ועדת אור

ועדת אור, או בשמה המלא, ועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000, היא כינויה של ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה לשם בירור אירועי אוקטובר 2000, גל אלימות לאומני ומעשי וונדליזם של ערביי ישראל שנעשו לשם הזדהות עם ערביי יהודה ושומרון לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה וכנגד אזרחי המדינה שומרי חוק. במסקנותיה מתחה הוועדה ביקורת קשה על שרים בממשלה, על קצינים במשטרת ישראל, ועל מנהיגים בציבור הערבי הישראלי. על מסקנות הוועדה נמתחה ביקורת, הן בקרב הממשלה והכנסת והן בהנהגת הציבור הערבי.

על הוועדה

בתחילה סירבה ממשלת ישראל להקים ועדה כלשהי לבירור האירועים. בעקבות לחץ של מנהיגי ערביי ישראל החליטה הממשלה על הקמת ועדת בירור ב-23 באוקטובר 2000. לאחר לחץ חזק של מנהיגי הציבור הערבי החליטה הממשלה להקים במקום ועדת הבירור ועדת חקירה ממלכתית שלה סמכויות נרחבות בהרבה.

ועדת החקירה הוקמה לבסוף ב־8 בנובמבר 2000‏ וחבריה שמונו על ידי אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון, היו השופטים תיאודור אור (יו"ר), האשם חטיב (שהחליף את סהל ג'ארח שמונה בתחילה) וכן פרופ' שמעון שמיר.

במהלך הדיונים שימשו נציגי ארגון עדאלה כנציגים בפועל של ערביי ישראל, נכחו בכל הדיונים שהיו פתוחים לקהל (כלומר פרט לאלו שבהם נתנו עדות אנשי שב"כ) ואף גבו עדויות מחלק מהעדים הערביים במקום תחקירני הוועדה. לעומת זאת, דרישתם של נציגי הציבור הערבי לקבלת מעמד רשמי בוועדה (בדומה לוועדה שהוקמה בצפון אירלנד לאחר אירועי "יום ראשון העקוב מדם" בדרי ב־30 בינואר 1972) לא נענתה.

עבודת הוועדה התחלקה כמו ברוב ועדות החקירה לשלושה חלקים:

1. איסוף החומר.
2. דיונים ועדויות של עדים.
3. סבב נוסף של חקירות ועדויות עם עורכי הדין של המוזהרים לאחר משלוח מכתבי אזהרה ב־27 בפברואר 2002.

במהלך הדיונים (ב־23 במרץ 2003) הותקף גיא רייף על ידי אביו של וליד אבּו סאלח ובעקבות כך הופסקה עבודת הוועדה למשך שבועיים ולאחר מכן חודשו הדיונים עם קהל מועט בהרבה ועם מחיצה של זכוכית משוריינת בין העדים לבין הקהל.

במהלך דיוני הוועדה נפלה ממשלת ברק והוקמה ממשלת שרון הראשונה, אשר גילתה עוינות מסוימת לוועדה. עוזי לנדאו שכיהן כשר לביטחון פנים בתקופה זו קידם את משה ולדמן ואת בנצי סאו לדרגת תת-ניצב.

הוועדה הגישה את הדו"ח שלה שהכיל אלפי עמודי פרוטוקול ומאות רבות של עמודי סיכום ב־1 בספטמבר 2003.

דו"ח הוועדה

המוזהרים

בתחילת החקירה, ועדת אור הזהירה 14 אישים (להלן) במערכת הממשלתית והציבורית כמועמדים לאישומים שונים על פי תפקודם לפני, בזמן ואחרי האירועים הנידונים. בסופו של דבר הוועדה בחרה שלא להתייחס למספר אישים במסקנותיה הסופיות עקב היותם נבחרי ציבור או עקב סיבות אחרות, חלק מן האישים מצאה כאשמים ונתנה עליהם את המלצותיה וחלק זיכתה מאשמה על פי חקירתה.

אהוד ברק

אהוד ברק

ראש הממשלה אהוד ברק - הואשם על ידי הוועדה בסעיפים הבאים:

1. באי התייחסות מספקת לתהליכים שהתרחשו אצל ערביי ישראל לפני האירועים, באי קיום דיון בעניינם שנדרש שוב ושוב על ידי מערכת הביטחון. בסעיף זה נמצא אשם על ידי הוועדה.
2. בהוראה שניתנה ב־1 באוקטובר (ונסתרה למחרת) לפתוח כבישים ובמיוחד את ואדי עארה בכל מחיר. למרות קשיים שנבעו מאי תיעוד מלא של הישיבה שנערכה ב־1 באוקטובר זיכתה הוועדה את ברק מהאשמה זו וקבעה כי ההוראה הייתה להתאמץ לשמור את הכביש פתוח אולם לא בכל מחיר (כלומר, ניתן אור ירוק להפעלת אמצעים חמורים אולם לא להפעלת כוחות במצב לחימה מלא).
3. באי התייחסות מספקת לאירועי אוקטובר במהלך הימים הראשונים. ברק זוכה מהאשמה זו.
4. באי מתן הוראה למתן את תגובת המשטרה במהלך הימים הראשונים של האירועים ובאי מתן הנחיה לתחקר את פעולות המשטרה במהלך ימים אלו. הוועדה מצאה את אהוד ברק אשם בעניינים אלו.
5. בהתעלמות ביומיים הראשונים מהמלצת גורמי הביטחון להיפגש עם ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל. הוועדה הגיעה לבסוף למסקנה כי בהתחשב באירועים האחרים אין מוטלת אשמה על ברק בעניין זה.
6. באי תיעוד מסודר של ישיבות קריטיות. בדו"ח הסופי הגיע הוועדה למסקנה כי אין זה מאחריותו של ראש הממשלה לדאוג לכך.

