אוסטרליה במלחמת העולם הראשונה

אוסטרליה
במלחמת העולם הראשונה
	דגל אוסטרליה
צד בעימות	חלק מחלק ממדינות ההסכמה
תאריך כניסה לעימות	5 באוגוסט 1914
העילה למלחמה	הכרזת המלחמה הבריטית על האימפריה הגרמנית
תאריך סיום העימות	11 בנובמבר 1918
אירועי הסיום	שביתת הנשק
ראש המדינה	ג'ורג' החמישי
ראש המדינה בפועל	ג'וזף קוק (1914) ; אנדרו פישר (1915-1914) ; בילי יוז (1918-1915)
נתוני המדינה
אוכלוסייה	4,893,000
נתוני הצבא
הכוח האימפריאלי האוסטרלי	413,000 (בכל המלחמה)
הצי המלכותי האוסטרלי	5,000 (1918)
כוחות התעופה האוסטרלים	3,720 (בכל המלחמה)
תוצאות המלחמה
אבדות בנפש	61,511 הרוגים ; 155,000 פצועים ; 4,044 שבויים (מתוכם 397 מתו בשבי)

באוסטרליה התקבל פרוץ מלחמת העולם הראשונה בהתלהבות רבה. עוד לפני שבריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה ב-4 באוגוסט 1914, המדינה התחייבה לתמוך ולעמוד לצד מדינות אחרות של האימפריה הבריטית וכמעט מיד החלו ההכנות לשליחת כוחות מעבר לים על מנת להשתתף בעימות שם. המערכה הראשונה בה השתתפה אוסטרליה הייתה בגינאה החדשה הגרמנית לאחר שכוח חיל המשלוח הימי והצבאי האוסטרלי הוקם בחופזה ונשלח מאוסטרליה כדי להשתלט על נכסיה של גרמניה באוקיינוס השקט, בספטמבר 1914. באותה זמן הועלה לשירות מעבר לים כוח משלוח אחר הכוח האימפריאלי האוסטרלי, או בראשי תיבות AIF, תחילה בהיקף של 20,000 איש בלבד.

כוח ה-AIF עזב את אוסטרליה בנובמבר 1914, זאת לאחר כמה פעמים שיציאתו נדחתה בעקבות נוכחות של ספינות חיל הים הגרמני באוקיינוס ההודי. הכוח הגיע למצרים, שם שימש תחילה כדי להגן על תעלת סואץ. בשנת 1915 הוחלט לבצע נחיתה אמפיבית בחצי האי גליפולי מתוך מטרה לפתוח חזית שנייה ולהשתלט על מעברי הדרדנלים. האוסטרלים והניו זילנדים אשר אוחדו יחד בשם גייסות הצבא האוסטרליים והניו זילנדיים (ANZAC בראשי תיבות) נחתו בחוף ב-25 באפריל 1915 ולמשך 8 החודשים הבאים לחמו הגייסות, יחד עם הצרפתים, הבריטים ובעלי ברית אחרים במערכה יקרה וחסרת הצלחה נגד הטורקים.

הכוח פונה מחצי האי ובדצמבר 1915 חזר למצרים, שם הכוח הורחב. בשנת 1916 הוחלט כי חטיבות החי"ר יישלחו לצרפת שם הם השתתפו ברבים מהקרבות המשמעותיים והגדולים בחזית המערבית. רוב יחידות הפרשים הקלות נשארו במזרח התיכון עד סוף המלחמה ונטלו חלק מרכזי במערכה על סיני וארץ ישראל מול הצבא העות'מאני. מספר קטן של אוסטרלים שירת בזירות אחרות של המלחמה. אף על פי שהמאמץ הצבאי של אוסטרליה התמקד בעיקר במלחמת קרקע, גם חילות אויר וים נטלו חלק בלחימה. טייסות של חיל האוויר המלכותי האוסטרלי נטלו חלק בלחימה במזרח התיכון ובחזית המערבים, נוסף לפעולות של הצי המלכותי האוסטרלי באוקיינוס האטלנטי, הים הצפוני, הים האדריאטי, הים השחור וכן באוקיינוס השקט ובאוקיינוס ההודי.

עם סיומה של המלחמה, הייתה גישתם של האוסטרלים אליה מעורבת. מעורבות מדינתם עלתה ב-60,000 חיי אדם ורבים אחרים הפכו לנכים בעקבות פציעות שונות. ההשפעה של המלחמה הושפעה גם בתחומים אחרים. העלות הכלכלית הייתה רבה כמו גם השפעות על התחום החברתי והפוליטי אשר איימו לגרום לפילוג במרקם החברתי של האומה האוסטרלית. ככל הנראה, הגיוס היה לסלע המחלוקת המשמעותי ביותר ובסופו של דבר, אף על פי שאוסטרליה השתמשה בגיוסים לעבודות שירות פנים ארציות, היא הייתה אחד משני הכוחות היחידים שלא השתמשו בגיוס כללי עבור הלחימה והלוחמים היו מתנדבים. עם כל זאת, עבור אוסטרלים רבים הייתה המעורבת הלאומית במלחמת העולם הראשונה ובקרב גליפולי כסמל להופעתה כשחקן בינלאומי ואירועים אלו לקחו גם חלק משמעותי בעיצובה של הדמות הלאומית האוסטרלית ויום אנזא"ק נחגג באוסטרליה כיום לאומי.

פרוץ המלחמה

ערך מורחב – מלחמת העולם הראשונה

בעקבות הכרזת המלחמה על ידי בריטניה כנגד גרמניה ב-4 באוגוסט 1914, נעשו אוסטרליה ומדינות אחרות באימפריה הבריטית מעורבות במלחמה גם הן, כפי שהצהיר ראש ממשלת אוסטרליה, ג'וזף קוק ב-5 באוגוסט: "...כאשר האימפריה במלחמה, גם אוסטרליה במלחמה". לאור המורשת הבריטית של רוב תושבי אוסטרליה באותה עת, הייתה תמיכה משמעותית מכל קצווי הארץ, ומספרים גדולים של צעירים אוסטרלים התייצבו בחודשים הבאים במרכזי הגיוס בכל רחבי אוסטרליה. כאשר נבחר אנדרו פישר להיות ראש הממשלה מטעם מפלגת הלייבור בספטמבר 1914, הוא חזר על הצהרתו של קוק, באומרו: "גם אם הגרוע מכל יקרה, על אוסטרליה להתלכד עם ארץ האם... כדי לסייע לה להגן על עצמה עד האחרון שבאנשינו ועד השילינג האחרון שלנו".

תוך מספר ימים הושלמו התוכניות להקמתו של חיל משלוח על ידי בריגדיר גנרל ויליאם ברידג'ס ועל ידי קצין המטה שלו, מייג'ור ברודנל וייט. וייט המליץ על הקמתו של כוח צבאי שיימנה 18,000 איש (12,000 אוסטרלים ו-6,000 ניו זילנדים). הצעה זו אושרה על ידי ראש הממשלה קוק, אך הוא הגדיל את היקפה ל-20,000 איש. ב-6 באוגוסט 1914, שוגר מלונדון מברק הסכמה והועברה בקשה לשגרו מוקדם ככל האפשר. לשכות הגיוס נפתחו ב-10 באוגוסט ובסוף השנה גויסו כבר 52,561 מתנדבים, אף על פי שהונהגו אמות מידה רפואיות קפדניות.

גינאה החדשה הגרמנית

ערך מורחב – כיבוש גינאה החדשה הגרמנית

ב-1884 יישבה גרמניה את החלק הצפון-מזרחי של גינאה החדשה ומספר קבוצות איים סמוכים. עם פרוץ המלחמה, עשו הגרמנים במושבה שימוש כתחנת רדיו וכדי לסייע ל"פלגת מזרח אסיה הגרמנית" שהיוותה איום על קווי הספנות באזור. כתוצאה מכך, דרשה בריטניה שמתקני הרדיו יושמדו. זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, לאור בקשתה של ממשלת בריטניה ב-6 באוגוסט, הוקם חיל המשלוח הימי והצבאי של אוסטרליה. יעדיו של הכוח היו התחנות הגרמניות ביאפ שבאיי קרוליין ובנאורו וברבאול שבבריטניה החדשה. חיל המשלוח כלל גדוד חיל רגלים (1,023 איש) שהתגייסו בסידני, 500 אנשי מילואים של הצי, מלחים לשעבר שאורגנו בשש פלוגות חיל רגלים ו-500 איש נוספים מרגימנט קנדי, גדוד מיליציה מקווינסלנד שהתנדב לשירות מעבר לים ונשלח להיות חיל מצב באי יום חמישי (Thursday Island). כל הכוחות הללו יחדיו, הוצבו תחת פיקודו של קולונל ויליאם הולמס, קצין מיליציה באותה עת, שהיה מפקד הבריגדה השישית ומזכיר מועצת המים והביוב של סידני.

כוח המשימה הפליג מסידני ב-19 באוגוסט והגיע אל מול פורט מורסבי, שם הם המתינו לליווי. בהיותם בפורט מורסבי, החליט הולמס להנחית את חיילי המיליציה של קווינסלנד, עקב חששות למוכנותם לפעולה. כשהם מלווים בסיירת "סידני" ובסיירת המערכה "אוסטרליה", הגיע כוח המשימה לרבאול ב-11 בספטמבר ומצא שהנמל ריק מכוחות גרמנים. "סידני" והמשחתת "וורגו" הנחיתו כוחות קטנים של מילואי הצי בקבקאול ובבירה המינהלית של בריטניה החדשה, הרברטשוה, מדרום-מזרח לרבאול. כוחות אלה תוגברו ראשית על ידי מלחים מה"וורגו" ומהמשחתת "יארה" ומאוחר יותר על ידי חיילי רגלים מאניית התובלה "ברימה".

לאחר מכן נחת כוח קטן של 25 אנשי המילואים של הצי במפרץ קבקאול והמשיך לפני הארץ כדי לתפוס את תחנת הרדיו, שההנחה הייתה שהיא פועלת בביטה פקה, שבעה ק"מ דרומה. האוסטרלים נתקלו בהתנגדות של כוח מעורב של אנשי מילואים גרמנים ושל כוח המשטרה של הילידים המלנזים, שאילץ אותם להילחם בדרכם לתחנת הרדיו. עם ערוב היום, הם הגיעו לתחנה ומצאו אותה נטושה, כשהתורן שלה על הארץ, אך הציוד היה שלם. במהלך כיבוש ביטה פקה, נהרגו שישה אוסטרלים וחמישה נפצעו, בעוד שמגיני המקום איבדו מש"ק גרמני אחד וכ-30 מלנזים שנהרגו, בנוסף לפצוע גרמני אחד ועשרה מלנזים. מאוחר יותר נטען שהאבדות הכבדות בקרב המלנזים נבעו מכך שהאוסטרלים דקרו בפגיונותיהם את כל השבויים. בקרב זה היה מלח כשיר (Able seaman) ו.ג.ו ויליאמס, לחלל הראשון של אוסטרליה במלחמה. החלל הראשון של צבא היבשה היה קצין הרפואה, קפטן ב.ס.א. פוקלי, שנהרג באותו יום.

עם רדת הלילה של ה-12 בספטמבר, הנחיתה ה"ברימה" את גדוד חיל הרגלים ברבאול. באחר הצהריים של יום המחרת, אף על פי שהמושל הגרמני עדיין לא נכנע, התקיים טקס לציון תחילת השלטון הבריטי בבריטניה החדשה. הממשל הגרמני נסוג לפנים הארץ לטומה ועם שחר ה-14 בספטמבר הפגיזה ה"אנקאוטר" את הרכס הסמוך לעיר, בעוד שמחצית מהגדוד התקדם אל העיר בחיפוי תותחי שדה. מטחי האש היו מספיקים דיים כדי לגרום לפתיחת משא ומתן, שהוביל לסיום המצור על טומה בעקבות כניעת שארית חיל המצב של 40 הגרמנים ו-110 הילידים. הטריטוריה הגרמנית נכנעה ב-17 בספטמבר 1914.

אף על פי שהמבצע היה מוצלח, ניתן לטעון שהוא לא נוהל כהלכה והאוסטרלים עוכבו על ידי כוח ילידים מאומן-למחצה. ללא קשר לעובדה שהאוסטרלים נאלצו להילחם בקרב פנים אל פנים בלתי צפוי מבחינתם, האיגוף שהם ביצעו לעמדות הגרמניות ערערו את הביטחון העצמי של האויב. בהשוואה לקרבות מאוחרים יותר, האבדות של הכוח לא היו כבדות, אך הן היו כבדות באופן יחסי לתועלת שהופקה ממטרת המבצע. האבדות במבצע כללו את 35 אנשי צוות הצוללת HMAS AE1 שנעלמה באופן בלתי מוסבר במהלך סיור שערכה מול חופי רבאול ב-14 בספטמבר.

בעקבות כיבושן של העמדות הגרמניות באזור, החזיק חיל המשלוח הימי והצבאי את השטח עד לסוף המלחמה. ב-9 בינואר 1915, העביר הולמס את הפיקוד על הכוח לבריגדיר גנרל, סר סמואל פת'ברידג', המזכיר לשעבר של משרד ההגנה. הולמס שב לאוסטרליה והצטרף לכוח האימפריאלי האוסטרלי, כפי שעשו מרבית אנשיו. הם הוחלפו על ידי הגדוד השלישי שהיה ידוע בכינוי "הכוח הטרופי" בשל העובדה שהוא הוצב בעיקר באזורים הטרופיים. פת'ברידג' הקים את המבנה המנהלי של המושבה שתפקד בכל תקופת השלטון הצבאי שם. אף על פי שעל פי החוק הבינלאומי היה צורך להמשיך בצורת הממשל הגרמני, הטריטוריה הפכה עד מהרה לקולוניה בריטית באופיה.

הכוח האימפריאלי האוסטרלי

ערך מורחב – הכוח האימפריאלי האוסטרלי

עם פרוץ המלחמה, כוחותיה הצבאיים של אוסטרליה הורכבו בעיקר מכוחות מיליציה והכוחות הסדירים שהיו קיימים שירתו בעיקר ביחידות תותחנים והנדסה והוצבו בעיקר במשימות הגנה חופיות. על פי הוראות "חוק ההגנה של 1903" (Defence Act 1903), שאסר על שליחתם של המגויסים אל מעבר לים, עם פרוץ המלחמה היה ברור שכוח נפרד לחלוטין, שכוח האדם שלו יכלול מתנדבים בלבד, חייב להיות מוקם. הכוח הזה נודע בשם הכוח האימפריאלי האוסטרלי (Australian Imperial Force – AIF). לימים נקראה יחידה זו בשם "הכוח האימפריאלי האוסטרלי הראשון" כדי להבדיל אותה מ"הכוח האימפריאלי האוסטרלי השני", שגויס במלחמת העולם השנייה.

תהליך ההקמה של ה-AIF החל זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה ורעיון הקמתו היה פרי יוזמתם של ברידג'ס ווייט. עם הקמתו, כלל הכוח רק דיוויזיית חיל רגלים אחת, "הדיוויזיה האוסטרלית הראשונה" ואת "בריגדת הרוכבים הקלה הראשונה". הדיוויזיה הראשונה כללה את "בריגדת חיל הרגלים הראשונה" בפיקודו של קולונל הנרי מק'לאורין, את "בריגדת חיל הרגלים השנייה" תחת פיקודו של קולונל ג'יימס ווייטסייד מק'קיי, פוליטיקאי אוסטרלי ושר ההגנה לשעבר ואת "בריגדת חיל הרגלים השלישית" בפיקודו של קולונל איוון סינקלייר- מקלגן, קצין בריטי סדיר שהושאל לצבא אוסטרליה לפני המלחמה, את בריגדת הרוכבים הקלה הראשונה, בפיקודו של קולונל הנרי שובל, קצין סדיר אוסטרלי ואת כוח הארטילריה של הדיוויזיה בפיקודו של קולונל טלבוט הובס.

