רבי שלום דובער שניאורסון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף הרבי הרש"ב)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
האדמו"ר מחב"ד־ליובאוויטש
הרב שלום דובער שניאורסון מלובביץ'
האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש
האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש
לידה כ' בחשוון ה'תרכ"א
האימפריה הרוסית (1858-1883)האימפריה הרוסית (1858-1883) לובביץ', האימפריה הרוסית
פטירה ב' בניסן ה'תר"פ (בגיל 59)
רוסיה הסובייטית (1918-1954)רוסיה הסובייטית (1918-1954) רוסטוב על הדון, רוסיה הסובייטית
מקום קבורה רוסטוב על הדון
השתייכות חסידות חב"ד
רבותיו אביו רבי שמואל שניאורסון, רבי שמואל בצלאל שפטל (הרשב"ץ).
חיבוריו ראו בהמשך
בת זוג מרת שטערנא שרה שניאורסון
אב רבי שמואל שניאורסון
צאצאים רבי יוסף יצחק שניאורסון
אדמו"ר מחב"ד-ליובאוויטש ה־חמישי
י"ג בתשרי תרמ"גב' בניסן תר"פ
→ אביו רבי שמואל שניאורסון
מכתב שכתב הרש"ב בעת ששהה בווינה ובו הוא מתאר את תוצאות התייעצותו עם פרויד

רבי שלום דובער שניאורסון (כ' בחשוון ה'תרכ"א - ב' בניסן ה'תר"פ), מכונה "האדמו"ר הרש"ב". היה האדמו"ר החמישי בשושלת אדמו"רי חסידות חב"ד־ליובאוויטש (בדורו התקיימו ענפים נוספים של החסידות מלבד ליובאוויטש), שעמד בראשה משנת ה'תרמ"ג ועד לפטירתו בשנת ה'תר"פ.

קורות חייו

נולד בעיירה לובביץ' שברוסיה לרבי שמואל שניאורסון, בנו של רבי מנחם מנדל שניאורסון המכונה "הצמח צדק", ולרבנית רבקה[1]. בכ"ו בכסלו נערכה ברית המילה שלו. נקרא שלום על שם רבי שלום שכנא אלטשולר, אבי סבו ה"צמח צדק", ודובער על שם האדמו"ר השני לבית חב"ד, רבי דובער שניאורי המכונה "האדמו"ר האמצעי".

מינקותו התחבב על סבו "הצמח צדק", שאף בחר את שמו ואת כינויו "הרש"ב". רוב לימודו וחינוכו היה אצל אביו המהר"ש, והצטיין במיוחד בשקידה גדולה וביראת שמים. בגיל 12 התחיל לכתוב "הנחות" (תמליל בלשון החסידים) ממאמרי אביו. בבחרותו רצו לגייסו לצבא רוסיה, ואביו שילם כופר כדי לפוטרו מכך.

בי"א באלול ה'תרל"ה נישא לשטערנא שרה, בת דודו רבי יוסף יצחק מאוורוץ' בן הצמח צדק וחתן רבי יעקב ישראל מצ'רקס. שטר התנאים נכתב בהיותו בן 4 וחצי. חתונתו התקיימה בעיר הכלה ואביו לא השתתף בה אלא נשאר בלובביץ'. אחרי חתונתו החל לשקוד בלימוד ובמחשבת החסידות בהדרכת ר' שמואל בצלאל שעפטיל (רשב"ץ). נודע בין החסידים כ"עובד" שפירושו במינוח החסידי אדם המתעסק רבות בעבודת ה' פנימית ובהכנעת יצרו.

פטירת אביו בגיל ארבעים ושמונה וחצי, בי"ג בתשרי ה'תרמ"ג, השפיעה עליו קשות ובמשך כל שנת האבלות הסתגר בחדרו ואף חלה. על אף היותו הבן השני ולא הבכור, הוכר על ידי החסידים כנשיא חב"ד הבא, אך לא קיבל על עצמו מיד את נשיאות חסידות חב"ד, בין היתר מפני כבוד אחיו המבוגר, רבי שניאור זלמן אהרן (שכונה 'הרז"א'). אמנם כבר אמר "מאמרים" (דרשות בתורת החסידות), דבר המיוחד לאדמו"ר, אך לא נהג בשאר גינוני אדמו"רות. רק 11 שנה לאחר פטירת אביו, בראש השנה ה'תרנ"ד קיבל על עצמו באופן מוחלט את הנשיאות, בהמשך לעקירת אחיו מלובביץ' לעיר ויטבסק. אקט זה בא לידי ביטוי בישיבתו במקום אביו בבית הכנסת. מאז, החל להדריך את כלל חסידי חב"ד. בריאותו הייתה רופפת במשך כל חייו, והוא נהג לצאת למעיינות מרפא בחו"ל כמו קארלסבד ומנטון. גם בהיותו במקומות אלו נהג לומר או לכתוב חסידות.

