימה מאז 1914.
לקראת מאי נטלו האמריקאים על עצמם תפקידים הולכים וגדלים, עת ניצחו בקרב הראשון שלהם, קרב קנטיני. בתקופת הקיץ כבר הגיעו מדי חודש 300,000 חיילים אמריקאים.
מתקפת מאה הימים
- ערך מורחב – מתקפת מאה הימים
ביולי יזם פוש מתקפה נגד המבלט על המארן שנוצר מהמתקפות הגרמניות. מתקפה זו, שנודעה כקרב השני על המארן חיסלה את המבלט עד אוגוסט. קרב אמיין, שהתחולל יומיים לאחר הקרב השני על המארן, הסתיים בהתקדמות ההסכמה לאמיין. התקפה זו כללה כוחות צרפתיים ובריטיים, כשבחוד החנית נלחמו חיילים אוסטרלים וקנדים, שנתמכו ב-600 טנקים וב-800 מטוסים. הייתה זו מתקפה מוצלחת ביותר עבור מדינות ההסכמה.
ב-8 באוגוסט 1918 נפתחה מתקפת מאה הימים של מדינות ההסכמה באזור אמיין. התוקפים הצליחו להשיג הפתעה מוחלטת אצל הצד הגרמני ובאותו יום התקדמו ב-24 ק"מ, תוך כדי לקיחת 17,000 שבויים ו-330 תותחים. בסך הכל באותו יום אבדות הגרמנים היו כ-30,000 איש ואבדות מדינות ההסכמה כ-6,500 בלבד. לודנדורף כינה את אותו היום "היום השחור של הצבא הגרמני". ההתקפה של מדינות ההסכמה נמשכה עוד שלושה ימים אך ללא אותם ההישגים הגדולים של 8 באוגוסט. באותם ימים התקדמו מדינות ההסכמה כ-18 ק"מ. הגרמנים, כתגובה למתקפה, נסוגו מהאדמה שהצליחו להשיג במתקפת האביב לעבר קו הינדנבורג. באוקטובר חזרו הגרמנים לנקודות המוצא שלהם ב-1914, אך נסיגתם לא הפכה לבריחה. מדינות ההסכמה דחפו את הגרמנים למסילת הברזל של ברוז'-מץ, שלמעשה העבירה אספקה לכל החיילים הגרמנים בצפון צרפת ובלגיה במהלך כל המלחמה, ובהגיען לשם הגרמנים נסוגו והשאירו אחריהם מלאי שלם של ציוד ואספקה.
המתקפה הובילה לייאוש בצבא הגרמני, שכעת הבין כי לא יוכל לנצח במלחמה, ובסופו של דבר לכניעת גרמניה, עם שביתת הנשק ב-11 בנובמבר, ולסיום המלחמה.
חזיתות נוספות
בנוסף, צרפת שלחה כוחות משלוח, אשר לחמו במהלך המערכה בגליפולי, ולאחר מכן בזירה המקדונית. כמו כן נשלח כוח בקיץ 1918 לארץ ישראל, אשר השתתף בשלבים האחרונים של המערכה בארץ ישראל, ובכלל זה בכיבוש חיפה.
כלי נשק במלחמה
נשק קל
במהלך מלחמת העולם הראשונה התגלה הרובה כנשק החיוני ביותר לכוחות רגלים. יעילותו של הרובה הייתה תלויה באופן ניכר במיומנות המשתמש בו, כאשר לרוב נע מספר היריות בדקה נע בין 8 ל-12. מבחינת טווח הירי, הממוצע היה 1,400 מ', אם כי הדיוק התקבל בטווח של 600 מ'.[2] הרובה הראשי והתקני של הצרפתים היה לבל 1886 ולאחר מכן גם ברתייה. רובים עם כוונות טלסקופיות היו בשימוש של צלפים, שאיימו על היוצאים מן השוחות. כן היה שימוש בנשק קר ככידון רובה.
המקלעים היו לנשק מגננתי בולט בתקופת המלחמה. על פי רוב הם הוצבו על חצובה ונדרשו ארבעה עד שישה חיילים לתפעולם. מיקומם של המקלעים בנקודות מפתח סיכל נתיבי התקדמות של חיילי האויב וגבה ממנו קורבנות רבים. ניסיונות לפתח מקלעים קלים בתקופת המלחמה לצורך פעולות התקפיות, כמו מקלע לואיס, לא ענו על הצרכים המבצעיים. אף שהיו קלים יחסית, המקלעים הקלים עדיין היו מסורבלים עבור תנועת רגלים מהירה. לקראת סוף המלחמה הותקנו מקלעים על טנקים, במיוחד בחזית המערבית, ועל מטוסים.[3] המקלע הצרפתי היה שושא.
