הקיסרות הגרמנית במלחמת העולם הראשונה
.svg) | |
| צד בעימות | חלק ממעצמות המרכז |
|---|---|
| תאריך כניסה לעימות | 28 ביוני 1914 |
| העילה למלחמה | פלישת גרמניה לצרפת (ר' הגורמים למלחמת העולם הראשונה) |
| תאריך סיום העימות | כניעה ב-11 בנובמבר 1918 |
| אירועי הסיום | כניעה בקומפיין שבצרפת על בסיס תוכנית ארבע עשרה הנקודות |
| ראש המדינה | וילהלם השני, קיסר גרמניה |
| נתוני המדינה | |
| אוכלוסייה | 65 מיליון |
| נתוני הצבא | |
| צבא הקיסרות הגרמנית | 11 מיליון גויסו |
| תוצאות המלחמה | |
| אבדות בנפש | 1.7 מיליון לוחמים, 430,000 אזרחים |
| אבדות בציוד | ר' חוזה ורסאי |
| אבדות בשטח | ר' חוזה ורסאי |
הקיסרות הגרמנית הייתה אחת ממעצמות המרכז במהלך מלחמת העולם הראשונה, והעיקרית והחזקה שביניהן. הקיסרות הגרמנית הייתה למעצמה צבאית בעלת צבא היבשה החזק ביותר באירופה, וצי מלחמתי שנפל בעוצמתו רק מן הבריטי. מלחמת צרפת–פרוסיה בשנים 1870–1871, שסימנה את איחוד גרמניה, הביאה מורשת של טינה בין שתי המדינות בעקבות הסיפוח הגרמני של אלזס-לורן. בפרוץ המלחמה, תקפה גרמניה את צרפת דרך לוקסמבורג ובלגיה (שבאותה תקופה הייתה מדינה נייטרלית). כך הכריזה בריטניה מלחמה עליה, שאליה הצטרפו מדינות נוספות שהיו בעלות-בריתה ושלאחר מכן כונו מדינות ההסכמה.
חרף הצלחות ראשוניות, גרמניה ובנות בריתה הקיזו דמן בקיפאון הצבאי של המלחמה, ובסופו של דבר נוצחו על ידי אויב, שזכה לתגבורת מרשימה בשנת 1917 עם התערבותה של ארצות הברית לטובתו. ביוני 1919 נחתם חוזה ורסאי בו ספגה גרמניה סנקציות והשפלות עצומות בנוסף לחוב אדיר אותו ריצתה עד שנת 2010, כ-92 שנים לאחר סיום המלחמה (כולל הפסקה של 22 שנים).
הפסדיה של גרמניה בתוצאות המלחמה לא הסתיימו רק בחוזה – אופי התנהלותו המילטריסטי של קיסר המדינה וילהלם השני הובילו להתפטרותו בסיום המלחמה, קריסת הרייך והקמת רפובליקה דמוקרטית לאחר מאות שנים של מסורת מונרכית, אופי מדינתי אותו הגרמנים לא הסכימו לקבל; תחושת ההתמרמרות הגרמנית אומנם הובילו לפריצת תרבות הדוניסטית סוערת, אך לריאקציה, היפר-אינפלציה, כלכלה במשבר ואבטלה מרקיעת שחקים – ולבסוף עליית הנאציזם לשלטון ומלחמת העולם השנייה.
רקע
בשנת 1870 בעקבות פרשת "מברק אמס" הכריזה צרפת מלחמה על פרוסיה. אל פרוסיה הצטרפו כל מדינות הקונפדרציה הצפון-גרמנית ולאחר מספר קרבות נחלו הצרפתים תבוסה מוחצת. נפוליאון השלישי נפל בשבי בקרב סדאן, פריז נכבשה ובאולם המראות שבארמון ורסאי הוכרז על איחוד גרמניה ומדינות הקונפדרציה הצפון-גרמנית התאחדו ויצרו את "הרייך השני" הדבר הביא למרמור רב בצרפת נגד גרמניה.
קנצלר גרמניה אוטו פון ביסמרק התמיד במדיניות לפיה יש למנוע בכל מחיר ברית רוסית-צרפתית או בריטית-צרפתית נגד גרמניה. שני הקיסרים הראשונים וילהלם הראשון ופרידריך השלישי הקשיבו לעצותיו, אולם בשנת 1888 מת פרידריך השלישי, ובנו וילהלם השני עלה לשלטון. וילהלם היה עצמאי בהרבה מקודמיו; ביסמרק היה זהיר ומחושב, בעוד וילהלם העדיף פעולות ראוותניות ופזיזות. בשנת 1890 התפטר ביסמרק, והוחלף בלאו פון קפריבי, שהוחלף כעבור ארבע שנים בכלודוויג, נסיך הוהנלוהה-שילינגספירסט. שני האחרונים היו למעשה בובות בידיו של וילהלם.
וילהלם נטש את מדיניות ה-"הסתערות למזרח" ("Drang nach Osten") של ביסמרק לפיה על גרמניה להיות ביחסים טובים עם האימפריה הרוסית רומניה ואוסטרו-הונגריה ואימץ מדיניות חדשה שאותה כינה "וולטפוליטיק" ("Weltpolitik" "פוליטיקה עולמית") הוא התגרה ללא הרף בבריטניה וצרפת הוא לא חידש את הברית הישנה עם רוסיה וזו האחרונה חתמה עוד באותה שנה (1893) על ברית עם צרפת הסיוט של ביסמרק התגשם לעיניו של וילהלם[1] הברית עם בריטניה התפוררה גם היא בשל פרשיות כגון "מברק קרוגר" ו-"פרשת הדיילי טלגרף" ובשל כך שווילהלם הגדיל את ציו ללא חשבון מרתיע את בריטניה שעד אז נהנתה משלטון בימים[2]
וילהלם עשה ניסיון נואש לסכסך בין בריטניה לצרפת כאשר התערב בענייני מרוקו שהיוותה מוקד להתעניינות בריטית וצרפתית כאחת אולם ניסיון זה השיג את ההפך הגמור והיחסים בין בריטניה וצרפת רק הודקו[3] בשנת 1904 נחתה "ההסכמה הלבבית" שיצרה ברית הגנה בין בריטניה וצרפת הברית התפתחה בסוף לכדי "ההסכמה המשולשת" שבה היו חברות רוסיה בריטניה וצרפת גרמניה מצדה הצליחה לחתום על ברית צבאית עם איטליה ואוסטרו-הונגריה שכונתה "הברית המשולשת"
הכרזת המלחמה
ב-28 ביוני 1914 רצח הלאומן הסרבי גברילו פרינציפ את יורש העצר האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד אוסטריה הגישה כמה דרישות לממשלת סרביה שנודעו בשם "משבר יולי"[4] גרמניה תמכה בדרישותיה של אוסטריה הקיסר וילהלם שלח מכתב לקיסר האוסטרי פרנץ יוזף בו הוא כותב שהוא מבין את הצורך "לשחרר את גבולותיך הסרביים מן הלחץ הכבד המופעל עליהם"[5] הסרבים נכנעו לכל הדרישות פרט לאחת מהן בעיני הקיסר הסתיימה הפרשה והוא אף הרשה לעצמו לקחת חופשה אולם אוסטריה שרצתה לספח את סרביה לא הסכימה[6] העניינים התפוצצו סופית כאשר כמה חיילים סרבים חצו בטעות את הגבול האוסטרי ב-28 ביולי הכריזה אוסטריה מלחמה על סרביה יום לאחר מכן הורתה רוסיה בעלת בריתה של סרביה על גיוס כללי ויום למחרת גייסו אוסטריה וסרביה את צבאותיהן.
גרמניה לא יכלה לשבת בחיבוק ידיים לנוכח האיום הרוסי על הגבולות האוסטריים שגרמניה ערבה לשלמותם איום על אוסטריה היווה למעשה גם איום על גרמניה ב-31 ביולי הגישה גרמניה אולטימטום לצאר הרוסי לפזר את כל הכוחות לאורך הגבול האוסטרי ב-1 באוגוסט פג האולטימטום הגרמני בלי שתינתן תשובה רוסית לצד זה או אחר[7] בברלין ציפו במתח לתשובה המפלגות הפוליטיות התאחדו כולם לשם שינוי ותמכו בהחלטת הקיסר והרייכסטאג[8] ברברה טוכמן מתארת את שאירע בה עם הכרזת המלחמה:
בברלין ב-1 באוגוסט התגודדו המונים ברחובות ונקבצו לאלפים בחזית הארמון והיו מתוחים וכבדי חרדה... בשעה חמש הופיע שוטר בשער הארמון והודיע להמונים על גיוס וההמון בנוסח נעשה ונשמע פצח בהמנון הלאומי מכוניות אצו במורד שדרות אונטר דן לינדן כשקצינים עומדים בתוכן מנפנפים בממחטות וצועקים "גיוס!" העם... קרא קריאות הידד פראיות ויצא לפרוק את רחשי ליבו על אלה שהיו חשודים בעיניו כמרגלים רוסיים...