מסקנתה הסופית של הוועדה הייתה כי למרות שינוי חוק הבחירות (ביטול הבחירה הישירה), הרי תפקיד ראש הממשלה הוא תפקיד נבחר ולכן אין מאחריותה של הוועדה לעסוק באפשרות בחירתו מחדש לתפקיד זה.

שלמה בן עמי

השר לביטחון פנים, פרופ' שלמה בן עמי - הואשם על ידי הוועדה בסעיפים הבאים:

1. באי פעולה מספקת לסגירת הפערים במוכנות כוח האדם והציוד של המשטרה לטיפול בהפרות סדר נרחבות. הוועדה מצאה אותו אחראי בעניין זה.
2. באי מניעת שימוש בכדורי גומי על ידי המשטרה ביומיים הראשונים של האירועים וכן באי דיון ממשי בעניין בתקופה שקדמה להם. הוועדה מצאה אותו אשם בנושא זה.
3. בהתעלמות מהצפי לאירועים ב-1 באוקטובר ובאי טיפול במוכנות המשטרה לקראת הצפוי בו. הוועדה מצאה אותו אחראי בעניין זה.
4. במתן הוראה לפתיחת ואדי עארה בכל מחיר. הוועדה מצאה שאין הוכחות לכך.
5. באי דרישת דיווח אמין ומלא מהמשטרה. הוועדה מצאה כי לא דרש דיווח שכזה.

עם זאת מצאה הוועדה כי השר השקיע מאמץ ממשי לשיפור היחסים עם ערביי ישראל לפני האירועים וניסה להגדיל את מעורבותה של המשטרה בנושא. הוועדה גם ציינה את העובדה שבמהלך התקופה שממש לפני האירועים השקיע בן עמי את מירב מאמציו בתפקידו כשר חוץ.

המלצת הוועדה הייתה למנוע מבן עמי לשמש שנית בתפקיד השר לביטחון פנים.

תגובת בן עמי להאשמות הוועדה הייתה כי הן לא נובעות מהמסקנות שלה והוא כבר נענש פוליטית על מעשיו.

ראאד סלאח

שייח ראאד סלאח - ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. הואשם על ידי הוועדה בדברים הבאים:

1. בעידוד התעמתות עם השלטון תוך שימוש באלימות על מנת להשיג את מטרות המגזר הערבי.
2. בהאשמות כלפי ישראל כאילו יש כוונה להרוס את מסגדי הר הבית, בקריאה לציבור הערבי להגן בגופו על אל אקצא.
3. בשלילת הלגיטימיות של ישראל.
4. בהאשמת ישראל באחריות לטבח בהר הבית וכן בפריצת אירועי אוקטובר.
5. בשיבוח של האירועים האלימים.
6. בליבוי של האש במגזר הערבי.

בכל הסעיפים נמצא אשם על ידי הוועדה אולם בשל העובדה שלא היה בעל תפקיד רשמי לאחר שפרש מראשות עירית אום אל-פחם, לא ניתנו המלצות לגביו.

עזמי בשארה

ח"כ עזמי בשארה - הואשם על ידי הוועדה בהבעת תמיכה באסירים הביטחוניים, בשימוש בביטוי "אינתיפאדה עממית", בעידוד החזבאללה ובעיקר בעידוד האלימות באירועי אוקטובר ולפניהם, וכל זאת בסיוע מפלגתו בל"ד.

בשל העובדה שתפקידו הוא נבחר ציבור ובשל האישור של מועמדתו לכנסת זמן קצר לפני הגשת הדו"ח, הוועדה לא המליצה על נקיטת צעדים כלשהם נגדו אף על פי שהיא מצאה את ההאשמות נכונות.

עבד אל-מאלכ דהאמשה

ח"כ עבד אל-מאלכ דהאמשה - הואשם על ידי הוועדה כי עודד בניית בתים בלתי חוקיים, קרא לאלימות כלפי כוחות הביטחון עד כדי הקרבת קורבנות בנפש על מנת למנוע הפקעת אדמות, הריסת בתים ופגיעה במסגדים, הציג את אירועי אוקטובר כחלק מהאינתיפאדה השנייה וכמלחמה כוללת נגד ישראל, עודד את האסירים הביטחוניים וככלל שלהב את הרוחות בקרב ערביי ישראל.

בשל העובדה שתפקידו הוא נבחר ציבור הוועדה לא המליצה על נקיטת צעדים כלשהם נגדו אף כי הטענות נגדו נמצאו נכונות על ידה.