מלבד התעסקותו בהפצת התורה העיונית־חב"דית בקרב החסידים הלמדנים, עודד והדריך את פשוטי העם מקרב החסידים. כשנבחר לגבאי ה"חברה קדישא" בעירו בשנת ה'תרמ"ח, אמר מאמר בשם "אין הקב"ה בא בטרוניא", המתעסק במעלת אנשים פשוטים. בביקורו במוסקבה בשנת ה'תרנ"ז אמר דבר תורה בשם "וידעת את ה'" הדן בעניין השגחה פרטית והקשר שבין הבורא לנברא. כמו כן בשנת ה'תרנ"ט אמר מאמר בשם "החלצו" העוסק בעניין אהבת ישראל. מאמרים אלו שהיו פשוטים וקלים להבנה עוררו גם את פשוטי החסידים לעבודת ה'.

בחורף ה'תרס"ג נסע הרש"ב לווינה עם בנו הריי"צ ונפגש עם זיגמונד פרויד. בכתבי חב"ד מובאים שני תיאורים לשיחות בין הרש"ב לבין פרויד. בתיאור הראשון מתעניין פרויד בסדר יומו ובעיסוקו של הרבי, וכששמע שהוא עוסק בחסידות שאל אותו על מהותה. בשיחה שהתפתחה ביניהם הסביר הרבי כיצד ליצור קשר בין המוח ללב כך שהמוח יוכל להעשיר את הלב מבחינה רוחנית. לאחר מכן מתואר כיצד הרש"ב סבל באותה שנה ממצב רוח ירוד, מאחר שעל פי הרגשתו, לא הגיע למעמד רוחני שהיה בו כדי להשביע את רצונו. פרויד המליץ לרש"ב שסביבתו ומקורביו יעסקו בתורתו ובכתביו, וידאגו שהדבר ייוודע לו, ובכך "יעוררו רגש הרוממות בנפשו"[2].

הסיבה לנסיעה לווינה ולביקוריו אצל פרויד הייתה אובדן תחושה בידו השמאלית. הרש"ב תיאר במכתביו[3] את מצבו הבריאותי ואת ביקוריו אצל הרופאים והטיפולים שנעשו לו. מהמכתבים עולה כי פרויד נתן לו טיפול בחשמל, שהועיל להחזרת התחושה בידו. הוא המשיך בטיפולים האלה גם בשובו לביתו, אך הציוד שהיה ברוסיה התברר כלא יעיל.

רש"ב קרא לחג הגאולה שבי"ט בכסלו "ראש השנה לחסידות"[4].

בשנת ה'תרנ"ז כאשר הודיעו לו הרופאים כי סיכויי החלמתו נמוכים החליט לעלות לארץ ישראל אך לבסוף חזר בו. בשנת ה'תרע"ו בשל מלחמת העולם הראשונה והתקרבות הגרמנים, עזב את לובביץ' ועבר לרוסטוב על הדון. יעקב מַרק, שהכירו באופן אישי, הסביר שלא היה זה ניסיון להתרחק מקרבת החזית, אלא מסיבות אידאולוגיות- עקב שנאתו העזה להשכלה המערבית ונציגיה הגרמנים[5].

בשנת ה'תר"פ, זמן קצר לפני פטירתו, משהתקרבו הבולשביקים לרוסטוב, שקל לעבור לטורקיה, אך לבסוף נשאר בה. תמונתו היחידה היא מהדרכון שהוציא לשם מעבר למדינה זו. בב' בניסן ה'תר"פ נפטר, כשהוא ממנה בצוואתו את בנו היחיד, רבי יוסף יצחק שניאורסון, לממשיך דרכו.

הוא נהג לכתוב את מאמריו לפני אמירתם, אך מלבד מספר קונטרסים לא הדפיס אף ספר בחייו. בנו הריי"צ החל בהדפסת כתביו, ורובם נדפסו בימי הרבי האחרון. ישנם מאמרים שאבדו ולא נדפסו. ידוע על 1173 מאמרים שחיבר[דרוש מקור] ונדפסו ב-29 כרכים. חיבר גם תשובות בהלכה שיצאו לאור.

זמן קצר לפני פטירתו אמר לבנו רבי יוסף יצחק: "אני עולה השמימה, ואת הכתבים אני משאיר לכם"[6], ביטוי זה מסמל את יחסם הנפשי העמוק של אדמו"רי חב"ד לכתביהם.

נקבר בבית העלמין הישן ברוסטוב. בעקבות החלטת הממשלה הסובייטית בשנת ה'תרצ"ט לסלול כבישים במקום, הועברה גופתו לבית העלמין החדש בעיר בידי חסידים שעשו זאת בהדרכתו של קרובו רבי לוי יצחק שניאורסון (אביו של רבי מנחם מנדל שניאורסון).

