אירועי אוקטובר 2000
אירועי אוקטובר 2000 (בערבית: هَبَّة أُكتوبَر או هبة الأقصى או احداث أكتوبر 2000) היו גל של מהומות והפגנות אלימות של ערביי ישראל, אשר פרצו ב-1 באוקטובר 2000, (היום השני של ראש השנה ה'תשס"א), יומיים אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה, ושלושה ימים אחרי עלייתו של ראש האופוזיציה, אריאל שרון, להר הבית.[1] בניגוד לאירועי האינתיפאדה השנייה, המתארים בראש ובראשונה את העימות מול פלסטינים תושבי השטחים, שאינם אזרחי ישראל, מיועד הכינוי "אירועי אוקטובר 2000" לתאר את העימות הפנים-ישראלי, מול מפגינים ומתפרעים ערבים אזרחי ישראל. האירועים התרחשו בשני גלים: 1 עד 3 באוקטובר ו-7 עד 10 באוקטובר, ובמהלכם נהרגו מבין המפגינים 12 ערבים אזרחי ישראל ופלסטיני שאינו אזרח ישראלי, וכן נהרג יהודי ישראלי אחד מיידוי אבנים.
האירועים החלו בהפגנות הזדהות המוניות שערכו ערביי ישראל עם ערביי יהודה ושומרון לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, בהנחיית ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל, ולאחר קריאתו של חבר הכנסת עבד אל-מאלכ דהאמשה להציל את מסגד אל-אקצא.[1] ההפגנות הובילו לחסימת כבישים כמחאה, כללו במקרים אחדים בדיקת זהות הנוסעים ופגיעה ביהודים שבהם, וניסיונות תקיפת יישובים יהודים וכתוצאה מכך הידרדרו במהירות לעימותים בין המתפרעים לכוחות המשטרה ועוברי אורח.[1] משטרת ישראל ומשמר הגבול הגיבו בירי של קליעי גומי, ובמקרים מסוימים גם ירי אש חיה, לעבר המתפרעים. עד אשר שככו כעבור שבוע, האירועים הידרדרו להצתות ומהומות בערים ובכפרים ערביים ומעורבים ברחבי הארץ, בעיקר בגליל ולאורך ואדי עארה, ובמקרים רבים נרשמו התנגשויות אלימות בין כוחות המשטרה והערבים ובין ערבים ויהודים.[2]
ממשלת ישראל, בראשות אהוד ברק, נעתרה לבקשת הנהגת ערביי ישראל והקימה ב־8 בנובמבר 2000 ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים בראשות השופט תיאודור אור ("ועדת אור"). במסקנותיה בדו"ח שניתן ב־1 בספטמבר 2003, מתחה הוועדה ביקורת קשה על שרים בממשלה, על קצינים במשטרת ישראל, ועל מנהיגים בציבור הערבי הישראלי. על מסקנות הוועדה נמתחה ביקורת, הן בקרב הממשלה והכנסת והן בהנהגת הציבור הערבי. במהלך פגישת בחירות התנצל אהוד ברק בפומבי בפני הציבור הערבי,[3][4] אך הללו ובהם חברי כנסת ערביים דחו אותה, וקבעו שהוא האחראי להרג.[5][6]
בשנת 2019 לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים, כשעמד אהוד ברק בראשות מפלגתו החדשה ישראל דמוקרטית, התנצל שוב בפני ערביי ישראל על אירועי אוקטובר 2000.[7]
רקע היסטורי
בתקופת המנדט הבריטי היוו הערבים למעלה משני שלישים מאוכלוסיית ארץ ישראל. במלחמת העצמאות ברחה מרבית האליטה של ערביי הארץ, ומרבית שאר האוכלוסייה הפכה לפליטים. ההפסד במלחמה הפך את ערביי ישראל, מרוב, למיעוט של כ־20%.
במשך השנים 1948–1966 היו נתונים ערביי ישראל תחת ממשל צבאי.
זמן קצר יחסית לאחר ביטול הממשל הצבאי פרצה מלחמת ששת הימים שבעקבותיה נוצר מחדש קשר בין ערביי ישראל לבין תושבי השטחים שחלק גדול מהם פליטים וקרובי משפחתם והחלה מתפתחת תודעה לאומית בקרב ערביי ישראל.
ב־30 במרץ 1976, בעקבות הפקעת קרקעות לצורך הרחבת העיר כרמיאל, התחולל יום האדמה במהלכו אירעו התנגשויות בין המשטרה ובין המפגינים בעיקר בסחנין, עראבה ודיר חנא. מאורעות יום האדמה ציינו את ראשית הדרך בהסלמה בעימותים בין מדינת ישראל ובין המיעוט הערבי. במהלך מאורעות אלו נהרגו 6 ערבים ישראלים. לטענת הערבים מאורעות אלו פרצו עקב רגשות קיפוח ביחס לאזרחי המדינה היהודים.
ב־1982 הוקמה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל כארגון העליון של המגזר הערבי, אשר מיוצגות בו הרשויות המקומיות, חברי הכנסת הערבים ומפלגות וארגונים של המגזר.
במהלך האינתיפאדה הראשונה ובמיוחד במהומות הר הבית הביעו ערביי ישראל הזדהות גוברת (כולל הפגנות רבות, חלקן הקטן אלימות) עם ערביי השטחים. הזדהות זאת גברה במהלך השנים שלאחר הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית.
