מלחמת העולם הראשונה

מלחמת העולם הראשונה

בכיוון השעון מלמעלה: חפירות הגנה ולחימה בחזית המערבית, טנקים בריטיים מסוג Mark V, ספינת המלחמה הבריטית HMS Irresistible, צוות מקלע ויקרס עטוי מסכות גז, מטוסים דו-כנפיים Albatros D.III גרמניים של Jagdstaffel 11 בדוואי שבצרפת
בכיוון השעון מלמעלה: חפירות הגנה ולחימה בחזית המערבית, טנקים בריטיים מסוג Mark V, ספינת המלחמה הבריטית HMS Irresistible, צוות מקלע ויקרס עטוי מסכות גז, מטוסים דו-כנפיים Albatros D.III גרמניים של Jagdstaffel 11 בדוואי שבצרפת
תאריכים	28 ביולי 1914 – 11 בנובמבר 1918 (4 שנים ו־15 שבועות)
מלחמה אחרי	מלחמת העולם השנייה
מקום	רחבי העולם
עילה	רצח פרנץ פרדיננד, דוכס אוסטרו-הונגריה, ואשתו
תוצאה	ניצחון מדינות ההסכמה; התפרקותן של הקיסרות הגרמנית, האימפריה הרוסית, העות'מאנית והאוסטרו-הונגרית; יצירת מדינות חדשות ברחבי אירופה, תחילת שיטת המנדטים
הצדדים הלוחמים מדינות ההסכמה: האימפריה הבריטית האימפריה הרוסית האימפריה היפנית ממלכת רומניה פורטוגל ועוד מעצמות המרכז: ממלכת בולגריה מנהיגים דייוויד לויד ג'ורג' הרברט הנרי אסקווית' ז'ורז' קלמנסו רמון פואנקרה ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה ויטוריו אמנואלה אורלנדו ניקולאי השני, קיסר רוסיה אלברט הראשון, מלך הבלגים וודרו וילסון יושיהיטו פטר הראשון, מלך סרביה פרדיננד הראשון, מלך רומניה  וילהלם השני, קיסר גרמניה פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה קרל הראשון, קיסר אוסטריה מהמט החמישי מהמט השישי פרדיננד הראשון, מלך בולגריה  אבדות לוחמים: 5.7 מיליון אזרחים: 3.7 מיליון בסה"כ: 9.4 מיליון לוחמים: 4 מיליון אזרחים: 3.1 מיליון בסה"כ:7.1 מיליון

מלחמת העולם הראשונה התחוללה בין השנים 1914–1918, והייתה המלחמה הגדולה ביותר בהיסטוריה עד זמנה. נקראה באותה עת "המלחמה הגדולה" וכן "המלחמה שתסיים את כל המלחמות". השם "מלחמת העולם הראשונה" נטבע בשנת 1920 על ידי סגן-אלוף צ'ארלס רפינגטון בספרו "The first world war, 1914–1918”. נהרגו בה למעלה מ-16.5 מיליון בני אדם, מתוכם כ־40% אזרחים.

עיקרה של המלחמה התחולל באירופה, שבה היא נחלקה לחמש חזיתות עיקריות:

• החזית המערבית, שכללה את בלגיה ואת צפון־מזרח צרפת.
• החזית המזרחית, שכללה את מזרח אירופה עד גבול האימפריה הרוסית.
• חזית הבלקן.
• זירת המזרח התיכון, שנפרשה על-פני האימפריה העות'מאנית.
• החזית האיטלקית, שהייתה באזור צפון איטליה.

בנוסף לחמש חזיתות אלו, ששתיים מהן, החזית המערבית והחזית המזרחית, נחשבו לחזיתות החשובות ביותר במלחמה, התקיימה לחימה גם בזירה הימית ובמספר זירות משנה: דרום-מזרח אסיה, הים הצפוני, אפריקה ועוד.

המלחמה ארכה ארבע שנים ונהרגו בה מיליונים רבים של בני אדם משני הצדדים, אך בתחילתה איש ממקבלי ההחלטות לא שיער שהיא תהיה כה ארוכה וכה רבת הרוגים.

הצדדים הלוחמים

Click to Shrink Back

Click to Enlarge

---

מעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה ומנהיגיהן. למידע על מעצמה או מנהיג, לחצו על החלק המתאים בתמונה

אירופה ערב המלחמה

המזרח התיכון ערב המלחמה

הצדדים הלוחמים התארגנו בשני גושים.

הגוש האחד כונה "מעצמות המרכז", וכלל את המדינות והאימפריות הבאות:

• הקיסרות הגרמנית
• האימפריה האוסטרו-הונגרית
• האימפריה העות'מאנית
• ממלכת בולגריה

ג'מאל פאשה ופון קרסנשטיין סוקרים מסדר של חיילים עות'מאניים

הגוש השני נקרא "מדינות ההסכמה", וכלל בשלבים שונים של המלחמה 24 מדינות. המעצמות העיקריות בו היו:

• האימפריה הבריטית, יחד עם מושבותיה והדומיניונים שלה (ובכללן אוסטרליה, ניו זילנד, קנדה ודרום אפריקה; ראו גם הממלכה המאוחדת במלחמת העולם הראשונה)
• הרפובליקה הצרפתית השלישית ומושבותיה
• האימפריה הרוסית (שפרשה מהמלחמה ב-1917 לאחר המהפכה הקומוניסטית)
• ממלכת איטליה (שהצטרפה ב-1915)
• ארצות הברית (שהצטרפה ב-1917)

מדינות ההסכמה כללו גם כמה מדינות אירופאיות קטנות יותר שחלקן נכבשו במהלך המלחמה, ובהן בלגיה, והמדינות הבלקניות סרביה, מונטנגרו, רומניה (מ-1916 עד 1918), ויוון (מ-1917). השתתפותה של פורטוגל (מ-9 במרץ 1916) התבטאה תחילה בעיקר במושבותיה שמעבר לים ובזירה הימית, ובהמשך גם בחיל משלוח ששלחה לחזית המערבית. מלבדן נכללו במדינות ההסכמה מדינות נוספות מרחבי העולם ששלחו כוחות משלוח וסיוע, או שהסתפקו בהכרזת מלחמה על מעצמות המרכז ללא נקיטת צעדים צבאיים. כמעט כל אלו הצטרפו רק בשלבים הסופיים של המלחמה.

הגורמים למלחמה

ערך מורחב – הגורמים למלחמת העולם הראשונה

האירוע שהצית שרשרת של תגובות בינלאומיות והוביל בסופו של דבר לפרוץ המלחמה, היה רצח פרנץ פרדיננד, הארכידוכס ויורש העצר האוסטרי, בידי סטודנט סרבי מבוסניה בשם גברילו פרינציפ. הרצח אירע ב-28 ביוני 1914 בסרייבו, בירת בוסניה, שהייתה בתחום האימפריה האוסטרו-הונגרית. תושבי סרייבו היו סלאבים ששאפו להתאחד עם סרביה השכנה. בעקבות הרצח הציבה ממשלת אוסטריה אולטימטום לסרביה ובו דרשה לפרק את האגודות הלאומיות, להטיל פיקוח על העיתונות, ולשתף נציגים אוסטריים בחקירת הרצח.

סרביה הסכימה לכל דרישות אוסטריה אך סירבה לדרישה לשתף נציגים אוסטריים בחקירת הרצח. בתגובה הכריזה אוסטרו-הונגריה מלחמה על סרביה ופלשה אליה. רוסיה, שהייתה בעלת בריתה של סרביה, הכריזה מלחמה על אוסטריה והחלה בגיוס צבא. מערכת הבריתות בין מדינות אירופה הופעלה. על אף שההתנקשות הובילה לפרוץ המלחמה, היא הייתה בעיקרה רק עילה שהציתה את האש. המלחמה פרצה בשל סכסוכים פנימיים עמוקים באירופה, ששורשיהם נעוצים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.

מלחמת צרפת–פרוסיה בשנים 1870–1871 הביאה עמה לא רק את ביסוסה של הקיסרות הגרמנית, אלא גם מורשת של טינה בין צרפת לגרמניה בשל סיפוח חבל אלזס-לורן לגרמניה. בהשפעתו של הקנצלר הראשון שלה, אוטו פון ביסמרק, חיזקה גרמניה את מעמדה באירופה באמצעות ברית עם אוסטרו-הונגריה ויצירת הבנה דיפלומטית עם רוסיה.