ישיבת "תומכי תמימים"

ערך מורחב – ישיבת תומכי תמימים (לובביץ', האימפריה הרוסית)

השנים הראשונות לנשיאותו הוקדשו לא רק לביסוס מעמדו מבית, אלא גם למתן מענה לאתגרים מבחוץ. כדי להתמודד עם אתגר תנועת ההשכלה והציונות שבאותו הזמן התפשטו באירופה והורידו מלימוד תורה וקיום מצוות תלמידי ישיבה רבים, ובכלל זה גם חסידיו, וכן עם אתגר הישיבה הליטאית (כגון ישיבת וולוז'ין)[7], הבין רש"ב שעליו לעצב מרכז חסידי בדמותה של הישיבה הליטאית, המלוכדת סביב קבוצה נבחרת של צעירים רווקים מוכשרים, שתהפוך למוקד רוחני לחסידיו. בט"ו באלול ה'תרנ"ז, בסעודת השבע ברכות של בנו רבי יוסף יצחק למרות התנגדותו הראשונית לרעיון[8] הוא ייסד את ישיבת תומכי תמימים, בה עוסקים בלימוד תורת החסידות כחלק מסדרי הלימוד הקבועים, לצד לימודי תלמוד והלכה. הישיבה הוקמה על ידי עשרה תלמידים, ויועדה לגילאי 18–21, אך עם הזמן נפתחו בה גם כיתות לימוד צעירות יותר. הוא תיאר את תלמידי הישיבה כ"חיילי בית דוד", משל היו חיילים היוצאים לקרב להביא את הגואל ("בית דוד"- שושלת דוד המלך שמצאצאיו יבוא הגואל), ודרש מהם להתנזר מכל ענייני העולם ולהתמסר לתפקידם בלימוד התורה ועבודת ה' עד כדי מסירות נפש. הוא כינה אותם "תמימים", כלומר שלמים. העברת מוקד חיי ה"ֿחצר" מזקני החסידים לתלמידי הישיבה, הוא חידוש שהשפעתו על עתידה של חסידות חב"ד ללא ספק כבירה[8].ישנם הסבורים כי מערך זה הוא מה שאיפשר לחסידות חב"ד־ליובאוויטש להתבלט ולשגשג מעל לשאר הזרמים שהיו קיימים בקרב חסידות חב"ד[9].

את שיטת הלימוד בישיבה התווה בקונטרס מיוחד לתלמידיה, "קונטרס עץ החיים" (ה'תרס"ד), בו הוא שולל את שיטת הפלפול קודם שהתלמיד הגיע לבהירות שלמה בסוגיה עצמה, הוא מתווה את דרך הלימוד הרצויה, הוא תומך בלימוד מעמיק וישר, תוך עיון במקורות. הוא גם מורה שעל כל תלמיד להקדיש לפחות ארבע שעות ללימוד תורת החסידות ומסביר את חשיבות לימוד החסידות.

משנתבססה הישיבה, היא הפכה לציר המרכזי לא רק של חיי ה"חצר" אלא של כלל החסידים. מאמרי הרבי נאמרו בפני התלמידים בלילות שישי, במשך השבת חזרו התלמידים על המאמרים בסיוע ה"חוזרים" שתפקידם היה לזכור בדיוק רב את מילות הרבי, לאחר מכן חזרו על הדברים לפני הרבי, תוקנו במדת הצורך, ובמוצאי השבת הועלו עלי כתב, הודפסו במכונת העתקה, והופצו בקרב החסידים. כך גם החסידים החיים במרחקים יכלו לעיין בדברי הרבי, זמן לא רב לאחרי אמירת המאמר. באופן זה מאמרי הרבי גיבשו את החסידים סביב הישיבה והרבי[10]. ה"תמימים" נדרשו להתפרס בתפוצות החסידים ולספק את נפשם הצמאה באמצעות חזרה על מאמרי חסידות, סיפורים, והתוועדויות.

בשנת ה'תרע"ב שלח לחברון שבעה תלמידים מצטיינים ואת המשפיע רבי שלמה זלמן הבלין כדי להקים שם סניף של הישיבה בשם "ישיבת תורת אמת". לשם כך הוא קנה את בית רומנו, ושלח לשם מימון תדיר. כעבור חודשים אחדים חזרו שניים מהבחורים לרוסיה, ועם פרוץ מלחמת העולם ה־1 גם שאר בני הקבוצה חזרו אליה (הם היו נתיני רוסיה, ועזבו את הארץ שהייתה בשליטת הטורקים). בשנת ה'תרפ"ב הוקמה הישיבה מחדש בירושלים, שם היא פועלת עד היום.

פעילות ציבורית

השפעתו לא הצטמצמה בין כתלי בית המדרש, אלא פעל למען כלל יהדות רוסיה, שסבלה מרדיפות, פוגרומים וחוקי מאי, ועשה זאת תוך ניהול מערכת קשרים עניפה עם רבני הדור, חסידים ומתנגדים כאחד. בימיו ההתנגדות לחסידות דעכה וכמעט לא הורגשה.

כאשר גורשו יהודי מוסקבה בשנת ה'תרנ"ב, פעל לסייע להם כלכלית להתבסס במקומות חדשים.

