קנדה במלחמת העולם הראשונה
.svg) | |
| צד בעימות | חלק ממדינות ההסכמה |
|---|---|
| תאריך כניסה לעימות | 5 באוגוסט 1914 |
| העילה למלחמה | הכרזת המלחמה הבריטית על האימפריה הגרמנית |
| תאריך סיום העימות | 11 בנובמבר 1918 |
| אירועי הסיום | שביתת הנשק |
| ראש המדינה | ג'ורג' החמישי |
| ראש המדינה בפועל | רוברט בורדן |
| מפקדים בולטים | ארתור קורי |
| נתוני המדינה | |
| אוכלוסייה | 8,000,000 |
| נתוני הצבא | |
|
חיל המשלוח הקנדי הגיס הקנדי |
619,646 חיילים 5 דיוויזיות |
| תוצאות המלחמה | |
| אבדות בנפש |
67,000 הרוגים 173,000 פצועים |
השתתפותה של קנדה במלחמת העולם הראשונה החלה ב-5 באוגוסט 1914, כאשר המושל הכללי של קנדה הכריז מלחמה על גרמניה, וזאת בעקבות הכרזתה של בריטניה יום קודם לכן. קנדה כדומיניון של האימפריה הבריטית הייתה מחויבת לעשות כך והיא אף השתתפה בפועל בלחימה. כ-500,000 קנדים השתתפו בלחימה בחזית המערבית (מתוך אוכלוסייה של 8 מיליון), 67,000 חיילים נהרגו ו-173,000 נפצעו. הקרבות בהם השתתפו, ובפרט קרב רכס וימי[1], הפכו למיתוס מכונן, הן של הכוח הצבאי הקנדי, שזו הייתה לו "טבילת האש" הראשונה תחת דגל ופיקוד קנדי, והן של החברה האזרחית שלאחר המלחמה.
לאחר המלחמה פעל ראש ממשלת קנדה במהלך המלחמה, רוברט בורדן למתן מעמד עצמאי לקנדה בחוזה ורסאי ובין חברות חבר הלאומים, מעמד אותו קנתה קנדה בדם חלליה. המלחמה אמנם האיצה תהליכי עצמאות ולאומיות בקנדה, אך גרמה גם להרחבת הקרע בין דוברי האנגלית לדוברי הצרפתית במדינה.
הכנות וגיוס
לקנדה כמעט שלא היה כוח צבאי לפני מלחמת העולם הראשונה. הגנתה התבססה בעיקר על מיליציה בה השתתפו מתנדבים ועל גרעין של צבא קבע שמנה ערב פרוץ המלחמה 3,110 חיילים. בנוסף, בשנת 1911 הוקם הצי המלכותי הקנדי כהיערכות מול התעצמות הצי הגרמני הקיסרי באוקיינוס האטלנטי. מיד לאחר הכרזת המלחמה נפתחו תחנות גיוס ותוך חודשיים התייצבו והתחיילו 32,000 חיילים. לאחר אימון קצר בקוויבק נשלחו ראשוני החיילים של "חיל המשלוח הקנדי" (Canadian Expeditionary Force - C.E.F.) לבריטניה, להמשך אימונים ולהצבה בחזית. גיוס המתנדבים נמשך לאורך כל שנות המלחמה, ועד יוני 1917 התגייסו בהתנדבות 432,000 איש.
בנוסף לגברים התגייסו גם כ-3,000 נשים כחיל סיוע רפואי וסיעודי לתגבור בתי החולים הצבאיים בצרפת ובאנגליה. הן שירתו במדים במסגרת חיל המשלוח הקנדי.
הגיוס ההתנדבותי לצבא היווה הזדמנות לשילוב ולניעות חברתית עבור מיעוטים. הגדוד ה-114 הורכב ברובו מילידים קנדיים שבעיקר נודעו כצלפים מעולים, אם כי 3,500 מהם שירתו גם במסגרות אחרות. בנוסף, התגייסו גם קנדים ממוצא אפריקאי ויפני. עם זאת, רק מעטים מבין דוברי הצרפתית התגייסו במסגרת הגיוס ההתנדבותי (וראו להלן פולמוס גיוס החובה של 1917).
מספר קטן של קנדים התגייסו באופן ישיר לצבא הבריטי ולחיל האוויר המלכותי.