בתחילה רצה הקיסר לפתוח במלחמה על רוסיה בלבד אף על פי שעל פי התוכנית הגרמנית המקורית היה צורך להכריז מלחמה גם על צרפת בעלת בריתה של רוסיה שיכלה לאגף את גרמניה ולהביא לנפילתה הוא ניסה בתחילה להורות לא לתקוף את לוקסמבורג ואת בלגיה ודרכן את צרפת אולם ביטל את הוראתו ובשעה שבע של אותו יום תקפו הגרמנים את לוקסמבורג אותה שעה הגיש שגריר גרמניה בסנקט פטרבורג את הצהרת המלחמה הגרמנית לשר החוץ הרוסי ב-2 באוגוסט הגישה גרמניה בקשה מממשלת בלגיה לאפשר מעבר של כוחות גרמניים דרך אדמת בלגיה, אולם אלברט הראשון, מלך הבלגים סירב והצהיר ש-"בלגיה היא אומה לא דרך"[9] בתגובה הכריזה גרמניה מלחמה על בלגיה יום לאחר מכן הכריזה מלחמה על צרפת ב-4 ביולי הכריזה בריטניה מלחמה על גרמניה הקיסר הגרמני הצהיר:
גרמניה נכנסת למלחמה במצפון נקי אנו נלחמים על פירות מאמצי השלום שלנו על מורשת מפוארת על עתידנו
הצבא הקיסרי הגרמני
מבנה הצבא
המפקד הכללי של כל חלקי הצבא חוץ מזה הבווארי, היה הקייזר (קיסר) שנעזר ב"לשכה הצבאית האימפריאלית הגרמנית" ופיקד בפועל דרך "משרד המלחמה" ודרך המטה הכללי. ראש המטה הכללי הפך ליועץ הצבאי הראשי של הקייזר וכך, לדמות הצבאית החזקה ביותר באימפריה. בוואריה שמרה על משרד מלחמה ומטכ"ל עצמאיים, אך הם היו מתואמים עם מקביליהם הגרמנים.
לאחר המלחמות הנפוליאוניות, עבר הצבא הפרוסי מהפכה יסודית. במקום להסתמך בעיקר על היכולות הצבאיות האישיות של האצולה הגרמנית ששלטו בקצונה הצבאית, יזמו הפרוסים שינויים כדי להבטיח מצוינות בנהגה, בארגון ובתכנון בכל רמות הפיקוד. אחת התוצאות החשובות היה מבנה המטכ"ל שחיפש כל הזמן כישרונות צבאיים בקרב בעלי הדרגות הנמוכות והשקיע בפיתוחם באקדמיות צבאיות ובצבירת ניסיון מעשי כאחראים על תכנון בדיוויזיות, בקורפוסים וביחידות גדולות יותר, עד למטכ"ל שהיה גוף התכנון הבכיר של הצבא. אנשי המטכ"ל הפרוסי הוכיחו את עצמם בקרבות איחוד גרמניה וקיבלו תפקידי מפתח בצבא הגרמני.
מבנה הצבא בעתות שלום התבסס על אזורי פיקוד, גייסות, אוגדות ורגימנטים. בזמן מלחמה, שלטו הפיקודים האזוריים על מפקדות הגייסות ועל היחידות הכפופות להם. במהלך מלחמת העולם הראשונה נוצרה היררכיה פיקודית גבוהה יותר שנקראה קבוצת ארמיות.
הצי הקיסרי
הצי הקיסרי צמח מהצי הפרוסי וצי הקונפדרציה הצפון-גרמנית, והתקיים בין השנים 1871 ו-1919. ב-1897, בתמיכת הקייזר וילהלם השני, החל המיניסטר החדש של הצי, אדמירל אלפרד פון טירפיץ, בבניית צי מלחמתי מודרני הכולל אוניות מערכה וצוללות. מאוחר יותר מונה טירפיץ למפקד הצי. היחידות הלוחמות העיקריות של הצי יהיו לימים צי הים הפתוח (Hochseeflotte) וצי הצוללות (Unterseebootflotte).
חיל האוויר
היחידות הראשונות של שירות האוויר הגרמני שהיו ידועות כ"פלוגות טייסי השדה" החזיקו בשישה מטוסים דו-מושביים והיו כפופות לפיקודים האזוריים. במשך המלחמה השתנה הארגון באופן יסודי כדי להתאים עצמו לכלי הטיס, לתורות הלחימה, לטקטיקות ולצורכי יחידות השדה והארטילריה.
בתגובה לעליונות האווירית של מדינות ההסכמה ב-1916 החליט הפיקוד העליון הגרמני לערוך את היחידות ולחלקן בהתאם למשימות ההתמחות שלהן. עיקר הדגש היה על מטוסי קרב חד מושביים במטרה להגיב לכוחות האוויר של צרפת ובריטניה. שירות האוויר הקים "טייסות ציד" שמטרתן הייתה להפיל את מטוסי האויב ובכך הוגדר תפקיד חדש בתחום התעופה הצבאית שחרג מסיוע מודיעיני לכוחות הקרקע. מספר המטוסים של שירות האוויר לפי הפדרציות שהרכיבו את הקיסרות הגרמנית היה: לפרוסיה - 67, לבוואריה - 10, לסקסוניה - 7 ולוירטמברג - 4. ב-24 ביוני 1917 הקים שירות האוויר כנף לוחמת ראשונה, ומנפרד פון ריכטהופן (הברון האדום) מונה למפקד על אחת הטייסות בה. לאחר שנהרג בקרב ב-1918 נקראה הכנף על שמו בפקודת הקייזר וילהלם השני[10].
שירות האוויר הגרמני השתמש במגוון כלי טיס, בהם מטוסי קרב, כמו הפוקר DR.I והאלבטרוס, מטוסי תצפית וסיור, כפוקר איינדקר שדגמים מסוימים שלו שימשו גם למטרות קרב, ומפציצים, שחלקם היו מטוסים וחלקם ספינות אוויר.
בסיום המלחמה החזיק שירות האוויר הגרמני ב-2,709 מטוסי קו ראשון, 56 ספינות אוויר ו-186 כדורים פורחים. סגל האווירייה כלל כ-4,500 איש. במסגרת קיום חוזה ורסאי פורק שירות האוויר ומטוסיו הושמדו.
תוכניות
בתחילה, חשבו הגרמנים כי צרפת היא אויבתם הפוטנציאלית היחידה. אולם, בשנת 1888 עבר השלטון הגרמני, מידיו של הקנצלר ביסמרק לידיו של הקייזר החדש וילהלם השני. וילהלם פתח במשא ומתן לכריתת ברית דיפלומטית עם בריטניה. אך למרות מספר רב של ניסיונות חוזרים להשגת הסכמה, נכשל המשא ומתן. על פי הסכמי לונדון (הראשון והשני), היו מחויבות המעצמות האירופאיות כולן לשמור על ריבונותה ונייטרליותה של בלגיה. דבר זה גרר את הגרמנים להניח כי במקרה של פלישה גרמנית לבלגיה, ייתכן שהבריטים יעמדו במילתם, ואכן יסייעו לבלגיה על ידי כניסה למלחמה. לכן, נכללה בריטניה תמיד ברשימת האויבים הפוטנציאליים בתוכניות המטכ"ל הגרמני.
עם זאת, עם הזמן, ניתק וילהלם גם את קשריו עם רוסיה. עובדה זו גרמה למטכ"ל הגרמני להחל לתכנן תוכנית שתתחשב גם ברוסיה כאויב אפשרי מן המזרח.
בתקופה זו ועד מלחמת העולם הראשונה היה המטכ"ל הגרמני יציב במידה רבה ורק שלושה רמטכ"לים התחלפו בו. אחד מהם היה אלפרד פון שליפן, שכיהן במשך כ-15 שנה כרמטכ"ל הגרמני. במהלך כהונתו הגה ופיתח שליפן תוכנית מלחמה התקפית נגד צרפת. תוכנית זו תוכננה, נהגתה ושונתה על ידי שליפן לאורך כל כהונתו, ולימים נודעה כתוכנית שליפן.
לפי התוכנית נועד הצבא הגרמני להתמקד, בשלב הראשון של המלחמה, בהשגת ניצחון מהיר במערב במערכה נגד הצבא הצרפתי ובהכנעת צרפת, בטרם צבא האימפריה הרוסית יספיק להיערך למלחמה ולתקוף את פרוסיה המזרחית. לאחר כניעת צרפת יוכל הצבא הגרמני להפנות את כוחותיו מזרחה, ולהכניע את רוסיה. בדרך זו תוכל גרמניה להימנע מהסתבכות בלחימה בשתי חזיתות במקביל. התוכנית צפתה שתוך 39 ימים, פריז תיפול לידי הגרמנים. בבסיסה עמדה ההנחה, שגרמניה יכולה לפלוש לצרפת במהירות בטרם יושלם גיוס כוחות המילואים הצרפתים, להכריע את הצבא הצרפתי, ואז להעביר את כוחותיה לחזית המזרחית. התוכנית התבססה על הפערים ביכולת הגיוס וניוד הכוחות של שלוש המעצמות (גרמניה, צרפת ורוסיה) - כאשר רוסיה נחשבה לאיטית מבין השלוש (בשל גודלה הגאוגרפי והפיגור של רשת הרכבות שלה).
שליפן הציע לנצל את יתרונות הצבא הגרמני במהירות גיוס כוחות המילואים ובניודם באמצעות רכבות, כדי להסתער על צפון-מערב צרפת דרך ארצות השפלה, תוך התעלמות מהנייטרליות של לוקסמבורג ובלגיה, לאגף את הכוחות העיקריים של הצבא הצרפתי ולתקוף אותם מעורפם. הכוחות באגף הגרמני השמאלי (המזרחי), שהיו חלשים יחסית, נועדו לסגת במטרה למשוך את הכוח הצרפתי העיקרי להתקדם לתוך אלזס-לורן, בעוד הכוח הגרמני העיקרי, שרוכז באגף הימני (המערבי), נועד לכתר אותו מעורפו, ולכבוש את פריז. שליפן שאף להשיג הכרעה מהירה במערכה נגד צרפת, באמצעות איגוף כפול של הצבא הצרפתי והשמדתו מעורפו. חזרה על קרב קאנאי בקנה מידה ענק[11]. הוא לא ייחס חשיבות לכיבוש שטחים או מרכזי תעשייה, אלא קרא להתמקד בהשגת הכרעה מהירה של הצבא הצרפתי. לאחר כיבוש צרפת, הציע פון שליפן להעביר את המאמצים הגרמנים לחזית המזרחית.