החל משנות ה-תק"פ וה-תק"ץ, ממשלת רוסיה מינתה רבנים מטעם הרשויות, שהיו ממונים על ניהול פינקסי רישום הנישואים, הלידות ומקרי המוות בקהילות היהודיות. לרוב, "רבנים מטעם" אלו לא היו ראויים לרבנות, ויש שאף לא היו שומרי תורה ומצוות. הם שימשו לצרכים פורמלים בעוד למעשה רבנים יראים ושלמים המשיכו בתפקידם כרגיל. בשנת ה'תר"ח יסדה הממשלה "ועידה רבנית" - מוסד רשמי לצורכי בירור השאלות הדתיות של יהודי רוסיה - שהתכנסה כל כמה שנים. האספה החמישית של הועידה התקיימה בחורף ה'תרנ"ד ובה התקבלה הצעה שגם הרב הדתי יתחייב בתעודת השכלה ואז יוכל גם הוא לנהל את פנקסי הרישום ושוב לא יזדקקו לרבנות כפולה. הדבר נודע לרבי כעבור מספר שנים, ובמשך השנים ה'תרנ"ז-ה'תר"ס עמל רבות לבטל החלטה זו. הוא דרש לבטל את הרבנות הכפולה ולמנות פקיד שיהיה אחראי על הרישום הפורמלי, אך הדבר לא עלה בידו. החוק עצמו לא השתנה בנושא זה עד לנפילת משטר הצאר והתחלת השלטון הקומוניסטי[11].

החל משנת ה'תרנ"ג, חוגי ההשכלה ניסו להשפיע על ממשלת רוסיה שתחייב את המלמדים בחדרים בתעודת השכלה, ושבחדרים ילמדו גם לימודי חול, לכל הפחות רוסית. הרבי פעל נגד הצעה זו[12].

בשנת ה'תר"ס, חברת מפיצי השכלה, אגודת יהודים משכילים שייסדה בתי ספר רבים ברחבי רוסיה במטרה להפיץ את ההשכלה בקרב היהודים, פתחה בית ספר בלובביץ'. הדבר החריד את הרבי שחשש מפני השפעת ההשכלה, והוא כינס אליו את ה"תמימים" וכרת עימם ברית להתנגד לאגודה באופן נחרץ. במהלך השיחה הוא התבטא אודות חברי האגודה בחריפות, באומרו "הריני שונא אותם כולם, "תכלית שנאה שנאתים", וליבי דווה עליהם" וכינה אותם "אויביי ה'", "מחרפי ה' ומחרפי עקבות משיחך"[13].

בשנה זו עלה מספר בתי הספר של החברה לכ־150 בערך, ועקב קשיים כלכליים פנתה לעזרת יק"א, וזו אישרה להעביר לידיה מיליון פרנק, סכום נכבד באותם ימים. הדבר נודע לרבי והוא פתח במערכה מקיפה לביטול התקציב. הוא סבר שתקצוב האגודה יוביל לפריחה במערכת החינוך החילונית, ומסורת ישראל תפגע. במכתב ארוך ניסה לשכנע את יק"א שעיקר מטרתה צריכה להיות שיפור מצבם הכלכלי של יהודי רוסיה, ללא התערבות במצבם הרוחני, ואף גייס לשם כך את עזרתם של גדולי הרבנים במכתב פניה נוסף ליק"א. שליחו דאג להחתים את הרבנים רבי דוד מקרלין, רבי אליהו חיים מייזל מלודז', רבי חיים מבריסק ורבי חיים עוזר מווילנא. הפעולות הרבות שנעשו בשיתוף פעולה עימם נשאו פרי, ולבסוף רוב התקציב לא הועבר לידי המשכילים[14]. בשנת ה'תרס"ב ביקש בתמיכת רבנים אלו מיק"א לסייע בהקמת בית חרושת לאריגה וטוויה בתחום המושב (בעיר דוברובנה) בעזרת האחים פולייקוב, בו יעבדו יהודים, והארגון נענה לבקשתו. במפעל זה הועסקו כאלפיים יהודים[15] . עקב פנייתם של רבנים חרדים חשובים, הוא שקל לתמוך בארגון "מחזיקי הדת" שנוסד על ידי האדמו"ר מבלז, רבי יהושע רוקח, ואף כתב בשנת ה'תרס"ב מכתב תמיכה ארוך ומפורט, אך הוא חזר בו ומכתב זה לא נשלח[16]. במכתב אחר מאותה שנה הוא מסביר שהחליט להתנגד לארגון כי סבר שהארגון יזיק לדת יותר ממה שיועיל לה[17].

היה שותף לשלביה הראשונים של התארגנות אגודת ישראל, אך בשנת תרס"ט פרש ממנה עקב החלטתה לקבל לשורותיה גורמים מתונים והחלטתה לתמוך במפעלי בנייה בארץ ישראל[18]. הביע חשש שהאגודה תהפך עם הזמן לציונית[19].

בזמן שהממשלה כינסה את "אספת הרבנים" בסנקט פטרבורג בשנת ה'תר"ע, היה מראשי האסיפה. בעת האסיפה נקט יחד עם הרב חיים מבריסק בגישה תקיפה, והתנגד לכל שינוי במסורת ישראל. במהלך הדיונים נשא נאום נלהב בו שיכנע את הרבנים המתונים לתמוך בעמדתו. באסיפה הועלו שאלות בדבר ההשכלה וידיעת השפה הרוסית הנדרשת לרבנים על מנת לנהל את רישום הלידות והפטירות כפי הנהוג בימים ההם. הרש"ב נקט בעמדה הקיצונית ביותר לפיה לא תדרש לרב אף השכלה מלבד ידיעת התורה ואת הרישום ינהל פקיד מיוחד, דעתו שהייתה המיעוט בנושא נדחתה והוחלט שלרב תדרש ידיעה מינימלית של קריאה וכתיבה ברוסית.

