הספרייה הלאומית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מדרש אברבנאל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פירוש נוסף ערך זה עוסק בספרייה הלאומית של ישראל. אם התכוונתם לספרייה לאומית של מדינה אחרת, ראו רשימת ספריות לאומיות.
הספרייה הלאומית
-
מראה כללי של אולם הקריאה
מראה כללי של אולם הקריאה
מיקום קריית הלאום, ירושלים, ישראל
סוג ספרייה לאומית ואקדמית
ספריית הפקדה פרסומים היוצאים לאור בישראל, פרסומי האו"ם, פרסומי האיחוד האירופי
תאריך ייסוד 1892
גודל האוסף למעלה מ-6 מיליון פריטים
תקציב 59,798,000 ש"ח (2021)
מנהל מנהל כללי: אורן וינברג
מנהל אשכול תוכן: שי ניצן
מספר מועסקים 367

הספרייה הלאומית של ישראל (בעבר "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי") היא הגוף הלאומי של ישראל המופקד על שמירת האוצרות המודפסים של המדינה ושל תרבות העם היהודי. הספרייה שוכנת בירושלים, ורשומים בה מעל לחמישה מיליון פריטי דפוס וארכיון. הספרייה שוקדת על שמירת עותקים מכל ספר המודפס באופן מסחרי בישראל. בנוסף, היא אוספת יצירות הקשורות למדינת ישראל, ליהדות ולמזרח התיכון, ובהן ספרים, כתבי עת, מפות, כתבי יד, יצירות אודיו וחומרי אפמרה.

ניהול הספרייה, שנוסדה ב-1892 על ידי ארגון "בני ברית", היה נתון שנים רבות בידי האוניברסיטה העברית בירושלים כנאמן, ולא בידי גוף ציבורי לאומי. בעקבות קבלת "חוק הספרייה הלאומית",[1] הוגדרה הספרייה באופן רשמי כ"ספרייה לאומית" (עד קבלת החוק היא הייתה ספרייה לאומית רק דה פקטו). ב-23 ביולי 2008 שינתה הספרייה הלאומית את מעמדה לחברה לתועלת הציבור. בשלב ראשון הייתה חברה-בת של האוניברסיטה העברית והחל מ-1 בינואר 2011 היא נמצאת בבעלות משותפת של מדינת ישראל והאוניברסיטה העברית.

ייעודה ותפקידה

בניין הספרייה הלאומית במיקומה עד 2023, בגבעת רם
בניית המבנה החדש, ינואר 2023
"קול קורא" להקמת ספרייה לאומית בירושלים, פורסם בעיתון החבצלת, שנה שנייה, גיליון 16, 26 בינואר 1872, עמוד 125, על ידי הרב יהושע העשיל לוין מווילנה

הספרייה הלאומית אוספת כל מידע כתוב שיצא לאור בישראל וספרים נוספים שהספרייה רוכשת או מקבלת מתרומות. על פי חוק הספרים (חובת מסירה וציון הפרטים), תשס"א-2000,[2] חייב כל מי שמוציא לאור ספר, כתב עת, עבודה מחקרית, תקליט, סרט קולנוע או כל פרסום אחר בחמישים עותקים ומעלה, לשלוח שני עותקים לספרייה הלאומית. חובה חוקית זו הייתה בעיקרה בתוקף על-פי פקודת העיתונות כבר בתקופת המנדט הבריטי.

יעודה העיקרי של הספרייה הלאומית הוא איסוף, שימור, טיפוח והנחלה של אוצרות ידע, מורשת ותרבות בכלל, ובמיוחד כאלו שיש להם זיקה לעם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל. לייעוד זה שלושה מרכיבים:

  • לשמש כספרייה הלאומית של העם היהודי, ובמסגרת זאת להיות אחראית, בין היתר, לאיסוף כל החומר המודפס ביודאיקה והבראיקה (ספרים באותיות עבריות), לפרסום מפתח של מאמרים במדעי היהדות ולשימוש כמוקד להנחלת מורשת התרבות היהודית והישראלית.
  • לשמש כספרייה הלאומית של מדינת ישראל על כל מגזרי אוכלוסייתה, ובמסגרת זו להיות אחראית לאיסוף כל החומר הנדפס בישראל, בלי קשר לצורתו או לנושאו.
  • לשמש כספריית המחקר המרכזית של העם היהודי בעולם ובישראל, כולל של האוניברסיטה העברית, מוסדות נוספים להשכלה גבוהה ומוסדות מחקר אחרים. תחומי המחקר הם במדעי הרוח, בדגש על מדעי היהדות, תרבויות המזרח התיכון, אסיה-אפריקה והאסלאם.
  • חוקרים רבים בתחומי אקדמיה מגוונים מבצעים מחקרים ואיסוף מידע בשעות רבות של עבודת חקר בין כותלי הספרייה.

תפקידי הספרייה הלאומית לפי החוק כוללים:

  1. איסוף ושימור – לאסוף, לשמר ולטפח את אוצרות הידע, המורשת והתרבות.
  2. נגישות לציבור – לאפשר לציבור, בישראל ומחוצה לה, נגישות הולמת וסבירה לאוספי הספרייה.
  3. ספריית מחקר – לשמש ספריית מחקר מרכזית בישראל בתחומי מומחיותה, ולשמש ספריית המחקר של האוניברסיטה העברית בירושלים.
  4. תצוגה – להציג בפני הציבור תצוגות קבועות ומתחלפות של אוספים, לרבות אוספים מושאלים.
  5. חינוך ותרבות – לקיים פעילות תרבותית, ספרותית וחינוכית המיועדת לציבור לרבות ציבור התלמידים במוסדות החינוך.
  6. ייעוץ – להעניק ייעוץ מקצועי בתחומי מומחיותה למוסדות להשכלה גבוהה, ספריות הציבוריות בישראל וספריות של קהילות יהודיות מחוץ לישראל.
  7. קשרים וחילופי מידע – לקיים קשר מקצועי עם ספריות לאומיות, ספריות ציבוריות, ארכיונים ומוסדות תרבות וחינוך במדינות אחרות.

רקע היסטורי

הרב יהושע העשיל לוין מווילנה (נפטר 1883), קרא לראשונה (בשנת 1872) להקמת ספרייה לאומית בירושלים.

קריאות להקמת ספרייה לאומית בירושלים

קולות הקוראים להקמתה של ספרייה לאומית יהודית נשמעו לראשונה ב-1872, אז פרסם הרב יהושע העשיל לוין מווילנה[3] בכתב-העת "חבצלת" קול קורא להקמת ספרייה שמטרתה "לאסוף שמה כל ספרי עמנו, אחת מהנה לא נעדרה",[4] אם כי האופי של הספרייה אותה ביקש להקים היה דתי, ובהערה לקול הקורא מובהר כי הספרייה תעמוד "תחת השגחת הרבנים הצדיקים [...] לבל יבואו שמה חלילה ספרים מאלה אשר לבבם פונה היום להטות עקלקלות [...]".

את קול הקורא חתם עורך "חבצלת" בהצטרפות לקריאה, וכי "כבר העיר על זה אחד מסופרינו הכי נכבדים בגליונות הקודמים".[5] ובגיליון שלאחר מכן, בעמוד הראשון, התפרסמה הודעתו של הראשון לציון, רבה של ארץ ישראל באותה התקופה, אברהם אשכנזי, שתמך ביוזמה, והתנדב לשמש כמשגיח על "הבית הרם הזה לבל יבוא בו ספרי המטים עקלקלותם [...]".[6]

בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי

ערך מורחב – בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי

באותה העת פעלה בירושלים חברת "תפארת ירושלים", אגודה יהודית ירושלמית שעסקה בעזרה הדדית, ושמה לה למטרה בין היתר להפיץ תרבות והשכלה בקרב תושבי ירושלים היהודים. החברה נוסדה בשנת 1873 על ידי ישראל דוב פרומקין עורך "חבצלת", אברהם משה לונץ, חיים פרס, אברהם זוסמן ומיכל הכהן, ובי"ד בטבת ה'תרל"ה (1875), פתחה החברה את שעריו של "בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי". בפתיחת הספרייה צוין הקול הקורא של יהושע לוין שקרא לראשונה לפתיחת ספרייה לאומית בירושלים, וצוינה תמיכתו של הרב הראשי של ארץ ישראל – אברהם אשכנזי.[7]

ספרייה זו הייתה למעשה "ספריית חברים", מעין ספרייה ציבורית. היא עסקה גם בפעולות תרבות, כך הוטל על חבריה להתכנס כל יום לשיעור לימוד בתלמוד, תנ"ך ודקדוק בבית הספרייה. עדכונים בנוגע לספרייה התפרסמו בקביעות בעיתון "חבצלת", שעורכו היה בין מקימיה.[8]

הספרייה, שהחזיקה לא רק ספרות תורנית אלא גם ספרות לא תורנית, כמו את ספריו של יוסף בן מתתיהו ואת ספרי הרמח"ל שהיו שנויים במחלוקת בקרב בני היישוב הישן, היוותה סלע מחלוקת בפולמוס ההשכלה בירושלים.[9] בעקבות המחלוקת באייר תרל"ה בית הדין הרבני הטיל איסור לבקר בספרייה, ואף להימצא בחברתם של מייסדיה. איסור זה ידוע בשם "גחלי אש". בין הרבנים החתומים האיסור: שמואל סלנט, נפתלי הרץ הוטנער, מאיר אוירבך ואחרים. האיסור חודש פעמיים: בי"ז בתמוז ה'תרס"ד (30 ביוני 1904) ובכ"ז בניסן ה'תרפ"ז (29 באפריל 1927). איסור זה נודע מאוחר יותר כחרם על הספרייה הלאומית, אף על פי שלא נקרא כך על ידי מפרסמיו,[10] ולאחר פחות משנתיים נסגרה הספרייה.[11][12]

בית הספרים לבני ישראל

ניסיון משמעותי נוסף נעשה בראשותו של אליעזר בן-יהודה, שהקים ב-1884 את "בית אוצר ספרי ישראל" (ולאחר מכן – "בית הספרים לבני ישראל"), ובמשך כשלוש שנים פעלה הספרייה בשקט וללא פרסום, בניסיון להימנע מהתקפות. בשנת ה'תרמ"ז (1887) לקח את ניהול הספרייה על עצמו אחד ממקורבי בן יהודה, הסופר עוזר דב ליפשיץ, והוא יצא בקול קורא שמבקש לשלוח לספריה ספרים וכתבי עת. בן יהודה הביע בעיתונו "הצבי" את התקווה שהספרייה תהפוך בעתיד "באמת לבית ספרים לאמי ככונת מיסדיו בראשונה".

"הועד המפקח על בית הספרים לבני ישראל", כלל מלבד בן יהודה בין השאר את אברהם משה לונץ, הרב חיים הירשנזון ואפרים כהן-ריס. הם שלחו מכתבים אישיים לסופרי וחוקרי ישראל בעולם, בו הם מבקשים שישלחו את ספריהם, ומבטיחים "כי מעט מעט יאצר בקרבו כל אשר נכתב בלשון עברית ובלשונות אחרות אודות ישראל וחקירותיו". במכתב אל החכם שלמה בובר הם מפרטים כי עלויות הספרייה ממומנות על ידי חברי הספרייה בירושלים, והם מבקשים רק תרומת ספרים:

"כי חוק שמנו לנו לבלי בקש תמיכת כסף מאת כל איש בחו"ל - וההוצאה הדרושה כמו שכירת הבית, שכר הפקיד, כריכת ספרים וכדומה, רק זאת נבקש מאת כה"ר כי ייטיב לשלוח את הספרים... לבית הספרים שלנו"[13]

גם ספריית בן יהודה לא נחלה הצלחה מרובה וסבלה ממחסור כספי ומנזקי הפולמוס שעדיין שרר בירושלים.[14][15] הספרייה התקיימה כעשור, אך בסוף שנת תרנ"ג (1893) הוא הודיע כי למעשה הספרייה סגורה בשל חוסר תקציב. בשנת 1894 הועבר אוסף הספרייה, שכלל 1,031 ספרים, ל"מדרש אברבנאל".[16]

בית הספרים מדרש אברבנאל

לוגו של בית מדרש אברבנאל על נייר המכתבים הרשמי של הספרייה

ב-15 ביולי 1892 נפתחה שוב ספריה בירושלים, על ידי לשכת ירושלים של ארגון בני ברית שקרא את שמה, לפי הצעת מרדכי אדלמן "בית הספרים מדרש[17] אברבנאל", על שם יצחק אברבנאל, מגדולי היהודים שגורשו מספרד, בדיוק 400 שנה קודם לכן.[18] בניגוד לקודמותיה, ספריה זו לא נסגרה, וממנה מתחילה ההיסטוריה של הספרייה הלאומית עצמה. עם יוזמי הספרייה נמנו ד"ר זאב וילהלם הרצברג, אפרים כהן-רייס, ר' חיים הירשנזון, ר' אברהם משה לונץ, דוד ילין, יוסף מיוחס וזאב יעבץ, שחלקם היו מעורבים כבר ביוזמות הקודמות. "לספרן מנו את מר אהרן כהן, ששמש בכהונה זו לבדו עד שנת תר"פ".[19]

בשנת ה'תרנ"ג, עם עלייתו לירושלים, התמנה יחיאל מיכל פינס לחבר בהנהלת הספרייה עד לפטירתו ב-1913. פינס היה פעיל במיוחד מבחינה רוחנית-ספרותית כשאפרים כהן היה פעיל מבחינה ארגונית-כספית.[20] פינס סבר שהספרייה מיועדת לספרים "ברוח העם ותורתו", ובכלל זה ספרים תורניים וספרי היסטוריה, לשון ומדע, אך אין בה מקום לספרות יפה. מדיניות זאת הביאה עליו ביקורת מצד אליעזר בן יהודה, יעקב רבינוביץ ואחרים, שדרשו להוציא את הספרייה מידי ארגון "בני ברית".[21] ביוזמתו של ילין החלו להיערך הרצאות מזדמנות ושיעורים קבועים לציבור הרחב באולם הקריאה של הספרייה; בין השיעורים שניתנו בשבתות היה שיעור של פינס בספר "הכוזרי" ושיעור של דוד ילין על תולדות שירת ספרד.[22]

בתחילת ימיה של הספרייה שכנו כל הספרים בשני ארונות קטנים בביתו של לואיס אונגר, אולם עם גדילתה של הספרייה, בשנת 1894, נשכר עבורה מבנה קטן[23] ליד שכונת אבן ישראל, שם התאפשרה גם פתיחתו של אולם קריאה. באותה השנה, ביוזמתו של יהושע סירקין, הוסכם על איחוד הספרייה עם היוזמה לאיסוף ספרים למען ספרייה לאומית, שהחלה כבר לפעול באודסה, והוקם "ועד בית הספרים הכללי", למען יסודה של ספרייה לאומית, על בסיס מדרש אברבנאל שהייתה רק ספרייה ירושלמית.[24] בעקבות זאת אוחדה ספרייתו של בן-יהודה לתוך מדרש אברבנאל, ויצא קול קורא למשלוח ספרים וכסף.