בשנת 1994 החל תהליך שלום במסגרת הסכמי אוסלו, הנהגת אש"ף בראשות יאסר ערפאת הורשתה לחזור ארצה והוקמה הרשות הפלסטינית בחלק משטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה. לאחר סדרת פיגועי תופת בידי גורמים אסלאמיסטים בהן השתתפו גם תושבים ערבים מהגליל ומישור החוף רוחות הפיוס השתנו והפכו לעוינות.[8] בין החוקרים היו שטענו שהעוינות רק גברה עם הזדהות ערביי ישראל עם עמדות ההנהגה של הרשות הפלסטינית.[9]
הזדהות זאת הביאה לכך שערביי ישראל עברו רדיקליזציה שבמהלכה התגברה (או לפי דעות אחרות באה יותר לידי ביטוי) התנגדותם למדינת ישראל. כך בסקר משנת 1999, על "הפתרון המועדף לבעיית ערביי ישראל", רק כ־21% מהנשאלים הביעו הסכמה להמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית-ציונית. לעומת זאת השיבו כ־55% "כן" או "כן בהסתייגות" לשאלה "האם יש לישראל שבתחום הקו הירוק זכות קיום כמדינה יהודית-ציונית".
בנוסף לתהליך הלאומי, עברו חלק גדול מהערבים תהליך של אסלאמיזציה החל משנות השמונים של המאה ה־20 (כך למשל שלטה התנועה האסלאמית באום אל-פחם החל מ־1989). בפועל אסלאמיזציה זו התבטאה בין השאר בסדרת עימותים על רקע מסגדים נטושים שהופקעו והוקצו לצרכים אחרים או נהרסו. כמו כן הביא תהליך זה לסדרת התנגשויות על רקע פעולות התנועה האסלאמית במסגדי הר הבית וטענותיה שממשלת ישראל שואפת להרוס את המסגדים, במסגרת זו ארגנה התנועה האסלאמית כינוסים שנתיים החל מ־1996 תחת הכותרת "אל-אקצא בסכנה". במקביל בנו הוואקף ותנועה זו מסגד תת-קרקעי ב"אורוות שלמה" בצורה חצי מחתרתית, תוך פינוי המפולת משם (שסוברים שכללה שרידים מימי בית שני, שאבדו לנצח).
כל התופעות הללו התרחשו על רקע התאוששות ערביי ישראל מהשפעת מלחמת העצמאות והממשל הצבאי, וצמיחתו המסיבית של דור צעיר יותר (בסוף שנות התשעים היו בני 24 ומטה 61.5% מכלל האוכלוסייה).
התוצאה של התפתחויות אלו הייתה מספר הולך וגובר של התנגשויות בין המשטרה ובין הציבור הערבי. בעוד שבשנים 1976–1995 אירעו 8 התנגשויות בולטות הרי ב־1998–2000 אירעו תשע.
עימותים שקדמו לאירועי אוקטובר באותה השנה
במהלך שנת 2000 אירעו מספר אירועים בעלי משמעות והם שהביאו בסופו של דבר למהומות:
- ביום האדמה של 2000 - שברובו התנהל בשקט - חדרו צעירים מסכנין לבסיס צבאי ליד עירם וניהלו קרב עם השוטרים, שבו לטענתם מתה אחת מתושבות עירם.[10]
- ב־3 באפריל נערכה הפגנת סטודנטים ערבים באוניברסיטת חיפה, שהתפתחה לעימות אלים בינם לבין סטודנטים יהודים והמשטרה. כמו כן נערכו הפגנות ב־11 וב־12 באפריל באוניברסיטה העברית.
- ביום העצמאות התפתחה הפגנה אלימה נגד השתתפות קבוצה מראשי הרשויות הערביות בטקס עם שר הפנים.
- במהלך אירועי יום הנכבה התפתחו הפגנות אלימות מצד ערבים ישראלים והן מצד תושבי השטחים ואף שוטרים במשטרה הפלסטינית (דבר שהפליא את שוטרי משמר הגבול מאחר שהם עבדו יחדיו).
- ביולי נערכה ועידת קמפ דייוויד שבה התפוצץ המשא ומתן בין ישראל והפלסטינים.
- חבר הכנסת עזמי בשארה נשא שורה של נאומים מתסיסים, בהם הוא הביע תמיכה בטרור ובנקיטת פעולות אלימות כנגד ישראל. במהלך ביקורו באזכרה לחאפז אל-אסד, הוא נאם ביחד עם מזכ"ל החזבאללה וקרא להם להמשיך ב"מוקאוומה" (בערבית: "התנגדות") כנגד ישראל.
- ב־11 עד ה־14 בספטמבר התחוללו הפגנות (שבשיאן נחסם צומת גולני) סביב סגירת המחצבה של נצרת עלית שרוב עובדיה ערבים.
- ב־15 בספטמבר נערך הכינוס השנתי (המהרג'אן) של התנועה האסלאמית תחת הכותרת "מסגד אל־אקצא בסכנה". מטרתו הרשמית של הכינוס הייתה להגן על המסגד מפני ממשלת ישראל שלטענתם זממה להרסו.
- במהלך השנה קרו התנגשויות חוזרות ונשנות בין יהודים וערבים סביב המסגד בטבריה.