יהודה וילק

מפכ"ל המשטרה, רב ניצב יהודה וילק - הואשם על ידי הוועדה כי:

1. לא דאג לציוד מתאים לטיפול בהפרות סדר ואף עודד את השימוש בכדורי גומי בשל סיבות תקציביות, אף על פי שלא דאג לבדיקתם והיה מודע לבעייתיות שלהם. בעניין זה נמצא אחראי.
2. לא ויסת כראוי את הציוד הנ"ל שהיה קיים. בנושא זה זוכה מההאשמה.
3. לא קיים אימונים מספיקים בנושאי הפרות סדר. בעניין זה נמצא אשם על ידי הוועדה.
4. התעלם מהנתונים לגבי המאורעות הצפויים ב-1 באוקטובר, לא העלה את רמת הכוננות ולא תיגבר את כוחות המשטרה. בסעיף זה נמצא אשם על ידי הוועדה.
5. לא ויסת וגייס כוחות לקראת ההחמרה הצפויה ב-2 באוקטובר. בעניין זה החליטה הוועדה כי פעל כשורה.
6. הפר הוראה של הדרג המדיני להפסקת השימוש בכדורי גומי בתחומי מדינת ישראל. בעניין זה יצא זכאי.
7. התעלם מהמסקנות של אירועי אום אל-פחם בשנת 1998, בנוסף על הכתוב בסעיפים הקודמים מדובר ביכולת השליטה על כוחות המשטרה. בעניין זה נמצא אחראי.
8. נתן הוראה לפתוח את ואדי עארה בכל האמצעים ב־2 באוקטובר. בעניין זה נמצא שאיננו אחראי וגם אילו ניתנה הוראה כזו היא ניתנה על ידי הממשלה.
9. לא תרם להרגעת השטח בתחילת המהומות על ידי מתן הוראות מרסנות לשוטרים. בעניין זה מצאה אותו הוועדה אחראי.
10. לא אימת ביצוע תחקירים וכתיבת דו"חות פעולה על פעילות השוטרים. בתחילה אמנם נתן הוראה לבצע תחקירים, אולם לא הקפיד על יישומה ואף ביטל אותה ב־23 באוקטובר (לאחר הקמת ועדת הבירור), כמו כן התעלם מהאפשרות לבצע תחקירים במקביל לחקירת המחלקה לחקירות שוטרים ובכך גרם למניעתם של תחקירים רבים. בנושאים אלו נמצא אשם על ידי הוועדה.
11. העלים את ירי הצלפים מידיעת הממשלה אף על פי שידע עליו לאחר מעשה, לא דאג להסקת מסקנות מן השימוש בהם וכן הביע הסכמה בדיעבד לשימוש זה. בעניין זה נמצא אחראי.

בסה"כ מצאה הוועדה את וילק כנכשל כישלון מקצועי מהותי וכן כמפר חובת אמון כלפי הדרג המדיני. ההמלצה הייתה למנוע ממנו למלא תפקידים בתחום ביטחון הפנים.

אלכסנדר (אליק) רון

ניצב אלכסנדר (אליק) רון היה מפקד המחוז הצפוני של המשטרה בעת האירועים. הואשם על ידי הוועדה בסעיפים הבאים:

1. התדרדרות היחסים בינו לבין המגזר הערבי במחוז, עד כדי נתק שהחמיר את האירועים. ההתדרדרות באה במיוחד בעקבות דבריו בעקבות האירועים האלימים במגזר הערבי. בסעיף זה נמצא אשם על ידי הוועדה.
2. הימנעות מהכנת תוכנית מגירה לאירועים מהסוג של אירועי אוקטובר. בסעיף זה נמצא אשם.
3. אי יישום לקחי האירועים באום אל-פחם (אותם סעיפים כמו יהודה וילק). בסעיף זה נמצא אחראי.
4. אי הכנה של המחוז הצפוני לקראת ה-1 באוקטובר, אמנם אליק רון הצליח למנוע העברת כוחות למחוז ירושלים אולם לא ביצע פעולות מעבר לכך. בסעיף זה נמצא אחראי על ידי הוועדה.
5. אי קיום שליטה מספקת על הכוחות בשטח ועל האירועים, בעיה שהחמירה עקב אי הפעלת חפ"ק. בעניין זה נמצא אשם.
6. אי תגובה מספקת להרוגים בימים הראשונים של האירועים, כולל אי בירור של נסיבות מותם. על פי הוועדה אשמה זו הוכחה.
7. אי הזרמת כוחות מספיקים לגזרת משגב ב-2 באוקטובר. בעניין זה זוכה על ידי הוועדה.
8. מתן הוראה לירי צלפים מיותר (הן באום אל-פחם והן בנצרת) וכן בביצוע פעולות נוספות שהחמירו את האפקט של פעולה זו. פרט להגדרה הטכנית של גודל הכדורים, נמצא אשם על ידי הוועדה.
9. אי דיווח על ירי הצלפים למפקדו ולדרג המדיני. בעניין זה זוכה על ידי הוועדה.
10. שימוש באמצעים חריפים, בעיקר כדורי גומי, אף על פי שניתן היה להשתמש באמצעים חריפים פחות ופיקוח מספיק על הפעלתם. בעניין זה נמצא אשם על ידי הוועדה.
11. אי ביצוע תחקירים במחוזו ואי תיעוד של האירועים על ידי השוטרים. בעניין זה נמצא אחראי.

מסקנתה של הוועדה הייתה כי אליק רון נכשל בתפקידו ואי לכך המליצה על כך שלא ימלא יותר תפקידים בתחום ביטחון הפנים.

