זילות השואה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זילות השואה הוא מושג שמשמעותו המעטה בערכה של השואה ועד זלזול מופגן בה, או אף הכחשתה.

המושג עולה מדי פעם בשיח הציבורי בישראל בהקשר של ניצולן של הרגשות שמעוררת השואה לשם קידומן של מטרות שאינן בהכרח קשורות אליה ישירות. כך למשל בתקופת תוכנית ההתנתקות האשים הרמטכ"ל דאז דן חלוץ בזילות השואה את המתנחלים שתלו שלטים עם הכתובת "לא נשכח ולא נסלח", שלצידה תמונה של חיילים מפנים תושבים, וזאת אף על פי שבכתובת "לא נשכח ולא נסלח" נעשה כבר שימוש לאחר רצח יצחק רבין[1]. יד ושם כינה שימוש של חרדים באחת מהפגנותיהם בסמלי השואה "זילות זכר השואה"[2].

מאז תחילת המאה ה-21 נהפכה זילות השואה לאמצעי נפוץ במסגרת גל האנטישמיות החדשה והפולמוס בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. במסגרת זו נפוצה השוואה של ישראל ומעשיה ביהודה, שומרון ועזה לנאצים במטרה לעשות לה דה-לגיטימציה ודמוניזציה. השוואה זו נעשית בידי ארגונים פרו-פלסטינים ואנשי שמאל רדיקלי, כולל פעילי שמאל ישראליים.

זילות השואה היא עילה לתביעה משפטית במדינות רבות. כך למשל: הצהרותיו של לאון דגרל פעיל נאצי, שזכה לחסינות בספרד, בנושא השואה הביאו לתביעה נגדו מצד ניצולת השואה ויולטה פרידמן. על אף שבתי המשפט המחוזיים בספרד היו לטובתו של דרגל, הוא הורשע לבסוף על ידי בית המשפט העליון הספרדי בזילות זכר הנספים בשואה, והוטל עליו קנס גבוה.

סוגים של זילות שואה

הכחשת השואה

ערך מורחב – הכחשת השואה

חלק מהותי מהאנטישמיות החדשה היא הכחשת השואה או ממדיה, יחד עם העללות עלילות נגד ישראל. לפיהם ישראל עושה שימוש בשואה למטרות השגת רווח פוליטי דרך מניפולציה והשפעה על דעת הקהל להצדקת קיומה וקיום הציונות; זאת תוך הצדקת היחס השלילי, שלילת זכויות לאומיות, וקיום רצח עם פלסטיני. פעמים רבות מושווים הפלסטינים ליהודים בתקופת גרמניה הנאצית, והישראלים לנאצים[3]. השוואות רווחות הן השוואת עזה לגטו ורשה והשוואת רייצ'ל קורי לאנה פרנק ופרימו לוי[4]. זאת תוך העלאת סבל הפלסטינים מעל לזו שעברו היהודים בשואה ושילוב אלמנטים של אנטישמיות נוצרית קלאסית לצורך השגת מטרה זו. לפי מנפרד גרסטנפלד המטרה הישירה בהאשמה הכוזבת את ישראל בביצוע פשעי מלחמה ורצח עם בפלסטינים היא הכרח קיומי שנועד "להלבין ולכבס את חטאי העבר של היבשת כמו גם את פגעי ההווה. עבור אחדים הפטנט הזה משמש ככלי לכסות על פשעי אבותיהם במובן הפשוט ביותר."[3]

האשמת הקורבן והציונות בנאציזם

קריקטורה אנטישמית מאת קרלוס לטוף המתארת את הפלסטינים כיהודים החיים במחנה ריכוז בתקופת השואה. הקריקטורה זכתה בתחרות קריקטורות הכחשת השואה שארגנה איראן.

באמצע המאה ה-20 הואשמו היהודים בהיטלריזם לאור סירובם להיטמע מתוך התעקשות לשמור על זהותם היהודית. בבריטניה הועלו האשמות כי היו אלו היהודים שגררו את בריטניה למלחמה מיותרת מול הנאצים, שכונתה "מלחמה יהודית". בנוסף במהלך המלחמה הואשמו היהודים בהיותם "גיס חמישי" ו"אויב זר" המקיים קשרים עם השוק השחור, מרגל וחתרני. היו אף שהאמינו כי בתקופה זו "היהודים ארגנו קונספירציה עולמית נגד בריטניה המסכנה והזקנה", שלפיה הציונים איחדו כוחות עם הסובייטים במטרה להוריד מכוחה של בריטניה. הנציב העליון הבריטי האחרון בפלשתינה, הגנרל סר אלן קנינגהם, אף תיאר במבט עמום מאוד את הציונות כ"תנועה לאומית כמו-נאצית" המלווה ב"פסיכולוגיה היהודית החריגה", שהפיקה משהו מעוות שאינו מגיב לשום טיפול רציונלי. התבטאות שהגיעה לאחר תגובה יהודית לרדיפת פעילי התנועה הציונית על ידי הבריטים והוצאתם להורג[4].