מן ההתחלה, ייחס שליפן חשיבות גדולה לתנועת האיגוף הרחבה מצפון, אשר תוביל לכיתור פריס מן המערב. עם הזמן החל שליפן לייחס חשיבות גוברת והולכת למאמץ האיגוף והקצה יותר ויותר חיילים לארמייה הראשונה - זו שאמורה הייתה להיות המערבית ביותר, או הימנית ביותר מנקודת ראות גרמנית. על כך מצוטט שליפן כאומר על ערש דווי - "חזקו את הכנף הימנית" ("Macht mir den rechten Flügel stark!").
שליפן עידכן בקביעות את פרטי תוכניתו, גם לאחר שפרש מהמטה הכללי ב-1905, אך יורשו הלמוט פון מולטקה (הצעיר) פגם בביצוע התוכנית ב-1914, בתחילת מלחמת העולם הראשונה, כשהוא נמנע מלפלוש להולנד, ועל ידי כך החליש את האגף הימני הגרמני, ושמר על כוחות במזרח פרוסיה המאוימת. התנגדות צרפתית עקשנית תרמה אף היא לכישלון התוכנית ב-1914.
סיבה אחרת מונה ההיסטוריון הצבאי מרטין ון קרפלד. לטענתו, התוכנית נכשלה בגלל טעמים לוגיסטיים: השמדת קווי מסילות הברזל (אמצעי השינוע העיקרי בו השתמשו הגרמנים), כמו גם פקקי התנועה האדירים שנוצרו באזור בלגיה, הביאו לקריסת המבצע.
עם זאת, תוכנית משופרת של רעיונותיו של שליפן הוכיחה עצמה יעילה באותם שטחים, בכיבוש צרפת ב-1940 (מנשטיין - "תוכנית אבחת מגל" - Manstein's Sichelschnitt)
מהלך המלחמה
תמרונים ראשונים
חודש אוגוסט 1914 התאפיין בתנועת כוחות גדולה בחזיתות רבות, כאשר כל אחד מהצדדים ניסה להכריע את המלחמה באופן מהיר.
פעולות גרמניה בראשית המלחמה התבססו על תוכנית שליפן על פיה יש להנחית מכה מוחצת על צרפת בטרם יספיק הצבא הרוסי להתארגן ולהגיע לחזית. לשם כך כללה תוכנית שליפן מהלך איגוף שבו הצבאות הגרמנים פולשים לצרפת מצפון דרך בלגיה. ב-2 באוגוסט החלה גרמניה בפלישה לצרפת דרך בלגיה ולוקסמבורג. הגרמנים נתקלו בהתנגדות עזה ליד המבצרים של העיר הבלגית לייז', אך הצליחו להכריע אותם באמצעות ארטילריה כבדה. בעקבות הפלישה הגרמנית לבלגיה הנייטרלית החליטה בריטניה להצטרף למלחמה לצדה של צרפת ושלחה את חיל המשלוח שלה לצרפת.
פעולות צרפת בראשית המלחמה התבססו על תוכנית מתאר כללית לריכוז וניוד כוחות שנודעה בשם 'תוכנית 17'. התוכנית התבססה על הרעיון של התקפה בכל מחיר ועל ה"אלאן" (élan), רוח הגייסות של הצבא הצרפתי. בהתאם לתוכנית החלו כוחות צרפתיים לפלוש לחבלי אלזס ולורן בתחילת אוגוסט ולהסיג את הכוחות הגרמניים לאחור.
במקביל בחזית המזרחית שני צבאות רוסיים, הארמייה הראשונה בפיקודו של פאול פון רננקמפף והארמייה השנייה בפיקודו של אלכסנדר סמסונוב, פלשו למזרח פרוסיה, מוקדם בהרבה מהצפי הגרמני, והביאו את ראש המטה הכללי הגרמני פון מולטקה לבצע את הסטייה הראשונה מתוכנית שליפן, בהעבירו כוחות מהחזית המערבית לחזית המזרחית.
ב-14 באוגוסט נפתחה סדרה של קרבות שכונו המערכה על הגבולות אשר הביאו לתפנית ביחסי הכוחות במלחמה. בדרום החזית המערבית, כוחותיו של הנסיך רופרכט (יורש העצר של בוואריה) לא רק שעצרו את המתקפה הצרפתית במסגרת קרב לורן (14 באוגוסט) אלא גם פתחו במתקפת נגד ב-20 באוגוסט במסגרתה הדפו את הכוחות הצרפתיים חזרה אל מעבר לגבול הצרפתי (חלק מההיסטוריונים טוען שניצחון גרמני זה הוא חלק מסיבת הכישלון הגרמני במלחמה, שכן במסגרת תוכנית שליפן כוח זה נועד רק להוות הסחה עבור הצרפתים). ב-21 באוגוסט החל קרב הארדנים שבמסגרתו ניסו הצבאות הצרפתיים להבקיע את מרכז הכוחות הגרמניים דרך הרי הארדנים, אך ספגו אבדות קשות (כ-22,000 הרוגים) ונסוגו לאחור. בחזית הצפונית החל הגנרל הצרפתי שארל לנרזאק להסיג את כוחותיו לאחור ובכך מנע את השמדתם על ידי הכוח הגרמני המאגף. ב-20 וב-21 באוגוסט נערכו קרבות שרלואה ומונס בהם הצליחו הגרמנים להבקיע את קווי המגננה של הצרפתים ושל כוחות העזר הבריטים, אך כוחות בעלות הברית הספיקו לסגת בזמן ולהיחלץ מהשמדה. התוצאה של המערכה על הגבולות הייתה שצרפת נאלצה לזנוח את אסטרטגיית ההתקפה בה דגלה מתחילת המלחמה, ולעבור למגננה, ובמקביל התברר לה ממדיו העצומים של הכוח הגרמני המאגף (על פי תוכנית שליפן).
ב-26 באוגוסט החל קרב טננברג במסגרתו הצליחו הכוחות הגרמניים בפיקודם של הגנרל פאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף להדוף את הכוחות הרוסיים שפלשו למזרח פרוסיה. הכוחות הגרמניים הצליחו תחילה לכתר את הארמייה השנייה של סמסונוב ב-26 באוגוסט ולהשמיד אותה, ושבוע לאחר מכן הצליחו הגרמנים בקרב הראשון על האגמים המזוריים לנצח גם את הארמייה הרוסית הראשונה ולהסיג אותה לאחור אל מחוץ לגבולות פרוסיה.
חרף הניצחונות הגרמניים המרשימים במערכה על הגבולות, לא הצליחו הכוחות הגרמניים המאגפים להשלים את כיתור הצבא הצרפתי. במסגרת הקרב הראשון על המארן, שנערך בין 5 ל-12 בספטמבר 1914, הצליחו הצרפתים, בסיוע של סיורים מוטסים, לזהות פער בין שתי הארמיות הגרמניות הפולשות ולהחדיר דרכו את הכוחות של הארמייה החמישית הצרפתית בסיוע חיל המשלוח הבריטי. ב-9 בספטמבר נראה היה כי הארמיות הגרמניות עומדות בפני כיתור והשמדה, אך הם הצליחו לסגת ולהתחפר צפונית לנהר האן. עד אמצע ספטמבר ניסו הכוחות הצרפתיים והגרמניים לכתר זה את זה ממערב, במהלך שכונה המרוץ אל הים. הניסיונות לא צלחו ושני הצדדים נאלצו לעבור לשלב של מלחמת חפירות. חרף ההישגים הגרמניים המרשימים בשלב זה של המלחמה, כישלונה של תוכנית שליפן להשמיד את הצבא הצרפתי, הביא לכך שגרמניה נאלצה להתמודד עם מלחמה ארוכת טווח בשתי חזיתות בו-זמנית: במערב נגד צרפת ובריטניה ובמזרח נגד רוסיה.
תחילת מלחמת החפירות
ערך מורחב – מלחמת חפירות
כתוצאה מהדיפת הגרמנים, פתחו שני הצדדים בניסיונות איגוף מצפון-מערב. ניסיונות אלה, שלא צלחו עבור אף אחד מהצדדים, הסתיימו ביצירת קו חזית רצוף מהים הצפוני אל גבול צרפת-שווייץ, ועל כן נקראו בשם המרוץ אל הים. עבור הגרמנים היה המרוץ אל הים גם ניסיון להשתלט על הנמלים הבלגיים בים הצפוני, ניסיון שלא צלח עקב הצפות של נהר איסר ועקב הצלחתם של הבריטים למנוע את גישת הגרמנים לנמלים.
מצד כוחות ההסכמה, נחלק קו החזית לשלושה חלקים, כאשר על כל חלק הייתה מופקדת מדינה אחרת. החלק הצפון-מערבי באורך 35 ק"מ מהים הצפוני הופקד בידי בלגיה, החלק השני עד לעמק הסום הופקד בידי בריטניה והחלק השלישי עד לגבול עם שווייץ הופקד בידי צרפת.