בתחילתו של תהליך הגיוס, נבחרו אנשי ה-AIF על פי הקריטריונים הקפדניים ביותר שהיו נהוגים בצבא כל שהוא שלחם במלחמת העולם הראשונה ומקובל לחשוב שבקושי 30% מהמתנדבים נופו על רקע רפואי. הקריטריונים לגיוס היו טווח הגילאים 18–35 (אף על פי שקיימת סברה שנערים מעל גיל 14 וגברים עד גיל 70 הצליחו להתגייס), גובהם היה צריך להיות לפחות 1.68 מ' והיקף החזה שלהם היה צריך להיות לפחות 86 ס"מ. רבות מדרישות קפדניות אלה הוסרו בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה, לכשעלה הצורך בכוח אדם נוסף. ואכן, האבדות בקרב גל המתנדבים הראשון היו כבדות, כך שמתוך 32,000 החיילים המקוריים של ה-AIF, רק 7,000 שרדו עד לסוף המלחמה.

הנכונות הראשונית לגיוס הייתה כה גבוהה, כך שבספטמבר 1914 התקבלה החלטה להקים את "בריגדת חיל הרגלים הרביעית", את "בריגדת הרוכבים הקלה השנייה" ואת "בריגדת הרוכבים הקלה השלישית". על בריגדת חיל הרגלים הרביעית פיקד קולונל ג'ון מונש, מהנדס ואיש עסקים ידוע ממלבורן. ה-AIF המשיך לגדול במהלך המלחמה, ובסופו של דבר מנה חמש דיוויזיות חיל רגלים, שתי דיוויזיות רכובות ותערובת של יחידות נוספות. דיוויזיות חיל רגלים שישית הוקמה באופן חלקי בבריטניה בפברואר 1917. האבדות של דיוויזיה זו בשלב הראשון של קרב אראס ובקרב מסין, הובילו להחלטה לפרק את היחידה החדשה ולתגבר בשארית כוח האדם שלה את שאר חמש הדיוויזיות.

גליפולי

ערך מורחב – מערכת גליפולי

רקע

הדיוויזיה הראשונה הפליגה מאלבני שבאוסטרליה המערבית ב-1 בנובמבר 1914 בשיירה של 10 ספינות תובלה שלוותה בכמה ספינות מלחמה בריטיות, אוסטרליות ויפניות. יעדו הראשון של הכוח היה מצרים שהייתה בשליטה בריטית, עם עצירת ביניים בציילון, אך השיירה עוכבה מספר פעמים עקב חשש מיירוט על ידי ספינות מלחמה גרמניות ששייטו באזור. החששות הוכחו מאוחר יותר כמוצדקות כאשר הסיירת הקלה אמדן נראתה ליד איי קוקוס. בשעה שהשיירה ביצעה תמרון כדי להתחמק מהאיום, העסיקה הסיירת של הצי המלכותי האוסטרלי, "סידני", את האמדן בירי מתותחיה הכבדים ולאחר קרב שארך 25 דקות, הוצאה הספינה הגרמנית מכלל פעולה.

האיום מצדן של הספינות הגרמניות נוטרל והשיירה הצליחה להמשיך במסעה ללא הפרעה. עם הגעת הדיוויזיה הראשונה למצרים בנובמבר, היא הוצבה במחנה מנה שליד קהיר, שם הם סייעו בהגנתה של תעלת סואץ כנגד הטורקים שהכריזו על מלחמה ב-29 באוקטובר. במהלך תקופה זו החלו האוסטרלים לקיים אימוני הכנה לקראת השתתפותם בקרבות בחזית המערבית, שכן בשלב זה היה הכוח מיועד להגעה לאנגליה כדי להיות מוצב בחזית זו. בעת המתנתם במצרים, אוחדו הכוחות האוסטרלים והניו זילנדים ל"גייסות הצבא האוסטרליים והניו זילנדיים" (Australian and New Zealand Army Corps, או בראשי התיבות ANZAC - אנזא"ק), בפיקודו של לוטננט גנרל ויליאם בירדווד, שכללה את הדיוויזיה האוסטרלית הראשונה ואת "הדיוויזיה של ניו זילנד ואוסטרליה" (New Zealand and Australian Division – NZ&A).

עקב צפיפות של הכוחות ומחסור בציוד באנגליה, הוחלט להשאיר את אנשי האנזא"ק במצרים במהלך החורף האירופאי, כדי שימשיכו באימוניהם ויכינו את עצמם למלחמת החפירות בצרפת. אך למרות זאת, האימונים שזכו להם האוסטרלים והניו זילנדים באותה עת היו בסיסיים מאוד ולמרות הדעה החיובית אז, הם היוו הכנה מוגבלת מאוד לעתיד לבוא.

בינתיים, נעשו צעדים לשימוש בחיילים הניו זילנדים והאוסטרלים במקום אחר. בנובמבר התווה וינסטון צ'רצ'יל, בתוקף תפקידו כלורד הראשון של האדמירליות, את תוכניותיו הראשונות לתקיפה ימית בדרדנלים. תוכנית תקיפה ופלישה לחצי האי גליפולי אושרה בסופו של דבר על ידי הקבינט הבריטי בינואר 1915. הוחלט שהכוחות האוסטרלים והניו זילנדים ייקחו חלק במבצע, אף על פי שהם היו בנחיתות מספרית בהשוואה לחילות המשלוח הבריטים ההודים והצרפתים, עובדה שעד היום מתעלמים ממנה רבים באוסטרליה ובניו זילנד. מטרת הפלישה הייתה לפתוח חזית נוספת כנגד מעצמות המרכז ולפתוח את הכניסה לים השחור מכיוון הים התיכון, דרך מיצרי הדרדנלים והבוספורוס ולאפשר את השיט לרוסיה במשך כל ימי השנה.

לאחר כישלון התקיפות הימיות, הוחלט שכוחות הקרקע נחוצים כדי לחסל את הארטילריה הטורקית ולאפשר לשולות המוקשים לפנות את המעברים הימיים לקראת מעברן של כלי שיט גדולים. שר המלחמה הבריטי, הפילדמרשל הוריישו קיצ'נר, מינה את גנרל איאן המילטון לפקד על "כוח המשלוח לים התיכון" (Mediterranean Expeditionary Force- MEF) שיוביל את המשימה. הכוח כלל את האנזא"ק בפיקודו של בירדווד, את הדיוויזיה ה-29 הבריטית, את הדיוויזה הימית המלכותית ואת "חיל המשלוח למזרח" (Corps expéditionnaire d'Orient) של צרפת. כ-40,000 חיילים רוסים היו אמורים להשתתף בכיבושה של איסטנבול.

הנחיתה במפרץ אנזא"ק

על פי תוכנית הפלישה, הייתה אמורה הדיוויזיה ה-29 לנחות בכף הלאס שבקצה חצי האי ולהתקדם לכיוון המצודות של קיליטבהיר. כוחות אנזא"ק היו אמורות לנחות מצפון לקבה טפה על חוף הים האגאי ומשם הם יכלו להתקדם לאורכו של חצי האי ולמנוע את נסיגת התגבורת של קיליטבהיר.

כוח התקיפה של אנזא"ק, הבריגדה השלישית של הדיוויזיה הראשונה האוסטרלית, החל בנחיתתו על החוף זמן קצר לפני עלות השחר, בשעה 4:30 של ה-25 באפריל 1915. אזור הנחיתה המתוכנן היה רצועת חוף רחבה כק"מ וחצי מצפון לגבה טפה, אך ככל הנראה, עקב טעות בניווט או עקב קיומם של זרמי ים בלתי צפויים, השתבשה הנחיתה והסירות התרכזו בנקודה הנמצאת שני ק"מ מצפון לנקודת הנחיתה המתוכננת, במפרץ רדוד ללא שם בין ארי בורנו מצפון והנקודה שנודעה בשם Hell Spit מדרום. החל משנת 1985 נקראת נקודה זו בשם הרשמי "מפרץ אנזא"ק" (באנגלית: Anzac Cove, בטורקית: Anzak Koyu).

חיילי אנזא"ק עמדו בפני סבך בוגדני ומבלבל של נקיקים ושלוחות שהשתפלו ממרומי רכס סארי באיר לכוון הים. כוח הנחיתה נתקל בהתנגדות קלה בלבד של יחידות צבא טורקיות פזורות, עד אשר מוסטפא כמאל, שפיקד על הדיוויזיה ה-19 הטורקית והבחין בסכנה הטמונה מהפלישה, החיש תגבורות לאזור. המאבק על נקודות הגובה התנהל על קו הרכס השני בו חיילי אנזא"ק והטורקים לחמו על גבעה שכונתה Baby 700. העמדה החליפה ידיים מספר פעמים במהלך יום הלחימה הראשון עד אשר הטורקים, שנהנו מיתרון הגובה, הצליחו לכבוש אותה. משעה שההתקדמות של האנזא"קים נבלמה, פתחו הטורקים במתקפת נגד, בנסותם לאלץ את הפולשים לסגת לחוף, אך הם נכשלו בניסיונם לנשל אותם מאחיזתם. עד מהרה נחפר חפיר היקפי ומצב קיפאון עקוב מדם החל להתנהל עד אוגוסט.

קיריתיה

במאי 1915, החליט המילטון לרכז את כל המשאבים שלו בגזרת הלאס. בירדווד פקד על בריגדת חיל הרגלים השנייה של קולונל מק'קיי ועל בריגדת חיל הרגלים הניו זילנדית לסגת וב-6 במאי הם נעו דרך הים לכף הלאס. במהלך הקרב השני שהתפתח בקירתיה, ספגו שתי הבריגדות 1,827 הרוגים, כולל מק'קיי עצמו, בפעולת התקדמות בלתי מחושבת לאור יום דרך שטח פתוח שיכול היה להיכבש לאחר רדת החשכה ללא אבדות כלל.

במהלך חודש מאי, היו הצלפים הטורקים פעילים במיוחד בעמק מונש. ב-15 במאי נהרג מייג'ור גנרל ברידג'ס מירי צלף. גופתו הוחזרה לאוסטרליה והוא נקבר על גבעה המשקיפה על הקולג' הצבאי המלכותי בדרנטרון בשקנברה. ממשלת אוסטרליה שלחה את מייג'ור גנרל גורדון לג מאוסטרליה כדי להחליפו.

מתקפת הנגד הטורקית

ב-19 במאי 1915, שיגרו הטורקים מתקפה כנגד כוח אנזא"ק. עקב אזהרה מוקדמת שהועברה על ידי מטוס סיור של הצי, הכוחות היו בכוננות ועמדת הכוח תוגברה באמצעות החזרתה של בריגדת חיל הרגלים הניו זילנדית השנייה מכף הלאס ועל ידי הגעתן של בריגדת הרוכבים הקלה הראשונה ושל בריגדת הרובאים הרכובים הניו זילנדית ממצרים. לאורך רובו של קו החזית, נחלה המתקפה כישלון חרוץ והטורקים נקצרו באש המקלעים של מגיני אנזא"ק. בעמדת קורטני, אחד החלקים החשופים ביותר של קו ההגנה, הצליחו הטורקים להיכנס לחפירות, אך שם הם נתקלו ברב טוראי משנה אלברט ג'קה ובאחרים שגרמו להם לסגת שוב. על פעולתו זו, היה ג'קה לאוסטרלי הראשון במלחמה העולם הראשונה שעוטר בצלב ויקטוריה.

מתקפת אוגוסט

כישלונם החוזר של מדינות ההסכמה לכבוש את קריתיה או להתקדם בצורה כל שהיא בגזרת הלאס, הובילו את המילטון ליזום תוכנית חדשה למערכת גליפולי. בליל ה-6 באוגוסט התבצעה נחיתה חדשה של שתי דיוויזיות חיל רגלים בסובלה, 8 ק"מ מצפון למפרץ אנזא"ק. בינתיים, התבצעה מתקפה חזקה ברכס סארי באיר על ידי פריצה דרך קטע שהגנתו הייתה חלשה בצפונו של המתחם בו ישבו חיילי אנזא"ק. המתקפה התקדמה במהלך ערבו של 6 באוגוסט כשבמקביל מתבצעות מתקפות הסחה בהלאס ובחוף אנזא"ק. בהלאס, הפכה פעולת ההסחה בכרם קריתיה לקרב חסר תועלת נוסף ללא מטרה עם אבדות כבדות בשני הצדדים. בחוף אנזא"ק, מתקפה על החפירות הטורקיות בקרב האורן הבודד על ידי בריגדות חיל הרגלים של הדיוויזיה האוסטרלית הראשונה, הפכה לניצחון נדיר עבור כוחות אנזא"ק. כשהם סופגים מעל 2,000 הרוגים, הצליחו האוסטרלים לגרום לטורקים לאבד 7,000 מאנשיהם. בשל העובדה שהתקפה זו הצליחה להשיג את כיבושה של עמדה חיונית, הייתה זו פעולת ההסחה המוצלחת ביותר של האוסטרלים במהלך המלחמה.

עם זאת, המתקפה העיקרית שכוונה לגבעות צ'ונוק באיר ולגבעה 971, הייתה מוצלחת פחות. הכוח שהסתער על הקרובה ביותר מגבעות צ'ונוק באיר, היה מורכב מחיילי בריגדת חיל הרגלים הניו זילנדית. עם שחר ה-7 באוגוסט הם הגיעו למרחק של 500 מטרים מהפסגה, אך הם לא היו מסוגלים לכבוש אותה עד בוקר יום המחרת. לעיכוב זה היו השלכות הרות גורל על פעולות התקפה מקבילות שהתנהלו ב-7 באוגוסט על ידי בריגדת הרוכבים הקלה האוסטרלית השלישית, שהייתה אמורה להיות מתואמת עם הניו זילנדים שתקפו בצ'ונוק באיר את עורפם של המגינים הטורקים. הניו זילנדים התעכבו בצ'ונוק באיר במשך יומיים לפני שתוגברו שני גדודי חיל רגלים בריטים. מתקפת נגד טורקית חזקה, שהובלה באופן אישי על ידי מוסטפא כמאל עצמו, הניסה את שני הגדודים הללו מהרכס. בינתיים, הנחיתה במפרץ סולבה, נתקלה בהתנגדות קלה בלבד, אך המפקד הבריטי, לוטננט גנרל, סר פרדריק סטופפורד, דילל באופן כה משמעותי את כוחותיו, עד שרק חלק קטן מהחוף נתפס. שוב היו הטורקים מסוגלים לנצח במאבק על הנקודות השולטות של גבעות אנפרטה הסמוכות וגזרת סולבה הפכה לעוד מקרה של מלחמת חפירות סטטית.

הנחיתות בסולבה תוגברו על ידי הגעתן של הדיוויזיות הבריטיות ה-53 וה-54, יחד עם הדיוויזיה העשירית הבריטית והדיוויזיה הרכובה השנייה הבריטית. הדיוויזיה ה-29 חסרת המזל הועברה גם היא מהלאס לסולבה למאמץ אחד נוסף. הניסיון הבריטי האחרון להפיח רוח חיים במתקפה הגיע ב-21 באוגוסט עם ההתקפות על גבעת סקימיטר ועל גבעה 60. השליטה בגבעות אלו הייתה מאחדת את גזרת אנזא"ק ואת גזרת סולבה, אך הקרבות הללו לא נחלו שום הצלחה. כאשר הסתימה הלחימה על גבעה 60 ב-29 באוגוסט, היה הקרב על גבעות סארי באיר ולמעשה כל מערכת גליפולי, אבודים למעשה.

