לוצק

לוצק
Луцьк
	בית הכנסת הגדול בלוצק
מדינה	אוקראינה
אובלסט	ווהלין
ראש העיר	בוגדן שיבה
תאריך ייסוד	1085
שטח	42 קמ"ר
גובה	174 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ צפיפות	4,830 נפש לקמ"ר (2005)
קואורדינטות	50°45′00″N 25°20′09″E / 50.75°N 25.3358333333333°E
אזור זמן	UTC +2
	http://www.lutsk.ua
	(למפת אוקראינה רגילה) קייב דניפרו אודסה לבוב דונצק חרקוב רוסיה בלארוס פולין ס. הו. רומניה מול. סר. הים; השחור; ים; אזוב; קרים לוצק

ערך זה עוסק בעיר באוקראינה. אם התכוונתם לחסידות לוצק, ראו חסידות לוצק.

מראה העיר העתיקה

האצטדיון העירוני

לוּצְק (באוקראינית: Луцьк, בפולנית: Łuck, ברוסית: Луцк) היא עיר באוקראינה, מרכזו של מחוז ווהלין, השוכנת ממערב לעיר הבירה קייב. נכון ל-2021 אוכלוסיית העיר מונה 217,197 נפש. מהמאה ה-14 התקיימה בעיר קהילה יהודית חשובה, חברה מרכזית בוועד ארבע ארצות.

היסטוריה

לוצק, אחת מהערים הראשונות באוקראינה, נוסדה ב-1085. העיר שימשה כבירת נסיכות גליציה-ווהלין עד להקמתה של לודמיר. ליד העיר נבנה מבצר להגנה מפני הפלישות השונות. ב-1240 נכבשה העיר על ידי הטטרים, אך המבצר נשאר בידי הנסיכים. ב-1321 נרצח הנסיך האחרון מבית ריוריק גאורגי בן לב בקרב עם הליטאים של גדימינס, והעיר על מבצרהּ נכבשה על ידם. מלך פולין קזימיר השלישי כבש את העיר ב-1349, אך הליטאים השיבוה לשלטונם מיד אחר כך. בנו של גדימינס פיתח את המבצר והוסיף מבצר נוסף מאבן. הנסיך ויטאוטס הגדול הביא לעיר מתיישבים חדשים מכל הנסיכות, בהם יהודים, קראים, טטרים וארמנים. ב-1427 עברה בישופות ווהלין מלודמיר ללוצק. הנסיך האחרון של ווהלין היה ויטאוטס, בנו של ויטאוטס הגדול. במאה ה-15 המשיכה העיר להתפתח מאוד, והפכה גם למרכז דתי חשוב, כשבתקופה זו שכנו בה 2 כנסיות קתוליות ו-19 אורתודוקסיות, ולכן נקראה בפי העם "הרומא של ווהלין". ב-1429 התקיים בעיר מפגש של רוב שליטי אירופה בנושא בלימת המתקפה הטטרית. במפגש השתתפו מלכי פולין וליטא ולדיסלב השני יגלו וידוויגה, זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, וסילי השני, נסיך מוסקבה, מלך דנמרק אריק מפומרניה ונסיך שטטין. ב-1432 לאחר מותו של סבידריגיילו הייתה העיר לנחלת הכתר הפולני, וקיבלה זכויות מגדבורג, ולאחר 1569 צורפה רשמית לפולין, והייתה לבירת מחוז (ווייוודת) ווהלין. בשנה זו גם התרחש איחוד לובלין, וכל הכנסיות האורתודוקסיות קיבלו עליהם את מרותו של האפיפיור.

במאה ה-17 המשיכה העיר להתפתח כמרכז מסחרי חשוב, והגיעה באמצע המאה ל-50,000 תושבים. בזמן מרד חמלניצקי סבלה העיר קשות; כשנכבשה על ידי קולונל קולודקו נטבחו כ-4,000 איש ו-35,000 ברחו מערבה. ב-1781 פגע במקום אסון נוסף – שרפה שהתפרצה בעיר כילתה כ-440 בתים, בהם כנסיות ומבנים היסטוריים.

בחלוקת פולין השלישית ב-1795 צורפה ביחד עם כל החבל לתחומי האימפריה הרוסית. מרכז החבל (גוברנייה) הועבר לז'יטומיר. רבים מהתושבים תמכו במרד נובמבר של יוזף חלופיצקי (Chłopicki) כנגד השלטון הרוסי ובעד עצמאות פולין. לאחר שהמרד דוכא, החלה הממשלה הרוסית ברוסיפיקציה של האזור. ב-1845 שוב נפגעה העיר על ידי שרפה. ב-1850 נבנו 4 מבצרים ליד לוצק, שאחד מהם נקרא מיכאילגורוד.

