מהפכת 1905
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: טעויות, חוסר דיוקים וחוסר פרופורציות (החל מהגדרות הערך הבסיסיות, דרך הסבר הגורמים למהפכה ועד לפרטים); בעיות ניסוח; חוסר במקורות.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: טעויות, חוסר דיוקים וחוסר פרופורציות (החל מהגדרות הערך הבסיסיות, דרך הסבר הגורמים למהפכה ועד לפרטים); בעיות ניסוח; חוסר במקורות. |
מהפכת 1905 הייתה ניסיון כושל של סוציאליסטים וליברלים להפיל את שלטון הצאר הרוסי, ניקולאי השני. המהפכה התפרסה על כל שנת 1905, אך דוכאה לבסוף. שתי התוצאות הישירות של המהפכה היו: פרסום מנשר אוקטובר על ידי הצאר שהעניק מספר זכויות לתושבים, והקמת הדומה - הפרלמנט הרוסי - שבו היה רוב לשׂוחרי המודרניזציה.
רקע
בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 החלו להתעורר אידאולוגיות שונות ברוסיה דוגמת הסוציאליזם והליברליזם. בנוסף, האיכרים והצמיתים, שהיוו רוב העם, מאסו באי שילובם בשלטון. חלק מהם החל להצטרף לתנועות ליברליות וסוציאליסטיות שתמכו בין היתר בהפלת הצאר. אף על פי שהשלטון אסר פעמים רבות את חברי התנועות הללו, הדבר לא מנע מזרם גובר והולך של אנשים להצטרף אליהן. אלכסנדר השני הנהיג מדיניות של רפורמות שעוררו את זעם האצולה, אך בעיני הליברלים והרדיקליים הן היו מתונות מדי. אלכסנדר השני דיכא את חוגי האינטליגנציה, שעוררו התנגדות עזה כלפיו. ב-1 במרץ 1881 (לפי הלוח הישן) נרצח הצאר, אלכסנדר השני, באמצעות פצצה, על ידי איש תנועת נרודניה ווליה (בתרגום חופשי - "רצון העם").
תקופתו של אלכסנדר השלישי
אלכסנדר השלישי, יורשו של אלכסנדר השני, חשב את הרפורמות של אביו לליברליות יתר על המידה, ונודע כמנהיג שמרן. הוא גם דיכא את מתנגדי השלטון רבות. את רוב עבודת הדיכוי ביצעה האוכרנה, המשטרה החשאית בימי האימפריה הרוסית. כתוצאה מפעילות האוכרנה רבים מן המהפכנים היגרו למערב אירופה, כדי לא להיות יעד לחיסול על ידי המשטר. בעקבות הגירה זו אל המערב, רוסים רבים נחשפו אל המרקסיזם. בעקבות החשיפה למרקסיזם הוקמה המפלגה המרקסיסטית הרוסית ב-1884, אולם היא לא גדלה משמעותית עד 1898.
אלכסנדר השלישי מינה לשׂר האוצר את סרגיי ויטה ב-1892. ויטה התמודד עם גירעון תקציבי קבוע וניסה לתת דחיפה לכלכלה ולמשוך משקיעים זרים לרוסיה. דוגמה לכך אפשר לראות במפעל הבנייה העצום של הרכבת הטרנס סיבירית ובהפיכת הרובל למטבע הרשמי ברוסיה (1897). הצמיחה התרכזה במספר אזורים כגון מוסקבה, סנקט פטרבורג, אוקראינה ובאקו. בהערכה גסה, נראה כי שליש ממרכזי התעשייה הללו הושקעו על ידי זרים.
התעוררות מהפכנית
סמוך ל-1905, התאוששו המפלגות המהפכניות מן הדיכוי של שנות ה-90 של המאה ה-19. מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית הוקמה ב-1898, והתפצלה ב-1903 לשתי תנועות: מנשביקים ובולשביקים. ב-1898 החלה לגדול המפלגה המרקסיסטית הרוסית. המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית (ס"ר) הוקמה בחרקוב ב-1900, והזרוע הצבאית שלה (Boevaia Organizatsiia) התנקשה באישים בכירים ברוסיה לפני 1905 ואחריה, כגון בשני שרי פנים: דמיטרי סרגייביץ' סיפייגין ב-1902, ובמחליפו ויאצ'סלב פלבה ב-1904. התנקשויות אלו גרמו לממשלה לתת סמכויות רבות יותר למשטרה. ב-1902 פרסם לנין (מנהיג ברית המועצות לעתיד) את המנשר "מה יש לעשות?", בו טען שהמרקסיסטים צריכים להקים מפלגת חיל-חלוץ של מהפכנים מקצועיים (לניניזם).