גנזי יוסף

בית עמיאל, בסמוך לחצר סרגיי

למרות הקריאות הנרגשות ליהודי הגולה, התפתחה הספרייה לאט, וכללה אלפים בודדים של ספרים. התמונה השתנתה מן הקצה אל הקצה בעקבות פעילותו הענפה של יוסף חזנוביץ, ששלח מן הגולה, החל מ-1895 ועד מותו ב-1919, כעשרים אלף ספרים וכתבי עת להעשרת הספרייה, מבלי שזכה לראותה בעצמו. משלוח הספרים הראשון, שהכיל 8,800 ספרים בעברית וחמש מאות ספרי לועזית הגיע לירושלים בשלהי 1895 וערר התרגשות רבה.[25] קליטתו וקטלוגו של אוסף חזנוביץ, שהיווה למעשה את רובם הגדול של הספרים בספריה, היוו בעיני מייסדי בית הספרים נקודת מפנה, ובדו"ח משנת 1910 כתבו:

"ובכן נשתכלל ונתיסד הבית הזה, ויפשוט מעליו את תכונת בית מקרא לצעירים אשר הייתה לו בראשונה, וילבש לבוש חכמים כי לא בית מקרא יאמר לו עוד כי אם בית מדרש לדורשי תושיה וחוקרי דעת".[26]

בעקבות תרומה זאת שונה רשמית שמה של הספרייה ל"בית הספרים הכללי לבני ישראל בירושלם מדרש אברבנאל וגנזי יוסף".[27]

ספריית בני ברית, בשכונת החבשים בירושלים

עם גידולה של הספרייה החלו מנהליה לתור אחרי בניין רחב ידיים יותר וחסין יותר מפני דליקות, אותו מצאו בבית עמיאל שבסמוך למגרש הרוסים.[28] ולשם עברה הספרייה בחודש סיוון תרנ"ו.[29] אולם למניעת מצב זה, בו הם תלויים בחסדי בעל הבית ונאלצים מפעם לפעם לטלטל את כל אוספי הספרייה לבית חדש, פעלו למען בניין קבע לספרייה. איסוף הכסף התחיל בשנת 1894, ובשנת 1899 קנו מנהלי הספרייה בהקפה מגרש סמוך לרחוב החבשים. טקס הנחת אבן הפינה נערך בשנה שלאחר מכן.[30] הבניין נועד להיות אדיר-ממדים, אולם הכסף הספיק לבניית אגף אחד בלבד מתוך שלושה שתוכננו. בשנת 1902 נחנך בניין ספריית בני ברית שנודע גם בשם "בית נאמן", ובסיוע קרן משה מונטיפיורי סילקו את חובם לבעל הקרקע.[31]

אוצר בית הספרים המשיך לגדול בהתמדה, ובדו"ח הפומבי הראשון שהוציא ועד בית הספרים בשנת 1910, נמנו באוספי הספרייה 32,151 ספרים.[32] במקביל, נעשו ניסיונות להעביר את הבעלות על הספרייה מידי אגודה פרטית לידיים ציבוריות, מסיבות עקרוניות וגם בשל הקושי להשיג את הכספים הדרושים לקיומה. בשנת 1905, בקונגרס הציוני ה-7, קרא היינריך לווה לטיפוחה של ספרייה לאומית תחת חסות המוסדות הלאומיים[33], והתקבלה החלטה עקרונית ברוח זו:

"הקונגרס הציוני השביעי מחליט לכונן ספריה יהודית לאומית, במידת האפשר בקשר ובהמשך לספריית "מדרש אברבנאל"... תהיה באופן בלעדי בבעלות הקרן הקיימת"[34]

המשא ומתן בין ועד בית הספרים לבין הקרן הקיימת לישראל התמהמה, ולבסוף נקטע בעת מלחמת העולם הראשונה, בה פעילותו של בית הספרים הצטמצמה מאוד ובקושי הצליחו לממן את אחזקתו השוטפת. בשנת 1918, לאחר סיום המלחמה, המשיך המשא ומתן והוסכם שבית הספרים יעבור למשך שנה לידי ועדה משותפת של המשרד הארצישראלי ואגודת בני ברית.[35] בסוף אותה שנה, הועבר בית הספרים לרשות ההסתדרות הציונית.[36]

תחת הנהלת ההסתדרות הציונית

הספרייה נמסרה להנהלתו של שמואל הוגו ברגמן, שצבר ניסיון עשיר בספריית אוניברסיטת קארל בפראג. ברגמן מצא בבואו ספרייה קטנה שנמצאת במצב קשה לאחר שנים של חוסר תקציב ובסופם מלחמה קשה.כתוצאה מכך, הוא ניצב מול מכלול של בעיות – אלפי ספרים בלתי מקוטלגים ומונחים בלא סדר, מאות ספרים שהושאלו והרישום אודותם הועלם בידי העות'מאנים, חוסרים אדירים בספרות ליבה, תקציב זעום ומחסור בספרנים מקצועיים. במהלך שנת תרפ"א קוטלגו רוב הספרים "חוץ ממספר לא גדול ביותר של ספרים בלתי חשובים ומחוסרי ערך" וסודרו בכרטסות לפי מחברים ולפי נושאים. כמות העבודה הנדרשת הייתה מעל ליכולתם של עובדי הספרייה, והם נעזרו במתנדבים רבים.[37]

ברחבי העולם הוקמו כמה וכמה אגודות של "ידידי בית הספרים" שקיבצו למען הספרייה כסף וספרים, ומספר הספרים בספרייה הלך וגדל. בין האוספים שנקנו עבור הספרייה בידי הידידים, הייתה ספרית המזרחן יצחק גולדציהר, אך מצד שני אוסף הספרים החשוב של הברון דוד גינצבורג, שכלל בין השאר יותר מאלפיים כתבי יד עבריים נדירים, נותר תקוע ברוסיה בידי השלטונות הסובייטיים, למרות שנקנה עבור הספרייה כבר ב-1917. מקור נוסף לתרומות היו האגודות למען האוניברסיטה העברית, שבין השאר שלחו ספרים לטובת ספריית האוניברסיטה העתידית ואלה הועברו מהאוניברסיטה לספרייה הלאומית, לאחר שהוחלט לאחד את הספריות.[37] הספרייה עשתה כל שביכולתה כדי לעודד עוד ועוד תרומות שכאלה.

במהלך שנות העשרים עברה הספרייה תהליך של התמקצעות ומודרניזציה, כאשר הספרנים נשלחו להשתלמויות בחו"ל ונוצרו קשרים עם מוסדות מדע וספריות בין לאומיות. לקראת פתיחת האוניברסיטה העברית נעשה מאמץ לאסוף ספרים נדרשים למקצועות הלימוד ונפתחו מחלקות ספריה לכל תחום. בסוף שנת תרפ"א (1921) דיווח ברגמן על 1,300 מנויים לספרייה ומעל מאה מבקרים ביום, שהרבה מהם באו לעיין באוסף העיתונות.[37] באוקטובר 1923 נפתחה מחלקה רפואית של הספרייה, ששכנה בבניין מכון פסטר.[38]

בשנת 1924 עברה הספרייה מסידור של הספרים לפי מקצועות כלליים, לסידור פרטני, ולצורך כך אימצה את שיטת דיואי, אולם עד מהרה התברר ששיטה זו איננה מפורטת דיה כשהדבר מגיע למדעי היהדות, ולכן יצר גרשם שלום, שהיה אחראי על מחלקת ספרי היהדות, מיון מיוחד בשם "סדר המקצועות במדעי היהדות" (שיטת שלום).[39] באותה שנה החל לצאת לאור הרבעון "קריית ספר", שבו הופיעו הספרים העבריים החדשים בספרייה, ומתוך רצון לעודד משלוח של ספרים לספרייה, פורסמו עליהם סקירות וביקורות גם בעיתונות היומית,[40][41] ובנוסף פורסמו גם נתונים סטטיסטיים בעיתונות התקופה על כמויות הספרים ועל הקוראים.[42]

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

בניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (בית וולפסון) באוניברסיטה העברית על הר הצופים לפני מלחמת העצמאות
בול "האוניברסיטה העברית בירושלים" עליו ציור בניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי על הר הצופים

ב-1925, שנת פתיחתה של האוניברסיטה העברית, נמסרו ניהול בית הספרים ואוצרותיו לאוניברסיטה העברית ושמו הוסב רשמית ל"בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי".

הספרייה המשיכה לקבל תרומות ואוספים מיוחדים, ביניהם אוסף האוטוגרפים והפורטרטים החשוב של אברהם שבדרון, ואף הוצגו תערוכות ממבחר הפריטים שהגיעו. אחת התערוכות, בשנת ה'תרפ"ז (1927), כללה כתבי יד של חשובי הרבנים והאדמו"רים מן המאות האחרונות, ומשכה גם את בני היישוב הישן. דבר זה הביא לחידוש חרם הרבנים משנת ה'תרל"ה על הכניסה לספריה, בידי בית הדין האשכנזי והרב יוסף חיים זוננפלד.

על מנת שתשרת את הסטודנטים, המורים והחוקרים באוניברסיטה, נבנה עבור הספרייה בנין חדש על הר הצופים. ב-15 באפריל 1930 נחנך בניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (בית דוד וולפסון) בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים, בנוכחות הנציב העליון.[43] ערב המעבר לבנין החדש פורסם דוח המפרט את צמיחת האוסף מ-32 אלף כרכים ב-1921, ל-200 אלף ב-1929.[44] בעקבות המעבר לשולי העיר התרחקה הספרייה מקהל הקוראים הלא אקדמי ברחבי העיר, אך הספרייה השתדלה לחזק את ספריית בית הכנסת ישורון ברחביה, ואף פתחה סניפים של ספריה רפואית ברחבי הארץ.

אוספי הספרייה המשיכו להתרחב אחרי המעבר להר, והגיעו ב-1945 לכ-450 אלף כרכים. בתקופה זו התקבל בהשאלה (ואחר כך במתנה) אוסף דפוסי ערש (אינקונבולות) מאת שלמה זלמן שוקן, שכלל 64 מתוך כ-150 ספרים עבריים מראשית ימי הדפוס. אלפי ספרים הגיעו בשנות ה-30 מספריות יהודים גרמנים שברחו לאחר עליית הנאצים ולא יכלו לקחת איתם את ספריהם, ולכן תרמו אותם לספרייה.[45]

בספטמבר 1935 סיים שמואל הוגו ברגמן את תפקידו כמנהל בית הספרים, והחליף אותו גוטהולד וייל, שכיהן בתפקיד עד ל-1946. לאחר כשנה ללא מנהל קבוע, מונה קורט וורמן לתפקיד, והוא הוביל את הספרייה עד לאחר מלחמת ששת הימים.

לאחר הקמת המדינה

בימי מלחמת העצמאות, עם ניתוק הדרך אל הר הצופים, נותקו גם קמפוס האוניברסיטה העברית והספרייה הלאומית שבו מהעיר ירושלים. חלק מאוצר הספרייה אף הושחת עקב פגעי המלחמה. עם חתימת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות עלו שיירות להר הצופים פעם בשבועיים. השיירות נועדו לחילוף של כוחות משטרה ששמרו על ההר המכותר והמבודד שנשאר בריבונות ישראלית. בחזרת השיירות לירושלים הן הביאו איתן בין היתר ספרים מאוצרות בית הספרים הלאומי שנשארו בהר הצופים, לפי הזמנת קוראים, אך בכמות מועטה בלבד. רוב גדול של כחצי מיליון הספרים שהיו אז בספריה הוצאו מהר הצופים רק החל מ-1958.[46]

במהלך המלחמה הועברו המחלקות השונות של האוניברסיטה העברית לבניינים שונים בירושלים, ואיתה גם פעילות הספרייה - תחילה בספריית אייטינגון בטלביה וספריית בית הכנסת ישורון ברחביה, ואחר כך בבנינים נוספים. לאחר המלחמה נקבע משכנו העיקרי של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי במתחם קולג' טרה סנטה. עקב הניתוק מרוב הספרים, נוצר צורך דחוף בהקמת אוספי הספרייה מחדש.

המקור החשוב ביותר לשיקומה של הספרייה בשנים אלו היה מבצע אוצרות הגולה, במסגרתו הובאו לישראל מאות אלפי ספרים מעיזבונה של יהדות אירופה שנשמדה בשואה. במסגרת הפעילות להצלת תרבות יהודי אירופה, הוקמה באוניברסיטה העברית הוועדה להצלת אוצרות הגולה שייצגה את ישראל מול מדינות וספריות, ושלחה נציגות לתאגיד "תקומה לתרבות ישראל" שקיבל את האחריות לטיפול בספרים ובספריות ששדדו הנאצים במלחמה ושנמצאו לאחר מכן. במשך יותר משני עשורים חיפשו נציגי הספרייה, לעיתים בעזרת משרד הדתות, את שאריות הספריות היהודיות באירופה והביאו מאות אלפי ספרים ארצה. הספרייה הלאמית שמרה את הספרים הנחוצים לה ויתר הספרים הועברו לספריות ציבוריות, ספריות אקדמיות, ספריות של בתי ספר, ישיבות ובתי כנסת.[47]

מקור עיקרי נוסף היו ספרים שנותרו נטושים או שבעליהם עזבו. במסגרת זו נאספו במהלך המלחמה ולאחריה עשרות-אלפי ספרים - רובם מבתים ערביים נטושים, אך חלקם ממסודות ציבוריים שננטשו (כמו המועצה הבריטית, המכון התאולוגי השוודי וספריות מנזרים). כולם הפכו לחלק מאוספי הספרייה.[48] בנוסף נרכשו ספרים חדשים, התקבלו תרומות משמעותיות ונאספו כתבי יד יהודיים מעולים חדשים, ובפרט מקרב עולי תימן. התקבלו גם ספרים מדעיים חדשים מאוניברסיטאות בגרמניה, כחלק מן הפיצויים על שוד נכסי היהודים.