ארטילריה
במלחמת העולם הראשונה בכלל, ובחזית המערבית בפרט, הייתה הארטילריה לסוג נשק חשוב במעלה נגד חיל רגלים ונגד טנקים, אשר החלו להופיע בזירת הלחימה בעת ההיא. השימוש בארטילריה היה הן בכינון ישיר עם תותחי שדה והן בכינון עקיף עם מרגמה והוביצר ודרש תפעול של מספר לוחמים מיומנים עבור כל תותח. התותחים נוידו בשדה הקרב ברכב או באמצעות סוסים. הצרפתים ביססו את רוב הארטילריה שלהם על תותח 75 מ"מ מודל 1897, שהיה תותח חדשני לזמנו, עם שימוש באבק שרפה נטול עשן, פגזים בתבנית מודרנית ומנגנון ספיגת רתע הידרופנאומטי יעיל. בשנת 1917 הכניסו הצרפתים הוביצרים נוספים לפעולה, דוגמת תותח 155 מ"מ GPF. יישום נוסף לתותחים פותח בשלהי המלחמה, עת הותקנו תותחים על גבי טנקים, ובכך הפכו אותם לנושאי ארטילריה משוריינים יעילים.
לוחמת גז
- ערך מורחב – לוחמת גז במלחמת העולם הראשונה
בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה השתמשו גם רבות בלוחמת גז. שימוש בלוחמה כימית במלחמה זו התחיל מהרכבה של כימיקלים שיצרו גזים לא ממיתים כגון גז מדמיע. בהמשך נוצרו גם גזים ממיתים כגון גז כלור, גז פוסגן וגז חרדל. רק 4 אחוזים מהחיילים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה מתו משאיפת גז לוחמה כימי. בשלבים המאוחרים של המלחמה, היעילות שלו התפוגגה כיוון שהיה ניתן לפתח אמצעי הגנה יעילים יותר כנגדו. השימוש הנרחב בנשק כימי במלחמת העולם הראשונה בכלל ובחזית המערבית בפרט טבע את הביטוי הרווח "המלחמה הכימית".
טנקים
הצרפתים פיתחו במהלך המלחמה את דגמי הטנקים סן שאמון, רנו FT-17, שניידר CA1.
מטוסים
ב-1914 החלו גרמניה, צרפת ובריטניה להשתמש במטוסים למטרות תצפית וסיור. תוך זמן מועט חומשו המטוסים במקלעים והחלו לירות בכוחות היבשתיים. כן החלו קרבות אוויר בין מטוסים בודדים ואחר כך בין קבוצות של מטוסים.
תוצאות המלחמה
בשביל צרפת סימן קץ המלחמה את סופה של הדומיננטיות הפרוסית-גרמנית, שנמשכה מאז שהפרוסים והבריטים גירשו את נפוליאון ב-1815, ובמיוחד מאז תבוסת הצרפתים במלחמת פרוסיה-צרפת ב-1870.
אולם הגנרליסימו של "מדינות ההסכמה", מרשל פרדיננד פוש, תבע כי למען ביטחון צרפת על נהר הריין ליצור מעתה גבול בין צרפת לגרמניה. בהתבססו על ההיסטוריה, הוא היה משוכנע שגרמניה תחזור להיות איום שוב, ומששמע כי חוזה ורסאי הותיר את גרמניה יחסית ללא פגע, הוא חזה בדיוק רב כי "זהו אינו שלום, זוהי אך הפסקת אש למשך 20 שנה".
השתתפותם של חיילי קולוניות צרפתיות מהודו-סין, צפון אפריקה ומדגסקר במלחמה, שבלעדיהם עלולה הייתה להפסיד, אף היא עובדה בעלת משמעות. כאשר חיילים אלו חזרו למולדתם, וצרפת המשיכה להתייחס אליהם כאל אזרחים סוג ב', רבים מהם הפכו לגרעין של קבוצות התומכות בעצמאות.