שלטונו של ניקולאי השני
את אלכסנדר השלישי ירש ב-1894 בנו, ניקולאי השני, מלך בעל שליטה רפויה במדינתו. כבר בהיותו צעיר, המלך שׂרד ניסיון התנקשות. בשל שליטתו הרפויה במדינתו, שימש ככלי משׂחק בידי יועציו והאנשים שמסביבו: אשתו הצארינה אלכסנדרה שמוצאה גרמני, הנזיר הרוסי גריגורי רספוטין, כמה מבני מעמד האצילים במדינה ואף בן דודו קיסר גרמניה, וילהלם השני.
מלחמה במזרח
ערך מורחב – מלחמת רוסיה–יפן
ב-8 בפברואר 1904, בעת שלטון הצאר ניקולאי השני, פרצה מלחמת רוסיה–יפן במזרח המדינה. הגורם למלחמה היה רצון יפן לשלוט על פורט ארתור, שהייתה נקודה אסטרטגית החולשת על האזור. בתחילה המלחמה הייתה פופולרית, אולם עם התמשכותה היא הפכה שנואה יותר ויותר על העם. המלחמה כלל לא הייתה קלה לעם הרוסי: אף על פי שהחיילים הרוסים נלחמו באומץ לב, רבים מהם מתו וציודו של הצבא הרוסי היה לקוי ומיושן, לעומת הצבא היפני המודרני והחדיש. לאחר קרבות עקובים מדם בפורט ארתור ובסביבותיה, זכתה יפן בניצחון מזהיר. בהסכם שלום שנחתם ב-5 בספטמבר 1905, בתיווכו של נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט, ויתרה רוסיה על פורט ארתור וסביבתה ועל חצי מהאי סחלין, והכירה בשלטונה של יפן בקוריאה. החיילים זקפו את ההפסד במלחמה לחובת הצאר.
המרד
בתוך המהפכנים עצמם לא היו דעות אחידות ומנהיגות מאוחדת. לזרמים השונים היו דעות שונות ואף דומות: הפועלים, כוחות הצבא, ורוב המהפכנים הפכו את הכלכלה לנושא מרכזי בקרבם, הליברלים וחוגי האינטליגנציה שאפו לזכויות אדם וקבוצות לאומיות קטנות התעניינו בעיקר בפוליטיקה ובחופש תרבותי.
"יום ראשון העקוב מדם"
- ערך מורחב – יום ראשון העקוב מדם (1905)
ביום ראשון ב-22 בינואר (על-פי הלוח הגרגוריאני, בלוח הישן (היוליאני) מצוין בתאריך 9 בינואר), בבירה הרוסית סנקט פטרבורג, המוני מורדים (חלקם ממפעל קירוב) ובני משפחותיהם (מעריכים כי 80,000 איש) בהנהגת האב גפון, צעדו לעבר ארמון החורף של הצאר. הם מחאו בנימוס על הנהגותיו של הצאר וניסו לשכנע אותו להנעים את תנאי הפועלים. המחאה הייתה שקטה עד כדי כך, שאפילו הקומוניסטים התנגדו למחאה זו במחשבה מאבק שאינו מזוין בצאר לא ישנה מאום.