ב-1915, עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, נכבש האזור על ידי האוסטרים, ובעיר אף שכנה מפקדתו של הארכידוכס יוזף פרדיננד.^[^{דרוש מקור]} מחוסר אספקת מזון בעיר, פרצה בה מגפת טיפוס, ותושבים רבים נספו. ב-4 ביוני 1916 החלה בעיר מתקפה של 4 פלוגות של הצבא הרוסי המתקדם כנגד הגרמנים והאוסטרים, בהנהגתו של אלכסיי ברוסילוב, וב-7 ביוני נפלה העיר נפלה. לפי חוזטרוה ברסט-ליטובסק נמסרה העיר לגרמנים ב-7 בפברואר 1918, אך כבר ב-22 באותו חודש נסוגו הגרמנים והעיר הועברה לסימון פטליורה האוקראיני. ב-16 במאי 1919 כבש הגנרל הפולני אלכסנדר קרניצקי את העיר, שצורפה סופית לפולין לפי הסכם ריגה. הפולנים פיתחו את העיר משמעותית; נבנו בה בתי חרושת וכן משדר רדיו המודרני ביותר, שנבנה ב-1938. ב-1 בינואר 1939 היו בעיר 39,000 תושבים, מתוכם 17,500 יהודים ו-13,500 פולנים.

בעקבות הסכם ריבנטרופ–מולוטוב נכבשה לוצק על ידי ברית המועצות בספטמבר 1939. המשטרה החשאית מיד התחילה בפעולה ואסרה כ-10,000 מתושבי העיר, שרובם נשלחו לגולאג. בתי חרושת הועברו לפנים ברית המועצות. ביוני 1941 נכבשה העיר על ידי גרמניה הנאצית; היהודים רוכזו בגטו, ורובם נרצחו. בזמן המלחמה בעיר התרחש גם טבח אוקראינים בפולנים, שבו נרצחו כ-10,000 איש.

לאחר המלחמה חזרה העיר לאוקראינה, והפולנים שנשארו נאלצו בעל כרחם להגר לשטחי פולין. הממשלה הסובייטית השקיעה רבות בשיקום העיר, והיא חזרה להיות מרכז אדמיניסטרטיבי ומסחרי של האזור, עם אוכלוסייה של 200,000 איש. באותה תקופה בעיר נבנו מספר מפעלים לרבות מפעל לייצור מכוניות נוסעים ורכב אמפיבי מדגם LuAZ-967. כיום המפעל מתמחה בייצור טרוליבוסים.

מ-1991 נמצאת העיר בתחומי אוקראינה העצמאית.

יהודים

הקהילה היהודית בעיר נזכרת לראשונה ב-1388. באותה תקופה התגוררו היהודים בעיקר בכפר ז'ידיטין הסמוך. ב-1392 הגיעו למקום קראים. ב-1432 הכריז מלך פולין ולדיסלב השני יגיילו על חלק ממחוזות ליטא כאזורים הכפופים לו, ובשטח זה נכללה גם לוצק. באותה שנה החליט המלך לתת לעיר זכויות מגדבורג, שהיו אמורות להיות שוות לכל התושבים, אך האצולה הקתולית לחצה עליו למנוע את הזכויות מהארמנים ומהיהודים. ב-1495 גורשו היהודים מהעיר במסגרת גירושם של כל יהודי ליטא מהמדינה, אך כבר ב-1504 הותר להם לחזור. כתוצאה ממצבם הדחוק פטר אותם ב-1507 מלך פולין זיגמונד הראשון ממסים. ב-1554 ניתנו זכויות מגדבורג גם ליהודים. ב-1569 אולצו היהודים לשלם חוב למדינה; ומשלא עלה בידם לאסוף את הסכום המספיק, הוחרמו בתיהם ובית הכנסת. אך כבר באותה שנה חל איחוד לובלין, פולין וליטא אוחדו למדינה אחת, ומעמד העיר לוצק בכלל ויהודיה בפרט עלה בתקופה זאת. עסקי היהודים התחילו לפרוח, היהודים ריכזו בידם את תעשיית הבירה, חייטות, מסחר ביערות, והשתתפו בירידים הגדולים בעיר.

בגלל ריבוי בתי המלאכה היהודיים באותה תקופה התחזקה התחרות עם התושבים המקומיים, אשר פנו למלך בבקשה להגביל את חיי היהודים ולהגדיל את עול המיסים עליהם. ואולם מלכי פולין נטו חסד ליהודים, השוו אותם בזכויותיהם לתושבים הנוצרים, והעבירו חוק האוסר על ניצול יהודים והגדלת נטל המיסים ללא הסכמתם של האחרונים. בנוסף נאלצו פקידי הממשל לתת דו"ח מפורט על גודל המיסים שהם אמורים לאסוף (1580).

בשנת 1600 קיבלו היהודים מהמלך זיגמונד השלישי זכויות אשר היקנו להם ניהול עצמי של קהילתם. חלק מהמבצר העתיק של לוצק ניתן לקהילה, למרות מחאת הנוצרים; במקום הוקם בית כנסת מבוצר עם עמדות ירי והגנה מזוינת.