צרפת איבדה במלחמה 4.2 מיליון נפגעים, מתוכם 1.2 מיליון חיילים ו-40,000 אזרחים שנהרגו, ומתוכם 114,000 חיילים מהקולוניות הצרפתיות. המלחמה התנהלה בחלקה הגדול על אדמת צרפת, מה שגרם נזק רב לארץ זו. הכלכלה נפגעה קשות, ובמיוחד התעשייה בצפון מזרח הארץ, כתוצאה מהפלישה הגרמנית. אף על פי שתושבי השטח הכבוש כללו רק 14% מעובדי התעשייה של צרפת, בשנת 1913 הופק בשטח זה 58% מתעשיית הפלדה, ו-40% מתעשיית הפחם. הגעתם של למעלה ממיליון חיילים אמריקאים בשנת 1918 הביאה להוצאות כבדות על מזון וחומרי בנייה. בעוד בשנת 1914 הממשלה טרם מימשה את כלכלת המלחמה עם בקרות קיצוב, בשנת 1915 כלכלת המלחמה נכנסה להילוך גבוה, והנשים הצרפתיות וגברים מהקולוניות החליפו את התפקידים האזרחיים של רבים מבין 3 מיליון חיילים. סיוע ניכר הגיע עם זרם המזון האמריקני, הכסף וחומרי הגלם בשנת 1917. לכלכלת מלחמה זו תהיה בעלת הדים חשובים אחרי המלחמה, שכן הייתה זו הפרה ראשונה של התאוריות הליברליות של אי התערבות. הנזקים שנגרמו על ידי המלחמה הסתכמו בכ 113% מהתמ"ג של שנת 1913, ובעיקר בחורבן הון יצרני ומקומות דיור. החוב הלאומי עלה מ-66% מהתמ"ג בשנת 1913 ל-170% בשנת 1919, מה שמשקף את השימוש הכבד בהנפקות אג"ח כדי לממן את המלחמה. האינפלציה גם היא הייתה חמורה, והפרנק איבד יותר ממחצית מערכו מול הליש"ט.
העורף הצרפתי
אינטלקטואלים צרפתים רבים בירכו על המלחמה בתור נקמה בגרמנים לאחר ההשפלה והתבוסה במלחמת צרפת–פרוסיה בשנת 1871. רק דמות מרכזית אחת, הסופר רומן רולן שמר על ערכיו הפציפיסטיים ועבר לשווייץ. לאחר שהמנהיג הסוציאליסטי ז'אן ז'ורס, הפציפיסט, נרצח בתחילת המלחמה, חברי התנועה הסוציאליסטית הצרפתית נטשה את עמדותיה האנטי-מיליטריסטיות והצטרפו למאמץ המלחמתי הלאומי. ראש הממשלה רנה ויויאני קרא לאחדות הלאומית "La sacré union" ("האיחוד הקדוש").
מלחמת העולם סיימה את תור הזהב של העיתונות. עיתונאים צעירים גויסו והיה קשה למצוא להם חלופה (נשים לא נחשבו), והיה קושי בהשגת דיו, נייר. תחבורת הרכבות הייתה מוקצבת, ובשל כך הפצת העיתונים הוגבלה. כמו כן, האינפלציה העלתה את מחיר העיתון, ורבים מהיומונים נסגרו. הממשלה הקימה ועדת פיקוח בין-משרדית לפיקוח על העיתונים מקרוב. סוכנות נפרדת הטילה צנזורה הדוקה, שהגבילה מאוד את דיווחי החדשות ומאמרים שונים. היומונים לפעמים צומצמו לשני עמודים בלבד במקום הארבעה הרגילים, והרבה מחדשות המלחמה נכתבו בצורה סאטירית.
ז'ורז' קלמנסו מונה לראש ממשלת צרפת בנובמבר 1917, בעת שהורגשה תחושה ציבורית של תבוסתנות ומרירות. איטליה הייתה במגננה, רוסיה נכנעה. אזרחים כעסו והיה חשש מתקיפה אווירית גרמנית. קלמנסו הבין שהעדיפות הראשונה שלו הייתה העלאת המורל האזרחי, ולכן עצר את ראש הממשלה לשעבר, ז'וזף קאילו, שדיבר על הצורך בשלום מיידי, ובנוסף קרא קלמנסו ל"מלחמה עד הסוף" ולהאמין בניצחון.
ראו גם
לקריאה נוספת
- ברברה טוכמן, אוגוסט 1914, תל אביב: מערכות, 1982
- סירל פולס, מלחמת העולם הראשונה, תל אביב: מערכות, 1981
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ טוכמן, עמ' 192–193
- ^ Weapons of War - Rifles, באתר firstworldwar.com. (באנגלית)
- ^ Weapons of War - Machine Guns, באתר firstworldwar.com. (באנגלית)
| מדינות במלחמת העולם הראשונה | ||
|---|---|---|
| מדינות ההסכמה | איטליה • ארצות הברית • בלגיה • האימפריה הבריטית (אוסטרליה • אירלנד • דרום אפריקה • ניו זילנד • קנדה) • יוון • האימפריה היפנית • ליבריה • מונטנגרו • סין • סרביה • פורטוגל • צרפת • רומניה • האימפריה הרוסית • לוקסמבורג | |
| מעצמות המרכז | האימפריה האוסטרו-הונגרית (הונגריה) • בולגריה • הקיסרות הגרמנית • האימפריה העות'מאנית | |
27377496צרפת במלחמת העולם הראשונה