יוסף קפלן

יוסף קפלן, ספטמבר 2008

יוסף קפלן (נולד ב-28 בינואר 1944) הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא מופקד על הקתדרה לתולדות עם ישראל ע"ש ברנרד צ'ריק, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים והחל מאוגוסט 2013 מכהן כיושב ראש החטיבה למדעי הרוח באקדמיה. בשנים 2009–2013 כיהן כנשיא האיגוד העולמי למדעי היהדות. קפלן הוא חתן פרס ישראל בחקר ההיסטוריה של עם ישראל לשנת 2013.

ביוגרפיה

יוסף קפלן נולד בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה. הוריו היגרו בין שתי מלחמות העולם ממזרח אירופה לדרום אמריקה. אביו, דוד קפלן, נולד בווילנה לישראל ולאסתר. דוד קפלן הגיע לארגנטינה ב-1924 ותוך זמן קצר השתלב בלהקות התיאטרון ביידיש בבואנוס איירס. אמו של יוסף קפלן, שרה לבית מלמד, נולדה במאצ'ב שבפולין למשפחה אורתודוקסית. אביה, משה מלמד, מחסידי הרבי מקוצק, היגר לארגנטינה ב-1928 ותוך מספר שנים הביא לשם את אשתו ואת ארבע בנותיהם.

יוסף קפלן גדל בבית יהודי חילוני בעל זיקה חזקה לתרבות יידיש ומודעות ציונית. שפת הדיבור בבית הוריו הייתה יידיש, אך מגיל שש החל ללמוד עברית בבית ספר עברי יומי, במקביל ללימודיו בבית הספר הממלכתי. בגיל שתים עשרה התקבל לבית המדרש למורים יהודים שליד הקהילה בבואנוס איירס, בית ספר תיכון יהודי שהכשיר את תלמידי הכיתות הגבוהות להוראה בבתי הספר היהודיים, ובגיל חמש עשרה הוסמך למורה. את בית ספר התיכון הממלכתי הוא סיים ב-1961. הוא היה חבר בתנועת "הנוער הציוני", ויחד עם מספר תלמידים בבית המדרש למורים ייסד את הארגון "שחר", שהתמקד בפעילות תרבותית וחינוכית בקרב הנוער היהודי בארגנטינה. בימי לימודיו בבית הספר התיכון הממלכתי נטל חלק בייסוד ירחון יהודי בספרדית שזכה לתפוצה רחבה בקרב הסטודנטים האוניברסיטאיים והיה גם חבר במערכת הירחון העברי "צהר". ב-1960 התקבל ללימודים ב"מדרשה", בית ספר גבוה ללימודי יהדות, ושנתיים לאחר מכן נסע לירושלים לשנת השתלמות בבית המדרש למורים ע"ש חיים גרינברג, מוסד שנועד להכשיר מורים לבתי ספר יהודיים בגולה. בתום שנת ההשתלמות החליט להישאר בארץ.

ב-1972 אחרי קבלת תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל וסוציולוגיה, ואחרי שירות צבאי בחיל התותחנים, החל את לימודי הדוקטורט. בין מוריו המרכזיים נמנו ההיסטוריונים שמואל אטינגר, חיים ביינארט, חיים הלל בן-ששון, ישראל היילפרין, יעקב כ"ץ וחנא שמרוק. בזמן לימודי המ"א שימש עוזר מחקר של בן-ציון דינור, שמינה אותו מאוחר יותר מזכיר המערכת המדעית של מפעלו "ישראל בגולה".