במשפט בייליס המפורסם (ה'תרע"א), נטל חלק פעיל, במיוחד בוועד הפרקליטים. הוא יעץ לרב מזא"ה, שהיה אחראי על החלק ההלכתי בהגנה, בתחומי ההלכה והחסידות, ומינה את חסידו וקרובו רבי לוי יצחק שניאורסון, שהיה בקי בקבלה, להתעסק בתחום זה. בנוסף, ביקש מעורך הדין אוסקר גרוזנברג לסיים את נאום ההגנה ב"שמע ישראל". הוא מילא את בקשתו, כשבסוף נאומו קרא לבייליס שגם אם ביהמ"ש יפסוק לחובתו יצעד כיהודי גאה, בקריאת "שמע ישראל".

בזמן מלחמת רוסיה־יפן (ה'תרע"ד-ה'תרע"ה) דאג לשלוח לחיילים היהודים בחזית אוכל כשר, ובעיקר מצות לפסח. בעת מלחמת העולם ה־1, יסד בפטרוגרד ועד שעמל לספק את צורכי הדת של פליטי המלחמה מפולין וליטא, בעיקר באמצעות בניית מקוואות וייסוד חדרים, ופעל בהצלחה לשחרר את הרבנים והשוחטים מחובת שירות צבאי. בהמשך לזה הקים בשנת ה'תרע"ח דפוס "עזרא", בו הדפיסו ספרי קודש, ביניהם סידור תהילת השם בנוסח אשכנז ובנוסח האר"י.

יחסו לציונות

רש"ב היה אחד המנהיגים הבולטים, הרהוטים וה"מיליטנטיים" שהעמידה היהדות האורתודוקסית כנגד הציונות[20]. הוא ראה בציונות ובציונים אויבים מרים המאיימים על עצם קיומו של העם היהודי במובנו המסורתי, והכריז עליהם מלחמה. בתנועה הציונית הוא ראה סכנה גדולה בהרבה מההשכלה וההתבוללות, משום שהנלכדים ברשת ההשכלה אינם מדמים בעצמם שהם יהודים כשרים, ולכן יש להם סיכוי לשוב בתשובה, ואילו הציונים שואפים לחולל שינוי ערכי בדת עצמה ובכך הם מחשיבים עצמם ליהודים כשרים יותר משומרי המצוות, ואין סיכוי שיחזרו אליה[21].

התנגדותו החריפה לציונות נבעה משלוש סיבות. מבחינה תאולוגית הוא סבר כי הציונות נוגדת באופן חד לעיקרון שהבאת 'גאולה' באמצעות פעולות ארציות - תרחיקו. לתפיסתו, הגאולה צריכה להיות בידי שמיים ולא באמצעות מעשים ארציים. הוא היה הראשון שהשתמש במדרש שלוש השבועות כטיעון נגד הציונות, "ומכאן ואילך החל טיעון זה להיות רווח כארגומנט אנטי־ציוני מובהק בקרב החרדים במזרח אירופה"[22]. שנית, הוא טען כי מטעמים פרגמטים הציונות המדינית איננה ישימה: אומות העולם לא יאפשרו כינון מדינה יהודית, והיהודים במהותם אינם מסוגלים לבנות מדינה ("גם אנחנו מצד תכונותינו אין אנו מסוגלים לזה"). שלוש, הוא חשש כי מטרת הציונות היא להחליף את המסורת היהודית כיסוד והעיקר של עם ישראל ב"לאומיות"[23].

הוא אמנם המשיך במסורת אבותיו ותמך ביישוב החב"די בחברון ובחסידי חב"ד האחרים שהתגוררו בארץ, אולם בה בעת התנגד באופן חריף לתמיכה כספית באלה שהתיישבו בארץ במסגרת ה"ישוב החדש".

הוא התיר את יישוב הארץ רק ליחידי סגולה הרוצים ומסוגלים להקדיש עצמם ללמוד תורה ותפילה[24], וקבע כי לאור החילון הפושה בארץ מוטב לא לקיים את מצוות יישוב הארץ מאשר להחשף לסכנות החילון, ואף התיר ליושבים בה וחוששים מפני החילון לעזוב אותה[25]. זאת בניגוד לעמדתו של רבי שלמה זלמן שניאורסון מחב"ד-קאפוסט שתמך ביוזמת חובבי ציון[26].

אין בידנו עדויות מכתביו על יחסו לציונות הטרום-הרצליאנית הואיל ורוב האיגרות אותם כתב בין השנים תרנ"ב־תרנ"ט אבדו ובאלה הקיימות אין התייחסות לשאלת הציונות. אולם בנו העיד שאביו "לא הקשיב" בשנים אלו "לקול תרועת מצדדי חיבת ירושלים"[27].