הפינוי

לאחר שמונה חודשים של לחימה עקובה מדם, הוחלט לפנות את כל הכוח בחצי האי גליפולי. הכוח הוקטן בהדרגה החל מה-7 בדצמבר ובוצעו פעולות הסחה כדי להטעות את הטורקים וכדי למנוע מהם לגלות את דבר הנסיגה. בחוף אנזא"ק, הקפידו הכוחות לשמור על שקט מוחלט למשך יותר משעה עד אשר חיילים טורקים סקרנים העזו לסרוק את החפירות וחיילים האנזא"ק פתחו עליהם באש. עם התדלדלות הכוחות, בוימו קולות ירי על ידי הקשה במחבתות. מבצע הפינוי, שבאופן אירוני היה המוצלח ביותר בכל מערכת גליפולי, הושלם עד לשחר ה-20 בדצמבר 1915, ללא שנהרג אפילו חייל אחד.

בסופו של דבר, מערכת גליפולי הייתה כישלון הרה אסון. המערכה לא השיגה ולו אחת מהמטרות שהצדיקו אותה ועקב חוסר הניסיון של המפקדים הבכירים והשיקולים המוטעים בניהול המערכה, היו מספרי האבדות בקרב הכוחות שהשתתפו בה גבוהים ביותר, לא רק כתוצאה מפעילות קרבית, אך גם כתוצאה ממוות ממחלות שנבעו מתנאי תברואה גרועים בקווי החזית ומקריסת מערך פינוי הפצועים ומערך הלוגיסטיקה. ההערכה המקובלת שבמהלך כל מערכת גליפולי ספגו הכוחות האוסטרלים 26,111 אבדות, מתוכם 8,141 הרוגים. האבדות מצד הכוחות האחרים של מדינות ההסכמה, הרוגים ופצועים יחד, כללו 7,571 ניו זילנדים, 120,000 בריטים ו-27,000 צרפתים.

לאחר המלחמה, תנאי המחיה הגרועים והאבדות הכבדות בקרב לוחמי האנזא"ק, גרמו לדעה שרווחה באוסטרליה שאלו נבעו מאזלת ידם של המפקדים הבריטים שפיקדו על הכוחות האוסטרליים ומהתעלמותם מהאבדות הכבדות שנגרמו ממתקפות שסבלו מתכנון לקוי. בין אם האשמות אלו נכונות ובין אם לאו, ברור שהמערכה בכללותה נוהלה באופן גרוע וכתוצאה מכך נלמדו לקחים רבים ממנה שיושמו במערכות שנוהלו בהמשך. למרות זאת, פעילותם של האוסטרלים והניו זילנדים במערכת גליפולי מהווה אבן דרך חשובה בעלייתן של שתי האומות כגורמים עצמאיים על הבמה העולמית וגיבושה של זהותן הלאומית. כיום, מצוין יום הנחיתה הראשונה בגליפולי, ה-25 באפריל, כיום זיכרון לאומי הידוע כיום אנזא"ק, הן באוסטרליה והן בניו זילנד ומדי שנה, מתאספים המונים באנדרטאות הזיכרון בשתי המדינות ואפילו בטורקיה, כדי להוקיר את הגבורה וההקרבה של חיילי אנזא"ק ושל כל אלה שאיבדו את חייהם במלחמה.

המערכה בגליפולי זכתה לתיעוד נרחב בתרבות, כשהאיזכור הידוע והבולט לכך הוא בסרט משנת 1981 בכיכובו של מל גיבסון, "גליפולי".

המערכה על סיני וארץ ישראל

ערך מורחב – המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה

לאחר מערכת גליפולי שבו הכוחות האוסטרלים למצרים וה-AIF עבר הרחבה משמעותית, שכללה את הקמתן של שלוש דיוויזיות חיל רגלים נוספות, השלישית, הרביעית והחמישית ואת הקמתה של "חטיבת הפרשים הקלים של אנזא"ק (ANZAC Mounted Division). במרץ 1916 החלו כוחות הרגלים לעבור לצרפת בעוד שיחידות הפרשים נשארו באזור כדי להילחם בכוחות הטורקיים ובשבטי הסנוסים שאיימו על השליטה הבריטית במצרים. כוחות הפרשים היו חיוניים במיוחד להגנתה של מצרים והכוחות האוסטרלים של חטיבת הפרשים הקלים השתתפו בפעילות בקרבות החשובים של המערכה והקרב הראשון היה קרב רומני. בנוסף לכוחות הפרשים, כללה דיוויזיית הפרשים הקלים של אנזא"ק את "בריגדת הגמלים המלכותית הראשונה". יחידה זו אורגנה כבריגדת חיל רגלים רכוב ומבין ארבעת גדודיה, כוח האדם של הגדודים הראשון והשלישי מנה חיילים אוסטרלים, הגדוד השני היה בריטי, מחצית מחיילים הגדוד הרביעי היו אוסטרלים ומחציתו השנייה ניו זילנדים. רוכבי הגמלים השתתפו ברוב הקרבות במצרים ובארץ ישראל עד שביולי 1918 פורקה הבריגדה. הגמלים הוחלפו בסוסים והוקמה "בריגדת הפרשים הקלים החמישית".

הלחימה בסנוסים

בתגובה להתגברות האיום מצד הכת הערבית-איסלאמית פרו-טורקית שהייתה ידועה בשם הסנוסים, נשלח בסוף נובמבר 1915 כוח בריטי מורכב, "כוח החזית המערבית", בפיקודו של הקצין מצבא הודו הבריטית, מייג'ור גנרל אלכסנדר וולאס, אל מרסא מטרוח שבמדבר לוב. הכוח כלל רגימנט של פרשים אוסטרלים קלים וכוח תובלה רכוב של הדיוויזיה הראשונה. סדרה של קרבות קצרים כנגד הסנוסים התנהלו באום רוחום, ג'בל מדווה ובחלזין במהלך דצמבר וינואר. אבדות הבריטים היו קלות באופן יחסי, אף על פי שרבים נהרגו או נפצעו, כולל אוסטרלים. עם זאת, אבדותיהם של הסנוסים היו כבדות הרבה יותר, כשמאות מתוכם נהרגו בקרבות. בינתיים, שבו מספר יחידות פרשים קלות של האוסטרלים מגליפולי ונשלחו דרומה כדי לאבטח את שוליו של עמק הנילוס מפני הסנוסים. "יחידת הרכבים המשוריינים הראשונה" הייתה גם היא מעורבת באבטחתו של המדבר המערבי, עד שהיא נשלחה לארץ ישראל כ"סיירת הרכבים הקלים הראשונה" בסוף שנת 1916.

קרב רומני

ערך מורחב – קרב רומני

קרב רומני התנהל בין ה-3 ל-5 באוגוסט 1916 ליד העיירה המצרית רומני השוכנת במרחק של 37 ק"מ ממזרח לתעלת סואץ. מטרתם של הצבאות הטורקים והגרמנים הייתה לשלוט או להרוס את תעלת סואץ, וכך למנוע את השימוש בנתיב מים זה על ידי מדינות ההסכמה כדי לסייע למעצמות המרכז. הן דיוויזיית הרוכבים של אנזא"ק תחת פיקודו של מייג'ור גנרל הנרי שובל והן דיוויזיית חיל הרגלים ה-52 השתתפו בפעולות נגד הכוחות הגרמנים והטורקים.

מאז המגע הראשון עם הכוחות הגרמנים והטורקים המתקדמים ב-20 ביולי, הם הוטרדו לסירוגין על ידי בריגדות הפרשים הקלות הראשונה והשנייה של האוסטרלים. במהלך הלילות של ה-3 וה-4 באוגוסט, לפני פרוץ הקרב, היו שתי הבריגדות מעורבות בלחימה. בצהרי 4 באוגוסט, גרמו הכוחות הטורקים והגרמנים לשתי הבריגדות האוסטרליות לסגת לעבר הנקודה בה הייתה דיוויזיית חיל הרגלים ה-52 בחפירותיה, להשיב מלחמה שערה לאגף הימני של הטורקים ובריגדת הרובאים הרכובה של ניו זילנד והבריגדה הרכובה החמישית הבריטית הגיעו מכיוון תעלת סואץ כי להרחיב את קווי האוסטרלים באגף השמאלי. התקדמותם של הטורקים והגרמנים נבלמה על ידי האש שנורתה עליהם על ידי כוחות הרגלים הבריטים והאוסטרלים ועל ידי הכוחות הרכובים הניו זילנדים וכן על ידי החולות הטובעניים, החום הקיצי הכבד של צהרי היום והצמא.

בתנאי המחיה הקשים הללו, לא היה חיל הרגלים הבריטי מסוגל בימים הבאים להתקדם באופן משמעותי מול כוחות האויב. דיוויזיית הרוכבים של אנזא"ק לא הייתה מסוגלת לבלום בכוחות עצמה את הכוח הנסוג לכוון קטיה ובסופו של דבר לבסיסם בביר אל עבד. בסיס זה ננטש ביום המחרת, ה-12 באוגוסט 1916, לאחר שהותקף על ידי דיוויזיית הרוכבים של אנזא"ק ובכך הוסר האיום על תעלת סואץ עד סוף המלחמה. אבדותיהן של מדינות ההסכמה הסתכמו ב-222 הרוגים, 71 שמתו מפצעיהם ו-909 פצועים, מחציתם אוסטרלים.

קרב מגדבה

ערך מורחב – קרב מגדבה

לאחר הניצחון ברומני דחקה הדיוויזיה הרכובה של אנזא"ק את הגרמנים והטורקים לאחור לאורכו של חצי האי סיני. הכוחות הגרמנים והטורקים התמקמו בעמדות הגנה ונסוגו ב-12 באוגוסט 1916 מביר אל עבד לעבר גבול מצרים-האימפריה העות'מאנית. כוח מאסף טורקי נלחם בביר אל מזר לפני שהכוחות הגרמנים והטורקים נסוגו לאל עריש בספטמבר. באוקטובר הותקפה עמדה מבוצרת במגהרה על ידי כוחות ההסכמה שבסיסם היה בתעלת סואץ. הן העמדות של ביר אל מזר והן העמדות של גבעות מגהרה ננטשו בסופו של דבר. במהלך חודש נובמבר הופצצה באר שבע מן האוויר על ידי 5 מטוסי B.E ומטוס מרטינסייד אחד, המתקפה האווירית הגדולה ביותר עד אז במזרח. עם תחילתו של חודש דצמבר, נסללה כבר מסילת הרכבת עד ביר אל מזר והוקמו קווי התקשורת, חיילות המצב, האספקה והשירותים וניתן היה כבר לתכנן את ההתקדמות לכוון אל עריש.

ב-21 בדצמבר, לאחר לילה בו צעדו 48 ק"מ, נכנסו כוחות הדיוויזיה הרכובה של אנזא"ק בפיקודו של הנרי שובל לאל עריש, שננטשה על ידי הגרמנים והטורקים, שנסוגו למגדבה, שם התנהל קרב קשה כל היום.

מגדבה, שניצבה על אגפו הימני של הכוח הבריטי, 29 ק"מ מדרום-מזרח לאל עריש, הייתה המכשול האחרון שעמד בדרכו של חיל המשלוח המצרי לכוון ארץ ישראל.

על פי סיכום של שובל עם לוטננט גנרל פיליפ צ'טווד, הוא פיקד על שיירה מדברית שהגיעה באותו יום והוא התארגן להתקפה על הכוחות הטורקים במגדבה יחד עם דיוויזיית הפרשים של אנזא"ק. לאחר שיצאה לדרך בצהרי ה-22 בדצמבר, הגיעה הדיוויזיה לעמדתה, ק"מ אחדים לפני מגדבה, לפנות בוקר ב-23 בדצמבר.

כשבריגדת הפרשים הקלים הראשונה משמשת כעתודה, שלח שובל את בריגדת הרובאים הרכובים של ניו זילנד ואת בריגדת הפרשים הקלה השלישית לכוון מגדבה מצפון ומצפון-מזרח כדי למנוע את אפשרות הנסיגה, בעוד שבריגדת הגמלים המלכותית התקדמה לאורכו של קו הטלגרף ישירות למגדבה. בריגדת הפרשים הקלה הראשונה התקדמה ברכיבה כדי לתקוף, אך אש כבדה אילצה אותם להתקדם במעלה ערוץ הוואדי. בצהרי היום, פעלו במרץ כל שלוש הבריגדות ובריגדת הגמלים, בחיפוי מקלעי לואיס ובסיוע ארטילרי. סיור אווירי שצפה על העמדות הטורקיות סייע גם הוא להתקפה, אף על פי שהעמדות הטורקיות היו מוסוות היטב.

הלחימה הייתה קשה ובשעה 13:00 בצהריים, לאחר שנודע שהטורקים מחזיקים ברוב מקורות המים באזור, החליט שובל לבטל את ההתקפה. לאחר שיחת טלפון בין שובל לבין צ'טווד המשיך הלחץ להתחיל בהתקפה וכל היחידות פעלו באופן מתואם ברגע שהיה ברור שהמגינים הטורקים מפסידים בקרב. הן בריגדת הפרשים הקלה הראשונה והן בריגדת הרובאים הרכובים של ניו זילנד, התקדמו ולקחו בשבי 100 שבויים ובשעה 15:30 החלו המגינים הטורקים להיכנע. ב-16:30 נכנע כל חיל המצב הטורקי, לאחר שספג אבדות כבדות והעיירה נכבשה. הניצחון בקרב עלה לאוסטרלים ב-22 הרוגים וב-121 פצועים.

קרב רפיח

ערך מורחב – קרב רפיח (1917)

שבועיים מאוחר יותר, בערבו של ה-8 בינואר 1917 יצאו יחידות הרוכבים מאל עריש בשיירה מדברית בפיקודו של צ'טווד לכוון רפיח, שם היה מוצב חיל מצב טורקי חזק שמנה 2,000 איש. כוח התקיפה היה מורכב מבריגדות הרוכבים הקלות הראשונה והשלישית האוסטרליות ומבריגדת הרובאים הרכובה הניו זילנדית של דיוויזיית הרוכבים של אנזא"ק תחת פיקודו של שובל ביחד עם הבריגדה הרכובה החמישית ושלושה גדודים של בריגדת הגמלים המלכותית.

לאחר צעידה לילית ארוכה, תקף חיל המשלוח המצרי את העמדה המבוצרת באל מגרונטין. לאחר יום לחימה ארוך נכבשה העיירה במחיר של 71 הרוגים ו-415 פצועים. חיל המצב הטורקי ספג 200 הרוגים ו-1,600 נלקחו בשבי.

הלחימה סביב לעזה

בראשית 1917 הוקמה הדיוויזיה הרכובה האימפריאלית כאיחוד של בריגדות הפרשים הקלים השלישית והרביעית ושל שתי בריגדות רוכבים בריטיות. הדיוויזיה השתתפה לראשונה בפעילות קרבית במהלך קרב עזה הראשון, שהתנהל בחלקה הדרומי של העיר ב-26 במרץ 1917. בצהרי היום, תקפו שתי בריגדות של דיוויזיית הרוכבים של אנזא"ק את עזה מצפון וממזרח. בשעה 18:00 החלה רצועת ההגנה הטורקית סביב עזה להיות מסוכנת. עם זאת, בהחלטה שזרעה ייאוש בקרב רוב חייליהם, החליטו המפקדים הבריטים לבטל את ההתקפה ולסגת ובכך להקנות לטורקים תחושת ניצחון. ניסיון שני לכבוש את עזה בוצע ב-19 באפריל ובאותה עת היו כבר המגינים הטורקים אף יותר נחושים בדעתם והאתגר שעמד בפני הבריטים היה אף יותר קשה. קרב זה היה ידוע בשם קרב עזה השני. דיוויזיית הרוכבים של אנזא"ק לקחה חלק שולי בלבד בקרב וספגה רק 105 אבדות מתוך 5,917. קרב עזה השני היה תבוסה הרת אסון מבחינתם של מדינות ההסכמה.

ביוני 1917 שונה שמה של דיוויזיית הרוכבים האימפריאלית ל"הדיוויזיה האוסטרלית הרכובה" (Australian Mounted Division). באוגוסט מונה שובל להיות מפקד "הגיס הרכוב המדברי" (Desert Mounted Corps), שכלל שתי דיוויזיות רכובות אוסטרליות, דיוויזיית פרשים בריטית ואת בריגדת הגמלים האימפריאלית. שובל היה לאוסטרלי הראשון שמונה לפקד על גיס וכן לאוסטרלי הראשון שהועלה לדרגת לוטננט גנרל.