הגיס הקנדי
ערך מורחב – הגיס הקנדי
בספטמבר 1915, עם הגיעה של הדיוויזיה הקנדית השנייה לחזית בצרפת, נוצר "הגיס הקנדי" (Canadian Corps). החיילים בו היו מתנדבים, שכן עד 1917 לא הוחל גיוס חובה. בדצמבר 1915 הצטרפה הדיוויזיה הקנדית השלישית, באוגוסט 1916 הצטרפה הדיוויזיה הרביעית ובין 1917 ל-1918 התקיימה גם הדיוויזיה החמישית, שחייליה צורפו לדיווזיות האחרות.
אף על פי שהכוח פעל במסגרת הצבא הבריטי, המנהיגות הקנדית דרשה שהיחידות הקנדיות הלוחמות יהיו הומוגניות ויכללו רק חיילים קנדיים, בדומה לאנזא"ק (גייסות הצבא האוסטרליים והניו זילנדיים). מ-1916 פיקד על הכוח הקנדי הלוטננט-גנרל הבריטי ג'וליאן בינג (Julian Byng), לימים המושל הכללי של קנדה. לאחר שקודם לתפקיד בכיר יותר בקיץ 1917, התמנה במקומו ארתור קורי (Arthur Currie), המפקד הקנדי הראשון של הכוח הקנדי.
חיל המשלוח הקנדי
- ערך מורחב – חיל המשלוח הקנדי
חיל המשלוח הקנדי כלל, בנוסף לגיס החי"ר, כוחות נוספים שכללו כוחות מנהלה, רפואה וסיעוד, תובלה, אספקה וחימוש, ארטילריה, פרשים קלים (חלק ניכר מהם לא הגיע לחזית) וחפרים.
הקרבות בחזית המערבית
קרב נובו שאפל
"טבילת האש" הראשונה של כוח המשלוח הקנדי במלחמה היה ב-10 במרץ 1915, בקרב על העיירה הצרפתית נובו שאפל. הקנדים הונחו לבלום כניסת תגבורת גרמנית לאזור, דבר שאפשר את חדירת הארמייה הבריטית הראשונה בפיקודו של פילדמרשל דאגלס הייג לזירה וכיבוש העיירה. למרות הכיבוש המוצלח, למהלך לא היה המשך בשל בעיות בתקשורת בין הכוחות[2].
קרב איפר השני
באפריל 1915 נשלחה הדיוויזיה הקנדית הראשונה לקו חפירות מול הקו הגרמני ליד איפר (Ypres). ב-22 באפריל הפעילו הגרמנים, לראשונה במלחמה, לוחמה כימית על ידי שחרור 160 טון גז כלור מול קווי הבריטים, הצרפתים והקנדים במקום. הכוחות הקנדיים הציגו עמידה יוצאת דופן במתקפת הגז הרעיל, וזאת בזכות הגילוי שבד סָפוג שתן המוצמד אל האף והפה מסנן ביעילות את הגז. ליד הקו הקנדי נפער פער עקב אי-עמידתם של עמיתיהם הבריטים והצרפתים במתקפה. הגרמנים חדרו לפער, אך לא התקדמו מרחק רב. ביומיים הבאים נאבקו הקנדים לסגירת הפער, בהתקפת-נגד בלילה לאחר החדירה הגרמנית ובקרב מגננה עקוב מדם כנגד המתקפה הגרמנית למחרת. עמידתם של הקנדים במשך יומיים עד בוא התגבורת סייעה מפני התמוטטות הקו כולו.
בהופעתה הראשונה של הדיוויזיה הקנדית הראשונה במלחמה במהלך קרב, קנו להם הקנדים שם של לוחמים עזי נפש, אך מחיר הדמים היה כבד: 6,035 חיילים (שליש מן הכוח) נפגעו, מעל 2,000 מהם נהרגו[2].
הקרב על הסום
- ערך מורחב – הקרב על הסום
בין יולי לנובמבר 1916 השתתפו הדיוויזיות הקנדיות השנייה והרביעית, שאך זה הגיעה, בקרב על הסום.