משה ולדמן

ניצב משנה משה ולדמן היה מפקד מרחב העמקים בעת האירועים. הוא הואשם על ידי הוועדה על כך ש:

1. היה אחראי לירי הצלפים בנצרת ב-2 באוקטובר בלא שהייתה הצדקה לכך מכיוון שמדובר היה על פיזור הפרות סדר. בעניין זה נמצא אשם.
2. לא תיעד את ירי הצלפים. בעניין זה נמצא אשם.
3. לא דיווח על ירי הצלפים. בעניין זה זוכה אחרי שהתברר כי דיווח לאליק רון שהיה מפקדו.
4. לא פיקח על ירי כדורי הגומי וככלל לא דאג לשימוש באמצעים חמורים פחות. בעניין זה נמצא אחראי.
5. נתן פקודה למטח האש בנצרת ב-8 באוקטובר בו נהרג כנראה עומר עכּאווי. בעניין זה נמצא אחראי.
6. פיקח וליווה את החקירה בנושא מטח האש באופן אישי למרות ניגוד האינטרסים האישי שלו. בעניין זה נמצא אשם.
7. לא ערך תחקירים ולא וידא כתיבת דו"חות פעולה על ידי השוטרים. בעניין זה נמצא אחראי.

בסה"כ מצאה הוועדה את ולדמן אחראי לכשל תפקודי חמור ואף לחריגה אתית קשה בנושא התחקירים. אי לכך המליצה הוועדה, למרות קידומו של ולדמן במהלך דיוניה, לשחרורו מהמשטרה.

בנצי סאו

ניצב משנה בנצי סאו היה מפקד מג"ב צפון בעת האירועים. הוא הואשם על ידי הוועדה על כך ש:

1. ניהל קרב ארוך ומתמשך באום אל-פחם ב-1 באוקטובר, בניגוד למדיניות המשטרה. בעניין זה נמצא אשם באופן כללי אולם לא בפעולות ספציפיות (חלק מאירועי "הבית האדום").
2. פקד לתפוס את "הבית האדום" באום אל-פחם, פעולה שהייתה בעלת תוצאות קטלניות. בעניין זה נמצא אשם ברמה הפיקודית אבל לא בפעולות הישירות שגרמו למותם של שני אזרחים.
3. היה אחראי לירי הצלפים באום אל-פחם (ההאשמה זהה לזו של אליק רון). בעניין זה נמצא אחראי בדומה לאליק רון אולם ברמה פחותה מכיוון שלא הוא נתן את ההוראה.

בסה"כ מצאה הוועדה את סאו אחראי לכשל תפקודי מהותי, כתוצאה מכך המליצה, למרות קידומו של סאו במהלך דיוניה, למנוע את קידומו במשטרה למשך ארבע השנים מפרסום הדו"ח.

ירון מאיר

סגן ניצב ירון מאיר היה מפקד גזרת משגב בעת האירועים. הוא הואשם על ידי הוועדה באחריות לתוצאות האירוע באזור התעשייה תרדיון בו נהרגו שני אזרחים, משום שלא דאג לכוח משטרתי מספיק במקום, למרות ההוראות שחייבו זאת. הוועדה מצאה כי אינו אחראי אישית למחדל ולכן לא נתנה המלצות כנגדו.

שמואל מרמלשטיין

סגן ניצב שמואל מרמלשטיין היה המפקד בפועל של תחנת עפולה ב-3 באוקטובר. הואשם על ידי הוועדה בסעיפים הבאים בנושא ירי הצלפים שהיה בעיר באותו יום:

1. במתן אישור לשימוש בצלפים ללא סמכות. בסעיף זה זוכה לאחר שהתברר כי הוראות המשטרה מאפשרות זאת.
2. בנתינת אישור ירי מראש וללא פיקוח. בסעיף זה זוכה לאחר שהתברר כי הצלפים הפרו את הוראותיו.
3. בנתינת אישור ירי במצב ללא סכנת חיים. בסעיף זה נמצא אשם.
4. באי קבלת דיווח מסודר על הירי. בסעיף זה נמצא אשם.

ככלל, נמצא מרמלשטיין אשם בכשל תפקודי באירוע זה אולם מכיוון שבאירועים אחרים במהלך המהומות תיפקד כראוי המליצה הוועדה על עיכוב קידומו במשך שנה אחת.

גיא רייף

רב פקד גיא רייף היה מפקד תחנת משגב בפועל בעת אירועי אוקטובר. הוא הואשם על ידי הוועדה בסעיפים הבאים:

1. ביצירת האירוע בצומת מסלחית ב-1 באוקטובר שבו ירה באוויר, בכך שנכנס לעימות ללא גיבוי משמעותי. באירוע זה נמצא אשם.
2. בירי באוויר לא מוצדק בצומת לוטם ב-2 באוקטובר, בעקבות עימות בין שוטרים ומתפרעים במקום וזאת מבלי לדווח למפקדיו על האירוע. באירוע זה נמצא אשם.
3. בהחמרה משמעותי של המצב בצומת פטרוס (ליד אזור התעשייה תרדיון) ב-2 באוקטובר על ידי הגעה למקום בליווי שוטר אחד בלבד, באירוע זה נהרגו שני אזרחים כתוצאה מהירי שלו. באירוע זה נמצא אשם.
4. בביצוע של ירי אש חיה באוויר בכפר מנדא ב-3 באוקטובר בעת ניסיונות הידברות עם ההנהגה המקומית. באירוע זה נמצא אשם.

מסקנת הוועדה הייתה שרייף נהג להגיע ללא גיבוי לאירועים שונים, דבר שהצביע על חוסר שיקול דעת וגרם ליצירת סיכון משמעותי (שאף התממש). מסקנת הוועדה כי אין הוא ראוי להיות קצין משטרה ויש לשחררו ממנה.