לאחר כישלון קרב עזה השני, שוגר קרב עזה השלישי בין ה-31 באוקטובר לבין ה-7 בנובמבר 1917. יחידות מדיוויזיית הרוכבים של אנזא"ק ומהדיוויזיה האוסטרלית הרכובה לקחו חלק בקרב. הקרב היווה הצלחה מלאה עבור כוחות ההסכמה. קו עזה-באר שבע נתפס במלואו ו-12,000 חיילים טורקים נפלו בשבי. הרגע המכריע של הקרב היה כיבושה של העיר באר שבע ביום הראשון על ידי הפרשים הקלים האוסטרלים. בריגדת הפרשים הקלים הרביעית האוסטרלית, בפיקודו של בריגדיר גנרל ויליאם גרנט, הסתערה לאורך 6.4 ק"מ של החפירות הטורקיות, עברה אותן וכבשה את חומות העיר. במהלך הקרב נהרגו 31 אוסטרלים ו-32 נוספים נפצעו, בנוסף ל-80 סוסים שאבדו. בצד הטורקי נהרגו מעל 500 איש, 1,500 נפלו בשבי והשלל כלל 9 קני ארטילריה, מספר מכונות ירייה וציוד נוסף.

המשך הלחימה

בשבוע הראשון של נובמבר 1917 העסיקו כוחות מאסף טורקים חזקים את חיל המשלוח המצרי בשטחי השפלה שלמרגלות הרי יהודה. כתוצאה מכך היה מסוגל הצבא הטורקי לבצע את נסיגתו בצורה מסודרת. כוחות המאסף עצמם הצליחו גם הם לסגת בחסות החשיכה בשני הלילות שבין ה-6 בנובמבר וה-8 בנובמבר.

בלילה השני, שרידי היחידות של הארמיות השביעית והשמינית הטורקיות עיכבו גם הן את התקדמותן של יחידות גיס הרוכבים המדברי בפיקודו של שובל, את הדיוויזיה ה-52 (מהקורפוס ה-21 בפיקודו של אדוארד באלפין) בפיקודו של מייג'ור גנרל אדמונד הקוויל-סמית ואת דיוויזיית הפרשים ה-75 בפיקודו של מייג'ור גנרל פיליפ פאלין.

שאר היחידות של חיל המשלוח המצרי סבלו ממחסור באספקה. יחידות אלו היו הדיוויזיה ה-54 שישבה בעזה ובריגדת הפרשים ה-15 בבית חאנון. כמו כן היו במאסף כל הגיס ה-20 בפיקודו של צ'טווד שהעביר את אמצעי התובלה שלו לגיס ה-21. הדיוויזיה ה-53 שלה ופרשי הגיס, יחד עם בריגדת הרובאים הרכובים הניו זילנדית, פעלו בקו החזית ליד דל אל חווילפה, בגבעות יהודה מצפון לבאר שבע. בעוד שדיוויזיית חיל הרגלים ה-60 נחה בהוג', הדיוויזיה העשירית ודיוויזיית חיל הרגלים ה-74 נחו בכרם.

כוחות רכובים מדבריים ושתי דיוויזיות חיל רגלים של הקורפוס ה-20 (בפיקודו של לוטננט גנרל פיליפ צ'טווד), הועסקו בסדרה של היתקלויות בימים שלפני הקרב וביום שלאחריו. היתקלויות אלו החלו ב-10 בנובמבר, כאשר אחת הבריגדות של הדיוויזיה ה-50 ושתי בריגדות של דיוויזיית הרוכבים של אנזא"ק חצו בהצלחה את נחל לכיש והקימו ראש גשר על האגף הימני של הטורקים. שלוש בריגדות של דיוויזיית הרוכבים האוסטרלית הסתערו על האגף השמאלי של כוח המאסף הטורקי ליד צמיל. כוחות הפרשים כבשו את הכפר ב-11 בנובמבר, אך לא היו מסוגלים להתקדם עוד עקב אש ארטילרית טורקית עזה שנמשכה לכל אורך היום. ב-12 בנובמבר, ערך אלנבי הכנות לקרב ביום המחרת. הוא הורה לדיוויזיה ה-52 לתקוף ולהרחיב את עמדותיה לאורך נחל לכיש באגפו הימני של הצבא הטורקי. כשהוא מתוגבר בשתי בריגדות נוספות, הוא הורה לדיוויזיית הרוכבים האוסטרלית להתקדם לכוון תל א-צאפי, שם הם נתקלו במתקפת נגד נחושה של הטורקים. התקפת נגד זו אילצה את הדיוויזיה הרכובה לסגת מהשטח שנכבש באותו יום וקו החזית נכנס לקיפאון ליד צמיל. בבוקר המחרת, לאחר הקרב על גבעות מע'אר, נכבש צומת דרכים ובמהלך הימים הבאים נמצאו כפרים נוספים נטושים. בבוקרו של ה-14 בנובמבר הסתערה בריגדת הרובאים הרכובים הניו זילנדית מול כוח מאסף טורקי נחוש ומחופר היטב בקרב עיון קרא. לחימה עזה מול דיוויזיית חיל הרגלים השלישית הטורקית נמשכה כל אותו אחר הצהריים. אף על פי שהאיום עליהם היה רציני, נחלה בסופו של דבר דיוויזיית הרובאים הרכובה הניו זילנדית ניצחון והצליחה לכבוש את יפו יומיים לאחר מכן.

הקרב על גבעות מע'אר התנהל ב-13 בנובמבר והשתתפו בו הדיוויזיות ה-52 וה-75 במרכז, דיוויזיית הרוכבים האוסטרלית באגף הימני ודיוויזיית הרוכבים של אנזא"ק באגף השמאלי. הקרב התנהל בשני שלבים שבהפוגה שביניהם התקדמה הארטילריה. בעקבות ההסתערות המוצלחת של הפרשים על הרכס, שני כפרים מבוצרים חיוניים נכבשו על ידי יחידות של הדיוויזיה ה-52. ניצחון זה הוביל לכיבושו של צומת הרכבות החיוני בין יפו לבין ירושלים.

הלחימה בסביבת ירושלים

ערך מורחב – כיבוש ירושלים בידי הבריטים

הקרבות הבאים בהשתתפות הכוחות האוסטרלים היו שני קרבות שהתנהלו בהרי יהודה: הקרב על נבי סמואל שהתנהל בין ה-17 ל-24 בנובמבר וההגנה על ירושלים בין ה-26 לבין ה-30 בדצמבר. זאת במקביל לקרב צליחת מעברות הירקון שהתנהל לאחר כיבוש יפו ב-16 בנובמבר ושיאו היה בצליחה השנייה והמוצלחת של הירקון ב-21-22 בדצמבר 1917. בסדרת קרבות זו השתתפו הגייסות ה-20 וה-21 של האימפריה הבריטית וגיס הרוכבים המדברי שלחמו מול הארמייה השביעית של הצבא העות'מאני בגזרת הרי יהודה ומול הארמייה השמינית בגזרה שמצפון ליפו.

לאחר סדרה של מתקפות נגד בסופו של חודש נובמבר ובתחילתו של חודש דצמבר, פינתה הארמייה השביעית את ירושלים. לקראת סוף נובמבר הצליחו כוחות האימפריה הבריטית לדחוק את רגליים של הטורקים למרחק ניכר הן מיפו והן מירושלים. קו הגנה חזק שנקרא קו שתי העוג'ות, התייצב ונותר עד ספטמבר 1918. הקו השתרע מנקודה צפונית לשפך הירקון ועד לכפר עוג'ה א-תחתא שמצפון ליריחו. השטח שבשליטת הבריטים התרחב עם כיבוש יריחו בפברואר ועם אבטחת השטח שבסמוך לים המלח.

הכוחות הרכובים האוסטרלים לקחו חלק בקרב על גבעות מע'אר ובכיבוש ירושלים. כוחות מהדיוויזיה הרכובה האוסטרלית היו כוחות הפרשים הראשונים שנכנסו לירושלים בדצמבר 1917.

עבר הירדן

במרץ ובאפריל 1918, לקחו הכוחות הרכובים האוסטרלים והניו זילנדים וכוחות חיל הרגלים הבריטים, חלק בשתי פשיטות ממזרח לנהר הירדן לכיוון עמאן ולסלט. אף על פי שפשיטות אלה לא היו מוצלחות, הן גרמו למפקדים הטורקים להאמין שהמאמץ העיקרי של הבריטים יהיה לאורך נהר הירדן, אף על פי שלמעשה הוא היה במישור החוף.

לפני תחילתם של מבצעים אלה, היה צורך לכבוש את האזור שממזרח לירושלים ואת בקעת הירדן עד ליריחו. ההתקפה על דיוויזיות חיל הרגלים ה-26 וה-53 העות'מאניות בוצעה על ידי הדיוויזיה ה-60 הבריטית ועל ידי הדיוויזיות הרכובות של אנזא"ק ב-19 בפברואר. ביום המחרת נכבשה טאלת א-דום שעל הדרך היורדת מירושלים ובערבו של אותו יום נכבשו ואדי פארה ונבי מוסא. ב-21 בפברואר נכבשה יריחו על ידי שתי דיוויזיות של חיל המשלוח המצרי.

סיום המערכה

חיילים אוסטרלים בעת כיבוש טבריה, ספטמבר 1918

בספטמבר 1918, בשלב האחרון של המערכה על ארץ ישראל, השתתפו שתי דיוויזיות של הכוחות הרכובים האוסטרלים וכן סיירת הרכבים הקלים הראשונה וטייסת 1 של "כוחות התעופה האוסטרלים" (Australian Flying Corps- AFC), בקרב מגידו, שהתנהל ב-28 בספטמבר והיווה ניצחון בריטי מכריע, שבו נשבו 70,000 חיילים טורקים. גיס הרוכבים המדברי תקף לאורכה של רמת הגולן וב-29 בספטמבר הוא ניתק את המבואות הצפוניים והצפון-מערביים של דמשק. ב-30 בספטמבר פגעו הפרשים הקלים האוסטרלים באופן קשה בראש הטור שמנה 20,000 חיילים טורקים וגרמנים כאשר הם ניסו לסגת מערב דרך ערוץ נהר ברדה. הכוחות האוסטרלים היו הראשונים להיכנס לדמשק, שנפלה ב-1 באוקטובר. לאחר התקדמות של 300 ק"מ נוספים נכבשה חלב ב-25 באוקטובר. ממשלת טורקיה חתמה על שביתת נשק ב-28 באוקטובר 1918 ובמסגרת הפסקת האש של מודרוס שנחתמה ב-30 באוקטובר, הסתיים מצב הלוחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין מדינות ההסכמה.

בעקבות חתימת שביתת הנשק, התכנסה הדיוויזיה הרכובה האוסטרלית למחנה בטריפולי שבלבנון והדיוויזיה הרכובה של אנזא"ק, שנשאה בנטל הלחימה בכל ימי המערכה, סבלה קשות ממלריה ומשפעת בשהותה בבקעת הירדן. תפקידם של החיילים האוסטרלים במערכה על סיני וארץ ישראל זכה מאוחר יותר להכרה בחשיבותו מפיו של הפילדמרשל אדמונד אלנבי, שהיה המפקד העליון של כוחות ההסכמה במזרח התיכון.

החזית המערבית

ערך מורחב – החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה

במרץ 1916, הועברו יחידות חיל הרגלים של ה-AIF ממצרים לאירופה כדי להשתתף בלחימה בחזית המערבית. בתחילה הם אורגנו בשני גייסות, "גיס אנזא"ק הראשון" (I ANZAC Corps) ו"גיס אנזא"ק השני" (II ANZAC Corps), לצד "הדיוויזיה הניו זילנדית". אך ב-1 בנובמבר 1917 אוחדו הדיוויזיות האוסטרליות ל"גיס האוסטרלי" (Australian Corps). הדיוויזיה השנייה הייתה הראשונה שהגיעה לצרפת ולאחריה הדיוויזיה הראשונה ומאוחר יותר, ביוני 1916 עזבו הדיוויזיות הרביעית והחמישית את מצרים. הדיוויזיה השלישית הייתה האחרונה להגיע לאחר שהוקמה באוסטרליה במרץ 1916 והועברה לאנגליה ביולי לאימונים לפני שליחתה לצרפת בדצמבר.

חיילי היחידות הללו לא היו האוסטרלים הראשונים ששירותו בחזית המערבית. בית חולים התנדבותי אוסטרלי הוקם באנגליה כבר באוגוסט 1914 על בסיס אוסטרלים תושבי בריטניה. כל בעלי המקצוע הרפואיים היו אוסטרלים ואף על פי שלנשים לא הותר לשרת כרופאות, אחיות כן התקבלו. היחידה עברה לצרפת באוגוסט 1914 והחל מאוקטובר היא הוצבה בוימרו, שם הצטרף אליהם "בית החולים הכללי השני" ביוני 1916. ביולי 1916 נקלט בית החולים ההתנדבותי האוסטרלי בצבא הבריטי.

עם הגעתה של הדיוויזיה הראשונה, היא התאחדה מחדש עם היחידה הממוכנת שלה. בספטמבר 1914, החליט הצבא לספק אמצעי תובלה ממוכנת לדיוויזיה הראשונה והקים פלוגה אחת בניו סאות' וילס ואחת בוויקטוריה. היו אלה שתי היחידות הממוכנות הראשונות אי פעם בצבא אוסטרליה. כמעט 20 כלי רכב נרכשו ושתי היחידות הפליגו ממלבורן למצרים ב-22 בדצמבר 1914. לרוע המזל, כלי רכב במשקל של יותר מ-5 טון לא הורשו לנוע בקהיר, שכן רוב הגשרים בעיר לא היו מסוגלים לשאת את משקלם ואילו משקלם של רכבי היחידה עלו על 7 טון. לפיכך, הוסדר שהם ימשיכו לאנגליה ולשם הם הגיעו ב-15 בפברואר 1915. הם אוכסנו שם באוהלים במישור סולסברי ושימשו להובלת חצץ לכבישים לפני שנשלחו לצרפת ביולי 1915.

קבוצה נוספת של אוסטרלים הגיעה לצרפת לפני גיס אנזא"ק הראשון. ביוני 1915 הוקמה "בריגדת ארטילריית המצור הראשונה" (1st Siege Artillery Brigade) בפיקודו של לוטננט קולונל וולטר קוקסן, מפקד הארטילריה של צבא אוסטרליה, לשירות בחזית המערבית. כמחצית מאנשי היחידה היו תותחנים קבועים בארטילריית חיל המצב. הבריגדה יצאה ממלבורן לאנגליה ב-17 ביולי 1915 ונחתה בצרפת ב-27 בפברואר 1916. "סוללת המצור ה-54" צוידה בתותחי הוביצר 8 אינץ' ו"סוללת המצור ה-55" צוידה בתותחי הוביצר 9.2 אינץ'.

ב-7 באפריל, תפס גיס אנזא"ק הראשון עמדות בגזרה שקטה מדרום לארמונטייר, שכונתה "המשתלה" (Nursery). במשך השנתיים וחצי הבאות, הסבבים הקבועים ליציאה מהקו ולכניסה אליו, נקטעו במספר קרבות ראשיים, שבהם זכו האוסטרלים במוניטין ראוי לציון.