הכתרתו של וילהלם השני לקייזר בשנת 1888, הביאה לכס המלכות הגרמני שליט צעיר, הנחוש בדעתו לכוון את המדיניות בעצמו חרף שיפוטו הדיפלומטי הפזיז. בשל תוצאות הבחירות ב־1890, בהן הגיעו מפלגות המרכז והשמאל להישגים מרשימים, וגם, חלקית, בשל חוסר חיבתו לקנצלר ביסמרק, שהדריך את סבו במשך רוב הקריירה שלו, הביא וילהלם להתפטרותו של ביסמרק.

חלק ניכר מהישגיו של ביסמרק ירדו לטמיון בשנים שלאחר מכן, כיוון שווילהלם לא הצליח לחדש את הסכם השלום עם רוסיה, ובכך העניק לרפובליקה הצרפתית הזדמנות לכונן (1891–1894) ברית מלאה עם האימפריה הרוסית. גרוע מכך, וילהלם לקח על עצמו את בנייתו של צי ימי גדול שאיים על שליטתה הימית בת מאה השנים של האימפריה הבריטית, ובכך עודד את ההסכמה הלבבית (Entente Cordiale) האנגלו-צרפתית מ־1904, והרחבתה ב־1907, כך שתכלול, בנוסף לבריטניה וצרפת, גם את רוסיה.

היריבות בין הכוחות החריפה מ־1880 במאבק הקולוניאלי על אפריקה, שהרחיב מאוד את השליטה האירופית באפריקה ובאסיה במשך רבע המאה הבאה. אפילו ביסמרק, שהיה בעבר הססן לגבי מדיניות אימפריאליסטית, היה מוכן להתפשר ולהשקיע משאבים בקולוניות. כך גבר המתח בין אנגליה לגרמניה, כאשר ההשתלטויות הטריטוריאליות הגרמניות באפריקה ובאוקיינוס השקט איימו לפגוע באינטרסים אסטרטגיים ומסחריים של בריטניה. תמיכתו של וילהלם בשחרור מרוקו מצרפת, בת הברית האסטרטגית החדשה של בריטניה, עוררה את משבר טנג'יר (1911), ונוכחות כוחות גרמניים ימיים במרוקו העמידה במבחן את הקואליציה הבריטית-צרפתית.

מרכיב מרכזי במתיחות הדיפלומטית שהלכה וגברה, היה עלייתן של שאיפות לאומיות חזקות במדינות הבלקן, שקיוו לתמיכה מגרמניה, מאוסטרו-הונגריה ומרוסיה. עלייתם של חוגים אנטי-אוסטריים בסרביה בעקבות ההפיכה ב-1903, תרמה אף היא למשבר בוסניה (1908–1909), שנגרם בשל הסיפוח האוסטרי החד-צדדי של בוסניה-הרצגובינה. תרם לכך גם הלחץ הגרמני על רוסיה (שהייתה חלשה הן בשל תבוסתה במלחמת רוסיה–יפן (1904–1905), והן בשל אי-סדר מהפכני בתוכה פנימה) שגרם לה לוותר באורח משפיל בנושא הסיפוח האוסטרי.

התאוששותה המהירה של רוסיה לאחר 1909 הביאה את השלטונות הגרמנים לתמיכה במלחמת מנע, על-מנת לשבור את הכיתור עליה, כביכול, שיצרה ההסכמה הלבבית, לפני שחימושה מחדש של רוסיה יוכל להטות את הכף נגד גרמניה ואוסטרו-הונגריה. כבר ב־1913 תכננו צרפת וגרמניה להרחיב את שירות החובה הצבאי, בעוד שבריטניה נכנסה להסכמות ימיות עם צרפת במהלך השנה הקודמת.

כבר מסוף המאה ה-19 היה ברור לכול שימיה של האימפריה העות'מאנית קצרים (ובמיוחד לאחר עליית הטורקים הצעירים ב־1908), אך מרבית המעצמות העדיפו לשמור על שלמותה כדי לשמר את היציבות במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובבלקן. לא כך רוסיה, שנלחמה בטורקיה פעמים רבות, וביקשה לשלוט בשטחים עות'מאניים לחופי הים השחור ובמצרי הבוספורוס והדרדנלים, שמאפשרים לה גישה ימית לים התיכון. כריתת ברית ההגנה בין העות'מאנים לגרמנים, הפכה אותם לאויביהם גם של הבריטים וגם של הצרפתים.

פרוץ המלחמה

דאגת האוסטרים באשר לביטחון האזורי גדלה כאשר שטחי האימפריה שגבלו בסרביה כמעט שהוכפלו כתוצאה ממלחמות הבלקן (1912–1913). רבים בהנהגה האוסטרית, בהם הקיסר פרנץ יוזף וקונרד פון הצנדורף, היו מודאגים לנוכח התסיסה הלאומית הסרבית בחלקים הדרומיים של האימפריה. בעודם רדופים בזיכרונות מכישלונותיהם במערכות שניהלו הפיימונטים נגד הפרובינציות האוסטריות והאיטלקיות ב-1859, וחששו פן רוסיה תתמוך בסרביה אם וכאשר זו תספח שטחים סלאביים מאוסטריה (כשם שצרפת גיבתה את פיימונטה במערכה שהגיעה לשיאה בקרב סולפרינו). תחושתם הייתה כי מוטב לנטרל את כוחה של סרביה לפני שזו תפתח מערכה מסוג זה נגד אוסטריה.

כמה חברים בממשלה האוסטרית חשו כי מערכה בסרביה תהיה פתרון טוב גם לבעיות הפנימיות של האימפריה. רבים מהם גם היו מתוסכלים מכוחה של ממשלת הונגריה באימפריה. ב-1914 היה לממשלה האוסטרו-הונגרית מבנה כפול. לאוסטריה ולהונגריה היו למעשה ממשלות נפרדות תחת מלך אחד. הממשלה האוסטרית החזיקה בשליטה על מדיניות החוץ, אך עדיין הייתה תלויה בהונגרים לשם הסכמה על התקציב. לעיתים קרובות סירבה הממשלה ההונגרית, תחת אישטוואן טיסה, לבקשות תקציב אוסטריות להגדלת ההוצאות הצבאיות. בתקווה לסיים את הסטטיות הפוליטית שיצר הדבר, קיוו רבים ליצירת פדרציה, או לכל הפחות מלוכה משולשת. הגדלת מספר הסלאבים באימפריה נדמתה כפתרון לכך.

ב-28 ביוני 1914 התנקשו בעיר סרייבו בבוסניה, שנשלטה על ידי אוסטרו-הונגריה, לאומנים סרביים ביורש העצר האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד. זו הייתה ההזדמנות שאותה חיפשו כמה מנהיגים אוסטרים כדי לבוא חשבון עם הממלכה הסרבית הקטנה. האוסטרו-הונגרים טענו כי הקושרים בסרייבו חומשו על ידי ארגון הטרור הסרבי "היד השחורה", שהיו לו קשרים עם מעגל מקבלי ההחלטות הסרבי.

בגיבוי גרמני שלחה אוסטרו-הונגריה, בהשפעתו של שר החוץ לאופולד פון ברכטולד, לסרביה ב-23 ביולי 1914 אולטימטום בן 10 דרישות, שלמעשה לא ניתן היה למלאו. הסרבים נדרשו להסכים לאולטימטום תוך 48 שעות. הממשלה הסרבית הסכימה לכל הדרישות מלבד אחת, שכאמור הייתה הדרישה לשתף נציגים אוסטריים בחקירת הרצח. למרות זאת ניתקה אוסטרו-הונגריה את קשריה הדיפלומטיים עמה ב-25 ביולי, וב-28 ביולי הכריזה עליה מלחמה באמצעות מברק ששלחה לממשלת סרביה. הכרזת מלחמה זו מצד האימפריה האוסטרו-הונגרית נגד ממלכת סרביה נחשבת לתחילתה של מלחמת העולם הראשונה.