במהלך דיוני ועדת אור התגלה כי גיא רייף ירה על תחנת המשטרה משגב שהייתה בפיקודו והוא הושעה מהמשטרה. לאחר סיום הדיונים, הודח מהמשטרה תוך שהוא מאשים את הוועדה ואת המשטרה בכך שזרקו אותו לכלבים.

למרות העדויות החמורות נגד רייף הוא לא הועמד לדין בסופו של דבר.

נ"י

רס"ר נ"י היה מפקד צוות ימ"מ שהיה בנצרת ב-2 באוקטובר. במסגרת תפקידו זה הואשם בשני אירועים:

1. ירי מיותר לעבר זורק בקבוק תבערה. עניין זה לא הוכח.
2. בהימנעות מזיהוי כוח חסימה ככוח משטרתי, דבר שהביא לירי על מכונית אזרחית ולפציעת הזוג שישב בה. בעניין זה נמצא אחראי.

הוועדה קבעה כי פעל לא כשורה אולם בשל שחרורו מהמשטרה לא המליצה דבר בעניינו.

מורשד ראשד

ראשד מורשד היה שוטר משמר הגבול במהלך האירועים והוא הואשם בירי של כדורי גומי מטווח קצר מהמותר ביאנוח ג'ת ב-1 באוקטובר שגרם למותו של אזרח. בשל שיחרורו לא המליצה הוועדה לנקוט באמצעים משמעתיים נגדו אבל כן המליצה לפתוח נגדו בחקירה פלילית.

המסקנות

כללי

מדו"ח הוועדה:

"ניתן לסכם ולומר: באירועי אוקטובר 2000 רעדה הארץ. המהומות שהתרחשו בחודש זה היו חסרות תקדים. האירועים היו חריגים ויוצאי דופן מכמה בחינות. נטלו בהם חלק אלפים, במקומות רבים בעת ובעונה אחת. עוצמת האלימות והתוקפנות שבאה לידי ביטוי באירועים הייתה גבוהה ביותר. נגד אזרחים ואנשי כוחות הביטחון נעשה שימוש באמצעי תקיפה מגוונים, אשר כללו יידוי בקבוקי תבערה, שימוש בגולות מתכת שיודו בקלע במהירות גבוהה, יידוי אבנים באמצעים שונים, גלגול צמיגים בוערים ובמקרים בודדים גם ירי של אש חיה. יהודים הותקפו בדרכים בשל היותם יהודים, ורכושם הושחת. במספר מקרים אך כפסע היה בינם לבין מוות מיד המון מתפרע, ואכן במקרה אחד נהרג אזרח יהודי עובר אורח. נעשו ניסיונות לעלות לעבר יישובים יהודיים ולאיים עליהם. צירי תנועה ראשיים נחסמו לפרקי זמן ממושכים, והתנועה ליישובים יהודיים שונים שובשה קשות, ולעיתים אף נותקה לפרקי זמן ארוכים. התוקפנות והאלימות אופיינו בנחישות רבה, נמשכו פרקי זמן ארוכים, והתמידו גם כאשר נעשו ניסיונות לבלמם תוך שימוש באמצעים שונים לפיזור המון."