בחג המולד של 1914 החלו החיילים הגרמנים לקשט את אזור הביצורים שלהם בגזרת איפר בבלגיה לכבוד החג. החיילים הבריטים מנגד הצטרפו לחגיגה והתפתחה הפסקת אש ספונטנית וקצרה שבה שרו שני הצדדים יחדיו שירים בגרמנית ובאנגלית ואף שיחקו כדורגל זה נגד זה. לאחר ששני הצדדים צעקו זה לזה ברכות לחג, נפגשו החיילים בכמה מקומות בשטח ההפקר שבין הכוחות והחליפו ביניהם מתנות לחג. הירי הארטילרי בגזרת איפר הופסק גם הוא באותו הלילה. בחלק מהמקומות הסתיימה הפסקת האש בתום ערב החג ובמספר מקומות היא נמשכה עד לראש השנה החדשה. עם פרוץ המלחמה באוגוסט נפוצה האמונה כי המלחמה תסתיים עד לחג המולד, אולם המציאות הראתה אחרת, והלחימה נמשכה למעלה מארבע שנים, תוך שהיא גובה מספר קרבנות עצום.
1915 – הגנה במערב ומתקפה במזרח
בשנת 1915 הפיקוד הגרמני החליט לעשות את המאמץ העיקרי בחזית המזרחית, והועברו בהתאם כוחות ניכרים לשם. הקרב השני על האגמים המזוריים שנערך בתאריכים 7 בפברואר - 18 בפברואר 1915 בין צבא הקיסרות הגרמנית בפיקודו של פאול פון הינדנבורג ובין צבא האימפריה הרוסית היה מהקרבות החשובים בחזית בשנת 1915. ב-7 בפברואר 1915 בתוך סופת שלג, הגרמנים פתחו בהתקפה על הארמייה הרוסית השמינית של פון סיברס ובתוך שבוע התקדמו כ-100 ק"מ. למרות האבדות הכבדות הצליח פאבל פלבה לארגן את הארמייה הרוסית ה-12 ולפתוח במתקפת נגד שעצרה את התקדמות הגרמנים והביאה לסיום הקרב. הגרמנים, שניצחו בקרב, גרמו לאבדות כבדות אצל הרוסים אך לא הצליחו להכניעם. הסיבה למפלות שספג הצבא הרוסי בשנה זאת הייתה בעיקר בתחום הטקטי, מחסור בציוד טכני ומחסור בתותחים ובתחמושת.
בחזית המערבית נותרו הגרמנים במהלך שנת 1915 במגננה. בין החוף לבין הרי הווז' היה מבלט גרמני בקו החזית, מבלט נואיון, שז'ופר תכנן להתקיפו משני צדדיו במטרה לנתקו. לפי התוכנית, הבריטים היו אמורים לתקוף מצפון ולדחוף את הכוחות הגרמניים מזרחה לארטואה, ואילו הצרפתים היו אמורים לתקוף בשמפאן. ב-10 במרץ, כחלק מתוכנית למתקפה גדולה יותר באזור ארטואה, תקף הצבא הבריטי בנב שאפל במטרה לכבוש את רכס אובר. התקיפה התבצעה בידי ארבע אוגדות לאורך חזית של כשלושה ק"מ. בטרם ההסתערות הרגלית הייתה הפצצה מרוכזת וכבדה שנמשכה 35 דקות, דבר שאפשר התקדמות מהירה בתוך ארבע שעות. אולם ההתקדמות נבלמה בגלל בעיות לוגיסטיקה ותקשורת, והגרמנים מנגד פתחו במתקפת נגד של כוחות מילואים ועיכבו את כיבוש הרכס. במהלך המתקפה השתמשו הבריטים בשליש מפגזי הארטילריה שלהם.
באביב ניסו מדינות ההסכמה לכבוש את רכס וימי. הארמייה העשירית הצרפתית תקפה ב-9 במאי, לאחר הפגזה ממושכת של שישה ימים, והתקדמה חמישה ק"מ, אולם נסוגה לאחר שפגשה בקני מקלעים גרמניים. אף שההתקדמות פסקה, הלחימה באזור נמשכה עד 18 ביוני. במאי תפסו הגרמנים מסמך צרפתי המתאר מערכת ביצורים חדשה, ולפיו במקום להסתמך על קו חזית מבוצר היטב, מסודרת מערכת ההגנה בסדרה של מדרגות. מסמך זה היה הבסיס לפיתוח דוקטרינת ההגנה לעומק נגד מדינות ההסכמה.
במאי 1915 פתחו הכוחות הגרמנים יחד עם הכוחות האוסטרו-הונגרים במתקפת גורליצה-טרנוב, שהחלה ב-1 במאי 1915 בסביבות הערים גורליצה וטרנוב, דרומית - מזרחית לקרקוב ומכאן שמה. אוגוסט פון מקנזן ריכז את הפריצה לשטח צר באורך 35 ק"מ בין הערים האלה. לאחר הפגזה ארטילריה כבדה הוא פרץ ב-2 במאי 1915 ותוך מספר ימים החלה הארמייה הרוסית השלישית להתמוטט. ב-3 ביוני 1915 נכבש מבצר פשמישל ובאותו יום הורחבה המתקפה על ידי הכנסת ארמיות אוסטרו-הונגריות נוספות. ב-17 ביוני 1915 נכבשה למברג (כיום-לבוב).
עד אמצע 1915, הרוסים גורשו מפולין הרוסית, ולכן התרחקו מאות קילומטרים, הרחק מגבולות מעצמות המרכז, דבר שגרם להסרת איום הפלישה הרוסית לגרמניה או לאוסטרו-הונגריה. בסוף המתקפה הגרמנית-אוסטרו-הונגרית, שנגמרה בסוף 1915, הם נעצרו בקו ריגה-דווינסק-ברנוביץ'-פינסק-דובנו-טרנופול. קווים כלליים אלו כמעט לא השתנו עד התמוטטות האימפריה הרוסית בשנת 1917.
בספטמבר פתחו מדינות ההסכמה במתקפה נוספת בחזית המערבית, עת הצרפתים תקפו בשמפאן והבריטים בלוס. הצרפתים התכוננו לאורך הקיץ למבצע זה, כאשר הבריטים לקחו על עצמם קטע ארוך יותר מקו החזית על מנת לשחרר את הצרפתים לצורך המתקפה. ההפגזה בטרם הקרב, אשר כוונה בזהירות בסיוע תצלומי אוויר, החלה ב-22 בספטמבר. ההתקפה הצרפתית העיקרית החלה שלושה ימים לאחר מכן והתקדמה מאוד בראשיתה, למרות חוטי התיל והמקלעים. הגרמנים, במקום לסגת, אימצו שיטה חדשה של הגנה לעומק שכללה סדרת אזורי מגננה ועמדות בעומק 8 ק"מ.
ב-25 בספטמבר פתחו הבריטים במתקפתם בלוס, שנועדה לתמוך במתקפה גדולה יותר בשמפן. המתקפה באה לאחר הפגזה בת ארבעה ימים של 250,000 פגזים וירי של 5,100 פחיות של גז כלור. היא כללה שני גייסות במתקפה הראשית ושניים נוספים שביצעו מתקפות הסחה באיפר. הבריטים ספגו בקרב אבדות כבדות, בעיקר מאש מקלעים, והתקדמו מעט בטרם אזלו הפגזים שלהם. חידוש של המתקפה ב-13 באוקטובר הביאה לתוצאות מעט יותר טובות. לאחר הקרב, בדצמבר, הוחלף מפקד חיל המשלוח הבריטי, ג'ון פרנץ', בגנרל דאגלס הייג.
1916 – מלחמת התשה
מתקפת אגם נארוץ' נערכה גם היא בחזית המזרחית. המתקפה הסתיימה בתבוסת הרוסים. המתקפה הייתה דומה למתקפות הכושלות בחזית המערבית. הרוסים התחילו בהפגזה ארטילריה כבדה שנמשכה כיומיים ולאחר מכן הסתערו עם 350,000 חיילים בקבוצות גדולות שהיו מטרה מעולה למכונות היריה של הגרמנים. הם הצליחו להתקדם מספר מועט של קילומטרים עד שנאלצו לסגת לקו הקודם בהתקפת נגד של הגרמנים. מתקפה רוסית נוספת ב-21 במרץ 1916 ליד ריגה הסתיימה באותן תוצאות.
ראש המטה הכללי של הצבא הגרמני, אריך פון פאלקנהיין, האמין כי ייתכן שלא ניתן יהיה להגיע לפריצת דרך, ומשום כך התמקד בהסבת אבדות כבדות לצרפתים אשר יגרמו להם להיכנע, או כפי שניסח זאת: "לגרום לצרפת לדמם עד לבן". כפועל יוצא של תוכנית זו הוא אימץ שתי אסטרטגיות: הראשונה הייתה לוחמת צוללות בלתי מוגבלת, כדי לנתק את מדינות ההסכמה מאספקת הציוד מעבר לים, והתקפות ממוקדות מרובות נפגעים נגד החיילים הצרפתים. במטרה להסב את מרב הנפגעים, הוא תכנן לתקוף במקום שממנו הצרפתים לא יוכלו לסגת, הן מסיבות של זניחת עמדות אסטרטגיות והן מסיבות של גאווה לאומית, ובכך קיווה לכלוא אותם. העיירה ורדן נבחרה לשם כך משום שהייתה מעוז חשוב מוקף בטבעת של מבצרים אשר שכן בסמוך לקו החזית הגרמני ומשום ששמרה של הדרך הישירה לפריז. שם המבצע היה "Gericht" (בעברית: משפט, אם כי הכוונה הייתה למקום של הוצאה להורג).