משנתו

מאמרי החסידות של רבי שלום דובער מצטיינים בהסברה רחבה של המושגים הנדונים בספרי החסידות, ובהצגתם בצורה הגיונית ומובנת תוך ריבוי דוגמאות ומשלים להמחשת הדברים. בכך הוא מגדיל את הפער שבין "חסידות" ל"קבלה", בה מובאים מושגים ללא הסברה. הוא אף התבטא שרצונו שתלמידי ישיבתו יוכלו ללמוד חסידות באותה הבנה והעמקה בה לומדים סוגיות תלמודיות. בשל מעלות אלו, יש למאמריו חשיבות מרובה בהבנת החסידות, ובישיבות חב"ד הם מהווים את היסוד והשער ללימוד חסידות בצורה מעמיקה. בשל סגנונו הברור והמסודר הוא כונה "הרמב"ם של תורת החסידות".

בדרך כלל, כשבא לבאר עניין מוקשה בחסידות אמר סדרה של מאמרים המכונה בשם "המשך". פעמים כתב עניין כמקשה אחת ורק אחר כך, כשאמרו ברבים, חלקו למאמרים נפרדים. זמני תחילת ההמשכים היו בדרך כלל ראש השנה או שבועות (לעומת אביו, הרבי מהר"ש, שהתחיל את מסורת ה"המשכים", שאצלו היה הזמן בעיקר בפסח). החסידים נוהגים לקרוא להמשכים על פי שנת אמירתם (כגון "המשך רנ"ט" להמשך שנאמר בשנת ה'תרנ"ט). מבין ההמשכים הרבים, שניים נודעו במיוחד באריכותם, והם המשך "יום טוב של ראש השנה" שהתחיל בראש השנה של שנת ה'תרס"ו ונגמר בסוף השנה הבאה, והמשך "בשעה שהקדימו" שהתחיל בשבועות של שנת ה'תרע"ב ונמשך על פני ארבע שנים. המשך זה לא נאמר כולו, חלקו נכתב בלבד. בשני המשכים אלו הוא מבאר עניינים עמוקים ומסובכים ביותר. המשך "בשעה שהקדימו" הובא לדפוס רק בשנת תשל"ז על ידי רבי מנחם מנדל שניאורסון; הוא ביקש מחסידיו שישתתפו בהדפסה בתרומה של דולר מכל אחד, והסביר שבכך תוסר ממנו אחריות ההדפסה[28].

ספרי חסידות חב"ד בכלל וספרי אדמו"ר הרש"ב בפרט מכונים אצל החסידים "רָזִין דרָזִין" כי בתורת הסוד יש פשט הסוד שזה הסברת הסודות להסבירם בכח הדמיון כי "ומבשרי אחזה אלו-ה" ויש סוד הסוד הוא השגת הענינים האלקיים בדרך נבואה או רוח הקודש ובפרט בהתפשטות הנשמה מן הגוף, ואדמו"ר הריי"צ אמר על אביו אדמו"ר הרש"ב שאת ספריו השיג בדרך נבואה של התפשטות הגשמיות[29].

לצד מאמריו במשנת החסידות, הוא גם אמר מאמרים המדריכים את האדם כיצד לעבוד את ה'. מתוכם מאמר "החלצו" הנזכר ו"נר חנוכה" של שנת ה'תרמ"ג. הוא גם הוציא שני קונטרסים "קונטרס התפילה" (ה'תר"ס) ו"קונטרס העבודה" (ה'תרס"ט), הדנים בנושאים אלו.

לפי תפיסתו, העיסוק בהלכה ובתלמוד בלבד (המכונה בחב"ד "תורת הנגלה") איננו מספיק ויכול להביא את האדם לידי כפירה. לכן מוטל על האדם ללמוד גם את תורת החסידות (המכונה בחב"ד "תורת הנסתר" או "פנימיות התורה")[30].

במשנתו, ההבדל המהותי בין חסידות לקבלה הוא כי בעוד שהקבלה היא ביאור סדר ההשתלשלות (העולמות והספירות השונות) ותבניתו בצורה טכנית, תורת החסידות היא הבעת רעיונות עמוקים (כמו אחדות הבורא) בצורות שונות, כשהקבלה משמשת כעולם מושגים בו משתמשת החסידות להסברת רעיונותיה ובאמצעותו אומרת את דברה. תפיסה זו מתבטאת בפתגמו כי ”העולם אומר כי חסידות היא ביאור על קבלה. אך באמת, קבלה היא ביאור על חסידות [31].

על האדם מוטל להביא את עצמו להכרה בתפיסת העולם הזו, הגורסת כי אין עוד מלבדו ואין משמעות אמיתית ל'יש' ולמציאות האדם אם אינם בשירותו של הבורא, באמצעות לימוד מעמיק בתורת החסידות והתבוננות בכך בשעת התפילה, תוך זהירות מדמיונות ומהטעיה עצמית[32].

אחת מתקנותיו הידועות היא תקנת הבור על גבי בור שמיועדת להתאים מקוואות כשרים לטבילה, לפי כל כללי הלכה, אף שהטבילה תהיה במים חמים ובמקום נעים לטבילה, כדי שהטבילה תיעשה ביישוב הדעת וכראוי.