במתקפה שהחלה ב-15 בספטמבר היו הדיוויזיות הקנדיות אחראיות על קו באורך של כ-2 ק"מ באזור הכפר קורסלט, בקצה קו המתקפה. הדיוויזיה הקנדית השנייה תפסה בעזרתם של טנקים את הכפר קורסלט לאחר לחימה עזה. עד ה-11 בנובמבר השיגו הקנדים את כל יעדיהם. הדיוויזיה הרביעית כבשה את קו החפירות הגרמני והשיגה התקדמות של כקילומטר מעבר לכפר.
מחיר האבדות בקרב, אשר נודע כעקוב מדם, כלל 24,029 נפגעים קנדיים. ראש ממשלת בריטניה, לויד ג'ורג', כתב לראש ממשלת קנדה לאחר הקרב: "הקנדים מילאו תפקיד כה בולט במלחמת החפירות, עד שסומנו כחיילי סער... בכל פעם שהגרמנים ראו מולם חיילים קנדיים, הם התכוננו לתבוסה."[3]
בקרב השתתף גם גדוד של אנשי דומיניון ניופאונדלנד, שהיה מדינה עצמאית עד לכניסת ניופאונדלנד ולברדור לאיחוד הפדרטיבי הקנדי. רוב אנשי הגדוד, שלחם גם בקרב גליפולי, נהרגו ב-1 ביולי 1916 בקרבת בומונט האמל, ביום הראשון של הקרב על הסום. מתוך 801 חיילים נהרגו 500 ונפצעו 233. הפגיעה היוותה מכה לדומיניון שחלק ניכר מכוח האדם היצרני שלו נפגע באופן אנוש.
קרב רכס וימי
- ערך מורחב – קרב רכס וימי
קרב רכס וימי' היה קרב במערכה על העיר אראס, בירת מחוז פה דה קאלה שבצפון צרפת, במלחמת העולם הראשונה. הקרב התנהל בין ה-9 ל-12 באפריל 1917 בין הארמייה השישית של האימפריה הגרמנית לבין כוח קנדי-בריטי. בקרב זה לחמו לראשונה כל ארבע הדיוויזיות של הגיס הקנדי יחדיו, תחת פיקוד קנדי. הניצחון בקרב, ובפרט ההצלחה שהושגה על רקע כישלונות הפיקוד הבריטי בשנים הקודמות, תרמו לתחושת גאווה לאומית בקרב הלוחמים. לפיכך נחשב הקרב בהיסטוריוגרפיה של קנדה כמיתוס מכונן של הלאומיות הקנדית ו"לידת האומה הקנדית"[4][1],
הקרב, בפיקודו של מפקד הכוחות הקנדיים ג'וליאן בינג הבריטי וסגנו הקנדי ארתור קרי, התאפיין בתכנון מדויק ותדרוך של הכוחות, בסיוע ארטילרי מסיבי כחיפוי לכוחות המסתערים ובשימוש יצירתי במנהרות נפץ.
מספר הקורבנות הקנדיים בקרב הגיע ל-3,598 הרוגים ו-7,000 פצועים. בשטח שדה הקרב הוקמה האנדרטה המרכזית לנופלים הקנדיים על אדמת צרפת במלחמת העולם הראשונה.
קרב פשנדל
- ערך מורחב – קרב פשנדל
ב-18 באוקטובר 1917, במהלך קרב איפר השלישי, החליפו ארבע הדיוויזיות הקנדיות את גיס אנזא"ק השני. הן תפסו את אותה גזרה אותה תפסה הדיוויזיה הראשונה בקרב איפר השני ב-1915. מפקד החזית, דאגלס הייג, הורה למפקד הכוחות הקנדיים, הגנרל ארתור קרי לכבוש שטח בפאתי הכפר הבלגי פשנדל ולהחזיק בו. לאחר שבחן קורי את השטח, אשר היה מוטבע בביצה, עטור בגדרות תיל צפופות ומוגן על ידי עמדות שמירה גרמניות מסוג פילבוקס, חזר וטען בפני הייג שפירוש הדבר פגיעה ב-16,000 חיילים וביקש לסרב. בקשתו נדחתה והוא הכין תוכנית לסדרת מתקפות "נשוך והחזק" ליעדים מוגבלים (רובם חוות חקלאיות הרוסות). לפי שיטה זו יתפסו הקנדים עמדות אסטרטגיות ויחזיקו בהן מול ניסיונות גרמניים לכיבוש חוזר, ובכך יתישו את הגרמנים.