נושא עבודת הדוקטורט של קפלן היה "יצחק אורוביו די קסטרו ובני חוגו". היא נכתבה בהנחייתו של פרופסור חיים ביינארט ואושרה בשנת 1979. קפלן חקר את מסלול חייו והגותו של אדם שהיה אחת הדמויות האינטלקטואליות המרכזיות בפזורה הספרדית המערבית ובאמצעותה הציג את עולמם התרבותי והרעיוני של האנוסים שחזרו ליהדות והקימו במאה ה-17 את המרכז היהודי התוסס באמסטרדם. ב-1979 מונה למרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית והיה מראשוני החוקרים הצעירים שזכו לקבל את מלגת אלון. ב-1988 הופקד על הקתדרה לתולדות עם ישראל ע"ש ברנרד צ'ריק וב-1992 מונה לפרופסור מן המניין. באוניברסיטה העברית כיהן בתפקידים שונים, ובין היתר שימש בתור ראש התוכנית הארבע שנתית בבית הספר ע"ש רוטברג לתלמידים מחו"ל, עמד בראש המדרשה ללימודים מתקדמים בפקולטה למדעי הרוח והיה ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל. קפלן היה בין היוזמים להקמת בית הספר להיסטוריה, שימש ראש ועדת ההיגוי שלו ב-1998 ובשנים 2001–2005 עמד בראשו. כיום הוא פרש לגמלאות והוא פרופסור אמריטוס.

הוא הוזמן לשמש פרופסור אורח ועמית מחקר בשורה של אוניברסיטאות ומוסדות מחקר בחו"ל: האוניברסיטה הלאומית בבואנוס איירס, האוניברסיטה איברואמריקנה במקסיקו, אוניברסיטת ייל, המכון ההולנדי המלכותי ללימודים מתקדמים בווסנאר, בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז, וולפסון קולג' באוקספורד, הסורבון בפריז, אוניברסיטת לונדון, המכון ללימודים מתקדמים במדעי היהדות באוניברסיטת פנסילבניה, קולג' אול סולס באוקספורד והמכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון.

הוא שימש עמית מחקר במכון ללימודים מתקדמים של האוניברסיטה העברית במספר הזדמנויות, ופעמיים עמד בראש קבוצות מחקר שפעלו בו: ב-92–1991 (יחד עם פרופסור מ' אביטבול) בראש קבוצת מחקר על גירוש ספרד ותוצאותיו וב-1998 (יחד עם פרופסור מיכאל הד) בראש קבוצת מחקר על היסטוריזציה של רגשות. בימי כהונתו כיו"ר החברה ההיסטורית הישראלית בשנים 1992–2000 נוסדה במת ירושלים להיסטוריה לזכרו של ההיסטוריון מנחם שטרן, אליה מוזמנים מדי שנה היסטוריונים מרחבי העולם. קפלן עומד בראש המערכת של סדרת הספרים המתפרסמת בעקבות ההרצאות הניתנות בבמה זו. בשנים 1996–2004 עמד בראש הוועדה האקדמית של הארכיון המרכזי לתולדות עם ישראל ומאז 2001 הוא משמש יו"ר האיגוד הבינלאומי של חברות היסטוריות לחקר תולדות עם ישראל. מאז 1985 הוא המנהל האקדמי של המרכז לחקר יהדות הולנד שבאוניברסיטה העברית ומשנת 2004 הוא סגן היו"ר של מרכז זלמן שזר. בשנים 1992–1996 היה קפלן חבר המערכת של "תרביץ", כתב העת של המכון למדעי היהדות של האוניברסיטה העברית, ובשנים 1997–2005 היה חבר המערכת של "ציון", הרבעון לתולדות עם ישראל של החברה ההיסטורית הישראלית.

ב-2004 נבחר יוסף קפלן לחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. באוגוסט 2009 נבחר לכהן כנשיא האיגוד העולמי למדעי היהדות. הוא סיים את תפקידו באוגוסט 2013.

בנובמבר 2011 זכה קפלן במענק מטעם המועצה האירופית למדע ERC ‏(European Research Council). על מחקרו "שינויים בדת ובתרבות של הפזורה הספרדית המערבית בעת החדשה המוקדמת".

ב-2013 זכה קפלן בפרס ישראל בתחום חקר ההיסטוריה של עם ישראל.

הוא נשוי ללאונטין פרמן, עיתונאית ועורכת, ולהם ארבעה ילדים: יהודה ומיכל (מנישואים ראשונים), ונתן וראובן.

מחקריו

נושאי מחקריו

מחקריו של קפלן מתמקדים בתולדות היהודים בשלהי ימי הביניים ובראשית העת החדשה. הוא כתב ספרים ומאמרים על יהדות ספרד, על הפזורה הספרדית המערבית, על תולדות האנוסים בחצי האי האיברי, על ההיסטוריה החברתית והאינטלקטואלית של יהדות מערב אירופה, על תולדות יהדות הולנד ועל תהליכי החילון והמודרניזציה המוקדמים בקהילות ישראל בעולם המערבי.