הכריז, לראשונה בתולדות חב"ד, שדורו הוא "דור המשיח בלתי שום ספק"[33]. חוקרים משערים כי הרקע לכך היא התנועה הציונית, שגרסה כי תקומת העם תבוא על ידי פעילות פוליטית ומדינית, וניסתה לשוות לפעילות תחושת מידיות ודחיפות. כמשקל-נגד, גרס הרש"ב כי התקומה הרוחנית תושג רק באמצעות פעילות במישור רוחני־נפשי, שגם לה אופי של פעילות מיידית ודחופה. משנתו מסמנת תפנית אידאולוגית ביחס למשיח: בעוד שאדמו"רי חב"ד שקדמו לו התמקדו בעיקר בפן הרוחני של הגאולה ולא החשיבוה אימננטית, הרש"ב פיתח את רעיון המשיחיות האקטיבית שתתממש עוד בדורו[34]. אדמו"רי חב"ד שהגיעו אחריו העמיקו והרחיבו תפיסה זו.

חיבוריו

חיבורים לתלמידי תומכי תמימים

שושלת אדמו"רי חב"ד ליובאוויטש

מקרא:

  • עץ זה מתמקד באדמו"רי חב"ד ליובאוויטש בלבד
  • לעץ המלא של כל אדמורי חב"ד גם לא ליובאוויטש (כולל אדמו"רי ליאדי, קאפוסט וניעזין) וכן למקורות והסברים ראו עץ שושלת חב"ד
  • לעץ המלא של משפחת שניאורסון ראו עץ משפחת שניאורסון
  • דורות האדמו"רים:      דור ראשון      דור שני      דור שלישי
         דור רביעי      דור חמישי      דור שישי      דור שביעי
  • לכל אדמו"ר נרשם בסוגריים השנים בהם שימש כאדמו"ר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רבי
שניאור זלמן מלאדי
(תקל"ג-תקע"ג)
אדמו"ר הזקן
בעל התניא


מייסד חסידות חב"ד
 
הרבנית
סטערנא
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרבנית
שיינא
 
רבי
דובער שניאורי
(תקע"ג-תקפ"ח)
אדמו"ר האמצעי
 
 
 
הרבנית
דבורה לאה
אלטשולר
 
רבי
שלום שכנא
אלטשולר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרבנית דבורה לאה טברסקי (ובעלה רבי ע"י טברסקי)[א]
 
 
 
 
 
הרבנית
חיה שרה אלכסנדר
 
הרבנית
חיה מושקא
שניאורסון
 
רבי מנחם
מנדל שניאורסון

(תקפ"ח-תרכ"ו)
אדמו"ר הצמח צדק
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרבנית
חנה שניאורסון
 
רבי
יוסף יצחק
שניאורסון
מאוורוטש
[א]
 
הרבנית
רבקה
שניאורסון
אשתו השניה
 
רבי
שמואל שניאורסון
(תרכ"ו-תרמ"ג)
אדמו"ר המהר"ש
 
 
רבי
ישראל נח
שניאורסון
 
רבי
ברוך שלום
שניאורסון
 
רבי חיים
שניאור זלמן
שניאורסון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רבי לוי יצחק שניאורסון
 
 
הרבנית סטערנה
אשתו הראשונה [ב]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרבנית
שטערנא שרה
שניאורסון
 
רבי
שלום דובער
שניאורסון


(תרמ"ג-תר"פ)
אדמו"ר הרש"ב
 
רבי
אברהם
שניאורסון
 
 
 
רבי
ברוך שניאור
שניאורסון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רבי
יוסף יצחק
שניאורסון


(תר"פ-תש"י)
אדמו"ר הריי"צ
 
הרבנית
נחמה דינה
שניאורסון
 
הרבנית
חנה
שניאורסון
 
רבי
לוי יצחק
שניאורסון

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרבנית
חיה מושקא
שניאורסון

 
רבי
מנחם מנדל
שניאורסון


(תש"י-תשנ"ד)
אדמו"ר הרבי מלוּבָּבִיץ'
 
  1. ^ 1.0 1.1 לשאר צאציהם ראו עץ משפחת טברסקי - ענף צ'רקס שניאורסון
  2. ^ נפטרה שלושה חודשים לאחר נישואיהם