השלב הראשון של המתקפה החל ב-26 באוקטובר ובו נתפסו על ידי הדיוויזיה הרביעית כל היעדים שסומנו. ב-30 באוקטובר החל השלב השני ובו הצליחו כוחות הדיוויזיה השלישית לכבוש את יעדיהם ולהחזיק בהם, תחת גשם שוטף, כאשר הכוחות מבוססים בבוץ עד מותניהם, מסתבכים בגדרות תיל טבועות ומומטרת עליהם אש תופת מעמדות הפילבוקס. ב-6 בנובמבר החליפו הדיוויזיות הראשונה והשנייה את השלישית והרביעית. עד סוף אותו יום נכבש, בסיוע כל הכוחות בגזרה, הכפר פשנדל.
אף על פי שמטרת הקרב הושגה, היה הניצחון חסר תועלת. הגרמנים רק נסוגו מספר מאות מטרים לאחור, תוך שהם מתבצרים בחפירות וביצורים שהוכנו מבעוד יום (לפי טקטיקת "הגנת העומק" שפיתחו). תחזיתו של הגנרל קרי התגשמה באופן מצמרר, 15,654 חיילים קנדים נפגעו, מתוכם 4,000 הרוגים.
מתקפת מאה הימים
- ערך מורחב – מתקפת מאה הימים
ב-8 באוגוסט 1918 נפתחה מתקפת מדינות ההסכמה באזור אמיין. כל ארבע הדיוויזיות של הכוח הקנדי השתתפו בחוד החנית של ההתקפה. ההתקפה בסיוע טנקים גרמה למפלה חסרת תקדים של הצבא הגרמני באותו יום ומכונה על ידי הגרמנים "היום השחור של הצבא הגרמני". במהלך שלושת החודשים העוקבים נהדפו הגרמנים לאחור, בתחילה אל קו הינדנבורג וב-29 בספטמבר נערכה המתקפה המכריעה שפרצה את קו ההגנה הגרמני והביאה, בסופו של דבר לניצחון. הכוחות הקנדיים פרצו את קו הינדנבורג באזור קאנאל דו נור (Canal du Nord).
במהלך המתקפה ספגו הקנדים 46,000 נפגעים. שתי דקות לפני שנכנסה לתוקפה שביתת הנשק ב-11 בנובמבר נהרג החייל הקנדי ג'ורג' לורנס פרינץ, שהתגייס שנה לפני כן. הוא נחשב לחלל האחרון של מלחמת העולם הראשונה[5].
העורף
פרשת יוז
החל מ-1915 צוידו כל חיילי חיל המשלוח הקנדי למלחמת העולם הראשונה ברובי רוס תוצרת קנדה. במהלך הקרבות התגלה חוסר התאמתו של הנשק לתנאי המלחמה. כמויות הלכלוך בשוחות גרמו למעצורים בנשק, והחזרת הבריח למקומו לאחר פירוק לצורך ניקוי שגרתי לא חייבה נעילה, וכך קרה לא פעם שהבריח החוזר פגע בעוצמה רבה בחייל, דבר שגרם פגיעות רבות ואף מקרי מוות. גם כידון הרובה לא חוזק היטב ונטה ליפול במהלך ירי. חיילים בעלי תושייה לקחו את רובי הלי אנפילד של עמיתיהם הבריטים ההרוגים.
עם זאת, שר ההגנה הקנדי, סם יוז (Sam Hughes), התעקש שעל החיילים להשתמש בנשק הקנדי. בקרב על הסום פקד מפקד החזית, דאגלס הייג שכל רובי הרוס של הלוחמים יוחלפו בלי אנפילד. שר ההגנה סירב להודות שקיימים פגמים ברובה רוס ולא סייעו השתדלויותיהם של מפקדי הכוחות הקנדיים ובכירים שונים, עד שראש הממשלה רוברט בורדן נאלץ למנות שר ייעודי לכוחות מעבר לים, כדי לעקוף את יוז ולאפשר את אספקת הרובים[6]. כך מינה ראש הממשלה בורדן את אלפרד אדוארד קמפ (Albert Edward Kemp) בנובמבר 1916 לשר הכוחות הלוחמים מעבר לים, דבר שהביא להתפטרותו של יוז. גם היחסים האישיים המעורערים בין יוז לגנרל קרי, ממפקדי הכוח הקנדי, דחפו את בורדן לפטרו מתוך חשש שיפגע בתפקוד בעת מלחמה.