יצחק קארדוזו, מעלות העברים

זהו ספרו הראשון של יוסף קפלן שראה אור בהוצאת מוסד ביאליק בשנת תשל"ב. קפלן תרגם מספרדית לעברית פרקים נבחרים מחיבורו האפולוגטי הקלאסי של יצחק קארדוזו, שהיה אנוס שברח מספרד באמצע המאה ה-17 וחזר ליהדות אחרי שהשתקע בוורונה שבאיטליה. קארדוזו נולד בפורטוגל, למד רפואה ופילוסופיה בספרד וקנה לעצמו מעמד מכובד בתור רופא המקורב לחוגי חצר המלך. הוא היה בן חסותו של הקונדה הדוכס דה אוליווארס, האיש החזק בימי מלכותו של פיליפ הרביעי וברח מספרד לאחר נפילת פטרונו. בוונציה פרסם אנציקלופדיה מדעית-פילוסופית בלטינית, ואת ספרו "מעלות העברים" הדפיס באמסטרדם ב-1679. הספר מחולק לשני חלקים: בחלק הראשון מתאר המחבר את עשר המעלות המאפיינות לדעתו את העם היהודי ובחלק השני הוא מתמקד בתיאור העלילות שטופלו על היהודים לאורך תולדותיהם. תרגומו של קפלן כולל את כל החלק השני של הספר ומבחר מתוך החלק הראשון. קפלן הוסיף מבוא על תולדות חייו של קארדוזו ועל יצירתו והערות והסברים לטקסט. ספרו של קארדוזו הוא חיבור אפולוגטי שנועד לְהָזֵם את ההאשמות שהוטחו נגד היהודים בעולם הנוצרי ובו בזמן לספק לאנוסים שחזרו ליהדות נימוקים לגיבוש זהותם היהודית החדשה.

מנצרות ליהדות: חייו ופעלו של האנוס יצחק אורוביו די קאסטרו

ספר זה הוא עיבוד עבודת הדוקטורט וראה אור בהוצאת מאגנס בשנת תשמ"ג. תרגומים לאנגלית ולפורטוגזית ראו אור ב-1989 וב-2000. דמותו של יצחק אורוביו די קאסטרו מקבילה במובנים רבים לזו של יצחק קארדוזו. הוא נולד בברגנסה שבפורטוגל למשפחה של אנוסים, וגדל בספרד. תחילה התגורר במלגה ולמד רפואה, פילוסופיה ותאולוגיה באוניברסיטת אלקלע דה הנארס, אך הקריירה שלו נקטעה בעקבות מאסרו בידי האינקוויזיציה. זמן קצר לאחר שחרורו עבר לדרום צרפת ושימש שנתיים כפרופסור בפקולטה לרפואה שבאוניברסיטת טולוז. ב-1662 הגיע לאמסטרדם, נקלט מהר מאוד בקהילה היהודית הספרדית וביסס את מעמדו כרופא בעל שם בינלאומי. הוא היה פעיל מאוד בקהילה הספרדית, אך הצטיין בעיקר כמחבר פורה ושנון שיצא להגנת היהדות בפולמוסים שניהל עם הוגים ותאולוגים נוצרים, קתולים ופרוטסטנטים כאחד. חיבוריו, שנכתבו בעיקר בספרדית, לא נדפסו עקב האיסור לפרסם דברים שיכלו להתפרש כדברי נאצה נגד הנצרות. אף על פי כן הם נפוצו בעשרות כתבי יד וזכו לפרסום רב. לעומת זאת הוויכוח בינו לבין ההוגה הרמונסטראנטי פיליפ ואן לימבורך (מחשובי התאולוגים הפרוטסטנטים ההולנדים באותם זמנים) נדפס ביוזמת לימבורך ב-1686.