ב-1953 תוקנה פקודת העיתונות, ונקבע כי יש חובה להעביר לבית הספרים שני עותקים מכל פרסום שמופק בישראל. לפי תזכיר של מנהל הספרייה קורט וורמן, בסוף שנות ה-50 הגיעו לספריה יותר מ-50 אלף ספרים בכל שנה.[49]

בגבעת רם

"חלונות ארדון" בבניין הספרייה הלאומית בגבעת רם

בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 הוחל בהקמתו של קמפוס חדש לאוניברסיטה העברית בגבעת רם, ובשנת 1960 עברה הספרייה למשכנה החדש שם (בניין ליידי דייוויס) בסמוך אל בית הספר לספרנות, מידע וארכיונאות שהיה קיים שם בעבר.

במאי 1966 ביקר בירושלים קנצלר גרמניה, קונראד אדנאואר, ביקור טעון שלווה בהפגנות רבות. מארחו של אדנאואר מטעם האוניברסיטה העברית, דוד עמירן, ביקש ממנהל הספרייה באותה עת, קורט דוד וורמן, לארח את הקנצלר בספרייה. וורמן הסכים רק בתנאי שהאוניברסיטה תעמיד את כל כספי השילומים מגרמניה לרכישת כתבי יד יהודיים. הכסף איפשר בין השאר מימון רכישת כתבי יד במכירות פומביות.

ב-6 במרץ 1969 התרחש פיגוע בקפיטריה של בניין בית הספרים האוניברסיטאי. באירוע נפצעו כעשרים ותשע איש, רובם סטודנטים.[50]

בראשית שנות השמונים, הוזמנה מהצייר מרדכי ארדון עבודת ויטראז' מיוחדת עבור בית הספרים, המבוססת על חזון ישעיהו "לא ישא גוי אל גוי חרב". חלונות ארדון נחנכו ב-1 באפריל 1984.

בשנת 1988 נחשף כי עובד במעבדת שיקום הספרים העתיקים בספרייה, איטלקי שהתגייר בשם רפאל פודה, שעבד בה כמומחה לשיקום ספרים, גנב מאות דפים מספרים עתיקים ומכר אותם לאספנים וסוחרי עתיקות ברחבי העולם. לאחר שלא נתפס במשך כמה שנים החל לגנוב גם ספרים שלמים. בהמשך עלו חשדות נגדו אך הוא ברח לארצות הברית, שם הועמד למשפט לאחר שמכר ספר מזויף כספר עתיק מקורי.[51]

התחדשות הספרייה הלאומית

קשיים כלכליים והמלצות הוועדות לשיפור ושינוי תפקודה של הספרייה הלאומית

לקראת סוף המאה ה-20 סבלה הספרייה מקשיים תקציביים משמעותיים, שנבעו, בין השאר, מהיותה תחת חסות האוניברסיטה וללא מעמד עצמאי.[52] קשיי מימון אלה, כפי שדיווח מבקר המדינה, גרמו לליקויים בתפקוד הספרייה בתחומי השגת, אחסון וקטלוג הספרים.[53]ב-1997 מונתה "ועדת בדיקה בינלאומית לבחינת מצב בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי",[54] ובעקבותיה ב-2002 ועדה בראשות פרופ' יצחק זמיר ("הוועדה לשינוי מעמד הספרייה הלאומית") שהגישה את מסקנותיה ב-2004.[55]

הוועדה הצביעה על כך שבניין ליידי דייוויס שבה שוכנת הספרייה הוא לא מקום שיכול לאחסן את כלל הספרים של הספרייה. בנוסף לכך אחסון הספרים במקומות אחרים ברחבי הקמפוס עלול לסכן את אוספי הספרייה.[56] הוועדה קבעה שיש לתכנן מחדש את הספרייה באופן שיאפשר לה לתפקד כספרייה מתקדמת במאה העשרים ואחת. בנוסף, קבעה הוועדה שהספרייה צריכה להפוך לנגישה יותר לציבור הרחב, גם בישראל וגם מחוץ אליה. הוועדה המליצה להנגיש ככל הניתן את אוספי הספרייה באינטרנט, באופן שיאפשר לציבורים רחבים להחשף אל אוספי הספרייה. נגישות כזו אמורה לעזור בשילובם של אוספי הספרייה בתוכניות לימודים ובפעילות של מוסדות חינוך ותרבות אחרים. הוועדה חשבה שבאופן הזה הספרייה הלאומית תוכל להעשיר חיי הרוח בישראל.[57]

הוועדה המליצה שהספרייה הלאומית תפעל במקביל בשלושה מישורים: כספרייה קלאסית, כספרייה מודרנית, וכמרכז תרבותי.[58] כספרייה קלאסית, הספרייה הלאומית אמורה להמשיך ולשמר את האוספים שנמצאים ברשותה,ולהעשיר אותם באמצעות רכישות חדשות. כספריה מודרנית, הספרייה הלאומית צריכה לעשות שימוש בטכנולוגיות החדישות ביותר, ולהעביר את האוספים שברשותה תהליכי דיגיטציה. כמוסד תרבותי הוצע על ידי הוועדה שהספרייה הלאומית תקים בתחומה מוזיאון לתולדות הספר בכלל, ותולדות הספר של והעם היהודי בפרט. כמו כן הוצע שהספרייה תארגן אירועי תרבות ותערוכות, ושאוספיה ישולבו בתוכנית הלימודים. הוועדה הציעה שהספרייה הלאומית תהפוך לאתר תיירות, שיאפשר ביקורים במוזיאון הספר, והשתתפות באירועי התרבות שתארגן הספרייה. הוועדה הציעה שיוקם מרכז מידע למבקרים, חנות מזכרות וקפטריה.[59]

הוועדה המליצה להפוך את הספרייה לחברה לתועלת הציבור בבעלות של המדינה (50%), האוניברסיטה העברית (25%) וגופים נוספים, להקצות לה תקציב ייחודי ולתכנן מבנה חדש המתאים לצרכים הנוכחיים של הספרייה.[60]בחלק מהוועדות כיהן דוד בלומברג, שלימים התמנה ליו"ר דירקטוריון הספרייה.

חוק הספרייה הלאומית

לשם יישום ההמלצות, הועלה 'חוק הספרייה הלאומית' להצבעה בכנסת.[61]ב-26 בנובמבר 2007 אישרה הכנסת פה אחד את 'חוק הספרייה הלאומית'.[62] לפי החוק, הספרייה תוגדר כחברה לתועלת הציבור בבעלות המדינה (50%), האוניברסיטה העברית (25%) וגופים נוספים שייקבעו. לחברה תמונה מועצה בת 14 חברים בראשות נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ודירקטוריון בן 11–15 חברים. החוק נכנס לתוקף ב-1 בינואר 2008, והמעבר למעמד חברה לתועלת הציבור נקבע לחצי שנה לאחר כניסת החוק לתוקף. ב-23 ביולי בשנת 2008 כינס נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' מנחם מגידור, במעמדו כיו"ר האספה הכללית של הספרייה הלאומית, את דירקטוריון הספרייה הלאומית והכריז רשמית על הפעלת הספרייה הלאומית כחברה לתועלת הציבור. בתקופת המעבר נוהלה הספרייה כחברה בת בבעלות מלאה של האוניברסיטה העברית.

בשנים 2007-2009 נמתחה ביקורת חריפה על התנהלות המוסד, בפרט בתחום שימור אוצרות הידע, המורשת והתרבות. בעקבות תביעה משפטית שהוגשה נגד הספרייה על ידי תורם אוסף בגין כשלים ומחדלים שהתגלו לו, הותר לראשונה למומחה חיצוני לבדוק בפועל את מצב שימורו של האוסף ולדווח לבית המשפט על ממצאיו. המומחה קבע כי "סטנדרט השמירה והטיפול באוסף הוא בינוני עד נמוך ומתחייב מכאן שיש לתקן את הטעון תיקון ושיפור הליקויים כמתחייב מארכיון הפועל בסטנדרט מקצועי".[63]

לאחר כשנה בה פעלה הספרייה על פי מתווה בית המשפט בפיקוח המומחה, ציין המומחה כי "...רבה המלאכה בצדה של הנתבעת להשלים ולהעלות את רמת השימור אך נעשתה עבודה טובה ומקצועית וזו מעמידה את הספרייה הלאומית בנתיב חדש שיצעיד אותה בבטחה אל עתיד טוב יותר". בית המשפט ציין כי "...פתרון הסכסוך בתיק זה תרם לשיפור כללי של רמת השרות הניתן בבית הספרים ואיכות תהליכי העבודה במקום, לצד מענה לשימור האוסף".[63] בעקבות המשפט הושקעו מאמצים רבים בשיפור ארגון, אחזקה ושימור האוספים.

במהלך שנת 2010 חיברו ופרסמו אנשי הספרייה בשיתוף עם אנשי "יד הנדיב" תוכנית אב אסטרטגית כבסיס להפעלת הספרייה בעתיד, ולהקמת משכן חדש שייבנה באמצעות תרומה של "יד הנדיב", בעלות של כחצי מיליארד ש"ח.[64] בתקופה זו בוצעו שינויים רבים בספרייה, בהם גיוס כוח אדם נוסף.

ב-21 בפברואר 2010 החליטה ממשלת ישראל לתמוך ולקדם את "מיזם התחדשות הספרייה הלאומית של ישראל".[65] הוקצה מגרש לבניין הספרייה החדש בקריית הלאום (קריית הממשלה), וניתנה הנחיה לקדם קבלת היתרי בנייה על פי תוכנית בניין עיר נקודתית.[64]

זכויות השימור בחוק

לספרייה הלאומית הוענקו ב"חוק הספרייה הלאומית" מספר זכויות שימור הגוברות על כללי זכויות היוצרים הרגילים של המחברים:

  1. עשיית שני עותקים של יצירה, שחוק הספרים חל עליה, ועותקיה לא נמסרו לספרייה הלאומית מכל סיבה שהיא.
  2. החלפת עותק של יצירה, שהיה בידי הספרייה הלאומית לאחר שנמסר לפי חוק הספרים, ואבד, הושמד, או נעשה בלתי ראוי לשימוש.
  3. העתקה לצורכי שימור, בכל דרך שהיא, של יצירה שעותק ממנה נמצא בידי הספרייה הלאומית או שלספרייה יש גישה אליה.
  4. העתקה לצורכי שימור של אתרי אינטרנט או של יצירות המצויות בהם.

ספרייה לאומית עצמאית

ב-1 בינואר 2011 הסתיים שלב המעבר והבעלות על הספרייה עברה לידי המדינה (50% מהמניות) והאוניברסיטה העברית (25%). שאר המניות לא הוקצו בשלב הראשון. באותו חודש הוקמה "החברה לבניין הספרייה הלאומית בע"מ (חל"צ)" שמטרתה "להקים בעבור חברת הספרייה הלאומית בע"מ (חל"צ), בניין או בניינים חדשים כפי שיוסכם עימה על מערכותיהם וציודם, שיאפשרו לה להגשים את מטרותיה ולמלא את תפקידיה, ולמסרם לחברת הספרייה".[66] עם סיום שלב המעבר, החל תהליך ההתחדשות של הספרייה במטרה להפכה למרכז תרבות וחינוך לאומי ותרבותי.[67]

ב-27 במרץ 2011 נחתמה בירושלים "אמנת הספרייה הלאומית" על ידי נשיא המדינה שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו, יו"ר הדירקטוריון דוד בלומברג ונכבדים אחרים. האמנה, שנכתבה בידי פרופ' אביעד הכהן וד"ר ורדית טוקטלי, מתארת את תפקידי הספרייה, חזונה ומטרותיה, ואת תהליך ההתחדשות שלה.

בדצמבר 2011 הוכרז על תחרות אדריכלית לתכנון הבניין החדש של הספרייה.[68] המשכן החדש היה צפוי להיחנך ב-26 ביולי 2016,[69]אך השלמתו נדחתה לשנת 2019,[70] ונדחתה שוב לסוף 2022,[71] והבניין נחנך באוקטובר 2023.[72]

בשנת 2020, על רקע מגפת הקורונה בישראל, נקלעה הספרייה הלאומית לקשיים בהיעדר תקציב המדינה, וכתוצאה מכך נאלצה הספרייה להודיע על השבתת פעילותה באופן זמני, ובמשך חודש אוגוסט 2020 יצאו כ־300 עובדי הספרייה לחל"ת,[73][74] שלאחריה חזרו לעבודה סדירה.

רפורמה ניהולית

בדצמבר 2021 מונה עוה"ד שי ניצן, ששימש עד שנתיים לפני כן כפרקליט המדינה, לתפקיד "רקטור הספרייה הלאומית",[75] תפקיד שלא היה קיים לפני מינויו. על מינוי זה נמתחה ביקורת ציבורית,[76][77][78] בפברואר 2024 בוטל תפקיד "רקטור הספרייה" ושונה לתפקיד "מנהל אשכול תוכן", הכולל פחות סמכויות, זאת בעקבות המלצת חברת ייעוץ ארגוני חיצונית ובינלאומית.[79]

באפריל 2022 אותה השנה התמנה סלי מרידור ליו"ר הדירקטוריון.[80]

מחלקות ואוספים

פרק זה טעון עדכון. אנא תרמו להמכלול ועזרו לעדכן אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא שחלק מהפרטים בפסקה השתנו עקב המעבר לבנין החדש.

הספרייה הלאומית כוללת חמישה אוספים מרכזיים: אוסף יהדות, אוסף ישראל, אוסף אסלאם ומזרח התיכון, אוסף מדעי הרוח הכלליים, ואוסף המוזיקה.

אוסף היהדות

ימיו של אוסף היהדות כימיה של הספרייה, כאשר כבר מראשיתה, מטרה עיקרית של הספרייה הייתה "ליצור בית ספרים לאומי שיכלול כל מה שנוצר בשדה הספרות על ידי יהודים בכל הלשונות, וגם את הספרות על אודות היהודים אף אם נכתבה על ידי לא יהודים".[81] האוסף מכיל פרסומים במדעי היהדות, תולדות עם ישראל וספרות יפה בשפות יהודיות.[82] אולם הקריאה למדעי היהדות, המשותף גם לאוסף ישראל, מכיל כ-32,000 ספרים, כתבי עת ומיקרופילמים.[83] כ-35,000 ספרים נוספים נגישים בספריית גרשם שלום, המבוססת על ספרייתו הפרטית, שנתרמה לספרייה, ומהווה את ספריית הקבלה החשובה בעולם.[84]

חלק חשוב באוסף הוא מחלקת הספרים הנדירים, הכוללת את מרבית דפוסי הערש העבריים הידועים, כתבי יד יחידאיים, אוסף דברי דפוס שהודפסו באות עברית בשפות שונות (ערבית, יידיש, לדינו, פרסית, טטרית ועוד) וכן ספרים המכילים הערות בכתב ידם של אישים חשובים, בעלי הספרים בעבר. האוסף כולל גם כתבי עת יהודיים בשפות שונות, החל מהמאה ה-19, ובהם עיתונים וכתבי עת מדעיים ופופולריים. לחלקים מהאוסף מבוצעת דיגיטציה, והוא זמין באתר עיתונות יהודית היסטורית.[85]

אוסף ישראל

אוסף ישראל בספריה הלאומית נחשב כאוסף הלאומי של מדינת ישראל. הוא מנסה להקיף את כלל הידע שקיים על מדינת ישראל, תולדותיה ותרבותה. האוסף מנסה להיבנות באופן שבו ניתן יהיה לראות בו את "זיכרון הלאומי" של מדינת ישראל וארץ ישראל. הפריטים השמורים בו מתעדים את התפתחותו של היישוב העברי ומדינת ישראל מן מאה התשע עשרה עד לימינו. הנושאים המרכזיים באוסף הם היסטוריה של ארץ ישראל ומדינת ישראל, ציונות, תרבות ישראלית, ופוליטיקה, חברה וכלכלה בישראל.