הממשלה הרוסית, שתמכה ב-1909 בעצמאות סרביה בתמורה לתמיכה של הסרבים בסיפוח בוסניה, הניעה את עתודות צבאה ב-30 ביולי 1914, בעקבות קריסה הרת גורל של תקשורת הטלגרף בין וילהלם והצאר ניקולאי השני, שהיה נתון ללחץ אנשי המטה הצבאי להתכונן למלחמה. ב-31 ביולי תבעה גרמניה שרוסיה תרחיק את כוחותיה, אך הממשלה הרוסית הגיבה בשלילה, מפני ששחרור אנשי המילואים היה הופך את האפשרות לבצע גיוס מחדש בזמן קצר לבלתי אפשרית. גרמניה הכריזה מלחמה נגד רוסיה ב-1 באוגוסט, ויומיים אחר כך גם נגד צרפת, בת בריתה של רוסיה.

התפרצות הקונפליקט מתוארת לעיתים קרובות כתוצאה מתהליך שרשרת של הפעלת בריתות שנוצרו בעשורים הקודמים – גרמניה, אוסטריה ואיטליה נגד צרפת ורוסיה, שנתמכו בידי בריטניה וסרביה, ושהניצוץ להפעלת התהליך היה הרצח בסרייבו. אלא שלמעשה אף אחת מהבריתות לא הופעלה כלשונה בפרוץ הלחימה, אף שגיוס העתודות הרוסיות והכרזת המלחמה של גרמניה על צרפת הונעו מהחשש פן בריתות אלו יופעלו.

הכרזת המלחמה של בריטניה על גרמניה ב-4 באוגוסט 1914, נבעה לא רק מהבנותיה עם צרפת ורוסיה, אלא גם כתוצאה מפלישת גרמניה לבלגיה, שעל עצמאותה הבטיחה בריטניה לשמור בהסכם לונדון משנת 1839, ושדרך שטחה תכננה גרמניה לפלוש לצרפת.

הצטרפות האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה לצידן של גרמניה ואוסטרו-הונגריה לא הייתה מובנת מאליה. רק ב-2 בנובמבר 1914 הכריזה רוסיה מלחמה על טורקיה, לאחר שאוניות הצי הטורקי, בפיקוד תת-האדמירל הגרמני וילהלם סושון, הפגיזו כמה ימים קודם לכן את הנמלים הרוסיים העיקריים בים השחור. לאחר שלושה ימים הכריזו גם צרפת ובריטניה מלחמה על האימפריה העות'מאנית (וראו גם האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה).

קרבות ראשונים

באוגוסט 1914 נעו כוחות גדולים בחזיתות רבות, כאשר כל אחד מהצדדים ניסה להכריע את המלחמה באופן מהיר.

פעולות גרמניה בראשית המלחמה התבססו על תוכנית שליפן, שעל פיה יש להנחית מכה מוחצת על צרפת בטרם יספיק הצבא הרוסי להתארגן ולהגיע לחזית. לשם כך כללה תוכנית שליפן מהלך איגוף שבו הצבאות הגרמנים פולשים לצרפת מצפון דרך בלגיה. ב-2 באוגוסט החלה גרמניה בפלישה לצרפת דרך בלגיה ולוקסמבורג. הגרמנים נתקלו בהתנגדות עזה ליד המבצרים של העיר הבלגית לייז', אך הצליחו להכריע אותם באמצעות ארטילריה כבדה. בעקבות הפלישה הגרמנית לבלגיה הנייטרלית, החליטה בריטניה להצטרף למלחמה לצדה של צרפת, ושלחה את חיל המשלוח שלה לצרפת.

פעולות צרפת בראשית המלחמה התבססו על תוכנית מתאר כללית לריכוז וניוד כוחות שנודעה בשם "תוכנית 17". התוכנית התבססה על הרעיון של התקפה בכל מחיר ועל ה"אלאן" (élan), רוח הגייסות של הצבא הצרפתי. בהתאם לתוכנית החלו כוחות צרפתיים לפלוש לחבל אלזס-לורן בתחילת אוגוסט, ולגרום לנסיגת הכוחות הגרמניים לאחור.

בחזית המזרחית פלשה אוסטרו-הונגריה לסרביה ב-12 באוגוסט (פלישה שהייתה העילה למלחמה), אך נחלה תבוסות כבדות. במקביל, שתי ארמיות רוסיות, הארמייה הראשונה בפיקודו של פאול פון רננקמפף והארמייה השנייה בפיקודו של אלכסנדר סמסונוב, פלשו למזרח פרוסיה, מוקדם בהרבה מהצפי הגרמני, והביאו את ראש המטה הכללי הגרמני, פון מולטקה, לבצע סטייה ראשונה מתוכנית שליפן, בהעבירו כוחות מהחזית המערבית לחיזוק החזית המזרחית.

ב-14 באוגוסט נפתחה סדרה של קרבות שכונו המערכה על הגבולות, שהביאו לתפנית ביחסי הכוחות במלחמה. בדרום החזית המערבית עצרו הכוחות הגרמניים של הנסיך רופרכט (יורש העצר של בוואריה) את המתקפה הצרפתית בקרב לורן (14 באוגוסט), ואף פתחו במתקפת נגד ב-20 באוגוסט שבה הדפו את הכוחות הצרפתיים חזרה אל מעבר לגבול הצרפתי. ב-21 באוגוסט החל קרב הארדנים, שבו ניסו הצבאות הצרפתיים להבקיע את מרכז הכוחות הגרמניים דרך הרי הארדנים, אך ספגו אבדות קשות (כ-22,000 הרוגים) ונסוגו לאחור. בחזית הצפונית החל הגנרל הצרפתי שארל לנרזאק להסיג את כוחותיו לאחור, ובכך מנע את השמדתם בידי הכוח הגרמני המאגף. ב-20 וב-21 באוגוסט נערכו קרב שרלרואה וקרב מונס, בהם הצליחו הגרמנים להבקיע את קווי המגננה של הצרפתים ושל כוחות העזר הבריטיים, אך כוחות מדינות ההסכמה הספיקו לסגת בזמן וניצלו מהשמדה. כתוצאה מהמערכה על הגבולות נאלצה צרפת לזנוח את אסטרטגיית ההתקפה בה דגלה מתחילת המלחמה, ולעבור למגננה, ובמקביל התבררו לה ממדיו העצומים של הכוח הגרמני המאגף (על פי תוכנית שליפן).

ב-26 באוגוסט החל קרב טננברג, שבו הצליחו הכוחות הגרמניים בפיקודם של הגנרלים פאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף להדוף את הכוחות הרוסיים שפלשו למזרח פרוסיה. הכוחות הגרמניים הצליחו תחילה לכתר את הארמייה הרוסית השנייה בפיקודו של סמסונוב ב-26 באוגוסט ולהשמיד אותה, ושבוע לאחר מכן הצליחו הגרמנים בקרב הראשון על האגמים המזוריים לנצח גם את הארמייה הרוסית הראשונה ולהסיג אותה לאחור אל מחוץ לגבולות פרוסיה.

חרף הניצחונות הגרמניים המרשימים במערכה על הגבולות, לא הצליחו הכוחות הגרמניים המאגפים להשלים את כיתור הצבא הצרפתי. במהלך הקרב הראשון על המארן, שנערך בין 5 ל-12 בספטמבר 1914, הצליחו הצרפתים, בסיוע של סיורים מוטסים, לזהות פער בין שתי הארמיות הגרמניות הפולשות, ולהחדיר דרכו את כוחות הארמייה החמישית הצרפתית בסיוע חיל המשלוח הבריטי. ב-9 בספטמבר נראה היה כי הארמיות הגרמניות עומדות בפני כיתור והשמדה, אך הן הצליחו לסגת ולהתחפר צפונית לנהר אן. עד אמצע ספטמבר ניסו הכוחות הצרפתיים והגרמניים לכתר זה את זה ממערב, במהלך שכונה המרוץ אל הים. הניסיונות לא צלחו, ושני הצדדים נאלצו לעבור לשלב של מלחמת חפירות. חרף ההישגים הגרמניים המרשימים בשלב זה של המלחמה, כישלונם של הגרמנים להשמיד את הצבא הצרפתי על פי תוכנית שליפן, הביא לכך שגרמניה נאלצה להתמודד עם מלחמה ארוכה בשתי חזיתות בו-זמנית: במערב נגד צרפת ואנגליה ובמזרח נגד רוסיה.