אורוביו די קאסטרו ניהל פולמוס נוקב עם חואן דה פראדו, אותו הכיר בספרד בימים ששניהם למדו באוניברסיטה. פראדו חזר ליהדות באמסטרדם והיה מקורב לשפינוזה. כמו שפינוזה הוחרם על ידי הקהילה היהודית. כשאורוביו די קאסטרו הגיע לאמסטרדם ושמע על החרמתו ועל דברי הביקורת החריפים שהשמיע נגד התורה שבעל פה יצא נגדו בשורה של חיבורים, בהם הוקיע את השקפותיו ההטרודוקסיות. מהפולמוס ביניהם נותרו רק החיבורים של אורוביו, שלושה במספרם, אך מתוך מה שנאמר בהם ניתן לשחזר חלק ניכר מרעיונותיו של פראדו, שהיו בעלי גוון דאיסטי מובהק.

אורוביו די קאסטרו הוא היהודי היחיד מבני זמנו של שפינוזה שכתב חיבור נגד הפילוסופיה שלו. החיבור מנוסח כתשובה נגד יוהנס ברדנבורג, הוגה הולנדי שביקש לסתור את הגותו של שפינוזה אך הפך בסופו של דבר לשפינוזיסט בעל כורחו. חיבורו זה של אורוביו נכתב בלטינית והקנה לו פרסום ומעמד בקרב האינטלקטואלים ההולנדים של שלהי המאה ה-17. ספרו זה של קפלן הוא מונוגרפיה מפורטת על חייו ופעלו של אורוביו די קאסטרו. קפלן מתאר בו בהרחבה ובפירוט רב את מסלול חייו מהנצרות ליהדות, את חינוכו בספרד, את מקורותיו האינטלקטואליים, את זיקתו המוקדמת ליהדות, את הרקע התרבותי של משפחתו ואת תהליך היקלטותו בקהילה היהודית באמסטרדם. באמצעות דמותו של אורוביו די קאסטרו פורש קפלן ביריעה רחבה את הפרופיל החברתי והתרבותי של אנוסים משכילים רבים אחרים שחזרו ליהדות בעת החדשה המוקדמת ומנתח את המניעים הרעיוניים שעמדו מאחורי החלטתם להצטרף לכלל היהודי. חלק ניכר בספר מוקדש לליבון התסיסה הרעיונית שהתחוללה בפזורה הספרדית המערבית במאה ה-17. על ספרו זה קיבל קפלן את הפרס ע"ש וישניצר בשנת 1983.

הפזורה הספרדית המערבית

חיבור זה יצא לאור בשנת 1994 בהוצאת משרד הביטחון במסגרת סדרת האוניברסיטה המשודרת. הספר מציג בי"ג פרקיו את ההיסטוריה של מרכזי הפזורה הספרדית במערב אירופה ובאמריקה, שהוקמו על ידי אנוסים שחזרו ליהדות לאחר ניתוק של דורות מהעולם היהודי. בפרק הראשון (עמ' 9–20) בחן קפלן את הפרופיל הדתי ואת ההשקפות הרעיוניות המגוונות שאפיינו את ציבור האנוסים בספרד ובפורטוגל בשלהי ימי הביניים, הן של אלה ששמרו על הזיקה ליהדות והן של אלה שראו עצמם נוצרים לכל דבר. בפרק השני (עמ' 21–30) הוא תיאר את הקרע הנפשי והרוחני שפקד את אנוסי איבריה לאחר גירוש ספרד ולאחר גזירת השמד בפורטוגל, משנותקו לגמרי מהעולם היהודי. בפרק השלישי (עמ' 31–41) הוא עמד על התפקיד המיוחד שמילאה איטליה בראשית התפתחותה של הפזורה הספרדית המערבית, כארץ מעבר של מגורשים מהמערב אל האימפריה העות'מאנית. באיטליה נפגשו מסורות מהמזרח ומהמערב, וקפלן עומד על אופיין של הקהילות הספרדיות שנוסדו בה. את הפרק הרביעי (עמ' 42–48) הקדיש לתיאור הקמתם של מרכזי האנוסים בארצות השפלה הדרומיות, ובמיוחד באנטוורפן, ובערים שונות בצרפת. האנוסים לא חשו במקומות האלה את איום האינקוויזיציה, אך עם זאת, נמנע מהם שם לחיות כיהודים בגלוי. בפרק החמישי (עמ' 49–61) הוא דן בשיבת האנוסים ליהדות בארצות הפרוטסטנטיות ובפרק השישי (עמ' 62–71) הציג את מקומה המרכזי של הקהילה באמסטרדם במאה ה-17 ואת השפעתה על כלל הפזורה הספרדית במערב. בפרק השביעי (עמ' 72–82) ניתח קפלן את הפרופיל היהודי של ראשוני הספרדים בלונדון, שרבים מהם לא מיהרו להצטרף אל הקהילה היהודית והמשיכו להציג עצמם כנוצרים קתוליים. בפרק השמיני (עמ' 83–93) עמד על חלקה של היהדות הספרדית בקולוניזציה האירופית של העולם החדש, במיוחד במושבות ההולנדיות והאנגליות. בחמשת הפרקים האחרונים של הספר בחן קפלן את היסוד האתני-תרבותי של הפזורה הספרדית (עמ' 94–99), את זיקתה לנאורות המוקדמת (עמ' 100–108), את העימותים שהתחוללו בה עם הטרודוקסים דוגמת אוריאל ד'אקוסטה וברוך שפינוזה (עמ' 109–118), את התסיסה הרעיונית בשלהי המאה ה-17 ובראשית המאה ה-18 (עמ' 119–129) ואת התחבטויותיהם של היהודים הספרדים בראשית העידן המודרני בין מסורת לשינוי (עמ' 130–134).