ביקור שרון בהר הבית ופריצת האינתיפאדה
ערך מורחב – מהומות הר הבית (2000)
בסוף בספטמבר הכריז אריאל שרון על כוונתו לעלות להר הבית על מנת לבדוק את השיפוצים שבוצעו על ידי הוואקף במתחם. בעקבות זאת, פנה יאסר ערפאת לאהוד ברק וביקש למנוע את הביקור, ולצד זאת, נערכו מגעי תיאום בשב"כ ובמשטרה למול הרשות הפלסטינית והוואקף.[11][12][13] מפכ"ל המשטרה הודיע כי אין באפשרותו למנוע את הביקור, וב־28 בספטמבר ערך אריאל שרון ביקור בן שלושת רבעי שעה ברחבת ההר, בליווי שישה חברי כנסת מהליכוד. הביקור עורר מהומות בהן נפצעו כ-25 פלסטינים ו-28 שוטרים.
למחרת, 29 בספטמבר, התדרדר המצב בירושלים. יאיר יצחקי, מפקד מחוז ירושלים של המשטרה נפצע בראשו וכתוצאה מההחמרה בעקבות כך נהרגו 7 פלסטינים (5 מהם אנשי המשטרה הפלסטינית) ונפצעו למעלה מ־100.
ב-30 בספטמבר הוכרזה בשטחים שביתה כללית, כמו כן נטען כי נהרג הנער מוחמד א-דורה ליד נצרים, באירוע שהלהיט את הרוחות (לאחר מכן הוברר שהוא לא נורה מאש צה"ל[דרוש מקור]). במקביל נערכו הפגנות ביישובים הערביים בישראל, בהן נזרקו אבנים ונחסמו כבישים לזמנים קצרים. בעקבות האירועים החליטה ועדת המעקב של ערביי ישראל על הכרזת שביתה כללית למחרת.
המאורעות
- ערך מורחב – כרונולוגיה של אירועי אוקטובר 2000
- הערה: חלק זה מסתמך על מסקנות ועדות אור.[14] לגבי כמעט כל המאורעות המתוארים כאן יש השגות של הצדדים המעורבים בהם.
גל ראשון (1 באוקטובר – 3 באוקטובר)
ככלל, האירועים בגל זה היו החריפים ביותר באירועי אוקטובר ולפי מערכת הביטחון הם מהווים את האירועים החמורים ביותר בתחומי מדינת ישראל מאז מלחמת העצמאות.
1 באוקטובר
ההפגנות שהיו בימים הקודמים הפכו ביום זה לאלימות, בין השאר בגלל הכרזת שביתה כללית על ידי ועדת המעקב. אף על פי שהאירועים התרחשו ביום זה בכל הארץ, הם התמקדו בעיקר בוואדי עארה, שם נהרגו שני אזרחים באום אל-פחם, כמו כן נהרג אזרח נוסף בג'ת.
2 באוקטובר
היום הקשה ביותר של האירועים, ניסיונות הרגעה שונים נכשלו. במהלך היום נהרגו 5 אזרחים: אחד באום אל-פחם, שניים באזור התעשייה תרדיון, אחד בנצרת, ואחד בצומת לוטם שבגוש שגב. כמו כן היה סגור ואדי עארה לתנועה במהלך כל היום.
3 באוקטובר
במהלך יום זה חלה ירידה מסוימת באלימות במרבית המקומות בעקבות פגישתו של אהוד ברק עם ועדת המעקב. עם זאת היו אירועים קשים בכפר מנדא ובכפר כנא שבכל אחד מהם נהרג אזרח אחד.
רגיעה יחסית (4 באוקטובר – 6 באוקטובר)
בעקבות הפגישה בין אהוד ברק לוועדת המעקב ביום ה־3 באוקטובר חלה רגיעה בתקופה זו, אולם לא השתרר שקט. המאורעות התחזקו שוב לאחר חטיפת החיילים בהר דב.
במהלך כל שלושת הימים הללו אירעה דעיכה של האירועים, למרות ההכרזה על יום הזעם הפלסטיני ב־6 באוקטובר.
גל שני (7 באוקטובר – 10 באוקטובר)
גל זה החל להתפתח בעקבות חטיפת החיילים שאירעה ב־7 באוקטובר. בניגוד לאירועים לפני כן הוא עירב באופן פעיל גם את המגזר היהודי.
7 באוקטובר
מרבית היום היה שקט יחסית אולם, לקראת הערב, בעקבות האירועים האחרים בגזרות האחרות התחילו האירועים לצבור תאוצה ובפעם הראשונה גם במגזר היהודי.
במהלך הלילה תושבים מג'סר א-זרקא זרקו אבנים לעבר כלי-רכב שנסעו בכביש החוף, ואחד הנוסעים נפגע מאבן, ותוך שעה מת. זה היה הפיגוע היחיד בתקופה זו ממנו יהודי נרצח. כלי רכב נוספים נפגעו מאבני הפורעים.[15]
8 באוקטובר
התנגשויות חריפות בין יהודים וערבים במהלך כל היום הזה, תוך פגיעה גם במשטרה. האירועים החמורים ביותר היו בגבול שבין נצרת לבין נצרת עלית ובמהלכם נהרגו שני אזרחים ערבים.