לקריאה נוספת

  • אברהם חנוך גליצנשטיין, ספר התולדות, כרך אחד עשר, רבי שלום דובער אדמו"ר מהורש"ב, (מתוך דבריהם וכתביהם של אדמו"רי חב"ד), הוצאת קה"ת, כפר חב"ד.
    • פרק שביעי של תולדות רבותינו נשיאינו לוי יצחק הולצמן, כסלו תשע"ד, הוצאת ספרים קה"ת, כפר חב"ד (קיצור וליקוט מתוך ספר התולדות).
  • הרב משה דובער ריבקין, אשכבתא דרבי, תיאור ימיו האחרונים ומנהגיו (בתוספת ביאורים הלכתיים מאת המחבר)
  • רפאל נחמן כַּהַן, שמועות וסיפורים (ג' כרכים), (כפר חב"ד)
  • רפאל נחמן כַּהַן, ליובאוויטש וחייליה, (כפר חב"ד)
  • The Messiah of Brooklyn: Understanding Lubavitch Hasidim Past and Present', M. Avrum Ehrlich.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מסופר כי היא התברכה בחלומה על לידתו מפי אמה וסבה (אברהם חנוך גלינשטיין, ספר התולדות - אדמו"ר מוהרש"ב, ניו יורק, תשמ"ז, עמ' 4-3).
  2. ^ "רשימות", חוברת צב ע' 3.
  3. ^ פורסמו על ידי הרב שלום דובער לוין, מנהל ספריית חב"ד בניו יורק.
  4. ^ מכתב אדמו"ר הרש"ב. מופיע בפתיחה ל"לוח היום יום".
  5. ^ עלון כפר חב"ד, גיליון 91, יג בניסן ה'תשמ"ג עמ' 6-8.
  6. ^ הרב משה דובער ריבקין, אשכבתא דרבי עמוד 96.
  7. ^ מכתבו (ללא תאריך) של הרש"ב לחסידים אודות הקמת ישיבת "תומכי תמימים", קובץ התמים, א, תמוז תרצ"ה, עמ' פו-פח.
  8. ^ 8.0 8.1 פרידמן, משיח ומשיחיות בחסידות חב"ד־לובביץ', "משיח ומשיחיות בחסידות חב"ד־לובביץ", דוד א. יואל ואחרים, (עורכים), מלחמת גוג ומגוג - משיחיות ואפוקליפסה ביהדות - בעבר ובימינו, ידיעות אחרונות-ספרי חמד, תל אביב 2001, עמ' 229-174.
  9. ^ The Messiah of Brooklyn: Understanding Lubavitch Hasidim Past and Present, M. Avrum Ehrlich.
  10. ^ ר' מכתב הריי"צ, יב תמוז תש"ג, קונטרס ומעין עמ' 4–6, 24-25.
  11. ^ פרקים בתולדות חב"ד, ש.ד. לוין, עמ' צד ואילך.
  12. ^ פרקים בתולדות חב"ד, עמ' צו ואילך.
  13. ^ התוועדות שמחת תורה ה'תרס"א, מובא בשיחת הריי"צ ערב ראש חודש תמוז תש"ב.
  14. ^ מכתביו בנושא מובאים ב'פרקים בתולדות חב"ד', עמ' פה ואילך.
  15. ^ שניאור זלמן ברגר, "אצלם מוסיף והולך ואילו אצלנו פוחת והולך", עלון בית משיח 543.
  16. ^ יצחק אלפסי, החסידות ושיבת ציון, עמ' [דרושה הבהרה].
  17. ^ רש"ב, אגרות קודש א, איגרת קיז**.
  18. ^ ראה בספר 'מקטוביץ' ועד ה' אייר', צבי וינמן, ירושלים תשנ"ו, פרק ו'
  19. ^ רש"ב, אגרות קודש ב, אגרת שסו, עמודים תרס"ו - תרע"ד.
  20. ^ אהוד לוז, מקבילים נפגשים (ספרית "עם עובד", 1985) עמ' 269; רביצקי, הקץ המגולה עמ' 29, 250; שלום רצבי "אנטי־ציונות ומתח משיחי בהגותו של שלום בער", הציונות (מאסף כ', 1996) עמ' 77–80. יוסף שלמון "ציונות ואנטי ציונות ביהדות המסורתית במזרח אירופה" בתוך ציונות ודת, עורכים: שמואל אלומוג, יהודה ריינהרץ ואנטיה שפירא (מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשנ"ד) עמ' 43. שלמון טוען שרש"ב "היה הקיצוני מכולם" בהתנגדותו לציונות.
  21. ^ רש"ב, אגרות קודש א, אגרת קכב.
  22. ^ לוז, עמ' 286. שלמון, עמ' 43, רביצקי, עמ', 33.
  23. ^ רש"ב, אגרות קודש א, עמ' רו.
  24. ^ רש"ב, אגרות קודש ב, עמ' תתקיג.
  25. ^ אגרת בדבר המוסד הקדוש קופת הרמבה"ן, ה'תרס"ז (1907). הובא ב"ציונות ודת", שם.
  26. ^ ע"פ עדות מנחם אוסישקין, אם כי חסידי קאפוסט לא האמינו לידיעה זו והרבי לא טרח לאשרה או להכחישה. אלפסי, עמ' 22.
  27. ^ רש"ב אגרות קודש א, מבוא עמ' 22.
  28. ^ דברי רבי מנחם מנדל שניאורסון בי"ט כסלו תשל"ז על הדפסת "המשך תרע"ב".
  29. ^ ספר השיחות תשנ"א ח"ב ש"פ שופטים, שיחת רבי יוסף יצחק שניאורסון שנדפסה בספר בשעה שהקדימו תער"ב.
  30. ^ רש"ב, "קונטרס עץ החיים" יא-יג.
  31. ^ תורת שלום, עמ' 172, בתרגום מיידיש.
  32. ^ ראה ב'קונטרס התפילה'.
  33. ^ ספר השיחות תורת שלום עמ' 74.
  34. ^ רביצקי, The Contemporary Lubavitch Hasidic Movement, נדפס ב־Accounting for fundamentalisms, Martin E. Marty & R. Scott Appleby, Ed. עמ' 313 ואילך.


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0