בתקופת מרד חמלניצקי נפגעה הקהילה היהודית בעיר, אך חיש מהר השתקמה וחזרה להיות חברה מרכזית בוועד ארבע ארצות. בעיר כיהנו גדולי הרבנים של התקופה, והתקיימו ישיבות רבות. הרבנים הידועים באותה תקופה: משה בן יהודה הכהן, יעקב שור, יואל היילפרין "הגדול", יצחק בן אברהם.

בעיר התקיימה גם קהילה קראית קטנה, שהוציאה מתוכה אנשי רוח, הידועים בהם הם: לוצקי, סולטאנסקי ואברהם פירקוביץ'. מספר החברים בקהילה זאת עלה בקושי על 100 בתקופת הפריחה.

ב-1764 אירעה בעיר עלילת דם נגד היהודים, ולאחריה פרעות, שבהן נהרג רב הקהילה יהודה זאב בן טוביה. ב-1768 נהרגו יהודים נוספים בעקבות מרד ההיידמקים בשנה זו. ב-1795, בעקבות חלוקת פולין השלישית, צורפה לוצק לאימפריה הרוסית, ויהודים רבים מהכפרים הסמוכים– שגורשו משם לפי חוקת היהודים מ-1804 – התיישבו בעיר. בתקופה זו גדלה הקהילה משמעותית: מ-1,012 נפש ב-1765 ל-5,010 ב-1847. בין 1844 ל-1862 חיה הקהילה בפחד מתמיד מפני הגירוש, שכן נחקק חוק חדש על איסור מגורי היהודים במרחק 50 מיל מהגבול. בתקופה זו השתייכו מרבית היהודים בעיר לתנועת החסידות, שהתפשטה באזור. החסידויות החזקות בעיר היו קרלין וצ'רנוביל, שיוצגה על ידי האדמו"ר מטריסק. ב-1910 היו בעיר 20 בתי כנסת ובתי תפילה שונים. במלחמת האזרחים ברוסיה נפגעו היהודים מאוד מצבאו של סימון פטליורה וחיילי פולין (ע"ע פרעות פטליורה). בעיר אורגנו גדודים להגנה יהודית.

כשב-1920 צורפה העיר סופית למדינה הפולנית הצעירה, והממשלה התחילה בפיתוח תעשייתי מואץ של האזור, עסקי היהודים הסנדלרים הקטנים נפגעו מאוד מבית החרושת הגדול "בטיה" שייסדה הממשלה. ב-1939 בעיר היו 19,000 יהודים, שהיוו 46% מהאוכלוסייה. בעיר התקיימו כ-50 בתי כנסת, תלמודי תורה וישיבות, ורשת בתי ספר של רשת החינוך "תרבות". בעיר יצא גם עיתון ביידיש: "ווהלינר פרעסע". כרב העיר כיהן הרב זלמן סורוצקין. בעיר גם ישב ר' יוחנן פרלוב, האדמו"ר מקרלין-לוצק. אדמו"רים נוספים בעיר היו משפחת קצנלבויגן משושלת נישכיז, רבי יחיאל מיכל לנדמן משושלת סטרליסק, רבי פנחס רבינוביץ צאצא של רבי פנחס מקוריץ, רבי מרדכי וחתנו רבי אלעזר סאפיאן מחסידות קשיבקא, רבי צבי אריה לנדא משושלת אליק, רבי חנינא רוקח משושלת בעלז ורבי יצחק יונגרלייב מהורחוב^[1]. היהודים בלוצק לקחו חלק גם בפוליטיקה הארצית וב-1930 נבחר העו"ד ד"ר מוריס רוטפלד לסיים, הפרלמנט הפולני.

כשלעיר הגיעו כוחות ברית המועצות מצאו בה יהודים פולנים מקלט מהגרמנים שבמקביל כבשו את פולין. השלטון החדש הזדרז להשתלט על כל החיים היהודיים, סגר את רוב בתי הכנסת ובתי הספר ואת פעיליהם היגלה לסיביר ולמחנות עבודה.

השואה

יהודים צעירים רבים הצליחו להימלט עם נסיגת הרוסים, ואחרים כבר גויסו לצבא האדום. מיד עם כניסת הגרמנים ב-25 ביוני 1941 רוכזו כל היהודים בגטו, ובימים שלאחר מכן נרצחו 5,000 מהם. בגטו הוקם יודנראט אשר הורכב מ-12 איש. ראשיו ניסו לעשות כל שביכולתם כדי להתגונן בפני המגפות. ביוני 1942 ברחו כ-500 צעירים ליערות כדי להצטרף לפרטיזנים, אך רובם נרצחו על ידי הגרמנים. אלו שהצליחו להימלט הצטרפו לגדוד בפיקודו של יואל שצ'רבטו. בין 19 ל-23 באוגוסט שולחו 17,000 מתושבי הגטו למחנה ההשמדה בלז'ץ או חוסלו על ידי הוורמאכט ונקברו בקברי אחים^[2]. 500 בעלי מלאכה ניסו להתמרד, אך המרד נכשל וגם הם חוסלו.