האוסף כולל חומרים שמייצגים מגזרים שונים בחברה הישראלית. באוסף נמצאים כמעט כל היצירות הכתובות שנכתבו בישראל החל מן המאה התשע עשרה. האוסף כולל צילומים, עיתונים, כתבי עת, מפות, סרטים ויזואליים, וכרזות.[86]

אוסף אסלם והמזרח התיכון

אוסף האסלאם והמזרח התיכון בספרייה הלאומית הוא אחד מאוספי הליבה של הספרייה הלאומית מאז ראשית המאה ה-20.

האוסף מכיל מקורות מידע ראשוניים ומשניים העוסקים בנושא דת האסלאם מראשיתה ועד ימינו, היסטוריה וחקר תרבויות האסלאם (באזורים גאוגרפיים שבהם המוסלמים מהווים רוב או מיעוט משמעותי).וספרות ושפות אסלאמיות. השפות נכללות באוסף זה הם ערבית, פרסית, טורקית ואורדו. האוסף מכיל אלפי ספרים, מגוון רחב של עיתונים מראשית המאה ה-20 וכ-200 כתבי עת ועיתונים בשפה הערבית, הפרסית והטורקית שיוצאים כיום לאור. בנוסף, קיים אוסף עשיר של כ-2,200 כתבי יד בערבית ובפרסית. רוב כתבי היד באוסף שייכים לאוסף יהודה, שתרם לספרייה הלאומית אברהם שלום יהודה.[87]

אוסף מדעי הרוח

אוסף מדעי הרוח הכלליים נכלל באוספי הליבה של הספרייה הלאומית. הוא אוצר בחובו מגוון מבוסס וחשוב של מקורות ראשוניים ושל ספרות משנית מרכזית במדעי הרוח. תחומי ההתמחות העיקריים של האוסף הם היסטוריה, לימודים קלאסיים, פילוסופיה, תולדות הנצרות, ותולדות הספר, וכן את אוסף אדלשטיין, אוסף ייחודי לתולדות המדע, הרפואה והטכנולוגיה. בנוסף משמש האוסף כספריית ההפקדה של פרסומי האו"ם והאיחוד האירופי.[88]

בין כתבי היד השמורים בספרייה הלאומית, נמצאים גם רבים מכתביו של סר אייזק ניוטון. בניגוד למה שניתן היה לצפות, כתבים אלו אינם עוסקים במדעי הטבע אלא דווקא בתחומים שונים למדי, ובהם מחקרים העוסקים בפרשנות כתבי הקודש, בתאולוגיה, בתולדות התרבויות העתיקות, במבנה המשכן והמקדש, בחישובי קיצין, בתעודות היסטוריות ואף באלכימיה.

כתבי ניוטון היו חלק מאוסף יהודה. פרופ' יהודה רכש את הכתבים הללו במכירה פומבית שהתקיימה בסות'ביס שבלונדון בשנת 1936. חלק האחר של הכתבים, העוסקים ברובם באלכימיה, נרכש על ידי הכלכלן הידוע ג'ון מיינרד קיינס והם שמורים בקינגס קולג' באוניברסיטת קיימברידג'.[89]

אוסף המוזיקה

באוספי המחלקה נכללים ארכיונים אישיים של מלחינים בולטים, וכן ארכיונים של מוסדות מוזיקה בישראל. בין המלחינים שארכיוניהם שמורים במחלקה: סשה ארגוב, פאול בן-חיים, משה וילנסקי, דב זלצר, מרדכי זעירא, מרק לברי, יאיר רוזנבלום, נעמי שמר ונעם שריף.

החומר המצוי בארכיונים כולל – מלבד מוזיקה כתובה ומוקלטת, גם פריטים נוספים רבים הקשורים לתהליך הכתיבה והביצוע.

בתחום הזמר העברי שבארכיון הצליל בולטות ההקלטות שנעשו בידי "קול ישראל" החל מימיו הראשונים. בארכיון המחלקה מצויים כ-10,000 תקליטים של שירים עבריים בהקלטות לקראת שידור – בעיקר משנות ה-50 של המאה ה-20 – שנמסרו לספרייה הלאומית בשנות ה-70. עוד כ-10,000 סרטי הקלטה של שירים עבריים שהוקלטו ב"קול ישראל" בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 נמסרו למחלקה למוזיקה, הם שמורים וזמינים להאזנה בספרייה ובאתר הספרייה.

מרבית הקלטות ורשימות החוקרים המצויות במחלקה מתמקדות במוזיקה ישראלית, אבל גם במוזיקה של קבוצות אתניות נוספות.

בתחילת המאה העשרים ואחד החלה מחלקת המוזיקה בעזרת קרן לגסי הריטג' בתהליך של דיגיטציה לאוספיה. הדיגיטציה נועדה לאפשר שימור לטווח ארוך של אוספי המחלקה ואת הנגשתם לציבור. השימור באמצעות הדיגיטציה נעשה באמצעים טכנולוגיים מתקדמים המאפשרים גישה מרחוק אל החומרים דרך אתר הספרייה הלאומית.[90]

אוספים מיוחדים

בבניין הספרייה הלאומית מחלקה לכתבי יד וארכיונים וכן המכון לתצלומי כתבי יד עבריים שבו נאספו צילומים של כתבי יד עבריים מכל העולם. המכון הוקם בראשית ימי מדינת ישראל ביוזמתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון והפרופסורים גרשם שלום ושמחה אסף. המכון שלח שליח (פרופ' נחמיה אלוני) אשר עבר בספריות ברחבי העולם וצילם את אוספי כתבי היד העבריים שלהם. במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית שמורים יותר מאלף ארכיונים אישיים. רובם הגדול של אישים יהודיים שפעלו בתחומים שונים. בין היתר שמורים בספריה ארכיונים של סופרים ומשוררים, אנשי רוח, רבנים, מנהיגים ציוניים ומדענים. בנוסף לכך מטפלת המחלקה בארכיונים מוסדיים, ובארכיונים של קהילות יהודיות.

בין הארכיונים האישיים הנמצאים בספרייה ניתן למנות את אלה של אייזק ניוטון, חיים גורי, חנה סנש, לאה גולדברג, מרטין בובר, ש"י עגנון, ישעיהו ונחמה ליבוביץ גרשם שלום, נעמי שמר חיים באר, דויד גרוסמן, דבורה עומר, יזהר סמילנסקי, אברהם ב. יהושע, אורי צבי גרינברג, משפחת ששון ורבים נוספים.[74]

במחלקה למוזיקה של הספרייה הלאומית נמצאת הפוֹנוֹתֵיקָה הלאומית – ארכיון צליל, "הזיכרון המוזיקלי" של העם היהודי והקהילות הלא-יהודיות בישראל.

אוסף המפות ע"ש ערן לאור כולל מפות עתיקות ומודרניות, עם דגש על ארץ ישראל. החלק המרכזי באוסף כולל כאלף חמש מאות מפות של ארץ ישראל וירושלים.[91]

אוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדעים מבוסס על תרומתו של סידני אדלשטיין. לאחר מותו של ג'ון יודקין האוסף שלו בתחום התזונה נתרם לספרייה והתווסף לאולם קריאה של אוסף אדלשטיין. באוסף כולל גם את אוסף הארי פרידנוואלד, שמכיל כתבים רבים שקשורים למקצוע הרפואה. האוסף מכיל גם פריטים רבים שקשורים לאישים יהודיים שתרמו למקצוע הרפואה. בנוסף, מכיל אוסף אדלשטיין את אוסף ג'רלד הולטון, שמכיל חומרים רבים ומקיפים בתחום הפיזיקה.[92]

ספריית גרשם שלום לקבלה וחסידות מבוסס על אוסף הספרים הפרטי של חוקר הקבלה פרופסור גרשם שלום. האוסף מכיל כ-35,000 פריטים מתחום הקבלה, ומורכב משלושה חלקים: בגרעין האוסף עומדת ספרייתו של פרופסור גרשם שלום, המכילה את מרבית הספרים, המאמרים ותצלומי כתבי היד שהיו ברשותו. חלק קטן יותר כולל בתוכו ספרים נדירים שהיו בבעלותם של פרופסור רבקה ש"ץ אופנהיימר ופרופסור ישעיהו תשבי. החלק השלישי של האוסף הוא חלק שמתעדכן באופן רציף. הוא מאגד בתוכו ספרות קבלית מקורית וספרות מחקרית בנושא קבלה וחסידות. מדובר במחקרים ובספרים שמתפרסמים באופן רציף. פרסומים אלו נקנים על ידי הספרייה הלאומית, באמצעות ספריית גרשם שלום.

בינואר 2017 רכשה הספרייה הלאומית את האוסף הפרטי של ספריית קרן ולמדונה, האוסף העשיר ביותר של ספרים וכתבי יד עבריים. האוסף נרכש במכירה פרטית בבית המכירות סותבי'ס בניו יורק, תמורת סכום שהוערך ב-40 מיליון דולר, בתרומת הנדבנים דוד וימימה יסלזון.[93]

שירותים בתחום הספרנות והיעץ שניתנים על ידי הספרייה הלאומית

הספרייה הלאומית מנהלת גם מספר מאגרים לאומיים בתחומי הספר והספרנות:

  • היא מנהלת את הקטלוג המאוחד הישראלי (ULI),הכולל נתוני מצאי מעודכנים של ספרים וכתבי עת מספריות אקדמיות וספריות רבות נוספות בישראל, כאשר המאגר כולל למעלה מ-6 מיליון רשומות. בעבר היה גם צוות מיוחד של הספרייה שערך וניהל את הקטלוג המאוחד לכתבי עת בישראל (ULS), אך עם השינויים והשיפורים הטכנולוגיים שולב מאגר זה בתוך הקטלוג המאוחד הישראלי.
  • הספרייה מפתחת את מאגר הזהויות הלאומי. זהו תזאורוס הכולל שמות סופרים, מקומות ונושאים, המאגר הוא רב לשוני (עברית, אנגלית, ערבית ורוסית) וכולל את הערכים הראשיים בשפות שונות וכן צורות כתיב שונות.[94] המאגר נמצא בשימוש של מרבית הספריות האוניברסיטאיות בישראל, ומבוסס בחלק האנגלי על המאגר האמריקאי המתוחזק על ידי ספריית הקונגרס (LCNA ו-LCSH).
  • הספרייה הלאומית הפיקה את הביבליוגרפיה הלאומית – קריית ספר עד שנת 2003,וכן היא משמרת את מפעל הביבליוגרפיה העברית. מפעל הבביליוגרפיה העברית פרויקט שקטלג את כל הספרים המודפסים באות עברית שיצאו בישראל ומחוצה לה עד 1960.
  • רשימת מאמרים במדעי היהדות (רמב"י) היא אינדקס מאמרים ממוין ומקוטלג (או ביבליוגרפיה) של אלפי מאמרים אקדמיים ואחרים בקשת רחבה של תחומים במדעי היהדות, חקר ארץ ישראל ומדינת ישראל. רמב"י היא המאגר הגדול והמקיף מסוגו בעולם. המידע הכלול ברמב"י נאסף מתוך מאות ואלפי כתבי עת מדעיים, כתבי עת ספרותיים או מתעדים, מאספים וקובצי מאמרים חד-פעמיים לנושא מוגדר, בעברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית ושפות נוספות ובלשונות היהודים: יידיש, ערבית, ולאדינו. מערכת רמב"י משתייכת מבחינה ארגונית לספריה הלאומית, ומשרדיה נמצאים בתוך בניין הספרייה.
  • השירות הגניאולוגי בספריה הלאומית: הספרייה הלאומית מציעה שירות המסייע בחיפוש שורשי המשפחה. השרות ניתן לכל המעוניין לחקור את שורשי משפחתו, ולגלות מידע על אבותיו. השירות מתמקד באיתור שורשי המשפחה בקהילות יהודיות בעולם. מטרת השירות היא לעזור לפונה לפתוח פתח למחקר ולחשוף את המחפש למקורות מידע הקיימים בספרייה הלאומית ובארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. בנוסף, ספרני היעץ והמומחים בשירות מפנים את הפונים גם אל מקורות נוספים כמו אתרי אינטרנט,או ארכיונים חיצוניים לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. השירות הגנאלוגי בספריה הלאומית החל בשנת 2013.השירות נוסד כיוזמה של המכון הבינלאומי לגנאלוגיה יהודית ומרכז פאול יעקבי בירושלים. שותפים נוספים לשרות הם העמותה למחקר גנאלוגי בישראל והעמותה הישראלית לחקר שורשי המשפחה-עיל"ם. בשנים הראשונות לשירות, הוא ניתן פעמיים בשבוע בספריה עצמה, באמצעות הזמנת תור. מתחילת מגפת הקורונה, השרות ניתן בזום או באמצעות דואר אלקטרוני. בסופו של השירות, הפונה מקבל סיכום של מקורות להמשך מחקר עצמי. המעוניין בשרות ממלא טופס פניה עם פרטי האדם אותו הוא מעוניין לחקור.[95]

הנגשת האוספים לקהל

הספרייה הלאומית כוללת אולמות קריאה ואוספים שונים הפתוחים ברובם הגדול לציבור הרחב ללא צורך בהזדהות או בתשלום, זאת בניגוד למרבית הספריות הלאומיות בעולם, אשר אינן מאפשרות גישה חופשית לאוספיהן. אולמות הקריאה העיקריים הם: אולם קריאה כללי (הכולל גם את אוסף אסלאם), אולם קריאה יהדות (הכולל גם את אוסף ישראל ואוסף שלום לקבלה וחסידות) ואולם קריאה מיוחדים לעיון בספרים נדירים, חומר ארכיוני ותצלומי כתבי יד. בעבר, בבניין הספרייה בגבעת רם, היה גם אולם קריאה לאוסף אדלשטיין המוקדש להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, ואולם לאוסף המפות על שם ערן לאור.