למרות כל זאת, הצאר ניקולאי דאג להמלט מארמונו טרם המחאה, ושורת חיילים הוצבה מול המפגינים. למרות העדר האלימות של הפגינים, פתחו החיילים באש חמה וניסו כמה שיותר למנוע מהמפינים להתקרב אל הארמון. באותו היום העיר סנקט פטרבורג הוכרזה שטח סגור ולאחר שדוכאה ההתקוממות בכוח אש חיילי הצאר, החיים שבו למסלולם. מקורות המקורבים לצאר העריכו כי נהרגו 96 איש ונפצעו 300, ואולם מקורות מהפכניים העריכו כי נהרגו 4,000 איש. חוקרים בימינו מעריכים כי נהרגו 1,000 איש. האירוע זעזע את אזרחי רוסיה והצית מרידות ושביתות ברחבי המדינה, ומקובל לראות בו את האירוע שהחל את המהפכה.
המשך המרידה
בתקופת המרידה אירעו שביתות רבות שהחלישו את המשק הרוסי ושיתקו חלקים ניכרים ממנו. מלבד זאת אירעו מהומות רבות ברחבי המדינה. בחודש פברואר אירעו שביתות בקווקז ובחודש אפריל בהרי אורל. בנוסף לכך, כל המוסדות האקדמיים נסגרו זמנית בחודש מרץ, כתוצאה מהפגנות תמיכה בפועלים שאורגנו על ידי הסטודנטים (המוסדות האקדמיים נפתחו מחדש רק כשנה לאחר מכן). השבתת רשת הרכבות ב-8 באוקטובר (על פי הלוח הישן) התפתחה במהרה להתקוממות אזרחית במוסקבה ובסנקט פטרבורג שבעקבותיה נוצר סובייט פטרבורג קצר הימים. חסרי-אדמות החלו לתקוף ולשרוף שכונות בערים הגדולות במינסק, בגרודנו ובקאונאס. בנוסף לכך היו שביתות במרכזים תעשייתיים בפינלנד, בפולין ובארצות הבלטיות כנגד הצאר. בעקבות האירועים הללו נהרגו ב-13 בינואר (לפי הלוח היוליאני) 80 איש בריגה שבלטוויה ומספר ימים לאחר מכן בוורשה שבפולין נהרגו 100 איש. אזור סמרה שברוסיה הכריז על פרישה מרוסיה ועל הקמת רפובליקה עצמאית ובעקבות פעולה זו "נקרעו" שטחים מרוסיה לטובת המדינה החדשה. לאחר זמן קצר נכבש אזור סמרה מחדש על ידי חיילי הממשלה. מקרה מעניין נוסף הוא של הרפובליקה של גוריה - רפובליקה שהוקמה במהלך המהפכה על ידי מקומיים באזור גוריה שבדרום-מערב גאורגיה. הרפובליקה החזיקה מעמד מתחילת המהפכה עד ינואר 1906. אז, לאחר מספר ניסיונות כיבוש, נכבשה הרפובליקה באכזריות על ידי חיילי הממשלה.
קבוצה גדולה למדי של מנשביקים הוציאה מכלל פעולה כ-200 מפעלים ברחבי המדינה. מספרם של הפועלים השובתים בחודש ינואר היה 400,000. המספר גדל והגיע ב-13 באוקטובר (לפי הלוח היוליאני) לכ-2 מיליון שובתים.
חלק במרד היה לחיילים הרוסים שערקו מיחידותיהם כדי להצטרף למרד, ובעיקר נודע סיפור המרד על אוניית הקרב פוטיומקין ב-14 ביוני (סיפור שהומחש על ידי הבמאי סרגיי אייזנשטיין בסרטו "אניית הקרב פוטיומקין") ומרד של אוניות של צי הים השחור בראשו עמד פיוטר שמידט.
יהודים
במהלך המהפכה רבים הפכו את היהודים לשעירים לעזאזל משני הצדדים. ההמונים התנפלו על היהודים ועשׂו בהם פוגרומים וגרמו לנזקים בנפש וברכוש. ידועים במיוחד הפוגרומים באודסה, שם לפי הערכה, נהרגו 500 יהודים ביום אחד. סטודנטים גאורגים הגנו בגופם על יהודי העיר ואחד מהם אף שילם על כך בחייו. ב-19 באוקטובר 1905, פרע המון מוסת ביהודים בקישינב. בחודש זה בוצע פוגרום גם ביהודי ויניצה ומספר יהודים נהרגו.[1] כ-200 יהודים היו מאורגנים בקבוצה להגנה עצמית, אך רק למחצית מהם היו אקדחים. 29 יהודים נהרגו, ועשרות נפצעו, אך גם פורעים רבים נהרגו.