היהודים החדשים באמסטרדם

ספרו זה של קפלן ראה אור בספרדית ב-1996 והופיע בתרגום לצרפתית ב-1999. הספר כולל מבוא מקיף על תולדות הקהילה הספרדית באמסטרדם בימי התגבשותה (עמ' 11–21) וחמישה מחקרים על היבטים שונים בהיסטוריה המוסדית, החברתית והתרבותית של היהודים הספרדים באמסטרדם. קפלן מכנה את האנוסים שחזרו ליהדות "יהודים חדשים", כינוי מטפורי המתייחס לעובדה שבספרד כונו האנוסים "נוצרים חדשים", ומשחזרו ליהדות לא זו בלבד שהיהדות הייתה עבורם בגדר חידוש אלא שהדרך שבה גיבשו את חייהם היהודיים הייתה בגדר חידוש בעולם היהודי. על אף העובדה שהקהילות שהקימו היו מבוססות על ציות להלכה ולסמכות הרבנים נתגלעו בפרופיל היהודי שלהם בקיעים לא מעטים. על אף העובדה שהם ביקשו לכאורה לשמור אמונים להלכה הם הפקיעו תחומי חיים שונים משליטתה. בראש וראשונה הורגש הדבר בפעילותם הכלכלית. הזיקה ליהדות באה לידי ביטוי בספירה הדתית המצומצמת והיהדות כשלעצמה חדלה מלשמש בתור אורח חיים מלא ומגובש. קפלן בחן את ניצני המודרניזציה והחילון בחברה הספרדית המערבית ואת מגמות ההתבוללות שהתחוללו בקרבה (עמ' 23–55). כמו כן ניתח את היסודות האידאולוגיים והתרבותיים של התודעה האתנית המיוחדת של הספרדים המערביים ואת ההשפעות שינקו מהשקפות בדלניות שהתפתחו בספרד ובפורטוגל בשלהי ימי הביניים (עמ' 56–77). יחסם של היהודים הספרדים באמסטרדם, המבורג ולונדון כלפי המהגרים היהודים האשכנזים שהגיעו ממקומות שונים במרכז אירופה ופולין ניזון מתפיסות בדלניות שצמחו באיבריה על רקע הפלייתם של הנוצרים החדשים שממוצא יהודי ומוסלמי על ידי הרוב הנוצרי הוותיק. קפלן עמד על ההבדלים החברתיים והתרבותיים שבין ספרדים ואשכנזים במערב אירופה ועל התפתחות היחסים בין הקהילות השונות לאורך כל העת החדשה המוקדמת. בספר זה העמיק קפלן בניתוח הזהות האתנית של הספרדים במערב אירופה ובדרך בה התייחסו אל היהודים האשכנזים שהגיעו אל מרכזי היישוב שלהם (106-78). אחד המחקרים המתפרסמים בספר זה עוסק באסטרטגיות לבחירת בני זוג שהיו נהוגות בפזורה הספרדית ובשינויים שהתרחשו בהן במהלך המאה ה-18. קפלן מנתח את השיח המשתנה בתקנות הקהילות של אמסטרדם, המבורג, לונדון, בורדו וקוראסאו נגד קידושי סתר וכחש ומראה כיצד ניתן להבחין בשינוי ערכים שהתחולל בחברה הספרדית בכל הנוגע ליחס כלפי מעורבות ההורים בבחירת בני הזוג של בניהם ובנותיהם (עמ' 107–138). הפרק האחרון של הספר מוקדש לפרשת החרם נגד הקראים בקהילת אמסטרדם בשנת 1712. פרשה זו לא הייתה ידועה במחקר וקפלן, שחשף אותה מתוך חומר תעודי שגילה בארכיוני אמסטרדם, עמד על משמעות הזיקה לקראות אצל אנוסים לשעבר שביקשו לדבוק ביהדות "מטוהרת" מהשפעות רבניות (עמ' 139–191).