פרטני

1. ירי כדורי גומי שימש כאמצעי שגרתי לפיזור הפגנות אף על פי שהוא היה אמור על פי פקודות המשטרה לשמש תחליף לירי אש חיה. הירי נעשה מטווחים קרובים מדי (פחות מ-40 מטר) ומבלי שהשוטרים עברו אימון משמעותי לפני כן בנושא וללא היכרות שלהם עם הבעיות הרבות שיש בשימוש בהם. בנוסף כל נושא כדורי הגומי ובמיוחד גלילוני הגומי לא נבדק במידה הראויה לפני שהוכנס לשימוש, והם היו פגומים בצורה מסוכנת, וכבר לא היו אמצעי אל-הרג.
2. ירי הצלפים בוצע בכל המקרים תוך עבירה על החוק ובניגוד להוראות המשטרה. ירי זה היה אחד המקרים הראשונים שבהם נעשה שימוש בצלפים לאירועים בתוך שטח מדינת ישראל ובכל המקרים הקודמים (אחד מהם היה בהתבצרותו של עוזי משולם) נעשה הירי לאחר שהאזרחים ירו קודם לכן. עם זאת נעשה שימוש בצלפים גם באירועי ה-29 בספטמבר בהר הבית ממש לפני הפגיעה בניצב יצחקי שהיה במקום. לגבי אום אל-פחם, הירי הוצדק כירי כלפי מתפרעים החמושים בקלע בלבד, הירי בוצע גם כלפי אחרים, ללא הודעה מראש ותוך ביצוע ירי מרובה מיותר. בנצרת ב-2 נעשה הירי באישור פורמלי של מפקד מרחב העמקים (נצ"מ משה ולדמן) אולם ללא פיקוח ממשי שלו. ב-3 נעשה שימוש בצלפים לעבר מתפרע לאחר שהצלפים שימשו קודם לכן כצופים, הפעלת הצלפים נעשתה ללא פיקוח ממשי של סגן ניצב שמואל מרמלשטיין שהיה מפקד תחנת נצרת ביום זה. הצלפים הוצבו ביום זה בעקבות מידע על רצונו של אחיו של איאד לואבּנה לנקום את מותו ופגיעה בנשק חם בשוטר ב-1 באוקטובר. הירי בוצע מבלי שהדבר דווח לדרג המדיני (ובתחילה גם למפכ"ל) או תועד במקומות הראויים (הוא תועד רק בתיעוד פנימי של מג"ב).
3. למרות הוראות קבע של המשטרה בנושא עריכת תחקירים, לא נערכו כאלו במידה הראויה. דבר זה אירע למרות הוראה של המפכ"ל לעריכתם שניתנה ב-4 באוקטובר ובוטלה לאחר מכן. למעשה יחידות המשטרה השונות ניצלו את העובדה כי יש לקבל את אישורה הרשמי של המחלקה לחקירות שוטרים על מנת לתחקר אירוע שיש בו חשד לאלימות של השוטרים על מנת להתחמק מביצוע ההוראה שלא נאכפה ברצינות. למידע נוסף, ראו פסקת ההשלכות של הוועדה.
4. למרות הוראת קבע של המשטרה, כמעט לא נרשמו דו"חות פעולה על ידי השוטרים, תוך טענות בלתי מוצדקות על חוסר זמן. חוסר הקיום של דו"חות אלו הקשה על פיקוד המשטרה להעריך את האירועים.
5. ועדת המעקב הייתה בעלת השפעה משמעותית אולם לא מוחלטת על האירועים והוראותיה במהלכם (שביתה כללית, יום אבל, חזרה לשגרה וכו') בוצעו ברובם. ועדת המעקב שיבחה שוב ושוב את המפגינים והאשימה את המשטרה בהתגרות בהם. עם זאת, חברי ועדת המעקב ברובם לא שימשו בעצמם כגורם מתסיס, הופתעו מרמת האלימות, ניסו בחלק מהמקרים לעצור את ההתפרעויות ואף נפגעו בעצמם עקב כך.
6. העובדה כי המדינה איננה נותנת במקומות רבים אפשרות לערבים לבנות בנייה חוקית גורמת להפרת החוק. כתוצאה מכך, כשהמדינה הורסת את הבתים הבלתי חוקיים היא מעוררת התמרמרות בשל מצב זה.
7. המסרים אותם העבירו מנהיגים של ערביי ישראל ובראשם שלושת המוזהרים מביניהם תרמו תרומה ממשית להתפתחות האירועים. גם התחזקותה של הפוליטיקה האיסלאמית לפני האירועים ודברי השבח שהשמיעו אנשיה לארגונים שהם עוינים לישראל תרמו לכך.
8. גם במגזר היהודי היו גילויים של הסתה כנגד הערבים אולם הם היו פחותים במידה משמעותית וכך גם תוצאותיהם.
9. האירועים הובנו על ידי מערכת הביטחון (תוך תמיכה הצהרתית של מנהיגי ערביי ישראל בכך) כחלק מהאינתיפדה השנייה. דבר זה גרם להחמרת התגובות של הממשלה.
10. במהלך האירועים החמורים שקדמו לאירועי אוקטובר, שיבחו מנהיגי הציבור הערבי את ההתנגשויות עם המשטרה שאירעו ולא פעלו לריסונן.
11. האירועים נגרמו גם בעקבות קיפוח ארוך ומתמשך של ערביי ישראל בו כשלו כל ממשלות ישראל.
12. הן המשטרה והן הדרג המדיני היו מודעים למצב הנפיץ לפני אירועי אוקטובר אולם לא נערכו כראוי לאירועים בסדר גודל שכזה.
13. בחלק מהמקרים לא דיווחה המשטרה על ביצוע פעולות שנעשו לדרג המדיני (למשל בנושא הפעלת הצלפים).
14. בחלק מהמקרים התעלמה המשטרה מהוראות מחייבות (למשל בנושא החזרה של שוטרים מחופשה לפני האירועים) של הדרג המדיני.
15. המשטרה עברה במקרים רבים (ובמיוחד בתחילת האירועים) לשימוש באמצעים חמורים כגון ירי כדורי גומי, ירי אש חיה ואף שימוש בצלפים, מבלי ששקלה להשתמש באמצעים פחות קטלניים.
16. האירועים החמירו בצורה ממשית את המצב ביחסי יהודים-ערבים והגבירו את החשדנות והעוינות בין שתי הקהילות.

ההמלצות

ההמלצות האישיות מופיעות בפסקת המוזהרים.

חקירות שיש לערוך

1. יש לחקור את כל האירועים בהם נהרגו אזרחים, על ידי המחלקה לחקירות שוטרים.
2. יש לחקור את כל מקרי ירי הצלפים.
3. יש לחקור את האירוע ביאנוח ג'ת בו נטען כי שוטרים הפעילו כוח כלפי אזרח, וכן את אירוע הירי כלפי מכונית אזרחית בנצרת.

כל החקירות הללו הסתיימו בלא כלום, ונסגרו סופית במהלך 2006.

לגבי המגזר הערבי

1. יש לטפל בדחיפות בקיפוח המגזר הערבי, כולל מעורבות אישית של ראש הממשלה.
2. יש לטפל בקיפוח המגזר הערבי בנושא הקרקע והבינוי.
3. יש לדאוג לפריסת שיטור קהילתי במגזר הערבי.
4. על המנהיגות הערבית להימנע ממסרים מסיתים ובשעת הפגנות למנוע את גלישתן להפרת חוק.
5. על המנהיגות הערבית להימנע מטשטוש הנאמנות למדינה וכן להימנע מזיהוי מוחלט עם ערביי השטחים.