פלקנהיין תחם את החזית ל-5–6 קילומטרים על מנת לרכז את כוח הירי וכדי למנוע פריצת דרך ממתקפת נגד. הוא גם שמר בקפידה על עתודות המזון, בספקו מזון שיאפשר את המשך הקרב בלבד. בהכנותיהם לקרב ריכזו הגרמנים מטוסים בסמוך למבצר, וכהקדמה לקרב סרקו מהאוויר נקודות ציון לצורך הכוונה מדויקת של הארטילריה. מנגד, לקראת מאי פרשו הצרפתים אסקדרון של מטוסי ניופור. המרחב האווירי הצפוף מעל ורדן הפך לשדה קרב אווירי והדגים את החשיבות של עליונות אווירית טקטית, כשכל צד ניסה לגבור על השני בעזרת ביון אווירי.
קרב ורדן
- ערך מורחב – קרב ורדן
קרב ורדן החל ב-21 בפברואר 1916 עם הפגזה ארטילרית גרמנית כבדה, שלאחריה התקדם הצבא הגרמני לעבר החפירות הצרפתיות תוך שימוש בלהביורים, לראשונה במלחמה. למרות ההתקדמות הגרמנית האיטית וכיבוש מצודת דואומון, הכוחות הגרמניים לא הצליחו לכבוש את ורדן עצמה, ואף מטרתה העיקרית של המתקפה, לגרום לצבא הצרפתי "לדמם למוות", נכשלה אף היא, כפי שהוכיחה כמות האבדות הנכבדת בצד הגרמני.
אסטרטגית הייתה ההתקפה אסון לגרמנים, במיוחד בהשוואה לאפשרויות האחרות שהיו פתוחות לפניהם — התקדמות נוספת בחזית המזרחית, והוצאת האימפריה הרוסית מחוץ למלחמה, תוך כיבוש שדות התבואה של אוקראינה. למרות זאת, כמות האבדות הצרפתית הייתה מזעזעת. ככל הנראה, אנושיותו של המרשל פטן, שהתעקש כי החיילים יוחלפו בצורה סדירה נוכח הזוועות הללו, היא שתרמה למוניטין שלו, והיו לכך השלכות הרות אסון על צרפת בעתיד.
הקרב על הסום
- ערך מורחב – הקרב על הסום
באביב של 1916 היו מפקדי כוחות ההסכמה מודאגים לגבי יכולתם של החיילים הצרפתים להתגבר על האבדות הכבדות שספגו בקרב ורדן. התוכניות המקוריות למתקפה על נהר הסום שונו על מנת להעביר את עיקר הנטל אל הבריטים. ב-1 ביולי פתחו אוגדות בריטיות במתקפה בפיקרדי על נהר הסום, בתמיכה של חמש אוגדות בריטיות לימינן, עת פרצו לעבר חפירות הגרמנים לאחר הפגזה ארטילרית. בסוף יום הלחימה הראשון ספגו הבריטים כ-60,000 נפגעים, מתוכם 20,000 הרוגים.
בקרב נעשה שימוש לראשונה בטנקים, אך הפעלת הטנקים הייתה מוגבלת ובלתי יעילה בעליל. במהלך חודשי הלחימה השתפרה הטקטיקה של הצבא הבריטי כתוצאה מהלקח שנלמד בימי הלחימה הראשונים, וכוחות רגלים, ארטילריה וחיל אוויר שולבו יחד להשגת הכרעה. לאור הלקח מוורדן לגבי עליונות אווירית, הפילו הבריטים מטוסים גרמניים רבים, תוך שימוש בשילוב של מטוסים ליצירת מבנה. כמו כן, הקרב לימד את הבריטים להקטין את יחידות הפעולה של הרגלים מפלוגה, למחלקה ואף לכיתה בהמשך המלחמה.
הקרב הסתיים לאחר ארבעה וחצי חודשים, כאשר המפקד הבריטי, דאגלס הייג, הורה על הפסקתו. הוא זכור בעיקר כדוגמה למתקפה חזיתית חסרת תוחלת על עמדות מוגנות היטב. בסוף הקרב הצליחו מדינות ההסכמה להתקדם כעשרה ק"מ, במחיר של יותר ממיליון נפגעים לשני הצדדים. המספר הכולל של הנפגעים בסיום הקרב הסתכם בכ-420,000 בריטים, 200,000 צרפתים ו-465,000 גרמנים. הקרב על הסום הביא להקטנת הלחץ הגרמני בקרב ורדן, משום שהגרמנים נאלצו להעביר חלק מכוחותיהם מוורדן, כדי לעמוד בפני ההתקפה הבריטית-צרפתית המשולבת בסום.
בקיץ 1916 נערכה בחזית המזרחית מתקפת ברוסילוב, אשר הייתה המתקפה הגדולה ביותר של הצבא הרוסי בחזית המזרחית. היא נערכה בשטח אוקראינה - בתאריכים 4 ביוני עד ה-20 בספטמבר 1916. היא נקראה על שם אלכסיי ברוסילוב, גנרל רוסי, מפקד החזית הדרום-מערבית שיזם, תכנן את המתקפה והכניס שיטות צבאיות חדשות שתרמו להצלחת המתקפה. המתקפה הייתה מוצלחת, והביאה לשבייתם של 200,000 חיילים אוסטרו-הונגרים. בעקבות כך שלחו הגרמנים כוחות מהחזית המערבית למזרח, וביולי 1916 הצליח אלכסנדר פון לינסינגן לבלום את הרוסים בקרב קובל.
קו הינדנבורג
- ערך מורחב – קו הינדנבורג
בחודש אוגוסט התחלף הפיקוד הגרמני בחזית המערבית, עת פאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף תפסו את מקומו של פלקנהיין שהתפטר, ואילו לאופולד, נסיך בוואריה החליף את הינדנבורג בפיקוד העליון בחזית המזרחית. המפקדים החדשים הכירו מיד בכך שקרב ורדן והקרב על הסום שחקו את יכולות המתקפה של הצבא הגרמני, ולפיכך החליטו שהצבא הגרמני בחזית המערבית יעבור למגננה למשך רוב שנת 1917, בעוד שהמאמץ המלחמתי של מעצמות המרכז יתמקד במקום אחר.
במהלך הקרב על הסום ובמשך חודשי החורף, בנו הגרמנים מערכת ביצורים מאחורי אחד המקטעים בחזית, אשר נועדה לצמצם את החזית הגרמנית ולאפשר את העברתן של עשר אוגדות לצרכים אחרים. מערכת זו נקראה קו הינדנבורג, והיא נמתחה מאראס דרומה לסן-קנטן – צמצום של כ-50 ק"מ בחזית הגרמנית.
1917 – יתרון למדינות ההסכמה
קו הינדנבורג נבנה כ-30–50 ק"מ מאחורי קו החזית הגרמני. ב-9 בפברואר נסוגו כוחות גרמניים אל הקו, נסיגה אשר הושלמה ב-5 באפריל תוך שהיא מותירה אחריה אדמה חרוכה. הנסיגה רוקנה מתוכן את האסטרטגיה הצרפתית של תקיפת שני אגפיו של מבלט נואיון, שכן הוא חדל מלהתקיים. עם זאת, התקדמות בריטית נמשכה שכן, במובן מסוים, הנסיגה הגרמנית נבעה מהאבדות הרבות שספגו הגרמנים בקרב ורדן ובקרב על הסום, למרות אבדות גבוהות יותר בקרב מדינות ההסכמה.
במקביל האמריקאים הצטרפו למלחמה באפריל 1917 בעקבות פרסומו של מברק צימרמן, מברק מוצפן ששלח שר החוץ של גרמניה, ארתור צימרמן, מגרמניה למקסיקו ויורט ופוענח בידי המודיעין הבריטי. במברק הציעה גרמניה למקסיקו ברית צבאית נגד ארצות הברית תמורת תמיכה כלכלית והבנה גרמנית שעל מקסיקו להחזיר לעצמה את דרום-מערב ארצות הברית שאבדו במלחמת ארצות הברית–מקסיקו. כמו כן, לוחמת צוללות בלתי מוגבלת כנגד כל כלי שיט, אשר גרמניה פתחה בה בשנית בשנת 1917, לאחר לחץ ציבורי בגרמניה עקב מחסור במזון, הייתה אחד הגורמים אשר זירזו את כניסתה של ארצות הברית למלחמה. במהלך מלחמת הצוללות הוטבעו אוניות רבות ובכללן גם אוניות אמריקאיות. להצטרפותה של ארצות הברית למלחמה היה גם מניע כלכלי: מלחמת הצוללות פגעה בסחר הימי ובכך פגעה בקשרי המסחר של ארצות הברית עם בריטניה, וגרמה לה נזק כלכלי כבד. היה חשש כי כספים רבים שהושקעו בקשרים כלכליים אלה, במיוחד עם בריטניה, ירדו לטמיון.
לקראת 1917 היה גודלו של הצבא הבריטי בחזית כשני שלישים מגודלו של הצבא הצרפתי. באפריל פתחו כוחות האימפריה הבריטית במתקפה שהחלה את קרב אראס. הגיס הקנדי ואוגדת הרגלים החמישית הבריטית תקפו את הקווים הגרמניים ברכס וימי אך ספגו אבדות כבדות. מתקפה זו של מדינות ההסכמה הסתיימה עם הסירוב לשלוח תגבורת לאזור.