הכיבוש הראשון של אדמת אויב בידי מדינות ההסכמה לא היה באירופה כי אם באפריקה: כוחות דרום אפריקה תקפו וכבשו את המושבה הגרמנית שבדרומה של אפריקה (שבהמשך הפכה לנמיביה).

שלבים ראשונים

הכרזת המלחמה ב-1914 נענתה בהתלהבות רבה על ידי רבים, בשל התחושה הרווחת שזו תהיה מלחמה קצרה של כמה תמרונים ופעולות זריזות ("ללמד את האויב לקח"), ותסתיים בכניסה מהירה לבירת האויב, שיבה הביתה במצעד ניצחון ו"חזרה לחיים הרגילים". היו כמה פסימיסטים (כלורד קיצ'נר) שחזו כי המלחמה תימשך זמן רב, אך "כולם ידעו" ש"המלחמה תיגמר עד חג המולד". השקפות אופטימיות אלה התבטאו בין היתר בהפסקת אש ספונטנית בחג המולד של 1914.

תחילת מלחמת החפירות

ערך מורחב – מלחמת חפירות

לאחר הצלחתן הראשונה של מעצמות המרכז בקרב על המארן שבצרפת, החלו כוחות גרמניים בסדרת תמרוני איגוף על מנת לאלץ את הצד השני לסגת, במה שכונה "המרוץ אל הים". כוחות מדינות ההסכמה, צרפת ובריטניה, מצאו עצמן עד מהרה מול עמדות גרמניות מחופרות מלורן שבצפון-מזרח צרפת ועד חוף האוקיינוס האטלנטי שבבלגיה. הצדדים התבצרו בעמדותיהם, כשהצרפתים והבריטים חיפשו עמדה התקפית, בעוד הגרמנים ניסו להגן על השטחים שכבשו. תוצאה אחת של מצב זה הייתה שהחפירות הגרמניות נבנו טוב יותר מהחפירות הצרפתיות-אנגליות, שנועדו להיות זמניות בלבד עד פריצת קווי הגרמנים והניצחון הצרפתי-בריטי הצפוי.

בניגוד לציפיות הבריטיות-צרפתיות, החזית התייצבה בקשת גדולה בתוך שטח צרפת, מחוף האטלנטי בצפון צרפת ועד גבול שווייץ. אף צד לא הצליח להנחית מכה מכרעת במשך ארבע השנים הבאות, אף שפעולות גרמניות בקרב ורדן ב-1916, וכישלון "מדינות ההסכמה" באביב שלאחר מכן, הביאו את הצבא הצרפתי אל סף התמוטטות, כשעריקות המוניות ערערו את קווי המערכה.

חיילים אירים, בחפירות בעת הקרב על הסום

כ-800,000 חיילים מבלגיה ומהאימפריה הבריטית היו בחזית המערבית בכל זמן נתון, בכ-1,000 גדודים שכל אחד מהם החזיק חלק מהקו בין בלגיה למארן למשך חודש במערכת בת ארבעה שלבים, אלא אם התקפה התקרבה. החזית כללה חפירות באורך של מעל 6,000 מיל. כל גדוד החזיק באזורו במשך כשבוע, לפני שחזר לאחור כדי לתמוך בקווים, לאחר מכן בקווי עתודה, ולאחר מכן במשך שבוע מחוץ לקווים, לרוב באזור אמיין.

הקרב על הסוֹם וקרב פַּשנְדֶל

ערכים מורחבים – הקרב על הסום וקרב פשנדל

הן הקרב על הסום (1916) והן קרב פשנדל (1917) בחזית המערבית גבו מחיר גבוה בחיי אדם, בתמורה להתקדמות זעירה בשטח. ביום הראשון לקרב על הסום תקפו הבריטים, אך איבדו חיילים רבים באש מכונות ירייה (באותו יום, 1 ביולי 1916, נפגעו כ-58,000 חיילים בריטים, שכשליש מהם נהרגו). לבסוף הם הצליחו לכבוש קטע מן השטח שהוחזק בידי הגרמנים. הדבר גרם לפיקוד הגרמני להורות לחייליו לכבוש מחדש שטחים אלה, פקודה שעלתה לגרמנים בכמות אבדות דומה. כך, במקום קרב בלתי מאוזן, שבו רק חיילי צד אחד תוקפים (קרב שהיה מסתיים באבדות כבדות לתוקפים), תקפו הצדדים לסירוגין זה את זה, וכמות האבדות הכבדה התחלקה בצורה דומה בין שני הצדדים הלוחמים.

החזית המזרחית ורוסיה

בזמן שהחזית המערבית הגיעה למבוי סתום שהתבטא במלחמת חפירות סטטית, המשיכה המלחמה במזרח להיות מלחמת תנועה של כוחות צבא גדולים.

ניצחונות גרמניים במזרח

תוכניותיהם הראשונות של הרוסים כללו פלישה בו זמנית לגליציה האוסטרית ולמזרח פרוסיה הגרמנית. אף שבתחילה הצליחו הרוסים להתקדם בגליציה, הם אולצו לסגת בשל ניצחונותיהם של הגנרלים הגרמנים הינדנבורג ולודנדורף בקרב טננברג באוגוסט 1914 ובקרב הראשון על האגמים המזוריים בספטמבר, שבהם הושמד רובו של הצבא הרוסי הפולש. הארגון הכלכלי והצבאי הלקוי של הרוסים לא עמד כנגד עוצמתם המשולבת של הקיסרות הגרמנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית. באביב 1915 אולצו הרוסים לסגת בגליציה, ובמאי השיגו "מעצמות המרכז" פריצת דרך חשובה בשוליים הדרומיים של פולין, כשכבשו את ורשה ב-5 באוגוסט, ואילצו את הרוסים לסגת מפולין כולה.

בעיות פנים באימפריה הרוסית

ולדימיר איליץ' לנין

אי-שביעות הרצון מהתמודדותה של הממשלה הרוסית במלחמה גדלה חרף הצלחת מתקפת ברוסילוב בגליציה המזרחית נגד האוסטרים ביוני 1916. הצלחה זו עורערה בשל סירובם של גנרלים רוסים אחרים לשלוח את כוחותיהם לתמוך במפקד הגִזרה המנצח. כשרומניה נכנסה למלחמה ב-27 באוגוסט, באו כוחות גרמניים לעזרת היחידות האוסטריות הערוכות לקרב בטרנסילבניה, ובוקרשט נפלה לידי "מעצמות המרכז" ב-6 בדצמבר. בינתיים גברה התסיסה הפנימית ברוסיה, כשהצאר, ששהה בחזית, היה בלתי נגיש, ושלטונה הכושל של הקיסרית אלכסנדרה הוביל למחאות בכל הרבדים הפוליטיים ברוסיה. רצח רספוטין, חביבה של אלכסנדרה, על ידי אצילים שמרניים בסוף 1916, היה אחת התוצאות של אי-שקט פנימי זה.

מהפכת אוקטובר

ערך מורחב – מהפכת אוקטובר

במרץ 1917 הגיעו לשיאן ההפגנות בפטרוגרד והצאר ניקולאי השני אולץ להתפטר. עם הגעתו של לנין משווייץ לרוסיה (עם תמיכתה ועזרתה של גרמניה) מונתה ממשלה זמנית חלשה, שלמעשה חלקה את כוחה עם הסובייט של פטרוגרד. אף שמצבה של רוסיה בחזית הלך והידרדר, הורתה הממשלה הזמנית להמשיך במלחמה, דבר שהביא לירידה גדולה נוספת בפופולריות שלה. אי שביעות הרצון מהמלחמה שימשה יפה את המפלגה הבולשביקית בהנהגת ולדימיר איליץ' לנין, וחיזקה אותה.