רוב ספרי הספרייה אינם נגישים ישירות מהמדפים, ואדם המעוניין בספר מזמין אותו ישירות באמצעות הקטלוג המקוון של הספרייה (עד 2011 בוצעה הזמנת הספרים באמצעות מילוי טופס נייר בהגעה לבניין הספרייה או בהכתבתו לספרן באמצעות הטלפון), והוא מובא מהמחסן לאולם הקריאה תוך פרק זמן של כשעה. שיטה זו קרויה שיטת "מדף סגור". באולמות הקריאה עצמם ישנו אוסף מצומצם הניתן לגישה ישירה (שיטת "מדף פתוח"). באולמות הקריאה ניתן גם לקרוא עיתונים ישנים, שצולמו על מיקרופילם, בעמדות קריאה ייעודיות. העיתונות היומית מהשנים האחרונות נגישה ברובה דרך אתר הספרייה.

מפעל הדיגיטציה והנגשת האוספים לגישה מרחוק

משכנה החדש של הספרייה הלאומית, ברקע משכן הכנסת וגן וואהל לוורדים, דצמבר 2023

בשנת 2000 החלו אנשי הספרייה הלאומית ב"מפעל הדיגיטציה על שם משפחת שאפל".[96] מטרתו של מפעל הדיגיטציה הייתה ליצור ספרייה דיגיטלית ולהעלות לאינטרנט בתור קבצים סרוקים ספרים מסוימים שזכויות היוצרים שלהם פגו. במסגרת זו נסרקו בין השאר אוסף כתובות, מפות עתיקות של ירושלים וארץ ישראל, כתבי יד של חיבורי רש"י והרמב"ם, ואוסף הפשקווילים של יואל קרויס. כמו כן הועלה לרשת אוסף התצלומים של זאב אלכסנדרוביץ, שצולם בשנות השלושים של המאה העשרים.[97]כן נוסד מפעל עיתונות יהודית היסטורית, בשיתוף עם אוניברסיטת תל אביב, בו נסרקו והועלו לרשת עיתונים יהודיים רבים ובהם הצבי, חבצלת, הלבנון, המגיד, המליץ והצפירה, היינט, דער מאמענט, פארווערטס ועוד. פרופסור אלחנן אדלר הוא אחד היוזמים של מפעל הדיגיטציה ומי שניווט את פעולתו מראשיתו במשך שנים רבות. בנוסף, במסגרת מפעל הדיגיטציה הועלו לרשת מבחר של הקלטות מארכיון הצליל הלאומי, וכן פריטים מארכיונו של המלחין משה וילנסקי.

ב-2019 הספרייה קיימה מיזם משותף עם גוגל ספרים, במסגרתו סרקה גוגל כ-70,000 ספרים מספרי הספרייה הלאומית שזכויות היוצרים עליהם פגו.[98]

הספרייה מאפשרת לכל אדם בתחומי מדינת ישראל לקבל גישה בחינם ל-52 כתבי העת ישראליים במאגר המידע JSTOR.[99]

הספרייה מפעילה כמה פרויקטים ואתרים שמטרתם היא הנגשה של חומרי הספרייה ומתן גישה אליהם מרחוק. ישנם פרויקטים נוספים שהספרייה הלאומית מעניקה להם סיוע מבחינה מקצועית וטכנולוגית במטרה להנגיש ולשמר מורשת תרבותית, שאיננה נכללת באוספי הספרייה.

אוסף הצילומים הלאומי על שם משפחת פריצקר
האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר כולל מגוון נרחב של צילומים מההיסטוריה של ארץ ישראל מסוף המאה ה-19 ועד לימינו. האוסף מורכב משבעה ארכיונים פרטיים של צלמים שונים:
  1. הצלמניה – צילומים של של רודי ויסנשטין הצילומים הם משנת 1936 עד לשנת 1980
  2. אוסף דן הדני
  3. אוסף אברהם שבדרון – אוסף אוטוגרפים ופורטרטים
  4. אוסף מעבדת "ביתמונה"
  5. אוסף אלבומי תצלומי ארץ ישראל מארכיון יעקב ורמן
  6. אוסף זאב (וילהלם) אלכסנדרוביץ
  7. ארכיון דנצ'ו ארנון – כולל תצלומים שצולמו בשנים 1980-2021
  8. אוסף מיתר – מורכב משלושה אוספי תצלומים שמכילים יחד למעלה מ-100,000 תצלומים. האוספים הם של בנו רותנברג, משה לוין ובוריס כרמי. רובו הגדול של אוסף התצלומים נגיש לצפייה נגיש לצפייה מרחוק.[100]
עיתונות יהודית היסטורית
האתר "עיתונות יהודית היסטורית" הוא מאגר מקוון של עיתונים וכתבי עת היסטוריים מהעולם היהודי. המאגר, שהוקם ומופעל על ידי הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב, מאפשר באמצעות דיגיטציה גישה מקוונת ונוחה לעיתונות העברית מימיה הראשונים, מסוף המאה ה-18 ועד שנות ה-90 של המאה ה-20, ולצדה עיתונות יהודית בשפות שונות, בהן: יידיש, ערבית יהודית, אנגלית, צרפתית, הונגרית, פולנית, ספרדית, פורטוגזית, רוסית, גרמנית, רומנית, שוודית וערבית. בשנת 2005 הצטרפה הספרייה הלאומית למיזם. ההצטרפות למיזם המתרחשה לאחר שבשנת 2003 החלה הספרייה בפרויקט דומה בשם "עיתונות עברית היסטורית".[101]
אוסף ג'ראייד לעיתונות ערבית
הספרייה הלאומית מחזיקה במחסניה אוסף חשוב של עיתונים ופרסומים תקופתיים בשפה הערבית שהופיעו בארץ ישראל תחת השלטון העות'מאני והמנדט הבריטי החל מראשית המאה העשרים. פרסומים אלה כוללים עיתונים יומיים בעלי נופך חדשותי, עיתונים סאטירים, וכן כתבי עת בנושאי חברה, חינוך ותרבות. מספר כותרי העיתונים בערבית שזמינים באופן דיגיטלי הוא 106. כותר העיתון היחיד באתר שטווח התאריכים שלו חורג מעבר לתקופת המנדט הבריטי, הוא העיתון אל-איתיחאד⁩. באוסף ג'ראייד לעיתונות ערבית, גיליונות עיתון אל איתיחאד הם מ-14 במאי 1944 עד ל-31 באוקטובר 2017.[102]
אתר כתיב
לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות המהירות שמאפשרות שימור, הצגה ונגישות לתוכן דיגיטלי, פתחה הספרייה הלאומית בתהליך של חידוש האוסף של צילומי כתבי היד העבריים. באוגוסט 2017 פתחה הספרייה את אתר האינטרנט "כתיב",[103] שבו מוצגים עותקים סרוקים של כתבי יד עבריים מרחבי תבל. נכון לספטמבר 2023, באתר מופיעים כתשעים וארבע אלף שמונה מאות כתבי יד.[104]מיזם "כתיב" הוא מיזם שמשותף לספרייה הלאומית ולאגודת FJMS.[105] את אגודת FJMS הקימו אלברט ד' וננסי פרידברג. מטרת מיזם "כתיב "היא להפוך את רוב כתבי היד העבריים בעולם לנגישים דיגיטלית. תמונות כתבי היד מוצגות במיזם בטכנולוגיה המתקדמת ביותר ובאיכות הגבוהה ביותר ומשמשות קהילות של חוקרים וקוראים. המיזם מנסה לאסוף את כל כתבי היד העבריים בעולם. במסגרת מיזם נחתמו הסכמים לשיתוף פעולה עם מוסדות בעולם שכתבי יד עבריים נכללים באוספיהם.[106]
פרויקט "ווארק"
בשנת 2019, קרן ארכדיה, הקרן הפילנתרופית של פיטר בלדווין ואליסבת' ראוסינג, נתנה מענק כספי לספריה הלאומית על מנת להתחיל בתהליכים של דיגיטציה שירחיבו את גישה לאוסף כתבי היד האסלאמיים של הספרייה. בעקבות מתן המענק, הספרייה ייסדה את "ווראק" (בערבית: עושה הנייר),מיזם המוקדש להנגשה של האוסף לקהל החוקרים הבינלאומי ולציבור הרחב. נוסף לסריקה ברזולוציה גבוהה של קרוב ל-2,500 כתבי יד, הספרייה הלאומית בחנה ותיקנה את רשומות הקטלוג של כתבי היד.[107]
פרויקט ארכיון האינטרנט הישראלי
מטרת ארכיון האינטרנט הישראלי היא לשמר את הפרסומים המקוונים באתרי האינטרנט הישראליים. במהלך השנים, נעשה האינטרנט זירה תרבותית מרכזית, שבה מתפרסם אחוז נכבד שח טקסטים וחומרים האודיו-ויזואליים. אחד מתפקידה של הספרייה הלאומית הוא לשמר את אוצרות הידע של מדינת ישראל. המטרה היא לשמר את אוצרות הידע הללו, באופן שיאפשר גישה עתידית אליהם. שימור זה דומה לשימור ספרים ופרסומים מודפסים שמבצעת הספרייה. הספרייה הלאומית מתמקדת בהעתקה של אתרי האינטרנט בדומיין הישראלי il ובשימור של אתרים אלו. עם זאת הספרייה הלאומית שואפת לשמר גם אתרים ישראליים ויהודיים שאינם מצויים בדומיין הישראלי.[108]
בלוג הספרנים
בלוג שבו מתפרסמים סיפורים המבוססים פריטים ועולמות תוכן שמיוצגים באוספי הספרייה. הבלוג משמש במה לכותבים מתוך הספרייה ומחוצה לה. הבלוג מנסה להנגיש סיפורים מעולמות התוכן של הספרייה שמסווגים לקטגוריות שונות הן מבחינת תוכן והן מבחינת סוגי חומר שונים. בנוסף לכך, הבלוג כולל פודקאסט בשם "הספרנים", שמתמקד גם הוא בתכנים שונים שקשורים לאוספי הספרייה. במסגרת הבלוג, מתפרסם גם "הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה", כתב עת מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה, במקור ובתרגום.

מיזמים שהספרייה הלאומית שותפה להם מבחינה מקצועית וטכנולוגית

פרויקט רא"י (רשת ארכיוני ישראל)
פרויקט זה מקדם שמירה, חשיפה והנגשה של נכסי תרבות ומורשת שניתנים להעלאה למדיה הדיגיטלית. הפרויקט מתמקד בתחום הארכיונים ובחשיפת חומרי ארכיון לקהל הרחב. הפרויקט מטפל בחומר ששמור במאות הארכיונים הפזורים ברחבי הארץ. באמצעות העלאת החומר ממאות הארכיונים, נוצרת בפועל רשת של קשרים בין חומרי ארכיון ממוסדות שונים. הרשת הזו יכולה לספק מידע מקיף מהימן על ההיסטוריה של ארץ ישראל. הפרויקט נחשב לפרויקט ברמה הלאומית, והוא ומהווה חלק מתוכנית ציוני דרך של משרד המורשת.
מבחינה תיעודית, מטרתו של פרויקט רא"י היא ליצור מאגר המידע שמקיף באופן מקסימלי חומר ארכיוני מארץ ישראל. המאגר מתבסס על קטלוגים שנוצרו על ידי צוותים ממספר ארכיונים ברחבי הארץ. כמו כן הם מבוססים על העתקים דיגיטליים של חומרי ארכיון. העתקים אלו באמצעות נוצרו בתהליכי דיגיטציה, סריקה וצילום. בשלב ראשון הפרויקט, נערך מיפוי של כלל הארכיונים הפעילים בישראל. בהמשך, פותח תקן קיטלוג משותף ואחיד לכלל הארכיונים. תקן זה אפשר את קליטת הקטלוגים מן הארכיונים השונים, ועמידה בסטנדרטים בינלאומיים. באופן הזה, נוצרה האפשרות להציג את כלל החומר של הארכיונים המשתתפים בפרויקט באמצעות במערכת מידע אחת. במקביל החל להתבצע תהליך של דיגיטציה למאות אלפי מסמכים, תצלומים, תעודות וחומרים ארכיוניים נוספים. העותקים הדיגיטליים והמידע הקטלוגי שנצבר במהלך פעילותו של הפרויקט נשמרים במערכות הספרייה הלאומית. כך ניתן להבטיח את נגישותם של החומרים הארכיוניים גם לדורות הבאים.
הזמנה לפיוט
מיזם של עמותת סנונית שהוקם בשנת 2004 בתמיכת קרן אבי חי, המבקש לתעד, לשמר, להנגיש ולהחיות את מסורות התפילה והפיוט של העם היהודיות. האתר "הזמנה לפיוט" פעל עד שנת 2016. החל משנה זאת, בשיתוף הספרייה הלאומית של מדינת ישראל ומשרד ירושלים ומורשת, מופעל אתר הפיוט והתפילה. האתר מכיל אלפי פיוטים ותפילות מכלל מסורות ישראל, ולצדו תוכניות חינוכיות, אירועי תרבות, הוצאה לאור, הפקות מוזיקליות. אחד משיתופי הפעולה של הספרייה הלאומית עם אתר פיוט הוא פסטיבל "בסוד קולות רבים". מדובר בפסטיבל שמבקש להציג ולהנגיש לקהל הרחב את עולם הפיוט ואת הגוונים הרבים שקיימים בו. הספרייה מסייעת לאתר תפילה ופיוט מבחינה טכנולוגית ומקצועית. זאת על מנת שניתן יהיה לשמר את המורשת התרבותית שטמונה בעולם הפיוט.[109]