הבסיס בבריטניה

עם העברת רוב חיילי ה-AIF לצרפת, הועתק בסיסו הראשי של החיל לבריטניה. רוב יחידות האימונים הועברו למישור סולסברי והוקמו מרכזי אחסנה בפרהם דאון, ברולסטון, בלרקהיל ובטידוורת'. עם הגעתה, הועברה גם הדיוויזיה השלישית למחנות באזור זה. מחנות החלמה, שבהם שהו הפצועים עם שובם מבתי החולים לפני שליחתם חזרה ליחידותיהם, הוקמו בפרהם דאון, בווימות', בוול ובוורגרט. מחנות מעבר לחיילים שהועברו מבריטניה לצרפת הוקמו באטפלה. ביוני 1917, הועברו מחנות אלה הוחלפו עם הקנדים בתמורה למחנות סביב ללה הבר, וכך קוצר זמן הנסיעה ממישור סולסברי. מפקדת ה-AIF הוקמה ברחוב הורספרי בלונדון וקולונל אנדרסון מונה להיות המפקד שלה.

הקרב על הסום

ערך מורחב – הקרב על הסום

מהאוסטרלים נחסכה החוויה הקשה של ההשתתפות ביום הראשון של הקרב על הסום. עם זאת, בתוך שלושת השבועות של תחילת המתקפה של מדינות ההסכמה, היו כבר ארבע דיוויזיות של ה-AIF מעורבות בלחימה. רק הדיוויזיה השלישית לא לקחה חלק בקרב, עקב כך שהיא הגיעה מאוסטרליה לבריטניה זמן קצר לפני כן. הדיוויזיה החמישית, שהוצבה באגף השמאלי של הטריז, הייתה הראשונה להשתתף בלחימה בקרב פורמל ב-19 ביולי 1916 וספגה 5,533 קורבנות ביום אחד.

הדיוויזיה הראשונה נכנסה לקו החזית ב-23 ביולי ולקחה חלק בתקיפה בפוזייר. בשלב הראשון הם הצליחו לעמוד מול העמדות הגרמניות באבדות מועטות יחסית, אך לאחר שהגרמנים התאוששו, הם כיוונו ארטילריה כבדה על העיירה וגרמו לאבדות כבדות. בעת בה הוחלפה הדיוויזיה הראשונה בדיוויזיה השנייה ב-27 ביולי נמנו כבר 5,286 אבדות. יומיים לאחר שלקחה הדיוויזיה השנייה על עצמה את האחריות על הגזרה, היא מצאה את עצמה בעיצומו של קרב שתוכנן בחופזה, שכתוצאה ממנו נגרמו אבדות נוספות כאשר הגרמנים הבחינו בהערכות האוסטרלים והמטירו עליהם את כל כובד הארטילריה שלהם ואת אש מכונות הירייה שלהם. מתקפה נוספת שוגרה ב-4 באוגוסט, ועל אף שהיא נחלה הצלחה, היא עלתה במחיר של כמעט 7,000 חללים ולמחרת היום שוחררה הדיוויזיה מהאחריות לקו.

בעקבות המתקפה על פוזייר, נקראו האוסטרלים לתקוף באוגוסט את חוות מוקה. כל שלוש הדיוויזיות של גיס אנזא"ק הראשון היו שותפות למאמץ ליצור פריצה בקווים הגרמנים מעבר לטיפוואל שמצפון לפוזייר. משימת ההתקדמות הראשונית הוטלה על הדיוויזיה הרביעית ב-10 באוגוסט, שכבר סבלה 1,000 אבדות במהלך בלימת מתקפת הנגד הגרמנית, אך בקרב שהתנהל לאחר מכן היא איבדה מספר גדול פי שלושה של חיילים מפגזי הארטילריה הגרמנית ומצאה את עצמה נדחקת לחזית של פחות מ-1.5 ק"מ, שכנגדה היו הגרמנים מסוגלים לרכז את רוב משקלה של ההגנה שלהם. שלוש מתקפות נוספות בוצעו במהלך שלושת השבועות הבאים, כשהאוסטרלים נלחמו לאורכו של אזור הכפר ספוג פגזי הארטילריה ולאחר מכן אולצו שוב לסגת עקב ריכוז ההפגזה הארטילרית הגרמנית. שתי הדיוויזיות האחרות של גיס אנזא"ק הראשון היו במצב מעט יותר טוב יחסית במתקפות אלו ובסיומו של סבב לחימה זה הסתכמו האבדות האוסטרליות בלחימה בקרב מוקה ב-6,300 איש.

עם התמשכות הקרב על הסום, הובא הגיס הקנדי והחליף את ה-AIF כדי שזה יוכל לסגת ולהתארגן מחדש, לאחר שספג 23,000 אבדות במהלך 45 ימים בהם הם השתתפו בקרב. הדיוויזיה החמישית נפגעה בצורה כה קשה, עד שהיא איבדה באופן כה משמעותי את כושר הלחימה שלה ורק באוקטובר היא הייתה מסוגלת לשוב לחזית ולהצטרף לדיוויזיות הראשונה, השנייה והרביעית בלחימה ליד פלר.

קרב בולקור

במרץ 1917 דחקו שני כוחות פשיטה מיוחדים (flying columns) מהדיוויזיות השנייה והחמישית את הגרמנים בחזרה אל קו הינדנבורג וכבשו את העיירה בפום. ב-11 באפריל, תקפו הבריגדות ה-4 וה-12 של הדיוויזיה הרביעית את קו הינדנבורג במסגרת קרב בולקור הראשון. הקרב היה הרה אסון ובו נהרגו מעל 3,000 חיילים ו-1,170 נפלו בשבי הגרמני.

ב-15 באפריל הוכו הדיוויזיות הראשונה והשנייה במסגרת מתקפת נגד גרמנית שהחלה עם שחר ליד העיירה לניקור. באמצעות כוח שמנה 23 גדודים ניסו הגרמנים לנצל את החולשה של צבאות ההסכמה בעקבות המתקפה הבריטית באראס. בתחילה נאלצו האוסטרלים לנטוש את העיר לטובתם של הגרמנים ובמהלכו של תהליך זה אבדו כמה סוללות ארטילריה, אך בשעה 7:00 בבוקר, שוגרה מתקפת נגד מוצלחת על ידי ארבעה גדודים אוסטרלים וכתוצאה מכך העיירה נכבשה מחדש וקני הארטילריה הושבו להם.

מאוחר יותר, ב-3 במאי, לקחו הבריגדות החמישית והשישית של הדיוויזיה השנייה חלק בקרב בולקור השני, בו הם הצליחו ללכוד חלקים מקו הינדנבורג ובסופו של דבר עלה בידם להחזיק בהם עד אשר הם הוחלפו על ידי כוחות הדיוויזיה הראשונה. ב-7 במאי החליפה הדיוויזיה החמישית את הדיוויזיה הראשונה והיא נותרה שם עד לסיום הקרב באמצע חודש מאי.

הקרב, שהסתיים בניצחון למדינות ההסכמה, גבה מה-AIF מחיר של 7,482 אבדות ובסופו של דבר בוטלה התוכנית להרחיב אותו בדיוויזיה שישית.

קרב מסין

ערך מורחב – קרב מסין

ב-7 ביוני 1917, יחד עם שני גיסות בריטים, פתח הגיס השני של אנזא"ק, כולל הדיוויזיה השלישית האוסטרלית, הדיוויזיה ה-25 הבריטית והדיוויזיה הניו זילנדית, בנוסף לדיוויזיה הרביעית האוסטרלית, במבצע בפלנדריה שבדרום בלגיה, ליד הכפר מסין. מטרת הקרב הייתה לחסל טריז שהתפתח בקו החזית מדרום לאיפר ואפשר לגרמנית לקיים תצפיות מרכס וויטשט-מסין ולאיים באש על השטחים שדרכם תכננו הבריטים לשגר מתקפה על איפר בהמשך אותה שנה.

המתקפה החלה בפיצוץ של חומרי נפץ במשקל של 450 טונות שהוטמנו מתחת לרכס מסין בתוך 19 מנהרות נפרדות והרסו באופן מוחלט את תעלות המגן הגרמניות. בעקבות הפיצוץ, הצליחו צבאות ההסכמה להתקדם ללא התנגדות מצדם, שכן הגרמנים היו המומים מדי והמורל שלהם היה ירוד כדי לבלום את המתקפה. עם זאת, לא הכול התנהל כמתוכנן מבחינתם של האוסטרלים. הדיוויזיה השלישית, בפיקודו של מייג'ור גנרל ג'ון מונש, סבלה אבדות כבדות כאשר הופעל נגדם גז פוסגן ונורו עליהם פגזים בעת התקדמותם לעמדת הפתיחה של הקרב, אך הדיוויזיה עדיין הצליחה לתפוס את עמדותיה עד לתחילת הקרב. מתקפת נגד גרמנית חזקה שוגרה למחרת היום, ושוב גובתה בהפגזה ארטילרית כבדה. עם זאת, התנופה לא נעצרה והכוחות התקדמו דרך מצדיות הבטון שהגרמנים הקימו והמשיכו עד שמטרות הלחימה הושגו.

אבדות האוסטרלים בקרב זה הסתכמו בכמעט 6,800 הרוגים. ב-2 ביולי 1917 נהרג מייג'ור גנרל הולמס מרסיס פגז כאשר השקיף על שדה הקרב במסין יחד עם ראש ממשלת ניו סאות' ויילס, ויליאם הולמן.

קרב פשנדל

ערך מורחב – קרב פשנדל

בין ספטמבר לנובמבר 1917 לקח גיס אנזא"ק הראשון חלק במספר פעולות סביב לאיפר שבבלגיה, בעת שכוחות ההסכמה פתחו במערכה ללכוד את מישור גילוולט. כל הפעולות הללו יחדיו נודעו כקרב פשנדל (או קרב איפר השלישי), אף על פי שבפי האוסטרלים הם כונו על שמות המקומות בהם הם השתתפו בקרבות: דרך מנין, יער פוליגון, ברודסינד, פולקאפל ופשנדל.

גיס אנזא"ק הראשון נכנס לקרב שישה שבועות לאחר תחילתו וב-16 בספטמבר, לאחר שצעדו דרך איפר בלילה הקודם, התמקמו הדיוויזיות הראשונה והשנייה בתעלות על הרכס הראשי ביער גלנקורס. ההתקפה הראשונה החלה ב-20 בספטמבר בדרך מנין, שם נחלו האוסטרלים הצלחה בהשגת המטרות מול האויב במחיר של 5,000 הרוגים. ב-26 בספטמבר, תקפו הדיוויזיות הרביעית והחמישית ולכדו את יער פוליגון. ב-4 באוקטובר בוצעה מתקפה מוצלחת נוספת על רכס ברודסינד, שם היו מעורבות בלחימה ארבע דיוויזיות אוסטרליות שלחמו כתף אל כתף מול מתקפת הנגד הגרמנית ששוגרה בו זמנית עם המתקפה האוסטרלית. התוצאה הייתה מוצלחת מבחינת האוסטרלים וקו החזית הגרמני נפרץ בעקבות מתקפות חוזרות כנגד הביצורים הגרמנים והרכס נכבש.

שתי המתקפות הראשונות היו מוצלחות וכאשר מפקדי צבאות ההסכמה החלו להאמין שפריצת דרך אפשרית, שוגרו מתקפות נוספות בפולקאפל ב-9 באוקטובר ובפשנדל ב-12 באוקטובר, למרות גשם כבד שירד והפך את האדמה לשטח בוץ טובעני. שתי המתקפות נדונו בסופו של דבר לכישלון, עם אבדות כבדות והכוחות שקעו בבוץ ועם שוך הקרב, הוחלט שהגיעה השעה להסיג את הכוחות האוסטרלים מקו החזית. מהלך זה הושלם ב-14 בנובמבר 1917. במהלך שמונת השבועות של הקרבות סביב לאיפר, ספגו הכוחות האוסטרלים 38,000 הרוגים.

מתקפת האביב

ערך מורחב – מתקפת האביב

ב-21 במרץ 1918, כשהוא מעודד מנפילתה של האימפריה הרוסית, שיגר הצבא הגרמני את מתקפת האביב כנגד מדינות ההסכמה עם עוצמה מדהימה של 63 דיוויזיות בחזית שאורכה היה 110 ק"מ. כאשר צבאות ההסכמה החלו לסגת כנגד כוחה העצום של המתקפה, מיהרו הדיוויזיות השלישית והרביעית האוסטרליות ב-25 במרץ דרומה לאמיין, שם הם החזיקו את קו החזית במסין.

המתקפה הגרמנית נמשכה ברמות משתנות של עוצמה במשך חמשת החודשים הבאים ובמהלך זמן זה, כל חמש הדיוויזיות של ה-AIF שהיו בצרפת היו מעורבות בלחימה בניסיון לבלום את ההתקדמות הגרמנית, שהצליחה להשתלט על שטחים נרחבים ובשלב מסוים נראה היה שהגרמנים עומדים לפני ניצחון, כאשר במאי עמדו כוחותיהם במרחק של 80 ק"מ מפריז. בכל התקופה הזו, היו האוסטרלים מעורבים בסדרה של פעולות בדמקור, במורלנקור, בוילר-ברוטונה, ביער הנגרד, בהזנברוק ובהאמל.

מבין כל הפעולות הללו, האחרונה, שהתנהלה בהאמל ב-4 ביולי 1918 היא אולי הבולטת שבין כולן. אף על פי שהפעולה הייתה יחסית שולית בהיקפה בהשוואה לקודמותיה, היא תיזכר בשל העובדה שהיא הייתה הפעולה המתוכננת הראשונה שתוכננה ובוצעה על ידי המפקד שזה מכבר התמנה לגיסות האוסטרלים, לוטננט גנרל ג'ון מונש ומאז היא הייתה מופת ודוגמה לביצועה של מתקפה משולבת מוצלחת.

באמצעות שימוש במטוסים, בארטילריה, שריון וחיל רגלים, המתקפה הסתיימה תוך 93 דקות. המתקפה השיגה את מטרותיה ליישור קו החזית של צבאות ההסכמה וכיבוש העיירה האמל. האוסטרלים קידמו את קו החזית בכמעט 2 ק"מ לאורך 6.5 ק"מ ובמהלך פעולה זו שבו כ-1,600 שבויים גרמנים ולקחו שלל של 200 מכונות ירייה, מרגמות ונשק אנטי-טנקי. אבדות האוסטרלים הסתכמו ב-1,062 הרוגים.

מתקפת מאה הימים

ערך מורחב – מתקפת מאה הימים

המאמץ האחרון של הגרמנים לנחול ניצחון במלחמה הגיע באמצע יולי, שלאחריו מכן היה פרק זמן קצר של רגיעה, שבמהלכה קיימו האוסטרלים סדרה של פעולות מוגבלות לתפישת חלקים מקו החזית הגרמני. פעולות אלו נודעו בכינוי "החדירות השקטות" והיו שילוב בין מתקפות פתע לבין סיורים. הצלחתן של פעולות אלו נסמכה על מנהיגותם ויוזמתם של המפקדים הזוטרים ועל יכולותיהם של החיילים ליישם עקרונות של ירי ותמרון. הפוגה זו לא ארכה זמן רב ועד מהרה היו צבאות ההסכמה מוכנים לשיגור המתקפה הבאה, שנודעה בשם מתקפת מאה הימים, שהביאה בסופו של דבר לסיומה של המלחמה.

המתקפה החלה ב-8 באוגוסט 1918, כאשר 20 דיוויזיות של צבאות ההסכמה, כולל ארבע דיוויזיות אוסטרליות הכו את הגרמנים בקרב אמיין. באמצעות שילוב של שיטות לוחמה שפותחו קודם לכן בהאמל, השיגו כוחות ההסכמה הישגים טריטוריאליים שלא היו כדוגמתם מתחילת המלחמה. בגזרת הלחימה של האוסטרלים, היוו בתחילה הדיוויזיות הרביעית והחמישית את ראש החץ של תנועת ההתקדמות, לפני שהדיוויזיות השנייה והשלישית התקדמו לאורך שלושה ק"מ נוספים להבטיח את מטרות המשנה של המתקפה. המתקפה הייתה כה מוצלחת, עד כי מאוחר יותר היא תוארה על ידי הגנרל הגרמני, אריך לודנדורף, כ"יום השחור" של צבא גרמניה.