לאחר ניצחון הבולשביקים במהפכה בנובמבר 1917, החלו שיחות עם גרמניה, ובדצמבר הוסכם על שביתת נשק. בתחילה סירבו הבולשביקים להסכים לתנאים הגרמניים הקשים, אולם משחידשה גרמניה את המלחמה וצעדה ללא חת לאורך אוקראינה, הסכימה הממשלה הרוסית החדשה ב-3 במרץ 1918 לחוזה ברסט-ליטובסק, שהוציא את רוסיה מהמלחמה, ואילץ אותה למסור ל"מעצמות המרכז" שטחים נרחבים, כולל פינלנד, הפרובינציות הבלטיות, פולין ואוקראינה.

החזיתות הדרומיות

החזית המזרח תיכונית

המערכה במזרח התיכון, שכונתה גם החזית הדרומית, נערכה בין האימפריה הבריטית והאימפריה הרוסית ממדינות ההסכמה, לבין האימפריה העות'מאנית וכוחות גרמניים ממעצמות המרכז. הלחימה בחזית זו החלה ב-2 באוקטובר 1914, והסתיימה ב-30 באוקטובר 1918. לצד מדינות ההסכמה פעלו כוחות ערביים במסגרת המרד הערבי בלחימה בחצי האי סיני ובארץ ישראל. לאחר מהפכת אוקטובר ברוסיה, הצטרפה גם הרפובליקה הארמנית למערכה. תוצאות המלחמה נקבעו בהסכם סוור ב-10 באוגוסט 1920. הלחימה בחזית הדרומית התנהלה בשטחים נרחבים יותר מאלה שבשאר החזיתות, ובהם חצי האי סיני, ארץ ישראל, מסופוטמיה, אזור הקווקז וחצי האי גליפולי הנושק למצרי הדרדנלים.

האימפריה העות'מאנית, שהצטרפה למעצמות המרכז באוקטובר 1914, איימה על הקווקז הרוסי, ועל הנתיב הבריטי דרך תעלת סואץ להודו ולמזרח. האימפריה העות'מאנית גם חסמה את הים השחור בפני רוסיה, והים הבלטי נחסם בפניה על ידי גרמניה. בכך הוטל מצור כלכלי יעיל על המסחר הבינלאומי הרוסי שהצטמצם בכ-95%. הנמלים היחידים שדרכם ניתן היה לשלוח סיוע לרוסיה ממדינות ההסכמה היו ארכנגלסק (שקפוא בחורף במשך שישה חודשים) וולדיווסטוק המרוחקת 13,000 ק"מ מקווי החזית.

מסופוטמיה 1914–1918

ערך מורחב – זירת מסופוטמיה

ב-6 בנובמבר 1914 התקיפו הבריטים את הצבא העות'מאני באזור שאט אל ערב, ובתוך שבועיים השתלטו גם על בצרה, תוך ניצול הנוכחות הדלילה של הכוחות העות'מאנים באזור בגדאד. באפריל 1915 החלו הבריטים להתקדם צפונה, ובנובמבר התחולל קרב בסמוך לקטסיפון, כ-40 ק"מ מדרום לבגדאד, שהסתיים ללא הכרעה. הצבא הבריטי השתלט על העיר כּוּת, כ-170 ק"מ מדרום לבגדאד. ב-3 בדצמבר 1915 הטילו העות'מאנים מצור על כות. ב-29 באפריל 1916 נכנעו הבריטים ללא תנאי. 23,000 חיילים בריטים והודים נהרגו או נפצעו בכות, ו-8,000 החיילים ששרדו את המצור נלקחו בשבי, אך רובם מתו או נרצחו לאחר מכן. תוצאות הקרב בכות היוו מכה קשה לצבא הבריטי.

ההתקפה הבריטית על מסופוטמיה חודשה ב-13 בדצמבר 1916 לאורך שתי גדות החידקל. ב-11 במרץ 1917 נכבשה בגדאד בידי הבריטים, שהתקבלו בה כמשחררים. ב-30 באוקטובר 1918 נכנע הצבא השישי הטורקי, וב-14 בנובמבר 1918 הסתיימה המלחמה בזירה בכיבושה המלא של מסופוטמיה בידי הבריטים.

מערכת גליפולי – 1915

ערך מורחב – מערכת גליפולי

המערכה בחצי האי גליפולי, השוכן בצד האירופי של מצרי הדרדנלים, החלה ב-25 אפריל 1915. היה זה לאחר ניסיון כושל של ציי מדינות ההסכמה לעבור במצרי הים לים השחור. צבא בריטי וצרפתי נחת על חצי האי יחד עם כוחות אוסטרליים וניו זילנדים, וכן גדוד נהגי הפרדות העברי. התכנון היה לפלוש ישירות לטורקיה ולהגיע להכרעה מהירה באמצעות כיבוש הבירה קונסטנטינופול. לאחר חודשי לחימה אחדים נכשל הניסיון להזיז את הצבא העות'מאני ממקומו, ולאחר שנהרגו 131,000 חיילים ונפצעו 252,000 נוספים, החליטו מדינות ההסכמה לסגת מחצי האי. מוסטפא כמאל אטאטורק, שהיה בהמשך מנהיגה של טורקיה החדשה, התבלט בחזית גליפולי כמנהיג צבאי מבריק.

ארץ ישראל וחצי האי סיני: 1915–1918

ערך מורחב – המערכה על ארץ ישראל וסיני במלחמת העולם הראשונה

המערכה על ארץ ישראל וחצי האי סיני החלה כקרב על השליטה בתעלת סואץ. במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 הייתה הודו "היהלום שבכתר" של האימפריה הבריטית. העות'מאנים רצו לפגוע בממלכה המאוחדת על ידי חסימת הדרך להודו שעברה בתעלת סואץ.

עד 1917 מנע חיל המשלוח הבריטי במצרים מהטורקים להשיג את מטרתם בגזרת התעלה, והשיט בתעלת סואץ נמשך כסדרו. משנוכחו הבריטים באוזלת ידם של הטורקים, הם הרחיבו את שאיפותיהם עד כדי כיבוש כל שדות הנפט הערביים בחצי האי ערב, וזכו לתמיכתם של מנהיגי השבטים הערביים באזור בתוכנית חלוקת אדמות מוסכמת בין צרפת ובריטניה, שגובשה והוסכמה בהסכם סייקס–פיקו. בתמורה, הבטיחו הבריטים למנהיגי השבטים הערביים המקומיים לשקול באופן חיובי את שאיפותיהם הלאומיות במכתבי חוסיין-מקמהון.

החל מינואר 1917 עברו הבריטים ממגננה להתקפה, חצו את התעלה, והחל המהלך לדחיקת הטורקים מחצי האי סיני ומארץ ישראל, שנחל הצלחה יתרה החל ממינויו של הגנרל אדמונד אלנבי למפקד חיל המשלוח המצרי ב-28 ביוני 1917. עד חג החנוכה באותה שנה, הגיע חיל המשלוח לשערי ירושלים, אולם התנופה נעצרה לאחר מכן על קו שתי העוג'ות. המתקפה הגדולה הבאה הייתה בספטמבר 1918, ובעקבותיה נכבשו שאר חלקי ארץ ישראל, וכן לבנון ומערב סוריה של היום. חזית ארץ ישראל, ובעיקר קרב עזה, הייתה החזית היחידה מחוץ לחזית המערבית באירופה שבה נעשה שימוש בטנקים במהלך במלחמת העולם הראשונה.

מעורבות איטלקית

המוזיאון לתולדות המערכה בחזית הרי האלפים במעבר פורדוי. ניתן להבחין במרכז התמונה בשחזור של חייל בעמדה מהמלחמה

מאז 1882 הייתה איטליה בעלת ברית לקיסרות הגרמנית ולאימפריה האוסטרו-הונגרית, אך היא שאפה לספח שטחים אוסטריים בדרום טירול, באיסטריה ובדלמטיה, והגיעה להבנה סודית עם צרפת, שביטלה למעשה את התחייבויותיה לבעלות בריתה. בתחילת המלחמה נותרה איטליה מחוץ למערכה, אך במאי 1915 הצטרפה למדינות ההסכמה והכריזה מלחמה על אוסטריה.