לגבי המשרד לביטחון פנים

1. על השר לביטחון פנים לגלות מעורבות בהחלטות האסטרטגיות של המשטרה (אבל לא באופרטיביות) וכן לעקוב אחר ביצוע החלטות אלו, במיוחד במצבים חמורים.
2. תפקידו של המטה המבצעי של המשרד לביטחון פנים הוא לפקח על המשטרה ולסייע בעצה מקצועית לשר ולכן עליו להימנע משימוש באנשי משטרה פעילים.

לגבי המשטרה

1. יש להטמיע במשטרה גישה הרואה בערביי ישראל אזרחים שווי זכויות.
2. יש לקיים הידברות בין המשטרה ובין מנהיגות הציבור הערבי.
3. אין להימנע מאכיפת החוק במגזר הערבי שעתיד לסייע גם לו.
4. על המשטרה לארגן ולתאם את נושא הנהלים והפקודות, ולהימנע מפקודות כפולות וסותרות (כמו שהיו בנושא כדורי הגומי). כמו כן עליה להטמיע את הנהלים המעודכנים בכל השוטרים ולהשתמש בהם ובפקודות המגירה כאשר מתעוררים מצבים רלוונטיים.
5. על המשטרה לתעד את פעולותיה, לערוך תחקירים ולכתוב דו"חות פעולה.
6. יש לשקול מתן חיסיון לתחקירים של המשטרה בצורה דומה לתחקירים הנערכים בצה"ל.
7. על המשטרה להיערך בצורה טובה יותר לקראת הפרות סדר למרות המגבלות התקציביות.
8. יש להימנע בשימוש באמצעים לפיזור הפגנות ללא בדיקה מוקדמת.
9. יש להוציא את כדורי הגומי משימוש המשטרה בשל היותם חסרי שימוש למעשה לפי שאר ההמלצות.
10. יש לירות אש חיה וכן כדורי גומי רק בעת סכנת חיים; אין להשתמש בצלפים.
11. יש להכין פסיכולוגית את השוטרים שיטפלו בהפרות סדר.
12. חובה על המשטרה להשתמש תחילה באמצעים פחות חריפים ורק לאחר מכן לעבור לאמצעים העלולים להיות קטלניים.
13. יש להפסיק את השימוש בגלילוני גומי ולעבור לאמצעים אחרים לפיזור הפגנות; הוועדה לא המליצה על אמצעי מסוים, אלא לבחון את הנושא.
14. אין להשתמש באנשי ימ"מ לטיפול בהפרות סדר, משום שמומחיותם אינה קשורה לעניין, וצורת הפעלתם (פעולה עצמאית למחצה) איננה מתאימה לכך. אם בכל זאת יש צורך בכך, יש להכפיפם למפקד המקומי.
15. על המשטרה לבחון את התאמתם של השוטרים לטיפול בהפרות סדר ולגבש תורת פעולה בהתאם.

אחרות

1. חסימת צירים איננה מצב תקין ואין להשלים איתה, במקרה הצורך יש להפעיל אלימות על מנת לפתוח את הצירים לתנועה. עם זאת יש להעדיף, במידת האפשר, להשתמש בהידברות על מנת להימנע מפעולה כוחנית.
2. על המדינה לפעול לקירוב יהודים וערבים ולנקוט בכל האמצעים על מנת להביא למצב של דו קיום בשלום.

התגובות

• המשטרה: מרבית הליקויים שהתגלו בדו"ח תוקנו במהלך דיוני הוועדה, הוקמו צוותים לבדיקת הנושאים שלא טופלו.
• הממשלה: ראו על ועדת לפיד.
• משפחות ההרוגים: טענו שהוועדה התעלמה מכאבן ודרשו להעניש את האחראים.
• ראשי הציבור הערבי: טענו כי הדו"ח מאכזב ולא יתרום דבר ליחסים בין יהודים וערבים.
• שמאל: הוועדה תרמה לעידוד היחסים בין יהודים וערבים^{[דרוש מקור]}.
• ימין: הוועדה חקרה את הנושא הלא נכון, היה צורך לבדוק את הסיבה להזדהות של ערביי ישראל עם הפלסטינים.

ועדת לפיד

לאחר הגשת דו"ח ועדת אור החליטה ממשלת ישראל (ב־14 בספטמבר 2003) לקבל (למרות התנגדות של חלק מחברי הממשלה) מיידית את ההמלצות האישיות של הוועדה ולהקים ועדת שרים (בראשות טומי לפיד ובהשתתפות: אפי איתם, בני אלון, צחי הנגבי, ציפי לבני, גדעון עזרא ואברהם פורז). שתבדוק את הדרך ליישום שאר המסקנות. המלצות אלו מומשו ברובן המכריע עוד במהלך דיוניה של ועדת לפיד.

למרות חששות שהדיונים בוועדה זו נועדו "לקבור" את מסקנות ועדת אור, כפי שקרה עם ועדות חקירה קודמות (כמו ועדת שמגר לחקר הטבח במערת המכפלה שגם לאחר עשר שנים ועדת השרים טרם סיימה את עבודתה), הגיעה הוועדה למסקנות עד ה־31 במאי 2004 והן הפכו להחלטת ממשלה. במהלך הדיונים סירבו, כמעט לחלוטין, נציגי הציבור הערבי לשתף פעולה עם הוועדה וזאת מכיוון שלטענתם היא בלתי מאוזנת ונוטה לרעתם.