לאחר מכן התנהלה המתקפה של צבאות ההסכמה במשך ארבעת החודשים הבאים, ממש עד לסוף המלחמה. במהלך הקרב השני על הסום נלחמו הגיסות האוסטרלים בליהון, באטינהם, בפרויאר, בשוגינה ובמונט-סנט-קונטן, לפני שהם לקחו חלק בפעולה האחרונה שלהם במלחמה ב-5 באוקטובר במונטברן. אבדות האוסטרלים במהלך קרבות אלו היו כבדות במיוחד והיו משולבות בהפסקת התגבורות שהגיעו מאוסטרליה. משמעות דחיית ההצעה להנהגתו של גיוס חובה ושחרורם של כל אלה ששרתו מאז 1914, הייתה שהתארכותה של המלחמה הייתה מעבר לכוחותיו של ה-AIF. כתוצאה מכך, בשיאה של המתקפה, הוחלט לפרק שלושה גדודים, ה-36, ה-47 וה-52, כדי לתגבר יחידות אחרות. הפעולה במונטברן הייתה האחרונה מאלו שבוצעו על ידי הכוחות האוסטרלים במלחמה וכאשר הוכרזה שביתת הנשק ב-11 בנובמבר 1918, הם כבר היו מחוץ לחזית.

זירות אחרות

עם סיום המלחמה שהו 92,000 חיילים אוסטרלים בצרפת, 60,000 באנגליה ו-17,000 במצרים, בארץ ישראל ובסוריה. מספר קטן של חיילים שירתו בזירות אחרות. כוחות אוסטרלים מ"יחידת האלחוט האוסטרלית הראשונה" (1st Australian Wireless Signal Squadron), סיפקו שירותי קשר לכוחות הבריטים במהלך המערכה במסופוטמיה. הם השתתפו במספר קרבות, כולל כיבוש בגדאד במרץ 1917 והקרבות ברמאדי בספטמבר אותה שנה.

בעקבות המהפכה הרוסית ב-1917, קרסה החזית הקווקזית וכך נותר מרכז אסיה פתוח לצבא הטורקי. כוח מיוחד, שנודע בשם "דנסטרפורס" (Dunsterforce, על שם מפקדו, מייג'ור גנרל ליונל דנסטרוויל), הוקם מלקט של קצינים ונגדים בריטים, שעליהם הוטל לארגן את שרידי הכוחות הרוסים הצבאיים או האזרחיים שהיו מוכנים להילחם נגד הטורקים. כ-20 קצינים אוסטרלים שירתו בכוח זה במערכה בקווקז ויחידה אחת תחת פיקודו של קפטן סטנלי סאביג', תרמה תרומה משמעותית באבטחתם של אלפי פליטים אשורים.

אחיות אוסטרליות איישו ארבעה בתי חולים בריטיים בחזית המקדונית ועשרה בתי חולים בהודו.

פעולות כוחות התעופה האוסטרלים

"כוחות התעופה האוסטרלים" (The Australian Flying Corps – AFC) הוקמו במרץ 1914 ועד מהרה הם נשלחו לפעול בגינאה החדשה הגרמנית באמצעות מטוס B.E.2 אחד על צוותו שסופחו ל"חיל המשלוח הימי והצבאי האוסטרלי", אף על פי שהמושבה נכנעה עוד קודם לפריקתו של המטוס. הטיסות המבצעיות הראשונות לא התקיימו עד ה-27 במאי 1915, כאשר "מחצית הגף המסופוטמי" (Mesopotamian Half-Flight) נקרא לסייע לצבא הודו הבריטית בהגנה על מאגרי הנפט הבריטים בשטחים שכיום מהווים את עיראק. מאוחר יותר השתתפו כוחות התעופה בפעילות במצרים, בארץ ישראל ובחזית המערבית במשך כל מהלך המלחמה. כשהם מאורגנים בארבע טייסות מבצעיות בצרפת ובמזרח התיכון ובארבע טייסות אימונים נוספות באנגליה, היו כוחות התעופה חלק מה-AIF. אף על פי שהתעופה הצבאית האוסטרלית הייתה עדיין בראשית דרכה, זהותם של כוחות התעופה האוסטרלים כחיל נפרד הייתה חשובה, שלא לומר יוצאת דופן. אלפי צוותי אוויר מדומיניונים אחרים, כמו ניו זילנד וקנדה, טסו במסגרת גיס התעופה המלכותי ובמסגרת שירות האוויר הימי המלכותי של בריטניה ובמסגרת היורש שלהם החל מה-1 באפריל 1918, חיל האוויר המלכותי, במהלך המלחמה, מבלי שרכשו לעצמם ניסיון פיקודי ומנהלי הנחוצים לחיל אוויר עצמאי. עם סיום המלחמה, היה לארבע הטייסות ניסיון קרבי, 460 קצינים ו-2,234 בעלי דרגות אחרות שירתו בכוחות התעופה האוסטרלים ובנוסף, 200 אוסטרלים שירתו בצוותי האוויר של כוחות התעופה הבריטים. על הנפגעים של החיל נמנו 175 הרוגים, 111 פצועים, 6 נפגעים מגז ו-40 שבויים. כוחות התעופה האוסטרלים פורקו ב-1919 והוחלפו בגיסות האוויר האוסטרלים (Australian Air Corps) שב-1921 היו לחיל האוויר המלכותי האוסטרלי.

מחצית הגף המסופוטמי

מחצית הגף המסופוטמי (The Mesopotamian Half-Flight), שהייתה ידועה גם כ"מחצית הגף האוסטרלית" (Australian Half-Flight), הייתה היחידה הראשונה של כוחות התעופה האוסטרלים שלקחה חלק בפעילות מבצעית. ב-8 בפברואר 1915, קיבלה ממשלת אוסטרליה בקשה מהמושל הודו לסיוע אווירי במלחמה נגד הטורקים (אזור מסופוטמיה נמצא תחת שליטת השלטון הבריטי בהודו). כוחות התעופה האוסטרלים היו עדיין בתהליך הקמה והיו מסוגלים להקצות צוותי אוויר וקרקע רק כדי לאיש מחצית גף. לפיכך נקראה היחידה בשם מחצית הגף המסופוטמי ולמפקדה נתמנה קפטן הנרי פטר. חיל המשלוח של כוחות התעופה הפליג לבומביי וב-20 באפריל 1915 הוא הפליג לבצרה, לשם הוא הגיע בסוף מאי. כשברשותה כלי טיס בלתי אמינים כמו מטוסי הקאודרון, מוריס פרמן ומרטינסייד, סבלה היחידה משיעור התשה גבוה, כשהיא מאבדת שני טייסים הרוגים ושישה שבויים מתוך תשעה בלבד. הגעתן של תגבורות אפשרה את הקמתה של הטייסת ה-30 של גיס התעופה המלכותי, אך בנובמבר 1915, רק טייס אחד מהכוח המקורי שרד. הטייסת עסקה בעיקרה במשימות סיור בלתי חמושות, אף על פי שמאוחר יותר חומשו המטוסים בפצצות במשקל 4.1 ק"ג. באוקטובר, הפגיזו שלושה מטוסים אוסטרלים שבט ערבי שהיה ידוע בעוינותו, בניסיון בלתי מוצלח להביא לידי כניעתו. במהלך המצור על כות, הטיל הטייס האוסטרלי האחרון במסופוטמיה, קפטן הנרי פטר בעצמו, אספקה לחיל המצב. כאשר נכנעה כות, נפלו בשבי אנשי צוות הקרקע של כוחות התעופה האוסטרלים שהוצבו במקום, שבעה מתוכם מתו לאחר מכן בשבי. פטר הטיס את מטוס השורטהורן האחרון שנותר למצרים ב-7 בדצמבר 1915, שם הוא התאחד מחדש עם הטייסת הראשונה של כוחות התעופה האוסטרלים, ובכך ציין את סיום פעילותה של מחצית הגף המסופוטמית.

כוחות התעופה האוסטרלים במזרח התיכון

בסוף 1915 החלו כוחות התעופה האוסטרלים להשלים את איושן של הטייסות המלאות. על פי בקשת הבריטים הועברה טייסת 1 למצרים עם 28 קצינים ו-195 בעלי דרגות אחרות, שם הם צוידו בכלי טיס בריטים, כולל B.E.2 ומרטינסייד G-100. הטייסת פעלה מהליופוליס, מארץ ישראל ומסוריה במשך השנתיים הבאות וסייעה לכוחות הקרקע בכל הקרבות החשובים במערכה על ארץ ישראל כנגד הטורקים. משימות הטייסת כללו סיורים אווירי, הפגזת עמדות אויב, קישור ותצפיות ארטילריות. הם גם היו מעורבים בקרבות אוויר-אוויר עם מטוסים גרמנים ובזירה זו התוועדו הטייסים האוסטרלים לראשונה לנשק אנטי-אווירי. הטייסת צוידה מחדש ב-1917 במטוסי B.E.2.a, R.E.8, ומרטינסייד G102. ב-1918 הוחלפו דגמים אלו במטוסי קרב מדגם בריסטול F.2. בתקופה זו התבלט לוטננט פרנק יוברט מקנמרה, שעוטר בצלב ויקטוריה על חילוצו של טייס אוסטרלי אחר שמטוסו הופל לקרקע מאש נגד מטוסים והוא נאלץ לנחות בקרבת העמדות הטורקיות ב-20 במרץ 1917. טייסת 1 לקחה גם חלק בפעולות בוואדי פארה ב-21 בספטמבר 1918 כחלק מקרב מגידו, שם הוכתה הארמייה השביעית הטורקית על ידי הכוח האווירי של הבריטים.

כוחות התעופה האוסטרלים בחזית המערבית

מטוס SE5 של כוחות התעופה האוסטרלים בצרפת, 1918

טייסות נוספות של כוחות התעופה האוסטרלים הוקמו לצורך שירות בחזית המערבית. טייסת 2, טייסת 3 וטייסת 4 הגיעו לצרפת בין אוגוסט לדצמבר 1917. טייסת 2, שהייתה מצוידת במטוסי DH.5, השתתפה בהמשך בקרב קמברה שהתנהל בנובמבר 1917, וביצעה משימות סיור, הפצצות קרקעיות והפגזת כוחות ועמדות אויב. האבדות היו כבדות, שכן 7 מתוך 18 כלי הטיס של הטייסת הופלו ושני טייסים נהרגו. טייסת 3, שהייתה מצוידת במטוסי RE8, הגישה סיוע אווירי במסגרת השלב הסופי של קרב פשנדל, וביצעה בעיקר משימות תצפית ארטילריות אוויריות. טייסת 4, שהייתה מצוידת במטוסי סופווית קאמל, הייתה האחרונה להגיע לצרפת והיא סופחה לארמייה הראשונה באזור לאנס. פעילות ראויה לציון של הטייסת במהלך חודש מרץ 1918, היה הקרב שנוהל כנגד מטוסים גרמנים, שעל אחד מהם פיקד מנפרד פון ריכטהופן ("הברון האדום") ובמסגרתו הופלו שני מטוסים גרמנים ומטוס אוסטרלי אחד. הגזרה שסביב ללאנס הייתה שקטה יחסית עד ה-21 במרץ, כאשר הגרמנים שיגרו את מתקפתם העיקרית וטייסת 4 הועסקה באופן נרחב בהפצצות מגובה נמוך כדי לסייע לדיוויזיה הרביעית האוסטרלית.

הטייסות האוסטרליות מילאו תפקיד מוגבל בהתקדמות צבאות ההסכמה באמיין ב-8 באוגוסט 1918. טייסת 3 הועסקה במשימת סיור וקישור לסיוע כוחות הקרקע. הם גם ביצעו משימות רבות של צילום אווירי לצורך מיפוי ואיתור עמדות הארטילריה הגרמניות. במהלך תקופה זו הוצבו טייסות 2 ו-4 באזור איפר-אראס והיו מעורבות במשימות סיור ובפשיטות על מסילות ברזל בקרבת ליל. עם נסיגתם של הגרמנים במהלך ספטמבר, היה על הטייסות לחץ קשה לשמור על כשירותן. ללא קשר לכך, טייסת 4 לקחה חלק, בפעולה שאולי הייתה המרהיבה ביותר, בשבועות האחרונים של המלחמה. ב-29 באוקטובר, נתקלו 15 מטוסי סופווית' סנייפ ביותר מ-60 מטוסי פוקר גרמנים, במה שהתפתח להיות אחד מקרבות האוויר הגדולים במלחמה. ידם של האוסטרלים הייתה על העליונה ו-10 מטוסים גרמנים הופלו לעומת מטוס אוסטרלי אחד שהופל ומספר מטוסים נוספים שניזוקו.

במהלך תקופת שהותם בחזית המערבית, השתתפו טייסות 2 ו-4 בעיקר במשימות קרב, בעוד שטייסת 3 ביצעה בעיקר משימות סיור. טייסת 4 הייתה לטייסת הקרב המוצלחת ביותר בצרפת, שבמאזן ההפלות שלה היו 199 מטוסי אויב, בעוד שלזכותה של טייסת 2 נזקפו 185 הפלות. סך כל האבדות של הטייסות האוסטרליות בחזית המערבית הסתכמו ב-78 הרוגים, 68 פצועים ו-33 שבויים.

לאחר סיום המלחמה ב-11 בנובמבר 1918, הייתה טייסת 4 היחידה מבין הטייסות האוסטרליות שהוצבה במסגרת צבא הכיבוש הבריטי והיא הגיעה לגרמניה בדצמבר והוצבה בקלן. שלוש הטייסות האוסטרליות העבירו בסופו של דבר את כלי הטיס שלהן ואת ציודן לחיל האוויר המלכותי ובפברואר 1919 שבו לאוסטרליה, שם הן פורקו.

פעולות הצי המלכותי האוסטרלי

ערך מורחב – הצי המלכותי האוסטרלי

עם פרוץ המלחמה, כללה מצבת כלי השיט של הצי המלכותי האוסטרלי את סיירת המערכה, "אוסטרליה" (HMAS Australia), את הסיירות הקלות "סידני" (HMAS Sydney), "מלבורן" (HMAS Melbourne) ו"בריזביין" (HMAS Brisbane, שהייתה בבנייה), המשחתות "פאראמטה" (HMAS Parramatta), "יארה" (HMAS Yarra) ו"וארגו" (HMAS Warrego) והצוללות HMAS AE1 ו- HMAS AE2. שלוש משחתות נוספות היו בבנייה. הפלגה הייתה תחת פיקודו של אדמירל משנה סר ג'ורג' א. פאטי, קצין בריטי שתואר האבירות הוענק לו על סיפון ה"אוסטרליה" לפני הפלגתה לאנגליה ב-1913.

הפעולה הימית הראשונה במלחמה התנהלה לצורך סיוע לחיל המשלוח הימי והצבאי האוסטרלי, במהלך כיבושה של גינאה החדשה הגרמנית. החלק הימי של הכוח כלל את ה"אוסטרליה", ה"מלבורן", ה"סידני", את ה"וארגו" את הסיירת המוגנת "אנקאונטר" (HMAS Encounter) ואת הצוללת AE1. האבדה היחידה במהלך המערכה בגינאה החדשה הייתה היעלמותה של ה-AE1 ב-14 בספטמבר 1914, על שלושת קציניה ו-32 מלחיה.

הניצחון החשוב הראשון של הצי המלכותי האוסטרלי היה כאשר ה"סידני" הטביעה את הסיירת הקלה הגרמנית אמדן ליד חופי איי קוקוס ב-9 בנובמבר 1914. 4 אוסטרלים נהרגו בתקרית זו ו-12 נפצעו. ספינות הצי המלכותי האוסטרלי העניקו הגנה ימית במהלך הנחיתות בגליפולי והצוללת AE2 הסירה את ההסגר על הדרדנלים והטרידה ספינות טורקיות, אך מאוחר יותר הוטבעה בים מרמרה וצוותה נשבה.