בחורף 1916–1917 שופרו טקטיקות הלוחמה האווירית של הגרמנים, ובית ספר לאימון טייסי קרב הוקם בוואלנסיין במקביל לייצור מטוסים עם מקלע כפול. ההשלכות של הדבר היו הרות אסון עבור הכוח האווירי של מדינות ההסכמה – לא ניתן היה לשחזר ההצלחות האוויריות מעל הסום והגרמנים הסבו אבדות רבות. למשל, במהלך המתקפה באראס איבדו הבריטים 316 אנשי צוות אוויר והקנדים איבדו 114, לעומת 44 אצל הגרמנים.
המהפכה הרוסית
במרץ 1917 הגיעו לשיאן ההפגנות בפטרוגרד בהתפטרותו של הצאר ניקולאי השני ומינויה של ממשלה זמנית חלשה, שלמעשה חלקה את כוחה עם הסובייט של פטרוגרד. בעוד שמצבה של רוסיה בחזית הלך והדרדר התמידה הממשלה הזמנית במדיניות של המשך המלחמה, דבר שהביא לירידה גדולה בפופולריות שלה. אי שביעות הרצון מהמלחמה שימשה יפה את המפלגה הבולשביקית, שהונהגה על ידי ולדימיר איליץ' לנין, וחיזקה אותה.
ניצחון הבולשביקים בנובמבר לווה בדצמבר שאחריו בשביתת נשק ובשיחות עם גרמניה. בתחילה סירבו הבולשביקים להסכים לתנאים הגרמניים הקשים, אולם משחידשה גרמניה את המלחמה וצעדה ללא חת לאורך אוקראינה הסכימה הממשלה החדשה לחוזה ברסט-ליטובסק, ב-3 במרץ 1918, שהוציא את רוסיה מחוץ למלחמה, ואילץ אותה למסור למעצמות המרכז שטחים נרחבים, כולל פינלנד, הפרובינציות הבלטיות, פולין ואוקראינה.
תנודות במורל הצרפתי
בחודש אפריל הורה הגנרל הצרפתי רובר ניוול על מתקפה חדשה נגד החפירות הגרמניות בהבטיחו שזו תביא לניצחון. במתקפה, המכונה מתקפת ניבל, תוכננו להילחם 1.2 מיליון חיילים שילוו בטנקים ובארטילריה. במבצע הייתה ידם של הצרפתים, בתוספת שתי חטיבות רוסיות, על התחתונה – הגרמנים שלטו באוויר, השטח היה בעל עבירות נמוכה והחשאיות של המתקפה לא נשמרה. בתוך שבוע נהרגו 100 אלף חיילים צרפתים, ולמרות הבטחתו של ניבל, שאם המתקפה תיכשל, היא תופסק, המתקפה נמשכה אל תוך מאי. ב-3 במאי סירבו חיילי האוגדה הקולוניאלית הצרפתית השנייה המותשים, שלחמו בקרב ורדן, לפקודה להילחם ואף הגיעו שיכורים וחסרי נשק. לקצינים לא היו האמצעים להעניש את האוגדה כולה ולכן לא ננקטו צעדים משמעותיים נגד הסרבנים. בהמשך אירעו המרידות בצבא הצרפתי (1917), עם סך הכול של 20,000 חיילים שנטשו את שדה הקרב. כוחות אחרים של מדינות ההסכמה המשיכו לתקוף, אך ספגו אבדות משמעותיות. קריאות לפטריוטיות כמו גם מעצרים והליכים משפטיים עודדו את החיילים לחזור לחפירות, אם כי החיילים הצרפתים סירבו להשתתף במתקפות נוספות. ב-15 במאי הועבר ניבל מתפקידו והוחלף בגנרל פיליפ פטן, שעצר את המתקפות רחבות ההיקף. במשך החודשים הבאים עסקו הצרפתים בעיקר בהגנה כדי להחזיר את הביטחון והמורל לחיילים.
מתקפות בריטיות נוספות והצטרפות כוח המשלוח האמריקאי
ב-7 ביוני פתחו הבריטים במתקפה על רכס מסין, דרומית לאיפר, במטרה לכבוש מחדש שטחים שאיבדו בקרבות הראשון והשני על האיפר בשנת 1914. למן 1915 חצבו הבריטים מנהרות תחת הרכס והניחו בהן 500 טונות של חומר נפץ. לאחר הרעשה ארטילרית בת ארבעה ימים פוצצו הבריטים את המוקשים וגרמו למותם של 10,000 גרמנים. המתקפה שבאה לאחר מכן הסתמכה גם כן על הרעשה כבדה, אשר אפשרה לבריטים לכבוש את הרכס ביום אחד. מתקפה מוגבלת זו נחלה הצלחה גדולה, וכל מתקפות הנגד הגרמניות נכשלו. ב-11 ביולי, במהלך אותו קרב, ירו הגרמנים פגזי גז, לראשונה במלחמה. מכיוון שתכולת הפגז הייתה מוגבלת, היה צורך בגז בעל עוצמה רבה יותר, ולכן הגרמנים השתמשו בגז חרדל. השימוש בגז, שנשאר למשך ימים במקום ממוקד וגרם לכוויות, היה גורם בדיכוי רוח הלחימה של חיילי האויב.
ב-25 ביוני החלו החיילים האמריקאים הראשונים להגיע לצרפת, אולם האמריקאים נכנסו בהיקף אוגדתי לשוחות רק באוקטובר. החיילים האמריקאים מחיל המשלוח האמריקאי נדרשו לאימונים ולציוד בטרם יכלו להצטרף למאמץ הקרבי, ולמשך מספר חודשים הם הוצבו בתפקידים תומכי לחימה. למרות כל זאת, נוכחותם של האמריקאים הרימה את המורל של החיילים הבריטים והצרפתים בחזית.
ב-31 ביולי חודש הקרב באיפר עם תחילת קרב איפר השלישי. מטרתו המקורית של הקרב הייתה כיבוש הרכסים מזרחים לאיפר, ולאחר מכן התקדמות לעבר רולר ותורו, כדי להשבית את מסילת הברזל העיקרית שהובילה אספקה למאגרי הגרמנים בחזית, וכן לעבר החוף הבלגי, שם מוקמו בסיסי הצוללות הגרמניים. בשלב מאוחר יותר הוגבלה המתקפה להתקדמות של הצבא הבריטי אל עבר הרכסים סביב איפר, שכן מזג האוויר הגשום עיכב את ההתקדמות הבריטית. חיילים קנדים שנלחמו ברכס וימי ובקרב על גבעה 70 החליפו שני גייסות של אנזא"ק וכוחות בריטיים נוספים וכבשו את הכפר פשנדל ב-6 בנובמבר, למרות גשם כבד ואבדות רבות. מתקפה זו הביאה לנפגעים רבים משני הצדדים, בעוד שהשטח שנכבש היה קטן, אולם היה זה הישג טקטי בעל חשיבות, שאפשר לבריטים לקצור הישגים בולטים במזג אוויר יבש יותר.
במהלך מתקפה זו באיפר איבדו שני הצדדים יחד למעלה מחצי מיליון חיילים. הקרב הפך בבריטניה למילה נרדפת לטבח מדמם ועקר ואילו בגרמניה הוא נקרא "המרטיריות הגדולה ביותר של המלחמה". קרב זה, יחד עם הקרב על הסום, העניק למפקד הבריטי הייג את הכינוי "הקצב".
קרב קמברה
- ערך מורחב – קרב קמברה (1917)
ב-20 בנובמבר פתחו הבריטים במתקפת טנקים נרחבת, ראשונה מסוגה, בקרב קמברה. מספר הטנקים שעמדו לרשות מדינות ההסכמה עמד על 324, כאשר שליש נשמרו כעתודה, וזאת בנוסף ל-12 דיוויזיות חיל רגלים. מן הצד השני, הגרמנים נלחמו עם שתי דיוויזיות בלבד. על מנת לשמור על גורם ההפתעה, לא התבצעה הפצצה מקדימה, אלא רק מיסוך עשן לפני הטנקים. הטנקים נשאו בחזיתם חבילות עצים שנועדו למילוי שוחות על מנת לאפשר את מעבר הטנקים.
המתקפה הראשונית הייתה מוצלחת עבור הבריטים. הכוחות הבריטיים הצליחו בשש שעות לחדור עמוק יותר ועם 4,000 אבדות לעומת קרב פשנדל שנמשך ארבעה חודשים עם למעלה מ-500,000 אבדות. עם זאת, בתגובה להתקדמות הבריטית, יצרו הגרמנים מבלט ופתחו במתקפת־נגד מפתיעה שהסיגה את הבריטים ב-30 בנובמבר חזרה לקווי הפתיחה שלהם.
למרות היפוך היוצרות, המתקפה נחשבה למוצלחת, הן מצד הבריטים והן מצד הגרמנים, משום שהיא הוכיחה כי טנקים יכולים לעבור ביצורי שוחות. בקרב גם נעשה השימוש הנרחב הראשון בחיילי סער בחזית המערבית.
1918 – הכרעה
בעקבות המתקפה המוצלחת של מדינות ההסכמה והבקעת הביצורים הגרמניים בקמברה, הגיעו לודנדורף והינדנבורג למסקנה כי ההזדמנות היחידה של הקיסרות הגרמנית לנצח היא לפתוח במתקפה מכרעת לאורך החזית בתקופת האביב, בטרם תהפוך הנוכחות האמריקאית למשמעותית.