פולמוס גיוס החובה של 1917
רקע
כאמור, רק דוברי צרפתית מעטים התגייסו במסגרת הגיוס ההתנדבותי לצבא. הם סברו שכקתולים דוברי צרפתית הם יופלו לרעה במסגרת הגדולה של הצבא הבריטי. סיבה נוספת לאי-הגיוס הייתה הנחיית משרד החינוך של אונטריו מ-1912, שנודעה כ-"תקנה 17" (Regulation 17), לפיה נאסר לימוד השפה הצרפתית בבתי הספר היסודיים, אשר קוממה את ציבור דוברי הצרפתית באונטריו ובקוויבק.
הממשלה ציפתה לגיוס של 150,000 איש עד 1915 ועודדה צעירים להתגייס, אולם להפצרות הממשלה נענו כמעט רק דוברי אנגלית. כך החלה להיווצר התמרמרות בקרב דוברי האנגלית על כך שדוברי הצרפתית אינם נושאים בנטל שווה. ביוני 1917 הודיע שר ההגנה לבית הנבחרים הקנדי שמבין 432,000 החיילים שגויסו בהתנדבות רק 5% הם דוברי-צרפתית, אף שאוכלוסייה זו היוותה 28% מהקנדים באותה עת[7].
בהפגנות בקוויבק דרשו דוברי הצרפתית הקמת יחידות צבאיות ייעודיות בהן ישרתו קצינים קתולים דוברי צרפתית וחיילים דוברי צרפתית. קיצונים לאומנים בקוויבק קראו להקמת יחידות שיצטרפו לצבא צרפת. ממשלת קנדה נענתה באופן חלקי לדרישות וכך הוקם רגימנט 22 (Royal 22e Régiment) כרגימנט דובר-צרפתית במסגרת החטיבה החמישית של הדיוויזיה השנייה בגיס הקנדי. הרגימנט, שהיה מבין היחידות הנועזות בכוח הקנדי וסבל במלחמת העולם הראשונה אבדות של למעלה מ-4,000 חיילים, קיים עד היום.
חוק גיוס החובה
לקראת 1917 הידלדל מאד הגיוס ההתנדבותי, הן בשל מיצוי הפוטנציאל והן בשל האבדות הכבדות והידע לגבי התנאים הלא-אנושיים של מלחמת החפירות. האבדות הכבדות והתנאים חייבו תחלופה של חיילים בחזית שלא סופקה עקב ירידת קצב הגיוס. כמו כן, ראש ממשלת קנדה, רוברט בורדן, הבטיח לבריטניה שקנדה, בעלת האוכלוסייה של 8 מיליון באותה עת, תספק 500,000 חיילים. לפיכך נאלץ ראש הממשלה להחליט על גיוס חובה.
הלאומנים דוברי הצרפתית של קוויבק התנגדו כאיש אחד. המפלגה הליברלית נקרעה בין מחייבי הגיוס, שחברו לממשלת אחדות עם השמרנים שהיו בשלטון, לבין מתנגדיו (בראשות ראש הממשלה לשעבר, וילפריד לורייה). ב-29 באוגוסט 1917 עבר בפרלמנט חוק גיוס החובה שהסמיך את הממשלה לחייב גיוס כראות עיניה.
בחירות בעת מלחמה
בורדן הודיע על בחירות בעת מלחמה שהתקיימו ב-17 בדצמבר 1917. בבחירות ניתנה זכות הצבעה לחיילים מעבר לים ולנשים בנות משפחה של חיילים (הבחירות הראשונות בקנדה בהן ניתנה זכות הצבעה כלשהי לנשים) ונמנעה זכות הצבעה ממהגרים שנולדו ב"מדינות אויב" והגיעו לקנדה לאחר 1902. בורדן התמודד בראשות "מפלגת האחדות" (שהורכבה מהשמרנים, מ"חברים פטריוטים במפלגה הליברלית" וחברים עצמאיים) מול שרידי מפלגה ליברלית בראשות לורייה, שרוב מצביעיה הגיעו מקרב דוברי הצרפתית, וניצח ברוב גדול. כך זכה בורדן למנדט ציבורי רחב לגיוס החובה, תוך דחיקת דוברי הצרפתית לאופוזיציה שנתפסה כלא פטריוטית כשנשמעו בה גם קריאות להפרדות מעל הפדרציה הקנדית. המפלגה השמרנית נמחקה מקוויבק כליל למשך 50 שנה.