מנוצרים חדשים ליהודים חדשים

על ספר זה, שראה אור בתשס"ג בהוצאת מרכז זלמן שזר, זכה קפלן בפרס בן-צבי לשנת 2003. בנימוקי השופטים נכתב: ”ספר זה [...] הוא הישג מדעי מרשים של חוקר גדול בעל יכולת נחקרית מופתית, ידענות מופלגת, כושר ניתוח וכשרון הכללה מוצקים, סמכות מדעית ומתודות עבודה משובחות”.

הספר הוא גרסה מורחבת ומתוקנת של חיבור שיצא לאור בשפה האנגלית בהוצאת בריל בשנת 2000 The Alternative Path to Modernity, The Western Sephardi Diaspora in the Seventeenth Century (הדרך האלטרנטיבית למודרנה, הפזורה הספרדית המערבית במאה ה-17). הספר כולל 12 פרקים הדנים בסוגיות שונות בתולדות האנוסים שחזרו ליהדות. הפרק הראשון (עמ' 13–38) מתמקד במתח בין מסורת ושינוי, שטבע את אותותיו על מהלך ההיסטוריה של הקהילות הספרדיות במערב לאורך כל העת החדשה המוקדמת. הוא כולל גם דיון מקיף בדימוין של קהילות אלה בהיסטוריוגרפיה היהודית. בפרק השני (עמ' 39–64) מנתח קפלן את הדרך בה השתקפה הקהילה הספרדית בעיני אומנים הולנדים של המאה ה-17. במרכז הפרק עומדות שלוש התמונות של בית הכנסת הגדול באמסטרדם שצייר עמנואל דה וויטה. במקביל דן המחבר במאמצים שהשקיעה האליטה החברתית של הקהילה הספרדית כדי להציג בעיני הסביבה הלא-יהודית דימוי מכובד ומעודן של הפולחן והמסורת הדתית היהודיים. בפרק הרביעי (עמ' 65–94) פרש קפלן ביריעה רחבה את ההשקפות הבדלניות שטיפחו היהודים הספרדים במערב כלפי יהודים בני עדות אחרות. השקפות אלה תורגמו לחיי היום יום בשורה של אמצעים מעשיים שננקטו כדי להיבדל מהיהודים האשכנזים. הפרק הרביעי (עמ' 95–133) הוא מחקר מפורט על הדרך בה הקהילה הספרדית באמסטרדם התייחסה אל הפליטים האשכנזים שהגיעו לעיר ממרכז אירופה בימי מלחמת שלושים השנים ובימי המלחמות שפקדו את פולין בין השנים 1660-1648. הפרק החמישי מנתח את התפקידים החברתיים של החרם בקהילה באמסטרדם לאורך כל המאה ה-17, כשהפרנסים הרבו להשתמש בעונש זה ולהפעילו על מגוון רחב של עבירות. בין היתר מתואר בו היחס של השלטון העירוני אשר במספר הזדמנויות כפה על הפרנסים לבטל חרמות מסוימים ודרש מהם לנהוג באיפוק בשימוש בחרם. הפרק השישי (עמ' 167–178) עומד על ההתפתחויות בקהילת הספרדים באמסטרדם ביחס אל הסטייה ואל עונש החרם במאה ה-18 ובפרק השביעי (עמ' 179–191) הוא דן באפיוניה של היהדות הספרדית בלונדון בתחילת דרכה. הפרק השמיני (עמ' 192–215) סוקר את מקומו של החרם בקהילה הספרדית בהמבורג ומנתח שורה של עונשים חלופיים שנהגו להשתמש בהם שם נגד עבריינים וסוררים. בפרק התשיעי (עמ' 216–231) קרע קפלן אשנב אל עולמם של הסטודנטים היהודיים באוניברסיטת ליידן במאה ה-17. על סמך עיון במסמכי הארכיון של האוניברסיטה חשף את מסלול הלימודים של קבוצת סטודנטים ספרדים באמסטרדם שלמדו רפואה בליידן לאחר שקיבלו הכשרה רפואית מסוימת אצל רופאים יהודים באמסטרדם. בפרק העשירי (עמ' 232–256) מציג קפלן מספר תעודות חדשות על ההשפעה של השבתאות על יהודי אמסטרדם. התעודות שופכות אור חדש על יחסה של הקהילה הספרדית כלפי שבתי צבי ותנועתו. אמנם רוב מכריע של חברי הקהילה קיבלו בהתלהבות את הבשורה של המשיח מאיזמיר, אך משנודע להם על התאסלמותו של שבתי צבי שינו את יחסם כלפיו. קומץ מאמינים שהושפעו מאוד ממשנתו של אברהם מיכאל קארדוזו, שהיה אף הוא אנוס שחזר ליהדות, נותר נאמן לשבתי צבי גם לאחר המרתו. בפרק האחד עשר (עמ' 257–299) הרחיב קפלן את הדיון באימפקט של הקראות על היהודים הספרדים במערב בעת בראשית העת החדשה. הפרק השנים עשר (עמ' 300–320) מוקדש לבהלת הניאוף שפקדה את הקהילה באמסטרדם בשלהי המאה ה-18. באותם ימים הוחרמו שם מספר גברים ונשים שנחשדו בעבירת ניאוף. הניסוחים בכתבי החרם ובהכרזות שהוקראו בבית הכנסת מלמדים על החמרת הגישה כלפי עבירות בתחום חיי האישות.