ב-1915 נשלחו ה"סידני" וה"מלבורן" לאוקיינוס האטלנטי, שם הן שירתו לצדן של הפלגות של צפון אמריקה ושל איי הודו המערבית של הצי המלכותי, שעסקו בפעולות מעקב אחר כמויות גדולות של ספינות גרמניות שמצאו מקלט בנמלים אמריקאים נייטרליים עם פרוץ המלחמה. מצב זה נמשך עד ספטמבר 1916, כאשר שתי הסיירות הועברו אל הים הצפוני, שם הן הצטרפו ל"אוסטרליה" שסייעה לצי המלכותי הבריטי בסגר שהוא הטיל על צי הים הפתוח הגרמני.

במהלך תקופה זו המשיך הצי האוסטרלי לבצע משימות באוקיינוס השקט ובאוקיינוס ההודי. ב-1915, היו 74 ספינות גרמניות שמצאו מקלט בנמלים של איי הודו המזרחית ההולנדים. נוכחותם של ספינות אלו בקרבה לאוסטרליה ולנתיבי הספנות שקישרו אותה לבריטניה ולמזרח התיכון, הייתה למקור דאגה לצי האוסטרלי ובאמצע שנת 1915 נשלחו הסיירת "סייקי" (HMAS Psyche) והסלופ "פנטום" למפרץ בנגל כדי לבצע משימות סיור. באוקטובר אותה שנה, כוח של שלוש משחתות, יאכטה והסיירת "אנקאונטר" נשלחו למצר מקאסאר לחיפוש אחר בסיס תחמושת גרמני שדווח על קיומו באזור. במשימה זו לא נמצא דבר, אף על פי שכוח סיור זה גרם להפרעה למאמצים הגרמנים לבצע פעולות חתרניות במספר מושבות בריטיות.

במאי 1917 ביקשה ממשלת בריטניה את סיועה של ממשלת אוסטרליה בטיפול באיום ההולך והגדל מצדן של הצוללות הגרמניות. שש משחתות נשלחו כמענה לבקשה זו וביצעו לוחמה נגד צוללות במימי הים האדריאטי, ליד חופי ברינדיזי כחלק ממחסום אוטרנטו.

היחידה המעוטרת ביותר של הצי המלכותי האוסטרלי במלחמת העולם הראשונה הייתה "שיירת הגישור" (Royal Australian Navy Bridging Train), יחידת מילואים בפיקודו של לוטננט קומנדר לייטון ברייסגירדל, שהעניקה סיוע לבריטים במפרץ סולבה במהלך מערכת גליפולי על ידי הקמת רציפים ונמלים במפרץ. לאחר מכן שירתה היחידה במצרים ובארץ ישראל, לקחה חלק בתקיפה הימית על אל עריש ובקרב עזה הראשון, לפני שהיא פורקה ב-1917. במהלך המלחמה הסתכמו אבדות הצי המלכותי האוסטרלי ב-171 הרוגים (15 קצינים ו-156 מלחים) שמתוכם 6 קצינים ו-57 מלחים הושאלו מהצי המלכותי הבריטי.

העורף האוסטרלי

אף על פי שההתמקדות העיקרית של הכוחות הצבאיים של אוסטרליה במהלך מלחמת העולם הראשונה הייתה הפעילות באירופה ובמזרח התיכון, עדיין היה צורך בהחזקת כוחות באוסטרליה עצמה כדי למלא מספר משימות חשובות. אלמלא לקחו על עצמם את המשימות הללו כוחות המיליציה והצבא הסדיר, היה ה-AIF נאלץ לקחת אותן על עצמו.

בשלבים הראשונים של הגיוס, נקראו מספר גדודים של המיליציה לבצע משימות שמירה במתקני תשתית שנחשבו חיוניים למאמץ המלחמתי, כמו מפעלי תחמושת, מתקני תקשורת, מצבורי תחמושת ומרכזי תחבורה. 500 איש מרגימנט קנדי נשלחו מטאונסוויל לאי יום חמישי (Thursday Island) שבקווינסלנד, כדי לשמש כחיל מצב באי בתגובה לאיום אפשרי של כוחות גרמנים בגזרת האוקיינוס השקט. בנוסף, כוחות מיליציה שימשו להקמת מתקני מעצר ושמירה עליהם וכוחות ארטילריה והנדסה מהמיליציה גויסו לסייע ליחידות הסדירות שאיישו את עמדות הגנת החופים.

עם סוף שנת 1914 המצב בגזרה הימית של האוקיינוס השקט הוקל באופן משמעותי בעקבות הטבעת ה"אמדן" והוחלט שלא יהיה עוד צורך בהחזקת משמרות ברבים מהמתקנים בעלי החשיבות המשנית ותחת זאת הוחלט לרכז את מערך הגנת הבית בפעילות הגנת החופים ובאבטחת הספינות בעת עגינתן בנמלים. עם זאת, בנמלים הגדולים הצריכו אמצעי זהירות אלה מחויבות לאספקת משאבים נרחבים ואת העסקתו של כוח אדם בהיקף מתאים.

כוחות הארטילריה וההנדסה חיל המצב של המיליציה היו נחוצים לכל אורך המלחמה כדי לאייש את מערך הגנת החופים. למרות העובדה שלאחר 1915 הוחלט שרק כוחות מצומצמים של חיל מצב ידרשו לשירות פעיל, הצטוותה המיליציה לשמור על מוכנותה במקרה שהיא תקרא לפעילות ועקב כך הייתה חשיבות רבה לפעילותם, עד כי נאסר עליהם להצטרף ל-AIF לפעילות מעבר לים. בפברואר 1916, עקב החשש מפלישה גרמנית, הוגבר הגיוס ליחידות ארטילריית החופים. הגיוס נמשך עד אפריל אותה שנה, כאשר הופחת מספרם של כוחות הארטילריה בשירות המיליציה והוסרה ההגבלה על גיוסם לשירות מעבר לים.

באפריל 1918 חודש הגיוס לכוחות הארטילריה של המיליציה, אך הפעם נמשך גיוס זה חודש אחד בלבד, כאשר הגיעו הידיעות על כניסתן של שתי ספינות שנועדו לחבל בקווי הסחר, אל המים הטריטוריאליים האוסטרלים מוקדם יותר באותה שנה. ביוני עמדה מצבת כוח האדם של המשרתים בעורף האוסטרלי על 9,215 איש, מתוכם 2,476 סדירים. באותה עת לקח הצי על עצמו את משימת אבטחת הספינות בעת שהותן בנמלים ואת שמירתם של מתקני התקשורת, ובכך אפשר ליחידות רבות של המיליציה להשתחרר לטובת אימונים נוספים ועקב כך הוחלט להגדיל את משך תקופות האימונים של המיליציה מ-8 ימים ל-24 ימים.

גיוס החובה

מתחילת המלחמה ועד לסופה התבסס כוח האדם של הכוחות האוסטרלים שנשלחו להילחם מעבר לים על מתנדבים. עם זאת, באוסטרליה עצמה התחולל ויכוח קשה על שאלת גיוס החובה. נושא זה עמד על הפרק באופן קבוע מאז איחוד אוסטרליה וכאשר הוקם בסופו של דבר ה-AIF ב-1914, הוחלט שהכוח יתבסס כולו על מתנדבים, וזאת על פי סעיפיו של חוק ההגנה (Defence Act) שמנע משליחת מגויסי חובה אל מעבר לים. עם זאת, עם התקדמות המלחמה, החלו האבדות בקרב הכוחות הלוחמים להגיע לשיעורים מדאיגים וכאשר ב-1916 החל שטף התגבורות ל-AIF להתדלדל, עלתה מחדש סוגיית גיוס החובה. עם זאת, הציבור האוסטרלי היו חלוק בדיון על הסוגיה. אוסטרלים רבים התנגדו להנהגתו של גיוס חובה על בסיס מוסרי, מתוך תחושה שהמצב אינו כה נואש כדי לנקוט בצעד כה קיצוני, בעוד שאחרים טענו שיש צורך לנקוט בצעד זה כדי להשיג ניצחון במלחמה. ממשלת הלייבור בראשותו של בילי יוז החליטה לקיים משאל עם בשאלת גיוס החובה שנערך ב-28 באוקטובר 1916. במשאל עם זה הצביעו 51% מהמצביעים נגד גיוס החובה ו-49% נגדו. למרות התוצאות הללו, פילגה סוגיית גיוס חובה את מפלגת הלייבור ותומכי גיוס החובה בהנהגתו של ראש הממשלה יוז, עזבו בסופו של דבר את המפלגה, חברו לתומכי גיוס החובה משורות האופוזיציה ויחד הם הקימו מפלגה חדשה, המפלגה הלאומית.

עם החרפת המחסור בכוח אדם בחזית המערבית, נערך ב-20 בדצמבר 1917 משאל עם שני. הפעם הובסו תומכי גיוס החובה ברוב גדול יותר של 54% מתנגדים מול 46% תומכים. תוצאה זו שמה למעשה קץ לתוכניות להרחיב את כוחות ה-AIF בצרפת ובסופו של דבר גרמה למחסור חמור בכוח אדם שהחיל סבל ממנו ב-1917 וב-1918. כתוצאה מכך נגנזו התוכניות להקמתה של דיוויזיה שישית וכוח האדם שיועד לה פוזר בקרב חמש הדיוויזיות האחרות, שאוחדו תחת דגלו של הגיס האוסטרלי, וכך אפשרו לדיוויזיה הרביעית, שנאבקה לשמר את כוח האדם שלה, להוות יחידת אימונים ושלוש הדיוויזיות האחרות היו אלו שהשקיעו את מרב כוח האדם בלחימה בחזית.

עם התמשכות המלחמה, גדל המחסור בכוח אדם. על פצועים הופעל לחץ לחזור לחזית והיו אף מקרים של סירוב פקודה בגדוד הראשון ובגדוד ה-59. ב-23 בספטמבר 1918 הורה מונש על פירוקם של גדודים שהיו בתת-תקן כדי לתגבר אחרים. בשורות ה-AIF הייתה ההשתייכות לגדוד מקור הגאווה וההזדהות עבור החיילים, יותר מאשר היווה הרגימנט בצבא הבריטי, כך שבמקרים מסוימים נקרא תיגר על פקודתו זו של מונש. חלק מהאנשים, שלא היו זכאים לקבל מנות מזון בשל העובדה שיחידותיהם לא היו קימות יותר, התקיימו ממזון גנוב או שחלקו את מנותיהם עם יחידות אחרות. לזמן מה ביטל מונש את ההוראה, אך בסופו של דבר כפו הקצינים את ביצועה של הפקודה על ידי הצעדתן של פלוגות בלילה והעברתן לגדודים שונים. בסופו של דבר היה שינוי זה בלתי נחוץ, שכן המלחמה הסתיימה זמן קצר לאחר מכן.

מעצרים, צנזורה ואמצעים מיוחדים

משמעות אופייה הבינלאומי של המלחמה היה שרבים מהתפקידים שהוטלו קודם לכן על ממשלות מדינות אוסטרליה היו צריכים כעת להיות תחת שליטתה של הממשלה הפדרלית. בנוסף, משמעותם של אילוצי המלחמה היה שהממשלה נזקקה לסמכות להפעיל חוקים מסוימים שעל פי החוקה היא לא הייתה יכולה להפעילם. כדי לאפשר זאת, הוגש באוקטובר 1914 "חוק אמצעי הזהירות של המלחמה" (War Precautions Act 1914) שנתן לממשלת הפדרלית מגוון רחב של סמכויות לפרק זמן שהוגדר עד לחצי שנה לאחר שתסתיים המלחמה.

הסעיפים העיקריים של החוק התמקדו במתן אפשרות לממשלה לבצע צעדי חקיקה שנדרשו לצורך קיום מהלכה התקין של המלחמה. התחומים העיקריים שהחוק עסק בהם היו: מניעת סחר עם מדינות אויב, יצירת מנגנוני מיון לטובת המאמץ המלחמתי, הנהגתה של מערכת מיסוי לאומית, ייצוב המחירים למוצרים מסוימים, מעצרם של אנשים שנחשבו כסיכון למאמץ המלחמתי, חובת רכישתם של מוצרים אסטרטגיים וצנזורה על אמצעי התקשורת.

עם פרוץ המלחמה חיו באוסטרליה כ-35,000 אנשים שנולדו בגרמניה או באימפריה האוסטרו-הונגרית. עקב היקף רחב של הגירה גרמנית לאוסטרליה בסוף המאה ה-19, היה גם מספר לא ידוע של אנשים ממוצא גרמני, רבים מהם שמרו על זיקה למורשת אבותיהם. רבים מאלה היה אזרחים אוסטרלים ומקובל לחשוב של-AIF התגייסו רבים ממוצא גרמני. עם זאת, עקב חששות לנאמנותם של חלק מאנשי הקהילות הגרמנית והאוסטרית, הוקמו מחנות מעצר עבור אלה שנחשדו בפעילות בלתי פטריוטית. לאחר סיום המלחמה גורשו 6,150 מתוכם.

בנוגע לדרך שבה יושמו חלק מסעיפי חוק אמצעי הזהירות, הייתה תגובה חריפה, במיוחד בנוגע ליחסים עם חלקים מסוימים של האוכלוסייה כמו האיגודים המקצועיים ואחרים, שעקב סיבות שונות לא אהדו את מטרותיה של בריטניה כמו רוב האוכלוסייה. ואכן, ב-1917, בעקבות דיכויו של האיגוד המקצועי המוביל ומעצרם של 12 מחבריו באשמת המרדה וחבלה, נראה היה שהמאמץ המלחמתי של אוסטרליה עלול להיות בסכנה של התמוטטות.

לאחר המלחמה, המשך יישומו של חוק אמצעי הזהירות הוביל לאי שקט חברתי ופוליטי משמעותי, שהחל בסוף שנת 1918 ונמשך לתוך שנת 1919 והתרחשו מספר תקריות אלימות על רקע זה. האירוע הבולט ביותר מבין אלה היה מה שנקרא "מהומות הדגל האדום" (Red Flag Riots) שהתרחשו בבריזביין ב-1919.

כלכלה

בתחילת המלחמה, הייתה כלכלת אוסטרליה בעלת ממדים קטנים ובעיקר נסמכה על ענפי החקלאות והמחצבים כענפי ייצוא, בעוד שרוב המוצרים התעשייתיים יובאו מעבר לים. כבר בהתחלה הייתה תחושה של חוסר וודאות בנוגע להמשך הסחר הבינלאומי, שגרמה לעלייה בשיעור האבטלה ואכן, ההערכה היא שימים ספורים לאחר שבריטניה הכריזה על מלחמה, כמעט 15,000 איש פוטרו מעבודתם בניו סאות' ויילס לבדה עקב חששות מחוסר הנגישות של השווקים הבינלאומיים לתוצרת האוסטרלית.

עם זאת, החששות הראשוניים הללו, לא האריכו ימים, לפחות לא בתחילה, כאשר ממשלת בריטניה הבטיחה שהיא תבטח בסכום נכבד לאור סיכוני המלחמה את תנועת הספנות כדי לאפשר את הסחר עם הדומיניונים להמשיך כסדרו. זמן קצר לאחר מכן החל המסחר לעבור לשגרת מלחמה כאשר הבריטים בקשו מממשלת אוסטרליה להטיל מספר מגבלות על הסחר הבינלאומי כדי להבטיח את אספקתם של משאבים חיוניים למאמץ המלחמתי ולהגביל את יכולותיהן של מעצמות המרכז להשיג את המוצרים הללו מאוסטרליה דרך מדינות נייטרליות. במידה מסוימת הגבילו מגבלות אלו את יכולתם של היצרנים האוסטרלים למצוא שווקים לתוצרתם, לפחות בשלבים הראשונים, אך עם זאת, במקרים רבים יזמו הבריטים בעצמם רכישה של מוצרים אלה ובכך הקלו על החששות של האוסטרלים בנוגע להורדה משמעותית ברמת חייהם. הבנה זו הוכחה כמועילה במיוחד עבור תעשיות הצמר והחיטה. ממשלת בריטניה לקחה על עצמה לרכוש את המוצרים האוסטרלים, על אף שעקב מחסור באמצעי הובלה ימיים, לא היה סיכוי שמוצרים אלו יגיעו אליהם.