ב-3 במרץ 1918 נחתם חוזה ברסט-ליטובסק ורוסיה פרשה מן המלחמה. פרישתה של רוסיה אפשרה את העברתן של 33 דיוויזיות גרמניות מהחזית המזרחית אל המערבית, אשר נתנה לגרמנים יתרון מספרי של 192 דיוויזיות לעומת 178 דיוויזיות של מדינות ההסכמה. יתרון זה אפשר לגרמנים להוציא חיילים ותיקים ולאמן אותם להיות חיילי סער. מנגד, למדינות ההסכמה עדיין לא היה פיקוד מאוחד באותה העת, כוחותיהן סבלו מבעיות מורל וכוח אדם והחיילים האמריקאים עדיין לא לקחו חלק בלחימה.
תוכניתו של לודנדורף הייתה לפתוח במתקפה עזה כנגד כוחות האימפריה הבריטית במטרה להפריד אותם מהכוחות הצרפתיים ולהסיג אותם עד לנמלי תעלת למאנש. המתקפה הייתה אמורה לשלב טקטיקות חדשות של שימוש בחיילי סער יחד עם הפצצות מהאוויר, טנקים והפגזות ארטילריות מתוכננות היטב הכוללות שימוש בגז.
מתקפת האביב
- ערך מורחב – מתקפת האביב
מבצע מיכאל, הראשון מבין מבצעי מתקפת האביב, כמעט שהצליח להפריד בין הכוחות של מדינות ההסכמה. אף שהבריטים ידעו בערך את שעת ההתקפה ומועדה, גודל המתקפה וההרעשה המוקדמת היו הפתעה עבורם. לגרמנים גם היה מזל בכך שאותו הבוקר היה ערפילי וחיילי הסער יכלו להתקדם לעומק העמדות הבריטיות מבלי להתגלות. בסוף היום הראשון למתקפה היו לבריטים 20,000 הרוגים ו-35,000 פצועים, והגרמנים הצליחו להבקיע מספר נקודות בחזית של הארמייה הבריטית החמישית. כתוצאה מהפסד בקרב החליטו מדינות ההסכמה למנות פיקוד אחד לכלל כוחותיהם בחזית. הגנרל פרדיננד פוש מונה למפקד כוחות ההסכמה בחזית, דבר שאפשר תגובה טובה יותר אל מול המבצעים הגרמניים, שהפכו לקרבות התשה.
אריך לודנדורף, הגנרל הגרמני הממונה על המבצע, החל בניסיונות עקרים לכיבוש אמיין, אולם הבריטים הדפו את כל ההתקפות על אמיין וכוחות אנזא"ק הגיעו לזירה לסייע להם בכך. ב-5 באפריל ביטל לודנדורף את המבצע, שבו נהרגו 255,000 בריטים, צרפתים ואמריקאים ובו איבדו כוחות ההסכמה גם 1,300 תותחים וכ-200 טנקים, לעומת 239,000 חיילים, רובם חיילי סער מיומנים. בעוד שאצל מדינות ההסכמה ניתן היה לחפות על האבדות בקרב, הן בשל המפעלים הבריטים והן בשל כוח האדם האמריקני, לא ניתן היה להחליף את חיילי הסער הגרמנים בנקל. השמחה הגרמנית שבתחילת המתקפה הפכה לאכזבה לאחר שנתברר שלא היו להם הישגים מכריעים.
במבצע ג'ורג'ט נסוגו הבריטים כדי להגן על אמיין והשאירו את מסילת הברזל דרך הזבורק וכן את הנמלים לחוף התעלה: דנקרק, קאלה ובולון, פגיעים. ההצלחה הגרמנית יכלה להביא את הבריטים לידי תבוסה. במבצע בליכר-יורק הייתה המטרה לתקוף את העמדות הצרפתיות כדי לגרום לבעלות הברית לסגת מנמלי התעלה וכן להפריד בין הבריטים לצרפתים, לפני שהאמריקאים ישיגו נוכחות משמעותית בשטח. בקרב גנייזנאו נמשך מבצע בליכר-יורק. הגרמנים ניסו להדוף את כוחות מדינות ההסכמה דרומה ולהתחבר עם הכוחות הגרמנים באזור אמיין. הצרפתים הוזהרו על ידי שבויים גרמנים מפני ההתקפה והצליחו להדוף אותה בעזרת האמריקאים. למרות זאת, התקדמות הגרמנים הייתה מרשימה למדי. מתקפת נגד צרפתית ב-11 ביוני עצרה את מבצע גנייזנאו. אבדות הגרמנים היו 30,000 איש ואבדות מדינות ההסכמה כ-35,000 איש. למעשה, מתקפה זו הצלחתו הגדולה ביותר של צד אחד בלחימה מאז 1914.
לקראת מאי נטלו האמריקאים על עצמם תפקידים הולכים וגדלים, עת ניצחו בקרב הראשון שלהם, קרב קנטיני. בתקופת הקיץ כבר הגיעו מדי חודש 300,000 חיילים אמריקאים.
מתקפת מאה הימים
- ערך מורחב – מתקפת מאה הימים
ביולי יזם פוש מתקפה נגד המבלט על המארן שנוצר מהמתקפות הגרמניות. מתקפה זו, שנודעה כקרב השני על המארן חיסלה את המבלט עד אוגוסט. קרב אמיין, שהתחולל יומיים לאחר הקרב השני על המארן, הסתיים בהתקדמות ההסכמה לאמיין. התקפה זו כללה כוחות צרפתיים ובריטיים, כשבחוד החנית נלחמו חיילים אוסטרלים וקנדים, שנתמכו ב-600 טנקים וב-800 מטוסים. הייתה זו מתקפה מוצלחת ביותר עבור מדינות ההסכמה.
ב-8 באוגוסט 1918 נפתחה מתקפת מאה הימים של מדינות ההסכמה באזור אמיין. התוקפים הצליחו להשיג הפתעה מוחלטת אצל הצד הגרמני ובאותו יום התקדמו ב-24 ק"מ, תוך כדי לקיחת 17,000 שבויים ו-330 תותחים. בסך הכל באותו יום אבדות הגרמנים היו כ-30,000 איש ואבדות מדינות ההסכמה כ-6,500 בלבד. לודנדורף כינה את אותו היום "היום השחור של הצבא הגרמני". ההתקפה של מדינות ההסכמה נמשכה עוד שלושה ימים אך ללא אותם ההישגים הגדולים של 8 באוגוסט. באותם ימים התקדמו מדינות ההסכמה כ-18 ק"מ. הגרמנים, כתגובה למתקפה, נסוגו מהאדמה שהצליחו להשיג במתקפת האביב לעבר קו הינדנבורג. באוקטובר חזרו הגרמנים לנקודות המוצא שלהם ב-1914, אך נסיגתם לא הפכה לבריחה. מדינות ההסכמה דחפו את הגרמנים למסילת הברזל של ברוז'-מץ, שלמעשה העבירה אספקה לכל החיילים הגרמנים בצפון צרפת ובלגיה במהלך כל המלחמה, ובהגיען לשם הגרמנים נסוגו והשאירו אחריהם מלאי שלם של ציוד ואספקה.
המתקפה הובילה לייאוש בצבא הגרמני, שכעת הבין כי לא יוכל לנצח במלחמה, ובסופו של דבר לכניעת גרמניה, עם שביתת הנשק ב-11 בנובמבר, ולסיום המלחמה.
המהפכה הגרמנית
ב-3 באוקטובר 1918 מונה האריסטוקרט הליברל מקס פון באדן לקנצלר גרמניה (ראש ממשלה). מינויו של פון באדן היה כפי הנראה עקב המוניטין שלו כאדם מתון, המסוגל לנהל משא ומתן עם מדינות חוץ, וזאת לנוכח התבוסה במלחמה, שהייתה כבר עובדה מוגמרת בשלב זה. קודמיו של פון באדן בתפקיד היו בובות של אילי המלחמה ששלטו בפועל בגרמניה - הגנרלים מן המטה הכללי ובראשם פאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף. פון באדן, בניגוד לקודמיו, החליט לגלות עצמאות, והכריז על שורת רפורמות ועל צעדים במישור מדיניות הפנים. לראשונה הוקמה ממשלה שבה ישבו נציגים סוציאליסטים. הקאנצלר הפך לאחראי בפני הרייכסטאג (הפרלמנט הגרמני) ונקבע שרק הוא יכול להכריז על מלחמה, שוחררו אסירים פוליטיים, ומשרת הקייזר (קיסר) הפכה לייצוגית בלבד.
אלא שצעדים אלו היו דלים ולא מספקים לנוכח התוהו ובוהו הפוליטי ששרר בגרמניה בתחילת נובמבר 1918, וכאשר התברר לציבור הגרמני כי תבוסתה הצבאית של גרמניה במלחמת העולם הראשונה בלתי נמנעת, פרצה המהפכה הגרמנית. במהפכה הגרמנית השתתפו מהפכנים והוגי דעות מזרמים שונים, כמו רוזה לוקסמבורג, וילהלם פיק וקרל ליבקנכט. בשונה ממהפכת פברואר באימפריה הרוסית, במהלכה מועצות פועלים דומות לסובייטים תפסו את השלטון ברחבי המדינה, המהפכה הגרמנית לא הונהגה על ידי מפלגה אחת; כמו כן, בשונה מהמהפכה הבולשביקית ברוסיה, ניסיונות הקומוניסטים להרחיב את המהפכה נגד המונרכיה ולהפוך אותה למהפכה כללית נגד השיטה הקפיטליסטית במדינה - נכשלו בסופו של דבר, גם אם בשלבים מסוימים נראה היה כי הצלחתם אפשרית.