ציפיות שווא של היהודים כפי שהתגלו בדמותו של שבתי צבי – חיבור מאת תומאס קונן

בשנת תשנ"ח יצא לאור במרכז דינור של האוניברסיטה העברית בירושלים תרגום עברי של הכרוניקה ההולנדית שחיבר הכומר הקלוויניסטי ההולנדי תומאס קונן על התנועה השבתאית. קפלן כתב את המבוא למהדורה זו והוסיף הערות רבות לטקסט. הכרוניקה נכתבה באיזמיר בימי השיא של ההתעוררות המשיחית הגדולה. קונן היה הכומר של העדה הקלוויניסטית ההולנדית במקום, שחבריה היו סוחרים הולנדיים שהתגוררו בלבנט. קפלן חשף פרטים על חייו ואישיותו של קונן ועל הנסיבות שבהן כתב את ספרו, שנחשב לאחד המקורות החשובים ביותר לחקר השבתאות בשנותיה הראשונות.

מפעליו הנוכחיים

קפלן הוא חבר המערכת של האנתולוגיה ע"ש פליקס פוזן על התרבות היהודית שתצא לאור בעשרה כרכים בבית ההוצאה של אוניברסיטת ייל. הוא העורך של הכרך החמישי שעוסק בתרבות היהודית בעת החדשה המוקדמת בשנים 1500–1750.

ספרים שכתב

1. יצחק קארדוזו, מעלות העברים. תרגם מספרדית והוסיף מבוא והערות יוסף קפלן. ספריית 'דורות', מוסד ביאליק, ירושלים, תשל"ב, 151 עמ'.

2. מנצרות ליהדות: חייו ופעלו של האנוס יצחק אורוביו די קאסטרו, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשמ"ג, xi + 463 עמ'.