באופן כללי, התרחבו ממדי הסחר האוסטרלי עקב המלחמה, אף על פי שעלויות המלחמה היו משמעותיים במיוחד וממשלת אוסטרליה נזקקה להלוואות חוץ כדי לממן את המאמץ המלחמתי שלה. במונחים כספיים, היקף היצוא האוסטרלי עלה בכמעט 45%, בעוד שמספר האוסטרלים שהועסקו במגזר התעשייתי גדל ביותר מ-11%. מצב זה התאים ברוב המקרים ליכולת המצומצמת של הספקים המסורתיים להמשיך לספק לאוסטרליה את המוצרים התעשייתיים ועקב הצורך החיוני במוצרים אלה הואץ קצב התפתחותה של התעשייה האוסטרלית.

במונחים של התפתחות התעשייה המקומית, ההערכה היא שבעקבות חוסר היכולת של הספקים המסורתיים לשווק את מוצרי התעשייה שלהם בשל מגבלות סחר ומחסור באמצעי שינוע ימיים, יותר מ-400 סוגי מוצרים החלו להיות מיוצרים בבתי החרושת האוסטרלים כתוצאה מהמלחמה. נתון זה לא היה משמעותי במיוחד, אף על פי שתהליך השינוי שהתחולל בכלכלה האוסטרלית כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה, היה מעל לכל ספק משמעותי לא פחות מהתהליך הדומה שהתחולל בעת מלחמת העולם השנייה. ברור היה שתהליך הרחבת ממדיה של תעשיית הפלדה שהתרחש במהלך אותה תקופה הניח את היסודות לתהליך התיעוש העתידי.

למרות הגידול שחל בתעשייה המקומית, היה עדיין מחסור בסוגי מוצרים רבים. תופעה זו התרחשה בין השאר עקב העדיפות שנתנה לצרכים הצבאיים על פני הצרכים האזרחיים, אך עם זאת, היה גם מחסור בחומרי גלם ובמשאבים אחרים שנדרשו לייצור. מצב זה התחולל עקב מחסור באמצעי שינוע ימיים וכן מהמגבלות שהוטלו על אספקתם של משאבים אלו על ידי הבריטים עקב צורכיהם הגדלים והולכים. כתוצאה מכך התחוללה אינפלציה. מחיר המוצרים לצריכה המקומית עלו, בעוד שמחירי המוצרים לייצוא המשיכו להיות נמוכים בהשוואה למחירי השוק כדי למנוע לחצים אינפלציוניים בינלאומיים נוספים. כתוצאה מכך, יוקר המחיה עבור האוסטרלי הממוצע עלה באופן משמעותי.

במקביל התרחשה במהלך המלחמה באופן בלתי נמנע עלייה בכוחם ובהיקף פעילותם של האיגודים המקצועיים ובמספר חבריהם. למרות העלייה המשמעותית במחיריהם של רבים ממוצרי היסוד, שאפה הממשלה לשמור על גובה השכר כמו שהיה קודם למלחמה. אף על פי שהשכר השבועי הממוצע במהלך המלחמה על בשיעור של 8–12 סנטים, לא הצליחה עלייה זו להדביק את קצב האינפלציה וכתוצאה מכך הורגש חוסר שביעות רצון בקרב אנשי מעמד העובדים ובעקבותיהם החלו סכסוכי עבודה. לא כל העימותים הללו התחוללו על רקע כלכלי, ואכן, בחלק מהמקרים הם פרצו על רקע ההתנגדות האלימה לסוגיית גיוס החובה, שרבים מפעילי האיגודים המקצועיים התנגדו לו. עם זאת, צעדים אלה גרמו לשיבושים רבים וההערכה היא שבשנות המלחמה התרחשו 1,945 סכסוכי עבודה שהובילו לאובדן של 8,533,061 ימי עבודה ולהפסד של 7,785,607 ליש"ט בשכר עבודה שלא שולם.

בסך הכול, למלחמה הייתה השפעה שלילית על הכלכלה האוסטרלית. סך כל התוצר המקומי הגולמי ירד ב-9.5% בתקופה שבין 1914 ל-1920, בעוד שגיוסו לצבא של כוח האדם החיוני לתעשייה גרם לירידה בשיעור של 6% במספר האזרחים המועסקים. אף על פי שהגידול באוכלוסייה המשיך במהלך שנות המלחמה, הוא היה קטן במחצית מהשיעור שבתקופה שלפניה. שיעור ההכנסה לנפש צנח בצורה חדה ב-16%.

לאחר המלחמה

שחרור החיילים

עם סיום פעולות האיבה באירופה החליטה ממשלת אוסטרליה שכוחותיה הצבאיים לא ייקחו חלק בכוחות הכיבוש שנשלחו לגרמניה במסגרת ההסדרים שלאחר המלחמה, כדי שהיא תוכל להתחיל בשחרורם של חיילי ה-AIF מוקדם ככל האפשר. לוטננט גנרל סר ג'ון מונש מונה להיות המנהל הכללי האחראי על תהליך השחרור והחזרה למולדת והוא דאג לקידומו של התהליך בבריטניה ולוטננט גנרל הנרי שובל לקח אחריות על הנושא במזרח התיכון.

במקום לשחרר את הכוחות על פי יחידותיהם או על פי מקצועם הצבאי, הוחלט להנהיג מערכת שוויונית לשחרור החיילים על פי מפתח של וותק ואלה ששהו מחוץ לבית במשך הזמן הארוך ביותר שוחררו ראשונים. עקב גודלו של הכוח שהוצב מעבר לים, כ-167,000 איש בצרפת, בבריטניה ובמצרים, ועקב הצרכים הלוגיסטיים שנדרשו להחזרתם של החיילים הביתה, התהליך התארך עד מאוד והיה צורך להעסיק את הכוחות בזמן ההמתנה. כדי להשיג מטרה זו וכדי להכין את האנשים לחזרתם לתעסוקה האזרחית, הוקם מערך הכשרה חינוכי בניהולו של ג'ורג' לונג וליחידות ששהו בבריטניה הוצעו מגוון קורסים והזדמנויות השמה בתעסוקה ואף על פי שתוכניות אלו לא נחלו הצלחה כפי שהיה מצופה מהן, כמה אלפי חיילים ניצלו אותן.

חלק מהאוסטרלים החליטו להשהות את חזרתם הביתה ותחת זאת הצטרפו לצבא הבריטי ויצאו לשרת בצפון רוסיה במהלך מלחמת האזרחים, אף על פי שבאופן רשמי סירבה ממשלת אוסטרליה לשלוח כוחות למערכה בה התערבו מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים הרוסית. ספינות הצי המלכותי האוסטרלי, "יארה", "טורנס", "סוואן" ו"פארמטה" הוצבו במימי הים השחור במהלך עימות זה. במצרים, בראשית 1919 לקחו מספר יחידות פרשים קלים אוסטרלים חלק בדיכוי המהומות שהתחוללו אז, בעת שהם המתינו לחזרתם הביתה. למרות המחסור בספינות תובלה, תהליך החזרתם של החיילים לאוסטרליה הושלם במועד מוקדם יותר מהצפוי ובספטמבר 1919 נותרו 10,000 חיילים בבריטניה שהמתינו לשובם הביתה. שיירות התובלה האחרונות העיקריות הפליגו מאנגליה ב-23 בדצמבר 1919 והגיעו לאוסטרליה בראשית 1920. שנה מאוחר יותר, ב-1 באפריל 1921, פורק ה-AIF באופן רשמי.

למרות זאת לא הסתיים תהליך השיבה הביתה. עם שובם של החיילים לאוסטרליה, הוסבו המאמצים להחזרתם של החיילים למעגל העבודה, להכשרתם ולדאגה לאלה שמצבם הבריאותי לא אפשר להם להשתלב במקומות התעסוקה. כדי לקדם את המטרות הללו, הקימה ממשלת אוסטרליה את "משרד השיבה למולדת" (Repatriation Department), שבפניו הוצבו המטרות לדאוג להשמתם של החיילים המשוחררים במקומות העבודה, להעניק להם הכשרה מקצועית ולדאוג לשיכונם. בסופו של דבר הוטלה על המשרד גם המשימה הקשה של ניהול תשלומי הקצבאות לחיילים המשוחררים, ניהול בתי החולים לשיקום, ניהול בתי ההחלמה והקמתם של יישובים לשיכונם של החיילים המשוחררים. העלות מימונן של כל המשימות הללו הייתה ניכרת וביוני 1935 הוערך שעלותן הגיעה ל-238 מיליון ליש"ט, יותר מסך כל הוצאות הביטחון במהלך המלחמה.

כדי להבטיח את זכויותיהם של אלפי הגברים והנשים ששבו הביתה, נוסדו ארגונים רבים של חיילים משוחררים. הבולט ביותר מכולם הוא "הליגה האימפריאלית של המלחים והחיילים המשוחררים של אוסטרליה" (The Returned Sailors and Soldiers Imperial League of Australia – RSSILA), שנוסד ב-1916 על ידי נציגים של ארגונים שכבר התקיימו קודם לכן. לאחר המלחמה גדלה השפעתו הפוליטית של הארגון, שורותיו התרחבו והוא היה פעיל מאוד בתהליך השיבה הביתה של החיילים, בפעילות למען זכויות החיילים המשוחררים ובהבטחת תנאיהם של החיילים ששבו למעגל העבודה האזרחי. ב-1919 הוערך שמספר חברי הארגון עמד על 150,000 איש, אף על פי שמספר זה ירד באופן משמעותי באמצע שנות העשרים.

מורשת המלחמה

מלחמת העולם הראשונה השפיעה על אוסטרליה באופנים רבים, אף על פי שניתן לטעון שהשפעה זו לא הייתה רבה יותר מזו של אומות אירופאיות אחרות שהיו מעורבות באופן ישיר יותר במלחמה. מבחינה כלכלית השפיעה המלחמה על אוסטרליה בכמה היבטים, אף על פי שהשפל הגדול השפיע מאוחר יותר בצורה הרבה יותר משמעותית והתעשייה האוסטרלית לא עברה תהליך שינוי גדול יותר מאשר זה שהיא עברה בעקבות מלחמת העולם השנייה. בנוף הפוליטי חל גם שינוי משמעותי בעקבות שסעים שנגרמו בוויכוח הגדול על שאלת גיוס החובה, בעוד שבמידה פחותה יותר, בתפקידן של הנשים בחברה האוסטרלית חלה התפתחות, כשיותר נשים החלו להיכנס למעגל העבודה. ואכן, בין השנים 1914 – 1918, חל גידול של 13% בשיעור תעסוקת הנשים, אך גידול זה חל בעיקר בענפי התעסוקה המסורתיים של הנשים. בנוסף, אף על פי שכ-2,000 נשים הועסקו כאחיות במסגרת ה-AIF, לא הייתה מעורבות משמעותית של נשים בכוחות הצבא במהלך המלחמה.

מורשת נוספת של המלחמה היה האופן שהוביל להתפתחותה, אם כי רק לטווח קצר, של מדיניות החוץ העצמאית האוסטרלית. אף על פי שבעבר האינטרסים החיצוניים של אוסטרליה נוהלו בעיקר על ידי בריטניה, כאחת מהארצות שהשתתפו באופן פעיל במלחמה, שלחה אוסטרליה משלחת לועידת השלום בפריז שהתקיימה ב-1919 ובמקביל היא החלה לפעול באופן החלטי יותר בסוגיות האזוריות במרחב הפסיפי. בוועידת השלום דרש ראש ממשלת אוסטרליה, בילי יוז שישולמו לאוסטרליה פיצויי מלחמה ושיוענק לה מנדט על שטחי גינאה החדשה הגרמנית, דרישות שעמדו בניגוד לגישה הבינלאומית של ארבע עשרה הנקודות של נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון. ללא קשר לכך, לאחר המלחמה חל שינוי קטן בלבד ביחסים בין הדומיניונים של האימפריה הבריטית וכתוצאה מכך ניתן לטעון שהמלחמה לא גרמה לשינוי משמעותי בתפיסתה של אוסטרליה את מעמדה הבינלאומי. ואכן, שינוי מעמיק יותר חל רק בעקבות הצטרפותה של יפן למלחמת העולם השנייה ב-1942, שבסופו של דבר הובילה את אוסטרליה לפנות למדיניות חוץ עצמאית מבריטניה ולכריתתה של ברית עם ארצות הברית.

ההשפעה הגדולה ביותר של המלחמה על החברה האוסטרלית היא ככל הנראה ההשפעה הפסיכולוגית. האובדן הכבד השפיע עמוקות על רבים באופן ישיר ואתרי זיכרון למלחמה נבנו בכל רחבי הארץ, שכן לאנשים היה חשוב לשמור את זכר המתים. עם זאת, למרות ההיקף הגדול של תרומתה של אוסטרליה למאמץ המלחמתי, היו אוסטרלים רבים שלא חוו את הלחימה באופן ישיר. מי שהבין זאת ואף חווה את המלחמה באופן אישי, היה צ'ארלס בין, שלקח חלק משמעותי בכתיבתה ובעריכתה של סדרת הכרכים "ההיסטוריה הרשמית של אוסטרליה במלחמה" (Official History of Australia in the War of 1914–1918), והדגיש את הצורך לזיכרון לאומי והיה אחד מאלה שפעלו להקמתה של אנדרטת המלחמה של אוסטרליה בקנברה. חוויית המלחמה הנציחה גם מושגים רבים בנוגע לדמותה של הזהות הלאומית האוסטרלית שמתקיימת עד ימינו. עבור אוסטרלים רבים, תפקודם של החיילים, בעיקר במהלך מערכת גליפולי הכושלת, סייע להבליט את עלייתה של האומה כחברה של ממש בקהילה הבינלאומית ולהדגשת האמונה ביכולתם הטבעית של האוסטרלים כחיילים. עמדתם של אוסטרלים רבים כלפי המלחמה כשלעצמה הושפעה אז גם היא. הייתה סלידה נרחבת מההרס בקנה מידה רחב ומאובדן החיים והובע הרצון שאלה לא יתרחשו עוד. במובנים רבים גישה זו הובילה לשאננות כללית בסוגיות צבא וביטחון לאחר המלחמה וניתן לטעון שהיא גרמה לחוסר המוכנות של האומה האוסטרלית למלחמה הבאה ואף ניתן להבחין בתופעות אלו באסטרטגיה האוסטרלית עד ימינו אלה.

סטטיסטיקה

במהלך מלחמת העולם הראשונה שירתו מעל 421,809 איש בשירות צבאי, שמתוכם 331,781 שירתו מעבר לים. מעל 60,000 אוסטרלים איבדו את חייהם במלחמה ו-137,000 נפצעו, שיעור אבדות מהגבוהים בקרב מדינות האימפריה הבריטית. עלות המלחמה עבור ממשלת אוסטרליה הסתכמה ב-188,480,000 ליש"ט.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אוסטרליה במלחמת העולם הראשונה בוויקישיתוף

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] אוסטרליה במלחמת העולם הראשונה26340973

מדינות במלחמת העולם הראשונה
מדינות ההסכמה	איטליה • ארצות הברית • בלגיה • האימפריה הבריטית (אוסטרליה • אירלנד • דרום אפריקה • ניו זילנד • קנדה) • יוון • האימפריה היפנית • ליבריה • מונטנגרו • סין • סרביה • פורטוגל • צרפת • רומניה • האימפריה הרוסית • לוקסמבורג
מעצמות המרכז	האימפריה האוסטרו-הונגרית (הונגריה) • בולגריה • הקיסרות הגרמנית • האימפריה העות'מאנית