ג'ון באגוט גלאב השמרני, המפקד העליון הבריטי של הלגיון הערבי הירדני שלחם נגד ישראל בשנת 1948 טען כי יצירתה של ישראל נחשב לפשע בלתי נסלח. גלאב האמין כי סיבת רדיפת היהודים לאורך ההיסטוריה היה "אופיים הדוחה"; כי רוב היהודים הרוסים והמזרח אירופאים הם למעשה טורקים-כוזרים ללא שום קשר לאדמת ישראל המובטחת; שהיהודים באופיים אגרסיביים וקשי עורף; כי מנטליות ה"נקמה" של היהודים "הועברה מדור לדור בעקביות"; וכי עוד מימי התנ"ך היהודים המציאו את "רעיון הגזע העליון", שלפיו על דמם לא להזדהם בערבוב עם אחרים. לפי גלאב לא רק שהיהודים המציאו את רעיון "הגזע העליון" אלא כי התנהגותם כלפי הערבים נבעה ממה שהושרש בהם תחילה על ידי אכזריותו של היטלר. ב-1946 אף תיאר את הציונים כ"שכבת קנאות מזרח אירופאית עדכנית" וכמאמצים טכניקות נאציות של "תאוריות גזע, דם ואדמה, טרור חמוש, הטמעת שנאה לצעירים ותנועות נוער". כשהדור הצברי היהודי הצעיר בפלשתינה "קשה, צר, פנאטי ומריר כנוער ההיטלראי, שלפיו נקבע כמודל". ארנולד טוינבי בשנות החמישים פעל ללא הרף לתיאור הציונים כ"תלמידים של הנאצים" תוך התעלמות מפעולות הערבים להשמדת היהודים. כשלפי טוינבי האחרונים אף בחרו "לחקות חלק מהמעשים הרעים שהנאצים ביצעו בהם", וכשבטירוף צמא דם וללא התגרות רצחו וגירוש ערבים שקטים לחינם. כיום רעיונות אלו הפכו לנפוצים ופופולריים ביותר בבריטניה, כשהחל משנת 1967 השמאל החדש החל לתאר את המדיניות הציונית כלפי הערבים והפלסטינים כ"רצח עם", גישה שאומצה בקמפוסים החל מ-1970 על ידי הליברלים[4].

בתוך כך, מתקיימת תעמולה רחבה להשוואת מנהיגי מדינת ישראל, בעיקר אריאל שרון וכיום בנימין נתניהו, להיטלר והשוואה בין מגן-הדוד לצלב הקרס. עיתון אינדפנדנט הציג את אריאל שרון אוכל ילד פלסטיני, הקריקטורה זכתה לפרס "הקריקטורה הפוליטית של השנה, לשנת 2003" של אגודת הקריקטורות הפוליטיות בבריטניה. הקריקטורה האחרונה שהוצגה באותה הצורה בעיתונאות הבריטית הייתה של היטלר בשנות ה-30. בשנת 2002 העיתון היומי אתנוס היווני הציג את חיילי צה"ל לבושים כנאצים עם מגן דוד על קסדתם מחדירים סכינים לתוך גופות ערבים ואומרים: "אל תרגיש עצמך אשם, אחי. לא היינו באושוויץ ודכאו לסבול, אלא ללמוד." בשנת 2004 עיתון אל פאיס הציג איור בו שני אנשים מחליפים הערות על גדר הביטחון של ישראל; האישה אומרת: "החומה של שרון זהה לחומה של גטו ורשה." האיש עונה: "לא ניתן להשוות ביניהם. החומה של שרון הרבה יותר אפקטיבית." באפריל 2002 הוצג בpro-Pasok daily, Eleftherotypia קריקטורה תחת הכותרת: "השואה השנייה", בו הוצג חייל ישראלי שמן שמכוון אקדח על אישה ערביה דקה המרימה את ידה בכניעה, ותחתיה תמונתו המפורסמת של הילד בגטו ורשה מרים את ידיו. הכיתוב לקרוא: "מכונת המלחמה של שרון מנסה לבצע שואה נוספת, רצח עם חדש."[5].

האשמות על שימוש בשואה ובאנטישמיות למטרות רווח פוליטי דרך מניפולציה והשפעה על דעת הקהל

אף על פי שהפעילות להקמתה של מדינת ישראל החלה הרבה לפני השואה, כשהשואה האטה את הפעילות הציונית, אחד מהשימושים העיקרים בהכחשת השואה היא בהתנגדות לקיומה של מדינת ישראל; בטענה כי השואה הומצאה על ידי הקורבנות על מנת לזכות באמפתיה ורמה מוסרית גבוהה. אחד מהטיעונים היא שהשואה פרי מכונת הייצור של התעמולה היהודית-הציונית, על מנת למלא את מוחם של הגויים בעולם ברגשות אשם, כך שלא יביעו מחאה נגד שדידת הציונים את הפלסטינים ממולדתם, באכזריות נוראית[6]. במשך לאותו רעיון ז'וזה סאראמאגו, למרות היותו אתאיסט, פרסם בשנת 2002 בעיתון אל פאיס מאמר בעל אלמנטים מובהקים של אנטישמיות נוצרית עתיקה:

" משוכרים מנטאלית מהחלום המשיחי על ארץ ישראל השלמה, שלבסוף תשיג את החלומות המורחבים הקיצוניים ביותר של הציונות. מזוהמים מה'וודאות' המפלצתית המושרשת, שבעולם הקטסטרופלי והמגוחך הזה, קיים עם שנבחר על ידי אלוקים, וכתוצאה מכך [רואים] בכל פעולה גזענית כפייתית, פסיכולוגית ופתולוגית כמוצדקות. מחונכים ומאומנים תחת הרעיון שכל סבל שהושלך או מושלך או יושלך על כל אחד אחר ובמיוחד הפלסטינים תמיד יהיה נחות לזה שהם עצמם סבלו בשואה. היהודים שורטים באופן אין סופי את פצעיהם כדי לשמור עליהם מדממים ולהפוך אותם ללא ניתנים לריפוי, והם מראים אותו לעולם משל היו נס נישא ברמה. ישראל אוחזת בדברו הנורא של אלוקים בספר דברים: "הנקמה שלי ואפרע אותה". ישראל רוצה שכולנו נרגיש אשמים באופן ישיר ולא ישיר על זוועות השואה. ישראל רוצה שננטוש את האלמנט הכי קריטי בשיפוט שלנו ושנהפוך את עצמנו להד כנוע לרצונה. ישראל בקצרה היא מדינה גזענית לאור ערכי דוקטרינת היהדות המפלצתית, גזענית לא רק נגד הפלסטינים אלא נגד העולם כולו, תוך הפעלת מניפולציות ופגיעה. מאבקיה של ישראל עם שכניה, מציגים לאור, את האיכויות הייחודיות ואף בעלות התכונות המטפיזיות של רשע אמיתי. איכות המבדילה את מאבק ישראל מאלו של כל יתר האומות עם גבולות שנויים במחלוקת, כשלא משנה מה סטטיסטיקות [מספר] המתים והסבל עלולים להציג..."[7]

ממסדי הכנסייה הקתולית נמנעים באופן עקבי וגלוי מלהתערב בענייני ריבונות מדינתית ובפרט בוויכוחים לאומיים, כשהסכסוך הישראלי-פלסטיני יוצא מכלל זה. בשנת 1983 בוועדת ה-WCC בוואנקובר הוחלט והתבקש מנוצריי המערב להכיר בכך שרגשות האשם שיש להם כלפי היהודים עשויים להשפיע על עמדתם בנושא הסכסוך במזרח התיכון ואף להוביל לתמיכה בלתי-מסויגת במדינת ישראל. החלטה זו, מעבר לכך שגרמה לאפקט פסיכולוגי הפוך, שחררה נוצרים מערביים רבים מ"האשם" וההתגוננות על שאירע בתקופת מלחמת העולם השנייה, ואפשרה חלופה נוחה להיעלמות "תאולוגיית החילופין" והיעלמות תחושת העליונות על היהודים, שעם היעלמותם היה להם קשה להשלים: "נמצאה כעת דרך חדשה המשחררת מכובד הזיכרון ההיסטורי ובה בעת משפילה את היהודי: השפלת מדינת-היהודים. האי-צדק שנעשה לפלסטינים בידי היהודים מאפשר ולמעשה מחייב, את הנוצרי להשתחרר מעול יחסו המיוחד ליהודים ובו בזמן מציב את הנוצרי, תומך הפלסטינים והצדק, בעמדת יתרון מוסרי."[8]

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ חלוץ: שלטי המתנחלים - זילות השואה, באתר ynet
  2. ^ יד ושם מגנה בתוקף את השימוש בסמלים ומושגים הלקוחים מהשואה בהפגנה אמש במאה שערים, באתר יד ושם, 1 בינואר 2012.
  3. ^ 3.0 3.1 מנפרד גרסטנפלד, "היפוך השואה": כך הפכה ישראל לרוע המוחלט, באתר מידה, 17 באפריל 2015.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 Ṿisṭrits, Roberṭ. From blood libel to boycott: changing faces of British antisemitism. Vidal Sassoon Internat. Center for the Study of Antisemitism, 2011.
  5. ^ Manfred Gerstenfeld, The Deep Roots of Anti-Semitism in European Society. Jewish Political Studies Review 17:1-2 Spring 2005
  6. ^ Shermer, Michael, Alex Grobman, and Arthur Hertzberg. Denying history: who says the Holocaust never happened and why do they say it? Univ of California Press, 2009. p.80.
  7. ^ Anti-Israel writer José Saramago's foundation to be housed in Casa dos Bicos in Lisbon, ‏21 SEPTEMBER 2008 (בספרדית)
  8. ^ בריאל זלדין, (1994), ממסדי "הכנסייה הנוצרית" והבעיה היהודית-ישראלית למן אמצע שנות הארבעים ועד ראשית שנות התשעים, אחוה- המכללה האקדמית לחינוך, כתב עת לעיון ומחקר 1. עמ', 79-92.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30105894זילות השואה