לאחר סיום המהפכה אירעו פרעות "המאות השחורות". התוצאה לפריצתן הייתה התמרמרות חוגים בכנסייה על החלשת הכנסייה על ידי הצאר.
בנוסף לפוגרומים הקשים, הצאר טען ש-90 אחוזים מן המהפכנים הם יהודים. בעקבות הפגיעות ביהודים רבים מיהודי רוסיה היגרו אל ארצות הברית ומערב אירופה וחלק קטן היגר לארץ ישראל. בין המהגרים היו סופרים ואנשי רוח רבים ובהם גם שלום עליכם שהיגר לארצות הברית.
רבים מהתנועה הציונית ומחוצה לה תמכו במהפכה: מפלגת הבונד היהודית ברוסיה תמכה במהפכה והובילה אותה בעיירות היהודיות. בנוסף מפלגת מפלגת פועלי ציון תמכה במהפכה אולם לא שיתפה פעולה עם מפלגת הבונד.
סיום ודיכוי
ב-14 באוקטובר 1905 (לפי הלוח הישן) נכתב מנשר אוקטובר על ידי סרגיי ויטה ואלכסיס אובולנסקי והוצג לצאר. במנשר היו נתונות מספר זכויות לאזרחים במדינה. הצאר התווכח שלושה ימים על תוכנו של המנשר, אולם בסופו של דבר, ב-17 באוקטובר 1905 (לפי הלוח הישן, לפי הלוח החדש ב-30 באוקטובר) הצאר חתם על המנשר. בעקבות פרסום המנשר היו הפגנות תמיכה בפרסום המנשר. מרידות רבות הסתיימו, אם בכוח ואם בכניעה מרצון. הצאר הצטער מאוחר יותר על כך שחתם על המנשר, הוא אמר כי הרגיש באותו זמן "בחילה ובושה על הבגידה בשושלת".
ההתנגדות האחרונה הייתה במוסקבה על ידי בולשביקים. בין ה-5 בדצמבר עד ל-7 בדצמבר (לפי הלוח הישן) הבולשבקים גייסו אזרחים לשם שימושם בלחימתם, בעיקר על ידי איומי אלימות על הפועלים. ב-7 בדצמבר שלח הצאר חיילים לעצור את הבולשביקים, וקרבות רחוב מרים ועקובים מדם התפתחו. לאחר לחימה בת שבוע הגיע למקום גדוד מיוחד של הגנרל הרוסי סמנובסקי, שעל ידי שימוש בארטילריה שבר את כוח המורדים. כאשר היו אלפי מתים ברחבי העיר, הבולשביקים נכנעו סופית ב-18 בדצמבר (לפי הלוח הישן).
חלק מן המהפכנים יהיו עתידים להיות לבעלי תפקיד בכיר בברית המועצות. לנין השתתף במהפכה, לאון טרוצקי, שהיה באותה העת מנשביק, השתתף בסובייט פטרבורג. אחרי המלחמה טרוצקי ולנין ברחו מרוסיה.
בסך הכול נהרגו 9,000 איש על ידי המהפכנים בשנים 1905-1907. בין ההרוגים היו ראשי ערים, בנקאים, שוטרים, בעלי אדמות ומפעלים, אנשי צבא, אנשי המשטרה החשאית ואף בנו של הצאר אלכסנדר השני, סרגיי אלכסנדרוביץ', שנהרג בעת שיצא מהקרמלין במרכבתו. את ההתנקשויות ארגנו חברי תנועות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, הסוציאל-רבולוציוניים, אנרכיסטים ואנשים בודדים. בסך הכול היו 3,228 התפרעויות שצרכו התערבות צבאית לשם החזרת הסדר. במהלך המהפכה נגרם נזק כספי של 29 מיליון רובל. בחודש אפריל 1906 החליטה ממשלת רוסיה לקחת הלוואה בסך 900 מיליון רובל בשביל לשקם את הכלכלה הרוסית. נראה כי הצאר "איבד את הביטחון שלו" ושר האוצר הרוסי סרגיי ויטה התפטר והוחלף על ידי איוון גרומקין.