9 באוקטובר
האירועים התמקדו ביום זה במגזר היהודי אולם גם במגזר הערבי לא היה שקט, ניסיונות הרגעה במהלך יום זה לא הצליחו להביא לרגיעה.
10 באוקטובר
ביום זה חלה דעיכה מהירה של האירועים.
אמצעים ושיטות
- הערה: קטע זה מתייחס אך ורק לחלק האלים של האירועים, מרבית האירועים החלו בתור הפגנה שקטה יחסית ובמקביל להם היו הפגנות רבות נוספות שהתפזרו ללא אלימות.
משטרה
- כדורי גומי - במהלך אירועי אוקטובר עשתה המשטרה שימוש נרחב ביותר בכדורי גומי. מהירי נהרגו לפחות שני אנשים (חלק מהגופות לא נותחו כך שלא ניתן לקבוע בוודאות את סיבת המוות של חלק מההרוגים). השימוש בכדורי גומי ובעיקר בסוג של גלילוני גומי, נעשה לצרכים של פיזור הפגנות ובעיקר (אך לא רק) לצורך פגיעה בפעילים הראשיים. להערכת המשטרה כדורי הגומי עלולים להיות קטלניים בטווח של פחות מ־40 מטר ולכן הנוהל המשטרתי לפני האירועים קבע מרחק זה כטווח מינימלי. למידע נוסף, ראו הפסקה של השלכות ועדת אור.
- צלפים - בשלושה מקרים (באום אל-פחם ב־2 ובנצרת ב־2 וב־3) נעשה שימוש בצלפים:
- באום אל-פחם - ב־2 באוקטובר נעשה שימוש בצלפים בעקבות פגיעה בשוטר על ידי קלע, הירי בוצע לעבר הרגליים אולם הביא להרוג אחד ולפציעתם של רבים. כל ירי קיבל אישור מניצב אליק רון ובוצעה לפניו ולאחריו בדיקה של ההשפעה, אולם לא ניתנה התרעה למתפרעים על ביצוע הירי. בנוסף, הירי בוצע באש חיה ועל ידי שני אנשי ימ"מ לפחות.
- בנצרת ב־2 באוקטובר וב־3 בו נעשה שימוש בצלפים נגד זורקי אבנים. הצלפים התמקמו על גג ליד תחנת המשטרה.
- הוראות הפתיחה באש של הצלפים:
- סכנת חיים ממשית - ירי למרכז הגוף.
- בקבוק תבערה או קלע - ירי לכיוון הרגליים.
- למעט במקרה של סכנה מיידית חובה לקבל אישור מהמפקד הבכיר של המשטרה בשטח.
- גז מדמיע היה בשימוש נרחב למדי באירועים, בעיקר לקראת סופם. ברוב המקרים שימשו גז מדמיע וכדורי גומי ביחד לפיזור הפגנות. בעקבות הוראות הדרג המדיני להפחית את השימוש בכדורי גומי נעשה שימוש רב יותר בגז מדמיע.
- מכת"זים - מכונות אלו המשמשות להתזת מים (ואינן קטלניות) כמעט לא היו בשימוש למרות נוכחותן באזורים הסמוכים לאירועים, הסיבות לכך אינן ברורות. הפעם היחידה בה נעשה שימוש במכונה כזאת, הייתה בהפרות הסדר בטבריה ב־9 באוקטובר
- רמקולים - רק בחלק מהמקרים, נעשה בהם שימוש על ידי השוטרים על מנת לקרוא למתפרעים לשמור על הסדר, בעיקר במגזר היהודי. בחלק מהאירועים לא ניסתה המשטרה להשתמש בהם, בניגוד לפקודות, בטרם הפעלת אמצעים אלימים. במקרים אחרים, למרות השימוש בהם, לא נשמעו ההוראות על ידי כל הנוכחים.
- ירי באוויר - היה בשימוש פעמים לא מעטות במהלך אירועי אוקטובר, לפי הידוע לא גרם לנזקים בנפש אולם לפי ועדת אור היה ברובו מיותר.
- מסוק - היה בשימוש מספר פעמים במהלך האירועים על מנת לפקח עליהם ולהעביר את המפקדים הבכירים.
- ירי אש חיה - אירעו מספר מקרים של אש "רגילה" לעבר מתפרעים, במיוחד במקומות בהם אזלה התחמושת לפיזור הפגנות של השוטרים. כמו כן נעשה שימוש באש כזאת במטח האש שהיה בנצרת ב־9 באוקטובר.
- אלות - כמעט לא היו בשימוש במהלך האירועים בשל הטווחים הגדולים יחסית בין המפגינים לבין השוטרים.
מפגינים
- יידוי אבנים - כמעט בכל ההתפרעויות, הן היהודיות והן הערביות היו יידויי אבנים. היידויים היו הן על אזרחים והן על שוטרים, הן על בני אדם והן על כלי רכב. במהלך המהומות נעשה שימוש בשתי טכניקות להגברת העוצמה של האבנים:
- בקבוקי תבערה - בימים הראשונים של המהומות היה שימוש נרחב בבקבוקי תבערה שגרם לפגיעות רבות, ככל שהתקדמו המהומות כך קטן השימוש באמצעי זה. לעומת זאת מידת השימוש בבקבוקי תבערה במגזר היהודי איננה ברורה ויש עדויות סותרות על כך.