עד סתיו 1917 היה עיקר הכוח האוסטרו-הונגרי מופנה לחזית המזרח, ולאיטלקים היה יתרון מספרי בחזית צפון איטליה. למרות זאת, כל התקפותיהם על מערכי ההגנה האוסטריים נכשלו, והחזית נותרה סטטית עקב תנאי השטח ההרריים והאמצעים הטכנולוגיים המוגבלים של התקופה שהקשו על קרב התקפה. עם השיפור במצבן של מעצמות המרכז בחזית המזרחית השתנה המצב. האוסטרים החלו לפעול בכוחות מתוגברים ובסיוע גרמני, והנחילו לאיטלקים מפלות. בקרב קפורטו באוקטובר 1917 זכו האוסטרים והגרמנים לניצחון גדול, שכתוצאה ממנו נסוגו האיטלקים כ-100 ק"מ, אך הצליחו להתארגן מחדש ולבלום מתקפות נוספות בהמשך 1918. בסתיו 1918 התהפכה שוב הכף, ואיטליה, בסיוע מדינות ההסכמה, נחלה ניצחון מכריע בהנהגת הרמטכ"ל ארמנדו דיאז בקרב ויטוריו ונטו באוקטובר 1918. זמן קצר לאחר הקרב יצאה אוסטריה-הונגריה מהמערכה.

חזית הבלקן

המדינות הלוחמות במלחמת העולם הראשונה   מדינות ההסכמה בתחילת המלחמה, כולל מושבות   מדינות שהצטרפו למדינות ההסכמה, כולל מושבות   מדינות שהשתייכו למדינות ההסכמה ופרשו לפני סופה   מעצמות המרכז בתחילת המלחמה   מושבות מעצמות המרכז   מדינות שהצטרפו למעצמות המרכז

הסרבים הצליחו לבלום שלוש פלישות אוסטריות באוגוסט-דצמבר 1914, אם כי סבלו אבדות רבות ואיבדו שליש משטחם. באוקטובר 1915 נכנסה בולגריה למערכה לצד מעצמות המרכז, בתקווה לרווחים טריטוריאליים. סרביה המותקפת מכל עבריה נכבשה, אך הצבא הסרבי נסוג בצורה מסודרת והתארגן באזור מקדוניה שבצפון-מזרח יוון, שעליו השתלט כוח צרפתי-איטלקי-בריטי. באזור מקדוניה התבסס קו חזית בין הצבא הסרבי, כוחות המשלוח של מדינות ההסכמה ומתנדבים יוונים, מול הצבא הבולגרי וכוחות סיוע גרמנים ואוסטרו-הונגרים. חזית זו, המכונה גם חזית סלוניקי, הייתה סטטית לאורך רוב המלחמה, עם הישגים מוגבלים למדינות ההסכמה.

יוון הייתה מפולגת בין תומכי המלך קונסטנטין הראשון שרחש אהדה למעצמות המרכז ודגל רשמית בנייטרליות, לבין חסידי ראש הממשלה וניזלוס שתמכו בהצטרפות למדינות ההסכמה. תומכי וניזלוס הצטרפו בפועל ללחימה בחזית המקדונית, וב-1917 גבר כוחם, ויוון הצטרפה רשמית למלחמה לצד מדינות ההסכמה. יחד עם הצבא היווני במלוא היקפו ותגבורות נוספות, התארגנו מדינות ההסכמה ב-1918 למערכה התקפית בחזית המקדונית, שהביאה לשחרור סרביה ולכניעת הבולגרים בספטמבר 1918.

רומניה הצטרפה למדינות ההסכמה באוגוסט 1916, במטרה לספח לשטחה את טרנסילבניה. בחודשים שלאחר מכן ספגה מפלות קשות ואיבדה חלק ניכר משטחה. ב-1917 הצליחה רומניה, בסיוע רוסיה וצרפת, לבלום את המשך התקדמות הגרמנים בשטחה, אך לאחר כניעת רוסיה אבדה תקוותה להתמודד עם צבאות עדיפים בכוחם ובמספרם, והיא נכנעה במאי 1918.

רצח העם הארמני

מפה מטעם הארמנים שמתארת מחנות ריכוז, מחנות מוות, נתיבי שיירות גירוש, נקודות התנגדות ונתיבי מילוט

ערך מורחב – רצח העם הארמני

רצח העם הארמני הוא ניסיון ההכחדה השיטתי והמתוכנן של העם הארמני בזמן המלחמה וגם אחריה (1915–1923), שבוצע על ידי האימפריה העות'מאנית. הוא התאפיין במעשי טבח המוניים, גירוש המוני וצעדות מוות – צעדות בכפייה ותחת איום בנשק, בתנאים שתוכננו ונועדו להביא למותם של המגורשים הארמניים. ההערכה הרווחת היא כי בין מיליון למיליון וחצי ארמנים נספו באירועים אלה. עד היום אין הכרה של ממש בשואת הארמנים, ורק 23 מדינות מכירות בכך באופן רשמי. ישראל מכירה ברצח העם הארמני באופן חלקי.

מערכות במושבות קולוניאליות

מלחמת העולם הראשונה פרצה בשיאו של עידן הקולוניאליזם, אך כיוון שמעצמות המרכז לא החזיקו נחלות קולוניאליות משמעותיות, לא התרחשה לחימה רבה מחוץ לאירופה ולמזרח התיכון. לאוסטרים לא היו כמעט מושבות כלל, והגרמנים, שנכנסו במאוחר למרוץ הקולוניאלי, החזיקו בנחלות קולוניאליות משניות בהשוואה לצרפת ולממלכה המאוחדת, ולא עשו מאמץ גדול להגן עליהן. נחלותיה של גרמניה במזרח הרחוק ובאוקיינוס השקט נפלו בתוך שלושה חודשים מפרוץ המלחמה לידי כוחות של הדומיניונים הבריטיים ניו זילנד ואוסטרליה, ולידי יפן, שהצטרפה למדינות ההסכמה.

המושבות הגרמניות במערבה של אפריקה כללו את קמרון ואת טוגולנד (כיום טוגו). במהלך המערכה במערב אפריקה, נפלו מושבות אלה לידי כוחות מדינות ההסכמה מבריטניה, מצרפת ומבלגיה. דרומה משם ניהלה דרום אפריקה את המערכה בדרום-מערב אפריקה, שבה כבשה את דרום-מערב אפריקה הגרמנית (כיום נמיביה, בקירוב). המושבות הגרמניות במערב ובדרום-מערב אפריקה נפלו לידי מדינות ההסכמה עד 1916.

במהלך המערכה במזרח אפריקה כבשו כוחות מדינות ההסכמה את מזרח אפריקה הגרמנית (כיום, בקירוב, טנזניה, רואנדה ובורונדי) עד סתיו 1917, אלא שכוחות גרמניים קטנים, יחד עם כמה אלפי ילידים נאמנים בפיקודו של פאול פון לטו-פורבק, המשיכו לנהל מלחמת גרילה עיקשת ומוצלחת עד סוף המלחמה ממש, ואף מעט אחריה, נגד כוחות עדיפים בהרבה. קרבות אלה התפשטו גם לטריטוריות הסמוכות מזרח אפריקה הבריטית (כיום קניה), אוגנדה, מוזמביק ורודזיה הצפונית (כיום זמביה).

הודו, המושבה הבריטית העיקרית, נותרה ברובה נאמנה לבריטניה. מאות-אלפי חיילים ועובדים הודים פעלו בשירות האימפריה הבריטית, בעיקר בזירת המזרח התיכון. במקומות מסוימים בהודו ניצלו כוחות לאומיים הודיים את המלחמה לפעולות מרי נגד השלטון הזר הבריטי. הגרמנים עודדו פעולות אלה, אך הצלחתם לא הייתה גדולה.

מרידות לאומיות

כחלק מניסיונות הפגיעה באויב לפני המלחמה ובמהלכה, ניסה כל אחד מהצדדים לעודד מרידות לאומיות בשטחים שנשלטו על ידי אויביו, בעיקר באמצעות תמיכה של גורמים מודיעיניים.