• תרגום לאנגלית: From Christianity to Judaism. The Story of Isaac Orobio de Castro, translated from the Hebrew by Professor R. Loewe, The Littman Library of Jewish Civilization, Oxford University Press, Oxford 1989, 531 pp; Paperback edition 2004.
• תרגום לפורטוגאלית: Do Cristianismo ao Judaísmo. A História de Isaac Oróbio de Castro, translated by Henrique de Araújo Mesquita, Imago, Rio de Janeiro 2000, 542 pp.
• תרגום לצרפתית: Du Christianisme au Judaïsme, Les Éditions du Cerf, Paris (in press).

3. הפזורה הספרדית המערבית, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, בית התפוצות, תל אביב 1994, 140 עמ'.

4. Judíos Nuevos en Amsterdam. Estudios sobre la historia social e intelectual del judaísmo sefardí en el siglo XVII, Gedisa, Barcelona 1996, 191 pp.

• תרגום לצרפתית: Les nouveaux juifs d’Amsterdam, Éditions Chandeigne, Paris 1999, 250 pp.

5. An Alternative Path to Modernity. The Western Sephardi Diaspora in the Seventeenth Century. E.J. Brill, Leiden 2000, ix + 309 pp.

• גרסה עברית מורחבת: מנוצרים חדשים ליהודים חדשים, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשס"ג, 335 עמ'.

ספרים שערך

1. היהודים הפורטוגיזיים באמשטרדם במאה השבע-עשרה, תערוכה לציון מלאת שלוש מאות שנה לחנוכת בית-הכנסת הספרדי באמשטרדם, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים תשל"ה, 74 + 68 עמ' (עברית ואנגלית).

2. (עם ר' וייזר), מאוצרות ספריית עץ חיים / מונטזינוס ליד בית המדרש היהודי הפורטוגאלי "עץ חיים", אמשטרדם. תערוכה, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים תש"ם, 9 + 119 עמ' (עברית ואנגלית).

3. Jews and Conversos. Studies in Society and the Inquisition, Magnes Press, Jerusalem 1985, 236 pp.

4. (עם א' מירסקי וא' גרוסמן), גלות אחר גולה. מחקרים בתולדות עם ישראל מוגשים לפרופ' חיים ביינארט למלאות לו שבעים שנה. מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, יד יצחק בן-צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים תשמ"ח, 598 עמ'.

5. (עם מ' שטרן), התבוללות וטמיעה: המשכיות ותמורה בתרבות העמים ובישראל והאומות, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשמ"ט, 260 עמ'.

6. (with H. Méchoulan and R.H. Popkin), Menasseh ben Israel and His World, E.J. Brill, Leiden 1989, ix + 278 pp.

7. (with A. Mirsky and A. Grossman), Exile and Diaspora. Studies in the History of the Jewish People Presented to Professor Haim Beinart on the Occasion of his Seventieth Birthday, The Ben-Zvi Institute-Consejo Superior, Jerusalem and Madrid 1991, 270 pp.

8. (עם ד' כ"ץ), גירוש ושיבה: יהודי אנגליה בחילופי הזמנים, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשנ"ד, 163 עמ'.

9. (עם י"ט עסיס), דור גירוש ספרד, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשנ"ט (עברית ואנגלית), טו + 322 + 171 עמ'.

10. (with C. Brasz), Dutch Jews as Perceived by Themselves and by Others, E.J. Brill, Leiden 2001, xiv + 457 pp.

11. (עם א' גרוסמן), קהל ישראל. השלטון העצמי היהודי לדורותיו, כרך ב', ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשס"ד, 403 עמ'.

12. שלהי מאות, קצם של עידנים, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשס"ה, 415 עמ'.

13. (עם מ' סלוחובסקי), ספריות ואוספי ספרים, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשס"ו, 515 עמ'.

14. The Dutch Intersection. The Jews and the Netherlands in Modern History,Brill, Leiden 2008, 520pp.

15. (עורך) ביחד עם בנימין זאב קדר ויוסף הקר, ראשונים ואחרונים : מחקרים בתולדות ישראל מוגשים לאברהם גרוסמן, ירושלים : מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תש"ע 2010.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יוסף קפלן בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של יוסף קפלן
• נימוקי הענקת הפרס ליוסף קפלן
• יוסף קפלן באתר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
• קורות חייו של קפלן
• רשימת המאמרים של יוסף קפלן באתר רמב"י

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28692326יוסף קפלן