- צמיגים בוערים - נוסף על תפקידם "המסורתי" כאמצעי לחסימת צמתים (שהיה נפוץ הן במגזר הערבי והן במגזר היהודי), נעשה בהם פעמיים (במגזר הערבי) שימוש כנשק קינטי.
- ברזלים, גולות, מוטות וכדומה שימשו לתקיפת שוטרים במספר מקרים, הן על ידי יהודים והן על ידי ערבים.
- סלעים - בדרך כלל שימשו לחסימת צירים (בשני המגזרים) אולם ב־1 באוקטובר שימשו לתקיפת שוטרים באום אל-פחם על ידי גלגולם.
- הצתות:
- כיוון שמרבית יערות ארץ ישראל ניטעו על ידי קק"ל, נוטים הערבים להתייחס אליהן כאל סממן כוח יהודי. במהלך האירועים אירעו עשרות הצתות ואף על פי שהמציתים לא נתפסו סביר להניח שההצתות היו על רקע לאומני, בדומה להצתות רבות לפני ואחרי האירועים.
- בנוסף על הצתות היערות הוצתו חנויות רבות, גם על ידי יהודים וגם על ידי ערבים.
- בדיקת תעודות זהות - במספר אירועים נעשתה בדיקה של תעודות הזהות של הנוסעים בכביש והנוסעים היהודיים הותקפו.
- אש חיה - כמעט ולא נעשה שימוש באמצעי זה. היו שני מקרים (שניהם במגזר הערבי) שהחמור ביניהם היה פציעתו של שוטר ב־2 באוקטובר בנצרת.
ככלל האמצעים שימשו באופן שווה לרוב גם את היהודים וגם את הערבים אולם מכיוון שההתפרעויות היו קטנות יותר במגזר היהודי, גם השימוש בהם היה קטן יותר.
הרוגים
הרוג יהודי:
| שם | מקום ונסיבות | תאריך |
| בכור ג'אן | בנסיעה מחיפה לביתו בראשון לציון על כביש החוף, כתוצאה מזריקת אבנים מגשר שנזרקו על ידי צעירים מג'סר אל זרקא, אשר פגעו בחזהו והביאו לאובדן הכרתו.[16][17] | מוצאי שבת 7 באוקטובר[18] |
הרוגים ערבים:
| שם | מקום ונסיבות | תאריך |
| ראמי גרה | נפגע מכדור גומי; נורה בתחנת הדלק בג'ת | 1 באוקטובר |
| אחמד אבראהים ג'בּארין | נפגע מכדור גומי בעינו באום אל-פחם | 1 באוקטובר (מת מאוחר יותר) |
| מוחמד אחמד ג'בּארין | נהרג באום אל-פחם מכדור חי שחדר לבטנו דרך עכוזו | 1 באוקטובר (מת באותו היום) |
| מוסלח חוסין אבּו ג'ראד | נהרג באום אל-פחם מפגיעת צלפים שפגעו באיברים שונים בגופו | 2 באוקטובר |
| אסיל חסן עאסלה | הנסיבות המדויקות שהובילו לירי, וזהות השוטר היורה, לא הובררו עד תום עקב עדויות סותרות וסירוב אחד השוטרים לבדיקת פוליגרף. אסיל ככל הנראה נורה על ידי שוטרים במהלך מרדף שלהם אחריו בנסיבות לא ברורות שכן על פי ועדת אור, הצעיר לא השתתף בעימותים ולכן לא הייתה הצדקה לשימוש באש חיה בצומת לוטם. | 2 באוקטובר |
| עלאא ח'אלד נסאר | נורה כנראה על ידי שוטרים במהלך המהומות צומת לוטם | 2 באוקטובר |
| וליד אבּו סאלח | נורה בבטנו במהלך ההתפרעות ליד מפעל פטרוס | 2 באוקטובר |
| עימאד גנאים | נורה בראשו במהלך ההתפרעות ליד מפעל פטרוס | 2 באוקטובר |
| איאד לואבּנה | נורה על ידי שוטרי יס"מ כשניסה לבעוט בטיל גז לאחר שהשתתף ביידוי אבנים בעירו | 2 באוקטובר |
| מוחמד ח'מאיסי | נפצע ברגלו (כנראה על ידי דקירה) במהומות שהיו בצומת בית רימון, ומת מאוחר יותר מפצעיו. על נסיבות פציעתו ועל האחראי לה יש מחלוקת | 3 באוקטובר |
| ראמז בושנאק | נפצע בראשו מקליע משטרתי במהלך הסתערות של שוטרים בכפרו. על פי ועדת אור בושנאק לא היווה סכנה לשוטרים ולא הייתה הצדקה לשימוש באש חיה | 3 באוקטובר |
| עומר עכאווי | נורה, כנראה על ידי שוטרים במהלך המהומות בגבול המזרחי של עירו | 8 באוקטובר |
| ויסאם יזבכּ | נורה בראשו על ידי השוטרים במטח האש שהיה בנצרת | 8 באוקטובר |
השפעות
חלק ניכר מההשפעות של אירועי אוקטובר, במיוחד אלו החורגות מגבולות ישראל איננו ניתן להפרדה מעשית מההשפעות של האינתיפאדה השנייה ולכן מופיע בערך עליה.