פעילות הספרייה בתחומי התרבות והחינוך

תוכנית פרדס
מטרתה של התוכנית לחזק את הקשר בין היצירה הספרותית הישראלית ובין עולמות התוכן של הספרייה הלאומית. הספרייה הלאומית שואפת להגשים את המטרה הזו על ידי בחירת ארבעה סופרים צעירים ומבטיחים, שהוציאו ספר אחד בהוצאה לאור בישראל, והם לפני הוצאתו של ספר נוסף. הסופרים יוזמנו להשתתף בתוכנית, אשר תתקיים במשכן הספרייה הלאומית בירושלים. הסופרים יעבדו וילמדו בספרייה הלאומית במשך שבעה חודשים. מטרת העבודה בספריה הלאומית היא לאפשר לסופרים ליצור שיח עמיתים עם שאר משתתפי התוכנית בנוסף השהייה בספרייה תאפשר פיתוח של שיח גם עם אנשי תוכן בספרייה הלאומית ועם קהל הקוראים.[110]
תוכנית בוסתן
תוכנית בוסתן מפגישה בין יוצרים מקהילות שונות בארץ ופותחת בפניהם את האפשרות לצמוח ולהתקדם ככותבי שירה. משוררים שכותבים בערבית או בעברית מוזמנים לקחת חלק בתוכנית שבמהלכה יתמסרו ללימוד, כתיבה ויצירה. במקביל, הם ויתוודעו אל עולמות התוכן של אוספי הספרייה הלאומית. אורך התוכנית הוא ארבעה שבועות שמוקדשים ללמידה וכתיבה בבניין הספרייה הלאומית בירושלים. התקופה הזו משלבת בין הקדשת זמן לכתיבה חופשית, ובין תוכנית שמכילה למידה, מפגשים וסדנאות. בין מרכיבי התוכנית: למידה, סדנאות בעריכת שירה ובתרגום, מפגשים יוצרים וסופרים, והיכרות עם אוספי הספרייה.[111]
מרכז המבקרים בספריה הלאומית
הספרייה מציעה מגוון פעילויות לקהל הרחב. הספרייה מארגנת ימי עיון במהלך השנה לסוגי קהל שונים:חוקרים, ספרנים ולקהל הרחב. מדי שנה נערכים בספרייה אירועי תרבות מיוחדים כמו פסטיבלים והופעות. מעבר לאירועים המיוחדים, מתקיימות בספרייה הרצאות, סיורים וערבי תרבות. בבניין הספרייה אולם תצוגת קבע בה מוצגים עשרות מאוצרות הספרייה. כמו כן מתקיימות תערוכות מתחלפות. במהלך תקופת מגפת הקורונה קיימה הספרייה הלאומית אירועי תרבות באופן מקוון. באתר התרבות של הספרייה הלאומית ישנו מאגר של אירועים שדרכו ניתן לצפות באירועים שהתקיימו בעבר בספרייה ובאירועי תרבות מקוונים.[112]
מחלקת החינוך של הספרייה הלאומית
הספרייה הלאומית מעוניינת לקדם למידה בעלת משמעות שמקנה ידע ומיומנויות. ייחודה של הלמידה הזו היא ההתבססות שלה על פריטים מאוספי הספרייה. הכוונה בפריטים היא לכרזות, עיתונים, הקלטות, מסמכים, מפות, ותצלומים שמצויים באוספי הספרייה הלאומית. התפיסה הפדגוגית של הספרייה הלאומית היא ששימוש מושכל בפריטים שבאים מאוספי הספרייה מאפשרים לחזק את הקשר בין התלמידים למורשת התרבותית – היסטורית של ישראל. מטרה נוספת של הקשר הזה היא העצמה של המיומנויות והכישורים הדרושים לתלמידים במאה ה-21.הספרייה פועלת לממש את התפיסה החינוכית שלה באמצעות מספר פעולות מרכזיות: 1. הקמת מאגר פריטי מקור להוראה ולמידה. 2. פיתוח משאבי הוראה המבוססים על פריטים מאוספי הספרייה. 3. הכשרה של סגלי הוראה ואנשי חינוך, וקיום של תוכניות חינוך בלתי פורמליות למשפחות ולתלמידים. מאגר פריטי מקור הוא הבסיס לאתר החינוך בספרייה הלאומית. הפריטים נבחרו בקפידה על ידי מורים, באופן שיתאימו לתוכניות הלימודים במקצועות הלימודי בישראל. לצד כל פריט מקור ניתן למצוא מידע מפורט והצעות כיצד ניתן לשלב אותו במסגרת תחומי ידע שונים.
באתר החינוך של הספרייה הלאומית ניתן למצוא הצעות להוראת נושאים שונים באמצעות פריטי מקור. מערכי השיעור נכתבים בשיתוף עם אגף התקשוב במשרד החינוך. בנוסף ניתן למצוא באתר החינוך של הספרייה דפי עבודה על פריטים מאוספי הספרייה.
המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית מוביל בשיתוף משרד החינוך תהליך שמטרתו לחזק את מעמדם של מדעי הרוח במערכת החינוך. המרכז מאתר את הצרכים החינוכיים בתחומי מדעי הרוח, מפתח כלים חדשניים להוראה ולמידה בתחומים אלו. בנוסף לכך המרכז מטפח סגלי הוראה, ומעודד מצוינות לימודית במקצועות מדעי הרוח[113].. ההתמקדות היא בשלושה מישורי פעולה שיש בהם כדי לפתח ולהעצים את מקומם של תחומי הרוח במערכת החינוך:1.הדגשת תרומתם של המורים במדעי הרוח.2.הטמעה של מתודות הוראה ולמידה חדשניות. 4.יצירת שיתופי פעולה מעשירים בין גופים שונים הפועלים בתוך מערכת החינוך ומחוצה לה.
פרויקט שאר רוח
כיתות שאר רוח הן כיתות שנתפסות כעתודה הומניסטית בחטיבות ביניים ברחבי הארץ. כיתות אלו מבקשות להוות ראש חץ של מהלך חיזוק לימודי הרוח במערכת החינוך. מטרת התכנית היא לגבש נבחרת תלמידים איכותית שרואה בתחומי הרוח בסיס חיוני לחיזוק החברה הישראלית. כיתות שמשתתפות בתוכנית פועלות בהובלת מורים מצטיינים לספרות, להיסטוריה ולתרבות יהודית – ישראלית. מורים אלו שואפים להוביל לשינוי בהוראת מדעי הרוח. התכנית מיועדת לתלמידות ותלמידים שמעוניינים להיות חלק מתהליך עמוק של למידה ודיון. בתי הספר מקיימים מפגשי לימוד קבועים בקבוצות קטנות. במהלך המפגשים מושם דגש על הרחבת תחומי הדעת ושיפור מיומנויות הקריאה והכתיבה. התלמידים המשתתפים בתוכנית נהנים מפעילות תרבותית בימי שיא בספרייה הלאומית ובמוסדות תרבות נוספים.
גשר לאירופה
התוכנית "גשר לאירופה" של הספרייה הלאומית מתמקדת בקשר בין הספרייה הלאומית לבין והקהילות היהודיות באירופה. היא כוללת כמה תתי – פרויקטים. במסגרת הקשר עם הקהילות היהודיות באירופה, התכנית מבקשת מן הקהילות היהודיות חומרי אמפמרה, שמתעדים את החיים ההיהודים העכשוויים באירופה.
תוכנית מקור
תוכנית מקור פותחה כחלק מיוזמת "גשר לאירופה" של הספרייה הלאומית כדי לספק הכשרה ופיתוח לאנשי מקצוע העוסקים במורשת יהודית במוסדות תרבות באירופה. מאז הקמתה, התוכנית הכשירה כ-60 ספרנים, ארכיונאים ואנשי מקצוע ממוסדות תרבות ברחבי אירופה. תוכנית זו הרחיבה את בקיאותם של המשתתפים באוספים היהודיים הנמצאים תחת אחריותם. במסגרת התוכנית מתקיימים קורסים, שפותחו על ידי צוות מומחים מספרייה הלאומית, ומארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. מטרת הקורסים היא לתת מענה לצורכי המשתתפים והמוסדות בהם הם עובדים. הקורסים מעניקים הכשרה תאורטית, והתנסות מעשית. זאת תוך הסתמכות על האוספים עליהם מופקדים המשתתפים.[114]
ספרי אי-טל-יה
שיתוף פעולה ליצירת רשימה מאוחדת של כל הספרים העבריים שיצאו באיטליה. המיזם הושק על ידי איגוד הקהילות היהודיות באיטליה, הספרייה המרכזית הלאומית של רומא והספרייה הלאומית. תומכת נוספת בפרויקט היא קרן יד הנדיב באירופה.[115] הקהילה היהודית באיטליה מילאה תפקיד משמעותי בהיסטוריה היהודית במשך מאות שנים. איטליה הייתה מרכז חשוב שנוצרו והופצו בו כתבי יד עבריים רבים. באיטליה מוחזקים כיום אלפי ספרים עבריים נדירים, שלא קוטלגו. ספרים אלו נמצאים באוספים ששייכים לקהילות יהודיות, וכן לספריות של ממשלת איטליה, והכנסייה הקתולית. חלק מהאוספים קוטלגו חלקית.עם זאת,לא קיימת רשימה כוללת, שכוללת קיטלוג אחיד של כלל הספרים. החשיבות המחקרית וההיסטורית של כתבי היד העבריים שנמצאים באיטליה רבה. הפרויקט מבקש להבטיח שהספרים העבריים באיטליה יהיו מוגנים, ישומרו, ויונגשו. המטרות האלו הושגו באמצעות טכנולוגיה שפותחה במיוחד עבור פרויקט זה. תחומי האחריות של הפרויקט מחולקים לשלושה. איגוד הקהילות היהודיות באיטליה מפקח על הפרויקט בכללותו. הספרייה המרכזית הלאומית של רומא משמשת כפלטפורמה לקטלוג הספרים. הספרייה הלאומית מספקת את ההכשרה והתמיכה המקצועית, ואת והידע הרלוונטי לשימורם של ספרים עבריים. הפרויקט במלואו כולל שימור של כ-35,000 כרכים מארבע עשרה קהילות יהודיות, ומעשרים וחמש מוסדות באיטליה.[116]

אדריכלות

בניין ליידי דייוויס

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בניין ליידי דייוויס בוויקישיתוף
בניין בית הספרים הלאומי (בניין ליידי דייוויס) בעת הקמתו בקמפוס גבעת רם. מתוך אוסף זיוה ארמוני, ארכיון אדריכלות ישראל

בניין הספרייה בגבעת רם על שמה של הפילנתרופית ליידי דייוויס, תוכנן על ידי שלוש קבוצות אדריכלים לאחר זכייתם בשנת 1955 בתחרות אדריכלים שבעקבותיה הוצע להם לפעול במשותף ולתכנן את הבניין הממלכתי. קבוצות אלה הורכבו מהאדריכלים זיוה ארמוני וחנן הברון, שמעון פובזנר ואברהם יסקי, מיכאל נדלר שולמית נדלר ואמנון אלכסנדרוני.[117][118] שופטי התחרות היו האדריכלים דב כרמי, דוד אנטול ברוצקוס, ריכרד קאופמן ושמואל מסטצ'קין. רוב המסמכים ההיסטוריים (שרטוטים, תצלומים, תכתובות וכדומה) הנוגעים לתחרות, לתכנון הבניין ולהקמתו, נשמרו בארכיונה המקצועי של ארמוני שנמסר לאחר פטירתה לארכיון אדריכלות ישראל.

הצעתם של ארמוני והברון, הייתה שונה משאר ההצעות שהוגשו לתחרות בכך שהמבנה אותו הציעו היה מבנה רחב ונמוך אל מול ההצעות האחרות שגרסו כי המבנה יהיה צר וגבוה. בהתאם לרוח התקופה, הושפעה ההצעה ממבנים בתכנונם של לה קורבוזיה ולודוויג מיס ון דר רוהה שאופיינו בקווים נקיים, אמת החומר, שקיפות ושחרור המבנה מקירות נושאים באמצעות עמודים הנמצאים בנסיגה מקווי החזית.

בהתאם לדרישות הנהלת הספרייה, לא תוכננו חלונות באולמות הקריאה. בעקבות זאת, הוצב חלון ענק בחלל הביניים בבניין – המקשר לאולמות השונים. מבעד לחלון זה, ניתן היה להשקיף על פטיו גדול שהכניס אור לחלל הביניים. במהלך השנים, חלו שינויים בבניין. השינוי המרכזי היה הצבת חלונות הויטראז' של האמן מרדכי ארדון – אשר אטמו למעשה את הפתח והחשיכו את חלל הביניים.

על אף חשיבותו של הבניין בתולדות הארכיטקטורה הישראלית, סבל הבניין במשך שנים מהזנחה. מצבו הפיסי הידרדר והדבר בא לידי ביטוי בשחיקתן של מערכות הבניין השונות (חשמל, מיזוג אוויר וכדומה) וכן איטום ישן שלווה בדליפות שפגעו באוסף הספרים בבניין. מעבר הספרייה למעמד עצמאי הביא לשיקום ושיפור תשתיות המבנה.

  • בניין הספרייה הלאומית
    בניין הספרייה הלאומית
  • בניין הספרייה הלאומית בגבעת רם
    בניין הספרייה הלאומית בגבעת רם
  • אולם הקריאה הכללי בספרייה הלאומית בגבעת רם
    אולם הקריאה הכללי בספרייה הלאומית בגבעת רם

בניין הספרייה הלאומית החדש

בניין הספרייה הלאומית החדש, דצמבר 2023
בניין הספרייה הלאומית החדש במבט מן המשכן הישן שלה בקמפוס גבעת רם. צורת הגג נקבעה כך שלא תסתיר את משכן הכנסת.
הקיר האחורי של בניין הספרייה הלאומית. החלונות מעוצבים כחרכים שמזכירים אותיות חצובות בקיר. במשך היום הם מאפשרים לאור השמש לחדור אל הבניין ולהאיר אותו, ובלילה הם מפיצים החוצה את אור החשמל שדולק בתוכו.
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בניין הספרייה הלאומית החדש בוויקישיתוף

לקראת מעבר הספרייה הלאומית לשטח חדש שהוקצה לה בקריית הלאום, נפתחה תחרות אדריכלים.[119] בספטמבר 2012 הוכרז כי ההצעה שנבחרה היא זו של האדריכל רפי סגל,[120] אך זכייה זו בוטלה והספרייה הכריזה על הליך בחירה חדש,[121] בו נבחר משרד האדריכלים השווייצרי הרצוג ודה מרון.[122] בנובמבר 2014 פורסמו הדמיות המבנה החדש.[123] טקס הנחת אבן הפינה למבנה התקיים ב-5 באפריל 2016.[124] אולמות הקריאה בבניין החדש מכילים יותר ספרים ומקומות ישיבה מאשר בבניין הישן. אולמות הקריאה מורכבים מכמה קומות: ככל שיורדים בקומה כך מעמיקים ברמת הידע, עקב הגידול במספר הספרים בקומות הנמוכות. מחסן הספרים הגדול הוחלף בבניין החדש במחסן רובוטי משוכלל ממנו מגיעים ספרים אל מרכז בקרה ללא מגע אדם, ומשם מועברים הספרים אל אולמות הקריאה. כדי שבמחסן לא תפרוץ שרפה ותכלה את הספרים, דוללה רמת החמצן בו לכדי 14%. אוספי הספרים הנדירים של הספרייה שמורים באחסון נפרד, בתנאי אקלים ושמירה מיוחדים. בתקרה של הספרייה יש חלון גדול שדרכו נכנס אליה אור השמש.