אף על פי שהמהפכה הסתיימה בדצמבר 1905 התחיל ב-1906 אי-שקט נוסף בקרב האיכרים, בממדים קטנים יותר, עד שנת 1908.
השלכות
הצאר ניקולאי השני צלח בדיכוי המרד, אולם הובהר לו שיש לו שתי אפשרויות: דיכוי המתנגדים בגלי מאסרים, או הטיית אוזניים לבקשת בני העם. הצאר בחר בדרך השנייה והוא הקים את הדומה- פרלמנט רוסי שבו ישבו נציגי העם. באפריל 1906 הממשל הציע חוקת יסוד חדשה למדינה.
ההחלטה על הקמת הדומה נתקבלה על ידי הצאר באוגוסט 1905. הדומה הראשונה נבחרה במרץ 1906 והתחילה את דרכה במאי 1906 בראשותו של ראש הממשלה פיוטר סטוליפין. הדומה הראשונה הוחרמה על ידי הסוציאל רבולוציוניים, הסוציאליסטים והבולשביקים. הבחירה הייתה באוניברסיטאות ובמכללות ברחבי רוסיה, ורק מי שמלאו לו 25 שנה היה יכול להצביע. בתחילה נראה כי מהפכת 1905 השׂיגה את יעודה והוקם ברוסיה פרלמנט שבו היה רוב לשׂוחרי המודרניזציה, אולם הצאר פיזר את הדומה כל פעם שנראה שהדומה מצרה את צעדיו או מעכבת חוקים שרצה להעביר. מלבד הקמת הדומה, באפריל 1906 הממשל הציע חוקת יסוד חדשה למדינה, שהייתה ידועה מאוחר יותר בכינוי "חוקת 1906". אולם חוקה זו גם לא הביאה עמה בשורה משמעותית.
לאחר ניסיון להתנקש בראש הממשלה פיוטר סטוליפין, הממסד הוציא אלפי רדיקליים להורג במשך 8 חודשים. הגרדומים זכו לכינוי "עניבתו של סטוליפין".
למעשה, המדינה לא השתנתה כתוצאה מהמהפכה, הכוח הפוליטי והעושר של הצאר נותרו בעינם. הדומה נותרה ללא השפעה כמעט, המהפכה דוכאה והצאר שיבש את הפעילות המהפכנית בהצלחה. המנהיגים המהפכנים נאסרו או גלו מן הארץ והקבוצות המהפכניות נותרו מבולבלות ולא בטוחות - האם להצטרף לדומה או לא? התוצאה הייתה פיצול פנימי ובלבול בקרב הקבוצות הרדיקליות עד התמריץ של מלחמת העולם הראשונה.
בעקבות השׂיגיה המבוטלים של מהפכת 1905 נערכו מהפכות נוספות - מהפכת פברואר ומהפכת אוקטובר ב-1917 שהפילו את שלטון הצאר הרוסי ובמקומו הוקמה מדינה קומוניסטית - ברית המועצות.
מהפכת 1905 באומנות
אומנים רבים ברוסיה בחרו להביע ביצירותיהם את מהפכת 1905. בין האומנים הללו אפשר למנות את איליה רפין, הצייר שצייר את "17 באוקטובר 1905". בתאריך 17 באוקטובר 1905 פורסם מנשר אוקטובר ורפין בחר לתאר את חגיגות האנשים לאחר פרסום המנשר. מלבד רפין גם הסופר היהודי שלום עליכם בחר לספר על המהפכה בספרו "המבול", שתיאר אירועים מן המהפכה. גם ולנטין קטייב בחר לתאר את המהפכה בספרו "מפרש בודד מלבין באופק". תיאור נוסף של המרד על אוניית הקרב פוטיומקין קיים בסרטו המפורסם של סרגיי אייזנשטיין, אוניית הקרב פוטיומקין.
קישורים חיצוניים
- פירוט מהפכת 1905 באנגלית
- מהפכת 1905, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
רוסיה, היסטוריה, 1905-1907, מהפכה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ על יהודי ויניצה באתר יד ושם (באנגלית)
35681296מהפכת 1905