השפעות מיידיות
גם בשבועות ובחודשים שלאחר ה־10 באוקטובר המשיכו אירועים דומים (גם אם פחות חמורים) להתרחש במגזר הערבי.
התגובה של הציבור היהודי במהלך המהומות, הייתה דומה לזו של אהוד ברק בראיון שנתן לרדיו ב־2 באוקטובר, על ההשפעה של האירועים:
"אנחנו לא נוכל, ולא מתכוונים לקבל, לא סגירה של צירים ולא הפרעות לאורח החיים התקין על ידי אזרחי ישראל בתוך המדינה. אני אתמול, בדיון שנמשך עד אחרי חצות בביתי, 1.10 בערב, הנחיתי את השר לביטחון פנים ואת משטרת ישראל, שאגב מגיעות להן מחמאות גדולות מאוד על השליטה העצמית שהם גילו אתמול במהלך ההפגנות, אבל אמרתי להם, יש לכם אור ירוק לכל פעולה שתידרש כדי להביא לשלטון החוק ולשמירה על הסדר הציבורי ואבטחת חופש תנועה לאזרחי המדינה בכל מקום במדינה."
לאחר האירועים נפלה ממשלת ברק, אמנם לא כתוצאה ישירה מהאירועים אולם הימנעותם של ערביי ישראל להצביע עבור אהוד ברק בבחירות שנערכו בתחילת 2001 מיוחסת לאי שביעות רצונם מתפקודו במהלך האירועים.
כמו כן נערכו בפעם הראשונה דוחות של מחלקת המדינה של ארצות הברית, של האו"ם ושל ארגוני זכויות אדם בינלאומיים אודות מצבם של ערביי ישראל.
ההשפעה על הציבור הערבי
- הקריאות הבאות להפגנות של המגזר הערבי, כדוגמת אירועי יום האדמה 2001 כללו גם קריאות לריסון של ההפגנות על מנת למנוע התדרדרות לאלימות.
- האירועים וכן תגובות (כולל האלימות) הציבור היהודי אליהם, גרמו להסתגרות מסיבית של ערביי ישראל בתוך עצמם. בתקופת הזמן המיידית האינטראקציה עם היהודים ירדה בצורה דרמטית ומאז ניכרת התאוששות אולם גם שמונה עשרה שנים לאחר האירועים המצב לא חזר לקדמותו.
- הירידה במעורבות עם יהודי ישראל יחד עם הניתוק היחסי מערביי השטחים בעקבות פריצת האינתיפאדה גרמו לגידול משמעותי בכלכלה הפנימית (מסחר, שירותים וכו') של ערביי ישראל תוך התפתחות של מרכזים מסחריים בתוך היישובים (עם זאת, מדובר בחלק מתופעה כללית בישראל בתקופה הזאת).
- המשטרה מואשמת בכל התוצאות של האירועים ואילו ההרוגים והמפגינים מוצגים כולם כגיבורים. עם זאת, ניכרת ירידה בתמיכה באלימות בקרב ערביי ישראל.[19][20]
- התחזקות הקשר בין מנהיגי ערביי ישראל לבין מדינות ערב.
- התגברות הנכונות לפנות לארגונים בינלאומיים בשל בעיותיהם.
- אירועי אוקטובר מצוינים כל שנה בדומה ליום האדמה רק בהיקף קטן יותר.[21]
יחסי יהודים-ערבים בעקבות המאורעות
האירועים האלימים גרמו לעלייה בחוסר אמון של הציבור היהודי במדינת ישראל כלפי המיעוט הערבי. בסקר שערכה מינה צמח זמן קצר לאחר המהומות, הגדירו 74 אחוז מהנשאלים היהודים את התנהגות ערביי ישראל כ"בגידה במדינה".[22]
דברי ראש עיריית נצרת עלית, מנחם אריאב, ב"כל העמק והגליל" ב־6 באוקטובר:
"בתום תפילת היום השני של ראש השנה החלו האירועים הקשים באזורנו … במהלך החג תושבי נצרת עילית היו עדים לסגירת כבישים, הפרות סדר והתפרעויות שקרו בסביבתנו, אך לא השפיעו על מהלך החיים התקינים בנצרת עילית, וזאת למרות ההגבלות שהיו לתושבינו לנוע בחופשיות באזור ובארצנו. עיריית נצרת עילית פעלה ועשתה כל מאמץ לשמור על איפוק ושקט ככל שניתן, אך מחד, ההפגנות האלימות של תושבי עין מאהל שיידו אבנים ואיימו בסגירת הצומת, ומאידך, התפרחחותם של נוער ערבי מכפרים שכנים שפגעו בתושבים, בבתים, ברכוש בהר יונה, מוכיחים שאין זה הדו-קיום והשכנות לה ייחלנו. אנו דוחים התנהגות זו מכל וכל. גם אנו יכולנו להגיב!! … נצרת עילית תפעיל את כל האמצעים הדרושים על מנת להעניק לתושביה את האמצעים והביטחון הדרושים, כל ההסתות נגדנו וההתפרעויות רק חיזקו וחישלו אותנו ... אנו שוב מודים לתושבי נצרת עילית על האיפוק שגילו לנוכח ההתפתחויות החמורות באזורנו, אנו נמשיך לבנות את העיר, להתפתח, לקלוט עליה...".
דברים אלו משקפים את התגובות של רבים מהיהודים בתקופה של האירועים עצמם.