כך למשל עודדה רוסיה את עמי הבלקן, שהיו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, למרוד בה, גרמניה עודדה את האירים להיאבק ולדרוש עצמאות מהממלכה המאוחדת (מאבק שנמשך ונשא פרי בשנות ה-20 של המאה ה-20), הממלכה המאוחדת עודדה את העמים הערביים במזרח התיכון למרוד בשלטון האימפריה העות'מאנית (המרד הערבי) בהבטחה להקמת ממלכה ערבית עצמאית לאחר המלחמה (מכתבי חוסיין-מקמהון), וכוחות ערביים (בראשות המפקד הבריטי לורנס איש ערב) סייעו לממלכה המאוחדת בפלישתה. מרידה בעלת אופי שונה הייתה מרידת מאריץ בדרום אפריקה, שבה מרדו הבורים (דרום אפריקנים דוברי שפת אפריקנס) נגד הצטרפות ארצם למלחמה לצד מדינות ההסכמה.

זירה ימית

הציים העיקריים שפעלו בזירה הימית היו של הממלכה המאוחדת ושל גרמניה. כל אחת משתי מעצמות אלה ניסתה, בשלב כלשהו של המלחמה, להגיע להכרעת המלחמה בכללותה באמצעות הטלת מצור ימי על יריבתה, מצור שימנע כל אספקה למדינה הנצורה. חרף זאת, התנגשויות ישירות בין הציים היו מעטות.

ב-8 בדצמבר 1914 התנהל קרב איי פוקלנד, שבו טיבע הצי הבריטי את השייטת הגרמנית של האדמירל שפיי. הצי הבריטי הטיל מצור ימי על "מעצמות המרכז", ואבטח הובלת גייסות ואספקה לממלכה המאוחדת. ניסיון גרמני לפרוץ את המצור הביא להתנגשות בין הציים בקרב יוטלנד (1916), שבו הצליחו הגרמנים להטביע 14 ספינות אנגליות במחיר 11 ספינות גרמניות, אך המטרה – פריצת המצור הימי על גרמניה - לא הושגה. היו אי אלו התנגשויות באוקיינוס האטלנטי בין כמה סיירות, אך זה היה נדיר.

במלחמה זו הופיעו לראשונה צוללות כנשק מבצעי שיכול להכריע את גורל המערכה. מבחינת הממלכה המאוחדת היה השימוש הגרמני בצוללות (שנקראו U-Boot מהמילה הגרמנית "Unterseeboote") התפתחות מסוכנת ביותר. הצוללות הופעלו תחילה נגד ספינות מלחמה, אך החל מפברואר 1915 גם נגד אוניות סוחר של "מדינות ההסכמה". עד סוף 1915 טובעו כ-260 אוניות סוחר. הטבעתה של אוניית הנוסעים לוסיטניה, ב-7 במאי 1915, בה נספו 1,201 נוסעים (מהם 128 אמריקאים), עוררה זעם בארצות הברית, וכתוצאה הבטיחה גרמניה להגביל את פעולת צוללותיה כך שהן יעלו לפני הים לפני שהן תוקפות, כדי למנוע תקיפה מוטעית של אוניות נוסעים.

בסוף 1916 חיפשה גרמניה דרך להיחלץ מהקיפאון שיצרה מלחמת החפירות בחזית המערבית. הפתרון נמצא בדמות לוחמת צוללות בלתי מוגבלת, שבה יוטבעו כל ספינות הסוחר שיימצאו בים. הגרמנים האמינו כי הפעלת הצוללות תמנע כל אספקה לאנגליה, ותביא אותה לכניעה. לפיכך עסקו בגרמניה בבניית צי צוללות גדול. היה ברור לגרמנים כי הכרזה על לוחמה שכזו תכניס את ארצות הברית למלחמה נגדם, וחיפשו מראש דרך למנוע מהאמריקנים לשלוח צבא נגדם (על הדרך הדיפלומטית שבה נעשה הדבר, ראו מברק צימרמן).

איום הצוללות הלך ופחת ב-1917, כאשר ספינות סוחר של בעלות הברית החלו להפליג בשיירות בליווי משחתות. טקטיקה זו של ריכוז אוניות בשיירה הקשתה על הצוללות למצוא מטרות, מה שהפחית משמעותית את ההפסדים. לאחר פיתוח ההידרופון ומטעני העומק המשחתות הנלוות יכלו לתקוף צוללת במעמקים תוך תקווה להצליח. מאידך, שיירות האטו את זרימת האספקה מאחר שהספינות נאלצו להמתין להרכבת שיירות. הפתרון לעיכובים אלו הייתה תוכנית נרחבת של בניית ספינות מטענים חדשות.

החלטתה של גרמניה ב-1 בפברואר 1917 להפר את ההגבלות על פעילות צוללות, הייתה בין הגורמים שהביאו את ארצות הברית להיכנס למלחמה לצד הממלכה המאוחדת ובעלות בריתה ב-6 באפריל 1917.

פעולת הצוללות הגרמניות נגד אוניות סוחר הביאה לטיבוען של מאות אוניות. בשנת 1917 לבדה טובעו אוניות סוחר בתפוסה כוללת של 7.4 מיליון טון, ובמהלך המלחמה כולה איבדו מדינות ההסכמה ומדינות נייטרליות כ-5,000 ספינות ואוניות סוחר בתפוסה כוללת של 12.5 מיליון טון (לעומת אובדן אוניות סוחר בתפוסה כוללת של 0.26 מיליון טון בלבד למעצמות המרכז). לצי הגרמני אבדו במאבק זה 199 צוללות, כמחצית מכלל 343 הצוללות שלו, ובשנת 1918 חזרה למדינות ההסכמה היכולת להעביר, כמעט ללא אבדות, אספקה מארצות הברית לממלכה המאוחדת.

הגלגל מתהפך

ב-1917 נכנסה ארצות הברית למלחמה לצד "מדינות ההסכמה". עם תבוסתה של רוסיה בחזית המזרחית, יכלה גרמניה לשלוח חיילים רבים לחזית המערבית. שליחתן של תגבורות גרמניות מחד וחיילים אמריקנים רעננים מאידך לחזית המערבית, קבעה חזית זו כמקום שבו תושג ההכרעה הסופית במלחמה.

הצטרפות ארצות הברית

ערך מורחב – ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה

נשיא ארצות הברית וודרו וילסון מודיע לקונגרס על ניתוק היחסים עם גרמניה ב-3 בפברואר 1917

החל מראשית 1917 התעלמה גרמניה מההגבלות על לחימת צוללות שהוטלו בעקבות הטבעת אוניית הנוסעים הבריטית "לוסיטניה" ב-1915 (שכאמור בין ההרוגים היו 128 נוסעים אמריקניים), והחלה לתקוף שוב אוניות ללא הבחנה. מדיניות זו, ביחד עם חשיפתו של מברק צימרמן שבו הציעה גרמניה למקסיקו לעזור לה להחזיר לשליטתה את שטחי קליפורניה, נבדה, יוטה ואריזונה שנכבשו ממנה על ידי ארצות הברית 70 שנה קודם לכן במלחמת ארצות הברית–מקסיקו, הובילו לניתוק היחסים בין ארצות הברית למעצמות המרכז. נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, ביקש מהקונגרס להכריז מלחמה, וזה נענה לו ברוב גדול ב-6 באפריל 1917.

הצי האמריקני שלח קבוצת אוניות קרב לסקפה פלו כדי להצטרף לצי הבריטי, וכן מספר משחתות לקווינסטאון שבאירלנד, לעזרה באבטחת שיירות ימיות. עם זאת, עבר זמן מה עד שארצות הברית שלחה כוחות משמעותיים לחזית המערבית ולאיטליה.

הצרפתים והבריטים התעקשו שארצות הברית תשלח מספר גדול ככל האפשר של רגלים לתגבור הקווים. הכוחות האמריקנים סבלו לכל אורך לחימתם ממחסור בארטילריה משלהם, במטוסים וביחידות הנדסה. למרות זאת, סירב הגנרל ג'ון פרשינג, מפקד חיל המשלוח האמריקני, לפצל יחידות אמריקניות ולהשתמש בהן כתגבורות ליחידות בריטיות וצרפתיות, כפי שהציעו "מדינות ההסכמה".

המתקפה הגרמנית ב-1918

ערך מורחב – מתקפת האביב

הנסיגה הרוסית והתבוסה המחפירה של האיטלקים בקפורטו, אפשרו לגרמנים לשלוח יחידות למערב. ארבע מתקפות גרמניות מוצלחות באו לאחר מכן, והמתקפה של 27 במאי 1918 הניבה הישגים גרמניים שהביאום עד טווח תותחים מפריז.