גיוס החובה
ב-1 בינואר 1918 החלה הפעלת גיוס החובה בפועל במהלכו גויסו כ-125,000 גברים מהם נשלחו לחזית כ-25,000[8]. למעשה, מי שרצה היה יכול להשתמט מגיוס ללא בעיה מיוחדת.
בקוויבק נמשכו הפגנות וב-1 באפריל 1918 פתח הצבא בירי מול מפגינים בקוויבק סיטי, שכתוצאה ממנו נהרגו ארבעה אנשים.
השפעות המלחמה על הלאומיות הקנדית
רוב ההיסטוריונים תמימי דעים שרוב הקנדים דוברי האנגלית ראו עצמם ערב המלחמה כנתינים של האימפריה ולא תפסו את הזהות הקנדית שלהם, בה היו גאים, כזהות לאומית עצמאית. אמנם קנדה החלה כבר ב-1909 לפתח מדיניות חוץ עצמאית, אך לא מתוך מגמת התנתקות מן האימפריה. בקרב דוברי הצרפתית היו נטיות לאומיות ואף נטיות בדלניות אך הן לא זכו לסימפטיה מצדם של דוברי האנגלית.
אולם הדעה המקובלת היא שלאחר המלחמה, ובפרט לאחר קרב רכס וימי, נולדה בקרב הקנדים תודעה לאומית שהייתה נחלתם של דוברי האנגלית ולא הייתה זהה לזו של דוברי הצרפתית. הגאווה על הניצחון הוכיחה לחיילים הצעירים שכאשר פעלו כקנדים בעלי תודעה קנדית ותחת פיקוד קנדי, הצליחו להשיג ניצחון שהביא לתפנית מכרעת במלחמה[4]. יתרה מזו, החיילים שצפו בפיקוד הבריטי הכושל בחזית המערבית פיתחו איבה לניכור של הקצינים הבריטיים, אשר יחד עם האחדות שנוצרה בקרב החיילים הפשוטים במהלך השהייה בחפירות, יצרה רצון לעצמאות ולהתנתקות מעל האימפריה הבריטית שנתפסה כנצלנית[9].
לדעה זו קמו מתנגדים בקרב החוקרים, כגון ההיסטוריון פיליפ בקנר הטוען ש"לידתה של האומה הקנדית מתוך החפירות של מלחמת העולם הראשונה" אינה אלא מיתוס מאוחר[10].
מיד עם תום המלחמה תבע ראש ממשלת קנדה רוברט בורדן מושב נפרד לקנדה בועידת השלום בפריז (1919) וזאת בזכות השתתפות בניה בלחימה ותרומת לוחמיה לניצחון. בריטניה התנגדה, מתוך ראיית הדבר כשאיפה לעצמאות ואף משלחת ארצות הברית התנגדה, כיוון שראתה בכך קול נוסף המובטח לאינטרס הבריטי. בורדן טען שקנדה הקריבה יותר חללים מארצות הברית ודם חלליה מקנה לה זכות השתתפות. ראש ממשלת בריטניה, לויד ג'ורג' התרצה לבסוף וכך נכנסו לוועידה כל נציגי הדומיניונים של הכתר הבריטי שלחמו בפועל, כלומר נציגי ניו זילנד, אוסטרליה, הודו, ניופאונדלנד, דרום אפריקה וקנדה. למרות ההישג, זעם בורדן על הרחבת היריעה והחרים את טקס הפתיחה[11]. אולם, בורדן הוביל את השיחות מטעם קנדה ואף דאג לכך שכל אחד מראשי הדומיניונים יוכל לחתום על חוזה ורסאי באופן נפרד, ועל ידי כך לקבל מושב נפרד בחבר הלאומים.