תגובות נוספות ומאוחרות יותר:
- הפסקת תנועת קניות של יהודים בערים ערביות (בעיקר נצרת) ושל ערבים בערים יהודיות (עפולה, חיפה, נתניה ועוד).[23]
- דלדול משמעותי מאוד בכמות הפעילויות לדו קיום, מרבית הארגונים העוסקים בעניין צמצמו פעילות וחלקם אף נסגרו.[24][25]
- התגברות משמעותית של קריאות של אישי ציבור יהודיים לגירושם של הערבים או חיובם בשבועת נאמנות למדינה.
- הדרה של ערביי ישראל מכל ההתרחשויות הפוליטיות וזאת בניגוד למגמה (המהוססת) של שילובם בעשור שקדם לאירועים.
- פיטורים של עובדים ערביים ממקומות עבודה יהודיים.
- תמיכה בפעולות המשטרה ואף במקרים מסוימים הצהרות שלא היו תוקפניות מדי.
- התחזקות של האמון בטענות הקיפוח של ערביי ישראל.
- ירידה דרסטית במעבר של יהודים בוואדי עארה[26] כתוצאה מחוסר רצון למגע עם ערביי ישראל (הירידה נגמרה רק עם פתיחת מחלף עירון של כביש 6).
לטענת עדאלה, ביחסה של המשטרה כלפי ערביי ישראל לא חל שינוי כלשהו. בשנים 2001–2009 נהרגו עוד 30 ערבים אזרחי ישראל בהתנגשויות עם המשטרה, ושום חקירה מיוחדת לא נפתחה בעקבות מקרים אלו.[27]
ההתייחסות הממשלתית
- על ההתייחסות בימי האירועים, ראו כרונולוגיה של אירועי אוקטובר 2000.
לאחר האירועים אירעו שתי התייחסות עיקריות של הממשלה להם:
- הקמת ועדת אור.
- הכרזה על תוכנית טיפוח של 4 מיליארד שקלים עבור המגזר הערבי בחמש השנים שלאחר מכן. התוכנית קוצצה משמעותית מאז.
ועדת אור
- ערך מורחב – ועדת אור
בעקבות המאורעות, ההרוגים והליכתו של אהוד ברק לבחירות אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה, החליטה הממשלה בראשותו להקים ועדת חקירה, בראשות השופט בדימוס תאודור אור, שתחקור את הסיבות לאירועי אוקטובר ואת תפקוד המשטרה באירועים.
הוועדה פרסמה דו"ח ובו ביקורת רבה על התנהגות המשטרה, הכוללת אזהרת מפקדים בכירים בה והמלצות להדיחם. בנוסף, הגישה הוועדה למשטרה המלצות לשנות את דרכי הטיפול שלה בהפגנות ולהצטייד באמצעים לפיזור הפגנות פחות קטלניים.
הדו"ח גם כלל ביקורת קשה על הדרג הפוליטי, בראשות אהוד ברק, השר לביטחון פנים, שלמה בן-עמי (שכללה המלצה שלא ישמש שנית בתפקיד השר לביטחון פנים), ומנהיגי הציבור הערבי (כגון עזמי בשארה ועבד אל-מאלכ דהאמשה).
לאחר ועדת אור
הממשלה הקימה (ב־14 בספטמבר 2003) ועדה ליישום ההמלצות המערכתיות (ההמלצות האישיות אושרו מיד) של ועדת אור בראשות יוסף לפיד, שר המשפטים.
המחלקה לחקירות שוטרים פתחה בחקירה לבירור כל הנסיבות של האירועים שהוזכרו בדו"ח ועדת אור אולם ב־18 בספטמבר 2005 נסגרו כל תיקי החקירה מבלי שהוגשו כתבי אישום כלשהם.[28]
בעצרת שנערכה בסכנין ביום השנה השמיני לאירועי אוקטובר 2000, הבטיחו משפחות ההרוגים הערבים וארגונים של ערביי ישראל כי יפעלו במדינות זרות להוצאת צווי מעצר נגד בעלי תפקידים ישראלים שכיהנו בזמן המאורעות.[29]
קישורים חיצוניים
- הדו"ח המלא של ועדת אור
- אירועי אוקטובר 2000, מט"ח
- יובל קרמניצר, מארש לכחולי המדים, העין השביעית
- קשר השתיקה במג"ב ובמשטרה בכל הקשור לאירועי אוקטובר 2000(הקישור אינו פעיל), דיון בוועדת הפנים של הכנסת
- לינא סאבא־חבש, מרדכי קרמניצר וליאת לבנון, תקציר ניתוח החלטת היועמ"ש בנוגע לאירועי אוקטובר 2000, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 19 ביולי 2008
- אפרים קארש, ערביי ישראל נגד ישראל באתר קיוונים
- מיקי ארליך, הגליל כמשל, מגזין "ארץ אחרת"
- ניר דבורי, הווידאופדיה: מהומות אוקטובר, באתר מאקו, 1 במרץ 2009
- לינא סאבא־חבש ומרדכי קרמניצר, אירועי אוקטובר 2000: האם כוּבד עקרון השוויון לפני החוק?, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2011
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 איל בן, אוקטובר האדום, באתר ynet, 25 באוגוסט 2003
- ^ ההפגנות היו ביפו, בלקיה (ליד מודיעין) ומאוחר יותר גם בלוד, בדרום בכסייפה, טרבין ואל-סנעה, ערערה ורהט ומאוחר יותר גם בתל שבע, וההפגנות בצפון היו באום אל-פחם, ג'ת, טמרה, אעבלין, עראבה וסמוך לה, מג'ד אל כרום, דייר אל-אסד, ג'דיידה ומכאר, כפר יאסיף, סמוך לסחנין, כפר מנדא, אבו סנאן, פורדיס (סמוך לזכרון יעקב), ערערה, עארה, כפר קרע, בקה אל-גרבייה, נצרת כפר כנא, טורעאן, משהד וריינה, עין מאהל, טירה, טייבה וחיפה ובימים הבאים נחף, בענה, כפר קאסם עילוט, דבוריה, יפיע, ובג'סר א זרקא (לפי הסדר הרשום בדו"ח ועדת אור). התפרעויות יהודים מנגד, היו ביקנעם באור עקיבא, נצרת עילית, טבריה, פסגת זאב, מגדל העמק, חדרה ועפולה, יבנה, רחובות, רמלה ונתניה, וכללה השלכת אבנים על מכוניות בהן נסעו ערבים, הצתת בתי עסק ערביים כולל השלכת בקבוקי תבערה, ופגיעה ברכוש ערבים.