בספטמבר 2023 נסגרה הספרייה הלאומית לרגל העברת אולמות הקריאה אל המבנה החדש.[125] הבניין החדש נפתח לקהל ב-29 באוקטובר 2023.[126] 30% מתצרוכת החשמל של הבניין מסופקת באמצעות פאנלים סולאריים הנמצאים על גגו.

בגן הספרייה ממוקם הפסל "אותיות אור" של הפסל מיכה אולמן, בו 18 אבנים מפוסלות כך שהשמש יוצרת היטל בצורת האותיות האלפבית העברי.

  • אולם קריאה לאוספים מיוחדים
    אולם קריאה לאוספים מיוחדים
  • אולם קריאה אוסף גרשום שלום
    אולם קריאה אוסף גרשום שלום
  • מחסן הספרים האוטומטי (המטמון) בבניין החדש של הספרייה הלאומית
    מחסן הספרים האוטומטי (המטמון) בבניין החדש של הספרייה הלאומית
  • מבט כללי על אולמות הקריאה בבניין החדש
    מבט כללי על אולמות הקריאה בבניין החדש
  • הכניסה לספרייה. שני העמודים בכניסה מתכתבים עם הכניסה למקדשים כנעניים, שם הוצבו שני אריות
    הכניסה לספרייה. שני העמודים בכניסה מתכתבים עם הכניסה למקדשים כנעניים, שם הוצבו שני אריות
  • קירות הספרייה. החיתוכים בקיר מתכתבים עם צורתן של לבני הכותל. על הקיר יש כתב בשפה דמיונית, שאור השמש הנכנס דרכו המאיר את האולם
    קירות הספרייה. החיתוכים בקיר מתכתבים עם צורתן של לבני הכותל. על הקיר יש כתב בשפה דמיונית, שאור השמש הנכנס דרכו המאיר את האולם
  • הגינה שליד הספרייה. על אף שהספרייה נחנכה בה'תשפ"ג הגן נשתל כבר בה'תשפ"א, שכן ה'תשפ"ב הייתה שנת שמיטה
    הגינה שליד הספרייה. על אף שהספרייה נחנכה בה'תשפ"ג הגן נשתל כבר בה'תשפ"א, שכן ה'תשפ"ב הייתה שנת שמיטה
  • בית הכנסת שבתוך הספרייה
    בית הכנסת שבתוך הספרייה
  • הפסל אותיות אור בגן הספרייה, דצמבר 2023
    הפסל אותיות אור בגן הספרייה, דצמבר 2023

מנהלי הספרייה

ראו גם

לקריאה נוספת

עיינו גם בפורטל

פורטל הספרייה לאומית הוא שער לכל הנושאים הקשורים בספרייה הלאומית שבירושלים. הפורטל מציג את ההיסטוריה של הספרייה, וכן של מוצגים נדירים ומיוחדים המצויים באוספי הספרייה.

מחקרים

  • נחמיה אלוני, כתב יד של משה רבנו, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1993
  • שלי בנבנשתי, "גלגולו של אולם: על אולם הקריאה הכללי בבית-הספרים הלאומי והאוניברסיטאי", עלון (אגודת הספריות המיוחדות ומרכזי המידע בישראל) יט (1), 1992, עמ' 31–35
  • יהודה האזרחי, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים: האוניברסיטה העברית, תשכ"ז-1966. (הספר בקטלוג ULI)
  • יהונתן יואל, "מבית הספרים הכללי לבני ישראל עד בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי – מאבק של שם", יד לקורא יז (3), תשל"ח, עמ' 131–138
  • איתמר לוין, "העברת ספרים שנגזלו בשואה מאוסטריה לבית הספרים הלאומי בירושלים", יד לקורא לא, תשנ"ח עמ' 7–19
  • מרדכי נדב, "שנות המאבק וההתבססות של ד"ר ק"ד וורמן בתפקיד מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (1957-1947)", יד לקורא כז, תשנ"ג, עמ' 7–13
  • גיש עמית, "בית הספרים הלאומי אסף במלחמה רבבות ספרים נטושים: אנו מודים לאנשי הצבא על האהבה וההבנה שהם מגלים לעניין", מטעם 8, 2006, עמ' 12–22
  • שלמה שונמי, "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי" בתוך: הערך "ארץ ישראל: חינוך ומחקר: ספריות", האנציקלופדיה העברית, הדפסת תש"ל 1970), עמודות 1048–1049 (ראו שם גם עמודה 1034)
  • שלמה שונמי, על ספריות וספרנות, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1969, עמ' 76–78
  • דב שידורסקי, "ניסיונו של אליעזר בן יהודה להקים ספריה לאומית בירושלים", בתוך: צבי מלאכי (עורך), יד להימן: קובץ מחקרים לזכר א"מ הברמן, לוד: מכון הברמן למחקרי ספרות, 1984, עמ' 321–342
  • דב שידורסקי, ספריה וספר בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1990
  • דב שידורסקי, "מבית מדרש אברבנאל לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי – שנות המנדט", בתוך: משה סלוחובסקי, יוסף קפלן (עורכים), ספריות ואוספי ספרים, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשס"ו, עמ' 369–411
  • דב שידורסקי, גווילים נשרפים ואותיות פורחות: תולדותיהם של אוספי ספריות וספריות בארץ ישראל וניסיונות להצלת שרידיהם לאחר השואה, ירושלים: הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2008, עמ' 13–59, 284-212 מסת"ב 9789654933353
  • דב שידורסקי, "לתולדות בית הספרים הלאומי והאוניברסטאי בירושלים", בתוך חגית לבסקי (עורכת), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים – התעצמות אקדמית תוך מאבק לאומי, הוצאת מאגנס, 2009, עמ' 440–462
  • חיים באר, "פרק עלום בתולדות הספרייה הלאומית מבית מנולי לבית עמיאל (1902-1896)", אריאל 100, הוצאת ספרים אריאל, 1994, עמ' 15–26 (המאמר המקוון באתר כותר)
  • גיש עמית, אקס ליבריס: היסטוריה של גזל, שימור וניכוס בספרייה הלאומית בירושלים, בני-ברק: הקיבוץ המאוחד, 2014
  • גליה ריצ'לר-גרבלר וגילה פריבור, "יצירתו של אוסף דפוסי הערש העבריים בספרייה הלאומית בישראל", עיונים בתקומת ישראל, כרך 26 (2016), עמ' 174–218
  • הספרייה הלאומית חשפה עדות חדשה מחיי האר"י הקדוש, באתר ערוץ 7, 23 בינואר 2022