ככלל המלצות ועדת לפיד היו מעטות יחסית וברוב המקרים, ההחלטה שהתקבלה הייתה אחת מהשתיים:

1. קבלת החלטת ממשלה שהתקבלה כבר בתור מימוש ההמלצה של ועדת אור.
2. קבלת התהליך שהמשטרה ביצעה בזמן הגשת הדו"ח או לפני כן בתור מימוש המלצת ועדת אור.

מצב זה נבע מהעובדה שמרבית המלצות ועדת אור יושמו (לפחות על הנייר) עוד במהלך דיוניה.

נוסף על ההמלצות של ועדת אור התקבלו ההחלטות הבאות:

1. הקמת אגף אסטרטגי במשרד לביטחון פנים.
2. חלוקת עבודה בין השב"כ לבין המשטרה בנושא המודיעין על הפרות סדר במגזר הערבי.
3. הקמת מערך מודיעין ומחקר של המשטרה בנושא הפרות סדר.
4. הקמת פורום ציבורי מלווה למשטרה (לא הוקם).
5. הקמת ועדת שרים קבועה לענייני המגזר הערבי (במקום ועדה זמנית).
6. הקמת רשות לקידום מיעוטים.
7. ניסיון לשלב את הציבור הערבי בשירות אזרחי (למרות התנגדות ראשיו).
8. האצת הכנת תוכניות אב ליישובים הערביים.
9. יצירת שבוע "הכרת האחר" ויום הסובלנות לטיפוח ערכים של שיתוף פעולה יהודי-ערבי.

ההשלכות

1. עוד במהלך דיוני ועדת אור הוציאה המשטרה סדרת נהלים מחמירים יותר ויותר על השימוש בכדורי גומי, בין השאר נקבע דיווח מיידי על ירי גומי, ניסיון להשתמש בכדורי גומי ללא ליבת מתכת לפני השימוש בכדורים בעלי ליבה כזאת, הארכת המרחק המינימלי ל-50 מטר (במקום 40), דרישה לאישור מפקד מחוז לירי ועוד. משמעותן המעשית של ההוראות הללו הייתה הוצאתם משימוש מעשי במשטרה למעט במזרח ירושלים (וגם שם מדובר בכדורים ללא ליבת מתכת).
2. במהלך דיוני ועדת אור יצרה המשטרה תורת הפעלה ספציפית לאירועים של הפרת סדר שתואמת את מרבית ההמלצות בנושא.
3. כל ההחלטות האישיות בוצעו במהירות יחסית.
4. לאחר סיום הדיונים, נפתחה חקירת מח"ש בכל הנושאים עליהם המליצה הוועדה, חקירות אלו נסגרו ב־18 בספטמבר 2005 בעיקר עקב אי יכולת להשיג ראיות מספיקות
5. בכל הנושאים האחרים לא חלה התקדמות משמעותית בזמן שחלף מאז הוועדה וזאת עקב סיבות שונות ובעיקר חוסר תקציב.

גם לאחר ועדת אור אירעו התנגשויות אלימות בין המשטרה לבין ערביי ישראל. בין השנים 2001–2009 נהרגו עוד 30 ערבים אזרחי ישראל בהתנגשויות עם המשטרה.

קישורים חיצוניים

• הדו"ח המלא של ועדת אור
• דו"ח על ועדת לפיד שנועדה לבדוק את מסקנות ועדת אור
• לילך סונין, ‏הווידאופדיה: ועדת אור, באתר ‏מאקו‏‏, ‏10 במרץ 2009‏
• דיווח על דו"ח ועדת אור, ב-ynet
• דיווח על דו"ח ועדת אור, ב-NFC
• דבר המפכ"ל בעקבות פרסום מסקנות ועדת אור - 1/9/03, באתר המשטרה
• מצד אחד מיליון אזרחים ערבים, מצד שני מדינת ישראל ובאמצע ועדת אור, דיווח של הארץ על דיוני הוועדה
• האור בקצה הוועדה באתר הגדה השמאלית
• יישום המלצות דו"ח ועדת אור - בחינה משפטית (אורכב 13.02.2005 בארכיון Wayback Machine) של "עדאלה"
• משפט ופוליטיקה בפני ועדת אור, התגובה הרשמית של "עדאלה". הוכן כנראה חלקית עוד במהלך דיוני הוועדה ולכן יש מספר אי דיוקים קטנים בנוגע למסקנותיה.
• מעקב ועדת אור בעמותת "סיכוי"
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
  פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים יאיר אטינגר, ועדת המעקב משנה את עמדתה: דו"ח אור - "מסמך רשמי חשוב", באתר הארץ - התגובה השנייה של ועדת המעקב של ערביי ישראל
• קיבלנו אור בלי צדק מתוך "דרכי תקוה" - פורום לעיצוב לאומי אלטרנטיבי
• שאלות ותשובות בעיקר על הוועדה באתר הארץ
• רפאל ישראלי, האזעקה שנתביישה, מסקנות ועדת אור, נתיב, נובמבר 2003
• חיים משגב, בלבוש כמו-אובייקטיבי, בעקבות פרסום מסקנות ועדת אור, נתיב, נובמבר 2003
• הערבים בישראל – מניכור לחיסול: בואה של אנתפאדת אל-נכבה, פרק א', גיליון 124, נובמבר 2008
• דוד בוקעי, בואה של אנתפאדת אל-נכבה, פרק ב', נתיב, פברואר 2009
• לינא סאבא־חבש ומרדכי קרמניצר, עשור לאירועי אוקטובר 2000: "הכתובת עודנה על הקיר", באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2 באוקטובר 2010

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35375443ועדת אור