- ^ כתבת גלובס "ברק: מתנצל על הריגת 13 הערבים הישראלים; המופתי של ירושלים: אסור להצביע", מיום 4 בפברואר 2001
- ^ כתבת וואלה "ברק: אני כואב את מותם של 13 ערביי ישראל במהומות" מיום 22 בינואר 2001
- ^ עשרות בנצרת קראו רוצח" לאהוד ברק בהפגנת הורים שכולים מאירועי אוקטובר, באתר הארץ
- ^ שחר אילן, לא מפסיקים להתנצל, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2006
- ^ יניר קוזין, ברק מתנצל על אירועי אוקטובר: "אין מקום להרג מפגינים מאש כוחות הביטחון", באתר מעריב אונליין, 23 ביולי 2019
- ^ טל בשן, 20 שנה אחרי אוסלו: יוסי ביילין מנתח את הפספוס הגדול, באתר מעריב, 2013
- ^ פרק 11: חברה מרובת שסעים, מגמות בחברה הישראלית, כרך ב', עמודים 1127–1129, אפרים יער וזאב שביט, 2003, האוניברסיטה הפתוחה
- ^ דו"ח ועדת אור, שער ראשון(הקישור אינו פעיל, 22.6.2021) סעיף 130 ואילך
- ^ עמוס הראל ואבי יששכרוף, המלחמה השביעית, עמ' 15 - 21
- ^ ועדת אור לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2003 - שער ראשון, סעיף 144 (ארכיון)(הקישור אינו פעיל, 22.6.2021)
- ^ כתבה על עדותו של רוה"מ ברק בוועדת אור (פסקה אחרונה)
- ^ השער השני בדו"ח הוועדה, מפת אתרי ההתנגשויות העקריים במחוז הצפוני(הקישור אינו פעיל, 22.6.2021)
- ^ אלי סניור וטלי רוזן, "אבא שלי נרצח בגלל הדרך שברק הולך בה", באתר ynet, 8 באוקטובר 2000
- ^ סרטון לזכרו של ג'אן בכור, באתר יוטיוב
- ^ ראו גל שני - 7 באוקטובר בערך המורחב כרונולוגיה של אירועי אוקטובר 2000
- ^ ישראלי נהרג מפגיעת אבן בכביש חיפה ת"א, באתר הארץ
- ^ יאיר אטינגר, לא מקצינים, פוחדים, באתר הארץ, 25 במאי 2004
- ^ עלון החדשות עדאלה, גיליון מספר 6, אוקטובר 2004, באתר עדאלה
- ^ ג'לאל בנא, אורי ניר, הארץ, אום אל פאחם: 11 שוטרים נפצעו קל, 30 צעירים נעצרו, באתר וואלה!, 1 באוקטובר 2001(הקישור אינו פעיל, 22.6.2021)
- ^ דן שיפטן, זהותם החדשה של הח"כים הערבים, תכלת 13, סתיו התשס"ג 2002
- ^ רון מיברג, ד. גבע היה אוהב את זה, באתר nrg, 17 בפברואר 2005
- ^ הקונפליקט מנצח, באתר של "רשת 13", 11 באפריל 2005 (במקור, מאתר "nana10")(הקישור אינו פעיל, 22.6.2021)
- ^ אורי ניר, זעזוע במעבדה, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2001
- ^ שרה כוכבי, חוזרים לואדי(הקישור אינו פעיל, 22.6.2021), באתר מועצה אזורית מנשה
- ^ מאמר מערכת, גזענות ממלכתית, באתר הארץ, 19 ביוני 2009
- ^ אפרת פורשר ואיתמר ענברי, לא יוגשו כתבי אישום על אירועי אוקטובר, באתר nrg, 18 בספטמבר 2005.
- ^ ג'קי חורי, 8 שנים לאירועי אוקטובר: ערביי ישראל דורשים ועדת חקירה בינלאומית, באתר הארץ, 4 באוקטובר 2008.
אירועי אוקטובר 200032215904Q2893596