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: בית ספרים

מחלקות, ארכיונים ואוספים

ראו גם

המכלול:דלפק היעץ של הספרייה הלאומית

הערות שוליים

  1. ^ חוק הספרייה הלאומית, התשס"ח-2007, ס"ח 2120 מ-29 בנובמבר 2007
  2. ^ חוק הספרים (חובת מסירה וציון הפרטים), התשס״א–2000, בספר החוקים הפתוח
  3. ^ נפטר בשנת 1883 בפריז, ב-2008 הועלו עצמותיו לישראל ונקבר בהר הזיתים. הרב לוין נודע בשל שני חיבוריו התורניים,"עליות אליהו" - חיבור על הגאון מווילנה שיצא לאור בתרמ"ה, 1884, ו"ציון יהושע" - חיבור על התלמוד הבבלי והירושלמי. כמו כן כיהן כרב הראשי בפריז. ראו אודותיו: יובל אלבשן, בדרכים: הקבורה המחודשת של הרב יהושע השל לוין בירושלים, באתר הארץ, 4 באפריל 2010
  4. ^ יהושע העשיל לוין, קול קורא!, חבצלת, 26 בינואר 1872
  5. ^ אליעזר יצחק שפירא, מכתבים מוורשא - ב, חבצלת, שנה שנייה, גיליון 10, 12 בדצמבר 1871
  6. ^ אברהם אשכנזי, כי מירושלים תצא שארית, ופליטה מהר ציון, חבצלת, 2 בפברואר 1872
  7. ^ הודעה על פתיחת הספרייה, עיתון החבצלת, שנה חמישית, גיליון 12. 1 בינואר 1875
  8. ^ הודעה על תרומה של מאה ספרים, וקריאה לרבנים לתמוך בכינוס ספרים עבור הספרייה (החבצלת, שנה חמישית, גיליון 13). עדכון על מספר הספרים: 468 (גיליון 15). היענות לבקשת החבצלת לתמוך בספרייה, הצפירה, 27 בינואר 1875. גיליון 22.
  9. ^ החבצלת, שנה חמישית, גיליון 18. בית אוסף ספרים אשר למשה ויהודית מונטיפיורי הנוסד מאת החברה תפארת ירושלים, חבצלת, 12 במרץ 1875
  10. ^ דב שידורסקי, ספרייה וספר בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית, הוצאת מאגנס, 1990, עמ' 122–127, 349–351.
  11. ^ דב שידורסקי, "ספרי "בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי" ופרשת האיסורים". עלי ספר (1981), ט', עמ' 140-159.
  12. ^ דב שידורסקי, ספרייה וספר בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית, הוצאת מאגנס, 1990, עמ' 113–127
  13. ^ מאה שנים של ספרים - בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, תשנ"ב, עמ' כ-כא
  14. ^ דב שידורסקי, ספרייה וספר בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית, הוצאת מאגנס, 1990, עמ' 127–151
  15. ^ דב שידורסקי, "ניסיונו של אליעזר בן-יהודה להקים ספריה לאומית בירושלים", בתוך: צבי מלאכי (עורך), יד להימן - קובץ מחקרים לזכר א"מ הברמן, מכון הברמן למחקרי ספרות, 1984, עמ' 321–342
  16. ^ אפרים כהן-רייס, מזכרונות איש ירושלים, ירושלים, 1967, עמ' 133–136
  17. ^ המילה "מדרש" נוספה לשמו של בית הספרים "מפני פחד השלטון הטורקי... כדי שלא ירגישו השלטונות את החדוש שבמוסד זה, כי כמה "מדרשות" איכא בירושלם" (אברהם יערי, תולדות בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי עד שנת תר"ף, ירושלים, תר"ץ, עמ' ו, בהערה). סיבה נוספת לדבר הייתה שמקום שמוגדר כישיבה, היה פטור מדמי מכס על יבוא ספרים (אפרים כהן-רייס, מזכורונות איש ירושלים, ירושלים, 1967, עמ' 136, בהערה
  18. ^ אברהם יערי, תולדות בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי עד שנת תר"ף, ירושלים, תר"ץ, עמ' ו
  19. ^ אברהם יערי, תולדות בית הספרים הלאמי והאוניברסיטאי עד שנת תר"פ, בית הספרים הלאמי והאוניברסיטאי בירושלים
  20. ^ אברהם יערי, בית הספרים הלאמי והאוניברסיטאי בירושלים [דרוש מקור]
  21. ^ אליעזר רפאל מלאכי, "דרשת ר' יחיאל מיכל פינס ז"ל (בשעת הנחת אבן-הפינה לבניין הספרייה הלאומית בירושלים)", תלפיות א, ניו יורק, תש"ד-תש"ה, עמ' 753–756, באתר היברובוקס
  22. ^ אברהם יערי, תולדות בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי עד שנת תר"ף, ירושלים, תר"ץ, עמ' ז
  23. ^ ביתו של היווני מָנוֹלִי, לאחר מכן היה ידוע כביתו של רולה פלויד (חיים באר, "מבית מנולי לבית עמיאל", על ספרים ואנשים 7, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, 1993, עמ' 3–9
  24. ^ קצור זיכרון דברים החמשי לוועד בית הספרים הכללי לספרות ישראל, ירושלים, תרנ"ד
  25. ^ צבי ברס, ‏פרשת משלוח אוסף הספרים של חזנוביץ לירושלים – תעודות ומקורות, קתדרה ניסן תשנ"ו, עמ' 79–94
  26. ^ דברי הימים ומסירת החשבונות המתייחסים לבית הספרים הכללי לבני ישראל מדרש אברבנאל וגנזי יוסף שבירושלים - מיום הוסדו בחדש אדר שנת תרנ"ב עד חדש שבט בשנת עת"ר., ירושלים, 1910, עמ' 4
  27. ^ אברהם יערי, תולדות בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי עד שנת תר"ף, ירושלים, תר"ץ, עמ' יא
  28. ^ חיים באר, "פרק עלום בתולדות הספרייה הלאומית - מבית מנולי לבית עמיאל (1896-1902)", אריאל 100–101, ירושלים, 1994, עמ' 15–26
  29. ^ דוד ילין, מכתבים מירושלים (יח), המליץ, 25 ביוני 1896
  30. ^ ראו את נאומו של פינס במעמד זה: אליעזר רפאל מלאכי, "דרשת ר' יחיאל מיכל פינס ז"ל (בשעת הנחת אבן-הפינה לבניין הספרייה הלאומית בירושלים)", תלפיות א, ניו יורק, תש"ד-תש"ה, עמ' 753–764, באתר היברובוקס
  31. ^ אברהם יערי, תולדות בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי עד שנת תר"ף, ירושלים, תר"ץ, עמ' טז
  32. ^ דברי הימים ומסירת החשבונות המתייחסים לבית הספרים הכללי לבני ישראל מדרש אברבנאל וגנזי יוסף שבירושלים - מיום הוסדו בחדש אדר שנת תרנ"ב עד חדש שבט בשנת עת"ר., ירושלים, 1910, עמ' 11
  33. ^ Stenographisches Protokoll der Verhandlungen des VII. Zionisten-Kongresses, ברלין, 1905, עמ' 241 והלאה
  34. ^ מתוך הפרוטוקול, מובא בספר מאה שנים של ספרים - בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי תרנ"ב-תשנ"ב, ירושלים תשנ"ב, עמ' סב.
  35. ^ חברי הוועדה היו (מטעם המשרד הא"י) מרדכי בן הלל הכהן, אהרן מזי"א, שמואל רפאלי, משה צבי סגל ו (מטעם לשכת בני ברית) ישעיהו פרס, יחזקאל בלום ואריה טויבר.
  36. ^ אברהם יערי, תולדות בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי עד שנת תר"ף, ירושלים, תר"ץ, עמ' כא-כו
  37. ^ 37.0 37.1 37.2 ה. ב., בית הספרים הלאומי בשבת תרפיא, הארץ, 2 באוקטובר 1921
  38. ^ פתיחת המחלקה הרפואית של ביהס"ל, דואר היום, 23 באוקטובר 1923
  39. ^ הוגו ברגמן, בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי בשנות תר"ף-תרצ"ה, ירושלים, תרצ"ה (1935), עמ' ח-ט
  40. ^ לדוגמה: ספרים חדשים בבית הספרים הלאמי, דואר היום, 23 באוקטובר 1925; ספרים חדשים בבית הספרים הלאמי, דואר היום, 11 ביוני 1926
  41. ^ הוגו ברגמן, בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי בשנות תר"ף-תרצ"ה, ירושלים, תרצ"ה, עמ' יא
  42. ^ כגון ירושלים יום יום, דואר היום, 7 במאי 1924; ירושלים, דבר, 22 בפברואר 1926
  43. ^ ימימה רוזנטל (עורכת), כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל תרע"ח-תרצ"ו/ 1917-1935, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, עמ' 206
  44. ^ מאה שנים של ספרים - בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי תרנ"ב-תשנ"ב, עמ' עט. הדו"ח מפרט את החלוקה לפי נושאים ושפות, ולפיו בשנת 1929, הספרייה החזיקה 86000 ספרים בגרמנית, 35000 ספרים באנגלית, כמעט אותה כמות בעברית, 6400 ביידיש, וכ-40000 כל שאר השפות יחד.
  45. ^ צבי ברס, מאה שנים של ספרים - בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי תרנ"ב-תשנ"ב, תשנ"ב, עמ' פא
  46. ^ יאיר פז, 'עולים ויורדים בו': הזיקה הסמלית־פוליטית להר הצופים ולקמפוס האוניברסיטה העברית בתקופת המובלעת, 1948‐1967, קתדרה 163, עמ' 92-93
  47. ^ דב שידורסקי, גווילים נשרפים ואותיות פורחות, ירושלים: מאגנס, 2008
  48. ^ אנה הולצר-קוואלקו ואנריקו לוקה, ספריית הגולה: תקומת בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים וקיבוץ האוספים, תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים: מדינת הלאום וההשכלה הגבוהה, עמ' 723-733
  49. ^ צבי ברס, מאה שנים של ספרים - בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי תרנ"ב-תשנ"ב, תשנ"ב, עמ' קג
  50. ^ יחיאל לימור, שמעתי התפוצצות וראיתי להבת אש, מעריב, 7 במרץ 1969
  51. ^ שם הוורד, ירושלים, "העולם הזה (שבועון)", גיליון 2650 מ-15 ביוני 1988, עמוד 18
  52. ^ עמירם ברקת, המבקר: הספרייה ב"תהליך שקיעה", באתר הארץ, 7 בפברואר 2004
  53. ^ מבקר המדינה, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, דוחות על הביקורת בשלטון המקומי, באיגודים ובמוסדות להשכלה גבוהה, שנת 2003, עמ' 677–690
  54. ^ דו"ח ועדת הבדיקה באתר הספרייה הלאומית
  55. ^ דו"ח הוועדה באתר הספרייה הלאומית
  56. ^ ועדה לשינוי מעמד הספרייה הלאומית: (דו"ח ועדת זמיר)(ירושלים:2004) עמ' 21.
  57. ^ ועדה לשינוי מעמד הספרייה הלאומית: (דו"ח ועדת זמיר).(ירושלים:2004)עמ' 27.
  58. ^ הועדה לשינוי מעמד הספרייה הלאומית: (דו"ח ועדת זמיר).(ירושלים:2004) עמ' 27.
  59. ^ ועדה לשינוי מעמד הספרייה הלאומית: (דו"ח ועדת זמיר).2004 עמ' 27-28.
  60. ^ עמירם ברקת, המלצה: הספרייה הלאומית תועבר לניהול פרטי, באתר הארץ, 7 בפברואר 2004
  61. ^ בני מר, מבעד לחלונות ארדון נשקפת הספרייה הלאומית החדשה, באתר הארץ, 27 בפברואר 2006
  62. ^ חוק הספריה הלאומית, בספר החוקים הפתוח
  63. ^ 63.0 63.1 ת"א (י-ם) 9018-07 איתן טל נ' האוניברסיטה העברית בירושלים, הר הצופים, ניתן ב-24 באוקטובר 2010;
    ניר חסון, מומחה קבע באחרונה שמצב השימור בספרייה שמחזיקה את אוצרות העם היהודי הוא "בינוני עד נמוך", באתר הארץ, 4 בספטמבר 2009
  64. ^ 64.0 64.1 ניר חסון ונועה קושרק, הספרייה הלאומית תוקם ליד מוזיאון ישראל, באתר הארץ, 4 במרץ 2010
  65. ^ מיזם התחדשות הספרייה הלאומית של ישראל, החלטה מספר 1414 של ממשלת ישראל ה-32, משנת 2010, באתר של משרד ראש הממשלה
  66. ^ חן ברם, תהליך ההתחדשת של הספרייה הלאומית מרשים ביותר – אבל משום מה פסח על כמה מעובדיה, באתר "העוקץ", 21 באפריל 2011
  67. ^ עופר אדרת, הספרייה החדשה, באתר הארץ, 25 במרץ 2011
  68. ^ נועם דביר, תחרות לבניית הספרייה הלאומית החדשה, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2011;
    נועם דביר, הערה לא שולית - על תחרות התכנון של המשכן החדש של הספריה הלאומית, באתר הארץ, 16 במרץ 2012
  69. ^ הספרייה החדשה, באתר הארץ, 24 במרץ 2011
  70. ^ נעמה ריבה, כך תיראה הספרייה הלאומית: הדמיות ראשונות של הפרויקט היוקרתי, באתר Xnet‏, 6 בנובמבר 2014
  71. ^ אדם אקרמן, לכבוד השנה ה-130 להקמתה – הספרייה הלאומית בגבעת רם מתחדשת, באתר כל העיר, 29 בינואר 2022
  72. ^ אתר למנויים בלבד נעמה ריבה, "לא נבנה בישראל פרויקט כזה": בצל האסון, הספרייה הלאומית נפתחה לספק נחמה לאומה, באתר הארץ, 15 בנובמבר 2023
  73. ^ הודעת הספרייה
  74. ^ 74.0 74.1 כרמית ספיר ויץ, ‏לראשונה מאז היווסדה: הספרייה הלאומית נאלצת לסגור את שעריה, באתר מעריב אונליין, 7 באוגוסט 2020
  75. ^ שי ניצן מונה להיות רקטור הספרייה הלאומית, באתר הספרייה הלאומית
  76. ^ טליה איינהורן, שי ניצן והספרייה הלאומית: מינוי לא כדין ולא ראוי, באתר מידה, ‏2021-12-07
  77. ^ עו"ד אהרן פאפו, ‏מינויו של שי ניצן כרקטור הספרייה הלאומית הוא פרובוקציה נגד דעת הציבור, באתר מעריב אונליין, 16 בדצמבר 2021
  78. ^ אילה חסון, איך הגיע שי ניצן למשרת הרקטור של הספרייה הלאומית?, באתר חדשות 13, 24 בדצמבר 2021
  79. ^ נטעאל בנדל, יורי ילון, ‏כבר לא רקטור: שי ניצן מוגדר עתה כ"מנהל אשכול התוכן" בספרייה הלאומית, באתר ישראל היום, 19 בפברואר 2024
  80. ^ בעלי תפקידים ומחלקות, באתר www.nli.org.il
  81. ^ בית דוד וולפסון של בית הספרים הלאמי והאוניברסיטאי, ירושלים, 1930, עמ' 21
  82. ^ אוסף יהדות באתר הספרייה הלאומית
  83. ^ אולם הקריאה למדעי היהדות באתר הספרייה הלאומית
  84. ^ אוסף גרשם שלום באתר הספרייה הלאומית
  85. ^ כתבי עת יהודיים
  86. ^ אוסף ישראל בספריה הלאומית
  87. ^ אוסף אסלאם ומזרח תיכון באתר הספרייה הלאומית
  88. ^ אוסף פרסומי האו"ם והאיחוד האירופי באתר הספרייה הלאומית
  89. ^ אוסף מדעי הרוח באתר הספרייה הלאומית
  90. ^ אוסף המוזיקה באתר הספרייה הלאומית
  91. ^ אוסף הקרטוגרפיה ע"ש לאור באתר הספרייה הלאומית
  92. ^ אוסף אדלשטיין באתר הספרייה הלאומית
  93. ^ דפנה יעקובס נצר, תרבות בירושלים: הספרייה הלאומית רכשה אוסף נדיר, באתר כל העיר
  94. ^ מאגר הזהויות הלאומי (מז"ל), באתר הספרייה הלאומית - מאגר זהויות לאומי
  95. ^ שירות חקר היסטוריה משפחתתית - גינאולוגיה באתר הספרייה הלאומית
  96. ^ דף שמסביר על מפעל הדיגיטציה באתר הספרייה הלאומית.
  97. ^ נטע סלע, האיש שבקיר: מה הסיפור של יואליש קרויס והפשקווילים?, באתר nrg‏, 14 בספטמבר 2010
  98. ^ 120,000 ספרים יעלו לרשת במסגרת שיתוף פעולה ראשון מסוגו של הספרייה הלאומית וגוגל, באתר הספרייה הלאומית
  99. ^ כתבי עת בגישה ישירה מהבית באתר הספרייה הלאומית
  100. ^ על אוסף התצלומים הלאומי של שם משפחת פריצקר, באתר הספרייה הלאומית
  101. ^ רוני שני, הספריה הלאומית: עיתונות עברית היסטורית, באתר ynet, 11 באוקטובר 2004
  102. ^ גיליונות אל-איתיחאד⁩ באוסף ג'ירייד לעיתונות ערבית
  103. ^ כתיב - האוסף הבינלאומי של כתבי יד עבריים דיגיטליים, באתר הספרייה הלאומית
  104. ^ נתונים מאתר כתיב
  105. ^ Friedberg Jewish Manuscript Society :אתר הקרן
  106. ^ דף הסבר על מיזם כתיבhttps://www.nli.org.il/he/discover/manuscripts/hebrew-manuscripts/about
  107. ^ על פרויקט ווארק https://www.nli.org.il/he/discover/manuscripts/islamic-manuscripts-collection/waraq
  108. ^ ארכיון האינטרנט הישראלי באתר הספרייה הלאומית.
  109. ^ מתוך אתר הפיוט והתפילה, באתר הספרייה הלאומית
  110. ^ תוכנית פרדס, באתר הספרייה הלאומית
  111. ^ תוכנית בוסתן, באתר הספרייה הלאומית
  112. ^ אתר התרבות של הספרייה הלאומית ובתוכו גם אירועים מוקלטים שהתקיימו בעבר
  113. ^ פרס הספרייה הלאומית למצוינות בהוראה על שם עזריאלי
  114. ^ At the Source – Training and Professional Development on the page national library in Eurupe
  115. ^ Rothschild Foundation Hanadiv Europe
  116. ^ The National Library of Israel, New Effort Launched to Identify and Catalogue Every Hebrew Book in Italy for First Time Ever, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 1.7.2020
  117. ^ "בקו נקי", הוצאת מערכת, קיבוץ דליה, 2003 (הספר מציג את עבודותיו של אדריכל חנן הברון).
  118. ^ הודעה לעיתונות על הזכייה, 22 ביולי 1955
  119. ^ אתר תחרות האדריכלים
  120. ^ רפי סגל זכה בתחרות על תכנון הספרייה הלאומית, באתר Xnet‏, 12 בספטמבר 2012
  121. ^ קשת רוזנבלום, הספרייה הלאומית מכריזה על הליך בחירה חדש לתכנון המשכן שלה, באתר הארץ, 14 במרץ 2013
  122. ^ נעמה ריבה, יש החלטה: הרצוג ודה מרון יתכננו את הספרייה הלאומית, באתר Xnet‏, 26 באפריל 2013
  123. ^ בונים את הספרייה החדשה
  124. ^ אורן פרוינד ושיר רייטר, פרויקט הספריה הלאומית יוצא לדרך - 375 מיליון שקל יושקעו בהקמת המבנה, באתר כלכליסט, 25 ביוני 2018
  125. ^ יורי ילון, ‏משכנה החדש של הספרייה הלאומית - מול הכנסת - ייפתח לציבור בחודש אוקטובר, באתר ישראל היום, 7 בספטמבר 2023;
    אתר למנויים בלבד נעמה ריבה, הספרייה הלאומית החדשה היא מבנה הציבור המוקפד שנבנה אי פעם בישראל, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2023;
    אתר למנויים בלבד ישי אלמקייס, ‏ארכיון המופעל על ידי רובוטים בלבד: המבנה החדש של הספרייה הלאומית, בעיתון מקור ראשון, 7 בספטמבר 2023;
    עמר לחמנוביץ, ‏שווה קריאה: מבט על הספרייה הלאומית החדשה | צפו, באתר ישראל היום, 7 בספטמבר 2023
  126. ^ ביום ראשון: הספרייה הלאומית החדשה נפתחת לקהל הרחב, באתר הספרייה הלאומית
  127. ^ "זיכרון דברים לישיבת ועד בית הספר הלאמי בהשתתפות הד"ר י. לוריא וד"ר ה. ברגמן ביום ט"ו סיון תר"ף.", בתוך: צבי ברס, מאה שנים של ספרים, ירושלים, תשנ"ב, עמ' עא
  128. ^ גוטהולד וייל, דין-וחשבון על הנהלת בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי - לתקופת מיום 3 בספטמבר 1935 עד יום 30 בספטמבר 1946, ירושלים, 1947
  129. ^ בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, דין וחשבון על הפעולות בשנת 2001, ירושלים, 2002, עמ' 3
  130. ^ הודעה לעיתונות מטעם דוברת האוניברסיטה העברית בירושלים: ד"ר דורון אביטל מונה למנהל כללי של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, 23 במרץ 2006
ספריות דיגיטליות בנושאי יהדות
ספרות מקור - טקסט ספריא • על התורה • פרויקט השו"ת • דעת • סנונית • ויקיטקסט • אוצר הספרים היהודי השיתופי • המילון ההיסטורי ללשון העברית • מכון ממרא • פרויקט בן-יהודה • הזמנה לפיוט • Grimoar
ספרות מקור - סרוקה היברובוקס • אוצר החכמה • הספרייה הלאומית • ספריית אסיף • אוצרות התורה
כתבי יד המכון לתצלומי כתבי יד עבריים
ספרים סרוקים - כללי גוגל ספרים • פרויקט גוטנברג • ארכיון האינטרנט
ביבליוגרפיה מפעל הביבליוגרפיה העברית • רמב"י • רמבי"ש • הלכה ברורה ובירור הלכה
ספריות דיגיטליות בנושאים נוספים
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38767948הספרייה הלאומית

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הספרייה_הלאומית&oldid=2660403"