המהפכה החלה במרד המלחים בקיל, כאשר בעקבות מעצר מלחים שסירבו להשתתף בתקיפה של הצי נגד בעלות הברית, יצאו המונים במחאה נגד מעצרם וב-4 בנובמבר 1918 השתלטו על העיר. ידיעות על המהפכה התפשטו ברחבי צפון גרמניה וב-6 בנובמבר 1918 כבר הייתה המבורג בידי המהפכנים. ב-7 בנובמבר 1918 היו גם הנובר, בראונשווייג וקלן בידי המהפכנים. בלילה שבין 7–8 בנובמבר השתלטו מהפכנים בראשות קורט אייזנר על מינכן והכריזו על הקמת רפובליקה בבוואריה. ביממה שלאחר מכן השתלטו מהפכנים על כמעט כל ערי גרמניה העיקריות, למעט ברלין, ברסלאו וקניגסברג[12]. ב-9 בנובמבר 1918 התפטר הקיסר ונמלט להולנד[13], ובעקבות כך הכריז פרידריך אברט על הקמת רפובליקת ויימאר. יומיים לאחר חילופי השלטון, מול מצור ימי של צבאות בריטניה, צרפת וארצות הברית, רעב ותהפוכות פוליטיות מבית, השיגו הגנרלים שביתת נשק ובכך הביאו לסיום מלחמת העולם הראשונה. חצי שנה מאוחר יותר, ב-28 ביוני 1919, חתמה גרמניה על חוזה ורסאי, שלא היה תוצאה של משא ומתן אלא הוכתב לגרמניה על ידי המדינות המנצחות במלחמה.
העורף הגרמני
אף על פי שהכרזת המלחמה התקבלה בשמחה רבה בגרמניה, ובהצבעה פה אחד ברייכסטאג, התמשכות המלחמה גרמה לסבל רב לעם הגרמני. התעשייה בסוף שנת 1914 הייתה בתוהו ובוהו, האבטלה זינקה בעוד שחלפו חודשים כדי לחזור לייצור רב של תחמושת. בשנת 1916 קראה תוכנית הינדנבורג לגיוס כל המשאבים הכלכליים לייצור תותחים, פגזים ומקלעים, ובעקבות כך פעמוני הכנסיות וגגות הנחושת נלקחו לצורך ייצור תותחים ופגזים.
לגרמניה לא היו תוכניות לגייס את כלכלתה האזרחית למאמץ המלחמתי, ולא נעשו הכנות מלאי של מזון או אספקה קריטית, ולכן גרמניה נאלצה לאלתר במהירות. עם פרוץ המלחמה, התפטר ולטר רתנאו היהודי מתפקידו כמנהל של קונצרן AEG (מפעל האלקטרוניקה הגדול שייסד אביו) כדי לשרת את גרמניה. תחילה שימש רתנאו כמומחה במשרד המלחמה[14]. בשנים 1914 ו-1915, עמד בראש המינהל לכלכלת המלחמה בגרמניה, ובמהלך תפקידו הביא לייצור חומרים סינתטיים רבים, ולייעול ייצור המזון ברחבי גרמניה, אולם בשנת 1915 נאלץ להתפטר מתפקידו בשל מוצאו היהודי.
מצב העורף התדרדר במהירות, עם מחסור חמור במזון שדווח בכל האזורים העירוניים. הסיבות לכך היו העברתם של כל כך הרבה חקלאים ועובדי מזון לצבא, בשילוב עם מערכת הרכבות העמוסה, מחסור בפחם והמצור הבריטי שהפחית את היבוא מחו"ל. החורף של 1916–1917 היה ידוע כ"חורף הלפת", כי הירקות הקשים, שנאכלו בדרך כלל לבעלי חיים, שימשו אנשים כתחליף לתפוחי אדמה ובשר, שהיו נדירים יותר ויותר. אלפי מטבחי מרק נפתחו כדי להאכיל את האנשים הרעבים, שרטנו כי האיכרים שומרים לעצמם את המזון. אפילו הצבא נאלץ לקצץ את מנות המזון לחיילים, והמורל של האזרחים והחיילים המשיך לשקוע. כמו כן, המחסור הגדול בפחם הביא לירידה בייצור האנרגיה, ובעקבות כך למותם של אזרחים רבים מקור. כמו כן, צומצמה מאוד פעילות החשמליות, הופחתה תאורת הרחוב, ונוצר מחסור בסבון ובנייר. כמו כן, רוב פעילות הטקסטיל שימשה לפעילות צבאית, ולכן נוצר מחסור בביגוד חם לאזרחים.
בשל גיוסם של חלק ניכר מהגברים, נשים רבות הועסקו בתעשייה, במפעלים, בבנקים ובעבודות פקידותיות. כתוצאה מריבוי הנשים בעבודה, הועברו חוקים שהגנו על הנשים בעבודה. מצב המזון בשנת 1918 היה טוב יותר, משום שהקציר היה טוב יותר, אך מחסור חמור נמשך, עם מחירים גבוהים, וחוסר מוחלט של תבלינים ופירות טריים. מהגרים רבים נהרו לערים כדי לעבוד בתעשייה, מה שגרם לדיור צפוף. צמצום אספקת הפחם השאירה את כולם בקור. חיי היומיום כרוכים בשעות עבודה ארוכות, בבריאות ירודה ובבילוי מועט או ללא פנאי, חששות גוברים והולכים לביטחונם של יקיריהם בצבא ובמחנות שבויים. האנשים שחזרו מן החזית היו אלה שנותרו נכים לצמיתות, מאחר שחיילים פצועים שהחלימו הוחזרו לשוחות.
תוצאות המלחמה
תוצאת ועידות השלום בפריז ביוני 1919, היה חוזה ורסאי – סופה הרשמי של המלחמה. בין 440 סעיפיו, דרש החוזה שגרמניה תקבל אחריות על פתיחת המלחמה ותשלם פיצויים כבדים. ההסכם כלל גם פסקה, שחייבה את הקמת חבר הלאומים. הסנאט האמריקאי מעולם לא אישר את האמנה, למרות מסע התמיכה באמנה שבו פצח נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון. ארצות הברית נשאה ונתנה על חוזה שלום נפרד עם גרמניה, שהושלם באוגוסט 1921.
כתוצאה מההסכם הגרמנים נאלצו לוותר למדינות שונות על כמעט 13 אחוזים משטחי האימפריה שלהם. החלק ה"מוחרם" הגדול ביותר מגרמניה הוחזר לפולין, שתבעה את רוב השטחים שהיו בבעלותה לפני החלוקות של 1772–1795. פרובינציות אלה נבלעו על ידי גרמניה ב-1881; חלקן נקראו לעיתים בשם "המסדרון הפולני" בגלל מיקומן בין פרוסיה המזרחית לבין שאר גרמניה. בריטניה וצרפת לקחו את מרבית הקולוניות של גרמניה ואת שטחי האימפריה העות'מאנית מחוץ לטורקיה כמנדטים מטעם חבר הלאומים. כמו כן, נאלצה גרמניה לוותר על שטחים מסוימים לטובת בלגיה ודנמרק, ונאלצה להחזיר את אלזס-לורן לצרפת.
מתוך אוכלוסייה של 65 מיליון איש, סבלה גרמניה מ-1.7 מיליון חיילים הרוגים, וכן מ-430,000 מקרי מוות של אזרחים עקב נסיבות המלחמה (במיוחד הסגר על גרמניה), וכן מכ-17,000 הרוגים באפריקה ובשאר המושבות ברחבי העולם.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ברברה טוכמן, "אוגוסט 1914", עמ' 17.
- ^ ברברה טוכמן, "המגדל הגאה", עמ' 379.
- ^ דייוויד תומפסון, "אירופה מאז נפוליאון", עמ' 495.
- ^ מכתב האולטימטום האוסטרי
- ^ דייוויד תומפסון, "אירופה מאז נפוליאון", עמ' 517.
- ^ ברברה טוכמן, "אוגוסט 1914", עמ' 72.
- ^ ברברה טוכמן, "אוגוסט 1914", עמ' 73.
- ^ K. S. Pinson, "Modern Germany", Mac Millan, New York, 1963 pp. 314
- ^ World War I: Belgium
- ^ Jagdgeschwader I, www.theaerodrome.com
- ^ Rosinski, Herbert, The German Army, London, Hogarth, 1939
- ^ Mark Jones, Founding Weimar, Cambridge University Press, 2016, page 28
- ^ שבוע המאורעות הגדולים, הצפירה, 14 בנובמבר 1918
- ^ הדסה בן-עתו, השקר מסרב למות: מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון, תל אביב: דביר, ה'תשנ"ח (1998), עמ' 9–67
| מדינות במלחמת העולם הראשונה | ||
|---|---|---|
| מדינות ההסכמה | איטליה • ארצות הברית • בלגיה • האימפריה הבריטית (אוסטרליה • אירלנד • דרום אפריקה • ניו זילנד • קנדה) • יוון • האימפריה היפנית • ליבריה • מונטנגרו • סין • סרביה • פורטוגל • צרפת • רומניה • האימפריה הרוסית • לוקסמבורג | |
| מעצמות המרכז | האימפריה האוסטרו-הונגרית (הונגריה) • בולגריה • הקיסרות הגרמנית • האימפריה העות'מאנית | |
36253402הקיסרות הגרמנית במלחמת העולם הראשונה