התייחסויות בתרבות
השיר בשדות פלנדריה, השיר הנודע ביותר שנכתב בזמן מלחמת העולם הראשונה[12], נכתב על ידי רופא צבאי קנדי, סגן-אלוף ג'ון מק'קרי, לאחר שהיה עד למותו של חברו, סגן אלקסיס הלמר. השיר פורסם לראשונה ב-8 בדצמבר בכתב עת לונדוני. השיר זוכה למעמד קאנוני בקנדה, והוא אחד הסמלים הלאומיים המרכזיים בתרבות הקנדית. הוא נקרא בעצרות ימי הזיכרון, ובבתי הספר הוא נלמד על-פה. הבית השלישי מושמט לעיתים, בעיקר בגרסאות הנלמדות בבתי הספר, עקב הרוח המלחמתית הנושבת ממנו. קטע מהשיר מודפס על גבי שטר 10 הדולרים הקנדיים.
- הסרט "פשנדל" (Passchendaele)[13] מ-2008 דן בנושא, דרך דמותו של חייל שלחם בקרב פשנדל ודמויות נוספות.
לקריאה נוספת
- Brown R. C. Robert Laird Borden: A Biography. 2 vols. Toronto: Macmillan, 1975, 1980.
- Desmond Morton and J. L. Granatstein. Marching to Armageddon: Canadians and the Great War 1914-1919 (1989)
- Craig Brown and Ramsay Cook, Canada: 1896-1921 A Nation Transformed (1983), standard history
- Jonathan F. Vance, Death So Noble: Memory, Meaning, and the First World War (1997) מוות כה אצילי, זיכרון, משמעות ומלחמת העולם הראשונה
- Oral Histories of the First World War: Veterans 1914-1918 אוסף עדויות מפי וטרנים שלחמו במלחמה
- Barris, Ted (2007), Victory at Vimy: Canada Comes of Age, April 9–12, 1917, Toronto: Thomas Allen Publishers, מסת"ב 0887622534
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קנדה במלחמת העולם הראשונה |
- דף הבית של הנושא באתר הספרייה הלאומית של קנדה (באנגלית)
- דף הבית של הנושא באתר משרד הווטרנים (באנגלית)
- חיל המשלוח הקנדי באנציקלופדיה ההיסטורית הקנדית (באנגלית)
- פרויקט קנדה במלחמת העולם הראשונה (באנגלית)
יובל מלחי, פרק 57: המלחמה הגדולה - גיוס ושירה, באתר "קטעים בהיסטוריה", 7 באוגוסט 2012 - על גיוס החובה בקנדה והמהומות שפרצו בעקבותיו
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Vimy Ridge: 1917-1992, A Canadian Myth over Seventy Five Years
- ^ 2.0 2.1 תיאור הקרב באתר הווטרנים
- ^ תיאור הקרב באתר הווטרנים
- ^ 4.0 4.1 כתבה בערוץ CTV
- ^ "השעות האחרונות"
- ^ Dickson, Paul (2007), The End of the Beginning: The Canadian Corps in 1917, in Hayes, Geoffrey; Iarocci, Andrew; Bechthold, Mike, Vimy Ridge: A Canadian Reassessment, Waterloo: Wilfrid Laurier University Press, pp. 31–49, מסת"ב 0889205086
- ^ The Peoples of Canada, "A Post-Confederation History", J.M. Bumstead
- ^ Appendix 1 of Michel Gravel's Tough as Nails, 3rd Edition, CEF Books, Ottawa, 2006
- ^ Cook, Tim (2008). Shock troops: Canadians fighting the Great War, 1917-1918. Toronto: Viking
- ^ Buckner, Philip, ed. (2006). Canada and the British World: Culture, Migration, and Identity. p. 1. Vancouver, BC: UBC Press
- ^ MacMillan, Margaret. Peacemakers: Six Months that Changed the World. John Murray, 2003
- ^ פול ראסל, המלחמה הגדולה והזיכרון המודרני, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2000, ע׳ 248.
- ^
"פשנדל", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
| מדינות במלחמת העולם הראשונה | ||
|---|---|---|
| מדינות ההסכמה | איטליה • ארצות הברית • בלגיה • האימפריה הבריטית (אוסטרליה • אירלנד • דרום אפריקה • ניו זילנד • קנדה) • יוון • האימפריה היפנית • ליבריה • מונטנגרו • סין • סרביה • פורטוגל • צרפת • רומניה • האימפריה הרוסית • לוקסמבורג | |
| מעצמות המרכז | האימפריה האוסטרו-הונגרית (הונגריה) • בולגריה • הקיסרות הגרמנית • האימפריה העות'מאנית | |
25206883קנדה במלחמת העולם הראשונה