ב-21 במרץ 1918 פתחה גרמניה במתקפה גדולה, "מבצע מיכאל" (Operation Michael), נגד כוחות בריטניה ובעלות בריתה. הצבא הגרמני פיתח טקטיקות חדשות שכללו חיילי סער (Stormtroopers), שהיו חיילי רגלים שאומנו ב"טקטיקת הוטייה" (על שם אוסקר פון הוטייה – Hutier) לפלישה ולכיבוש חפירות.

"מדינות ההסכמה" הגיבו במינויו של הפילדמרשל הצרפתי פרדיננד פוש לתיאום כל פעילותן בצרפת, ולאחר מכן כגנרליסימו של צבאות ההסכמה בכל מקום.

המתקפה הגרמנית התקדמה כדי 60 ק"מ ולחצה על הקווים הבריטיים עד כדי כך, שמפקד חיל המשלוח הבריטי (BEF), פילדמרשל סיר דאגלס הייג, הוציא פקודה כוללת ב-11 באפריל שאמרה "עם גבנו לקיר, ואמונה בצדקת מטרתנו, על כל אחד מאיתנו ללחום עד מוות". אלא שעד אז כבר הידלדל כוחה של המתקפה הגרמנית בשל בעיות לוגיסטיות, והתקפות נגד של קנדים וכוחות ANZAC (יחידות צבא אוסטרליות וניו זילנדיות) דחפו את גרמניה שוב לאחור.

ניצחון מדינות ההסכמה

חיל המשלוח האמריקני בפיקודו של גנרל ג'ון פרשינג הגיע לקווי החזית בכוחות משמעותיים באפריל 1918. בקרב ביערות בליאו, מ־1 עד 30 ביוני, עזרה הדיוויזיה האמריקנית ה-2, שכללה גיסות נחתים, לחסל את המתקפה הגרמנית שאיימה על פריז.

ב־18 ביולי, בקרב על שאטו-ת'יירי, החלו כוחות הצרפתים והאמריקנים במתקפה.

הצבא הבריטי, שנעזר בכוחות גדולים של טנקים, תקף באמיין ב־8 באוגוסט 1918 בהפתעה, ויצר בלבול גדול אצל הגרמנים. המפקד העליון הגרמני, גנרל אריך לודנדורף, אמר שהיה זה "היום האפל ביותר של צבא גרמניה".

ב־12 בספטמבר 1918 חיסלו כוחות אמריקניים ראשונים, שאורגנו זמן קצר קודם לכן מתוך כוח המשלוח של ארצות הברית, את הטריז בסן-מייל, שבו החזיקה גרמניה מאז 1914. טריז זה איים על קו הרכבת של פריז-ננסי. הכוחות האמריקניים היו חסרים תמיכה ארטילרית, וזו סופקה להם על ידי הבריטים והצרפתים. באותו קרב הופעל לראשונה חיל השריון של ארצות הברית בפיקודו של לוטננט קולונל ג'ורג' פטון. ארבעה ימים לאחר מכן טוהר הטריז כליל מכוחות גרמניים.

ב־26 בספטמבר 1918 פתחו האמריקאים במתקפת מז-ארגון, שנמשכה עד סוף המלחמה. עמדת תצפית גרמנית חשובה על גבעה 305 במונטפקון ד'ארגון נתפסה ב־27 בספטמבר. קרוב ל-18,000 אמריקאים נהרגו במהלך המתקפה, שהייתה המתקפה הראשונה של צבא ארצות הברית כצבא עצמאי במלחמה זו. המכה המרכזית שהנחית גנרל פרשינג התרחשה בנהר ריין.

ב־24 באוקטובר 1918 החל הצבא האיטלקי, יחד עם עזרה אמריקנית זעומה, בקרב ויטוריו ונטו נגד האימפריה האוסטרו-הונגרית, שנמשך עד 3 בנובמבר. ביום זה כמעט וחוסלו הצבאות האוסטריים ככוח יעיל.

סיום המלחמה

מלחמת העולם הראשונה לא הוכרעה על ידי כיבושן הטריטוריאלי של מעצמות המרכז, אלא כאשר תש כוחן ואפסה תקוותן לנצח. מלבד בחזית הטורקית, ובמידה פחותה בחזית הבלקן, לא היו למעצמות ההסכמה פריצות דרך גדולות. כשנכנעה גרמניה עדיין היה צבא גרמני על אדמת צרפת, אך הגרמנים איבדו את תקוותם לנצח לנוכח זרימת הכוחות האמריקניים הרעננים למערכה. מנגד, הם קיוו שמשא ומתן לשלום עם נשיא ארצות הברית וודרו וילסון יבטיח לגרמניה תנאי שלום טובים יותר משתוכל לקבל מממשלות צרפת והממלכה המאוחדת.

בולגריה הייתה הראשונה ממעצמות המרכז שחתמה על שביתת נשק ב-29 בספטמבר 1918, ואחריה האימפריה העות'מאנית ב-30 באוקטובר. גרמניה החלה במגעים עם ארצות הברית על הפסקת אש ב-4 באוקטובר, וב-3 בנובמבר שלחה אוסטרו-הונגריה בקשה להפסקת אש למפקד האיטלקי, כדי לדון בתנאי שלום. התנאים, שנדונו בטלגרף עם רשויות "מדינות ההסכמה" בפריז, נשלחו למפקד האוסטרי והתקבלו. ההסכם, שנקרא "הסכם שביתת הנשק של וילה ג'וסטי", נחתם בווילה ג'וסטי ב-3 בנובמבר. הפסקת האש עם אוסטריה נכנסה לתוקף 24 שעות לאחר החתימה, ב-4 בנובמבר בשעה 15:00. אוסטריה והונגריה חתמו בנפרד, דבר שהוביל להפלת בית המלוכה ההבסבורגי.

כאשר ציווה וילהלם השני על חיילי הצי הגרמני לצאת למתקפה נגד ציי "מדינות ההסכמה", התמרדו המלחים בבסיסם שבווילהלמסהאפן ב-29 באוקטובר. ב-9 בנובמבר הוקמה רפובליקת ויימאר בגרמניה, וכך בא הקץ לקיסרות הגרמנית. ב-11 בנובמבר 1918 חתמו נציגי גרמניה על הסכם שביתת נשק בקרון רכבת ביער קומפיין, סמוך לקומפיין, צפונית-מזרחית לפריז שבצרפת. את מדינות ההסכמה ייצג במשא ומתן הפילדמרשל פוש. מעשי האיבה פסקו רשמית באותו יום בשעה 11:00 בבוקר (דבר שהופך את מועד יום שביתת הנשק לסמלי, 11/11 שעה 11:00). באותה שעה צלצלו פעמוני כנסיות רבות באירופה כדי לציין את סיום המלחמה. אף שתנאי ההסכם הנוקשים התקבלו בציבור הגרמני כנקמניים ובלתי-הוגנים, לא היה בכוחה של גרמניה המותשת לחדש את המלחמה. בצד הצרפתי, לעומת זאת, תואר ההסכם דווקא כפייסני מדי. הפסקת האש, שנקבעה תחילה לזמן מוגבל של 30 יום, הוארכה מספר פעמים. בינואר 1919 התכנסה ועידת השלום בפריז שנועדה לגבש את הסכמי השלום הסופיים. חוזה ורסאי עם גרמניה נחתם ב-28 ביוני 1919, ועד אוגוסט 1920 נחתמו חוזי שלום עם אוסטריה, הונגריה, בולגריה וטורקיה.

מניין האבדות

מניין האבדות היה כבד. מעולם עד אז לא גבתה מלחמה אחת מחיר כה גדול בחיי אדם. במלחמה נהרגו למעלה מ-16 מיליון בני-אדם, וכ-20 מיליון הפכו נכים לשארית חייהם.

מניין החיילים שנהרגו במדינות מרכזיות:

• גרמניה: 2,000,000
• רוסיה: 1,700,000
• צרפת: 1,300,000
• אוסטרו-הונגריה: 1,100,000
• בריטניה: 723,000
• איטליה: 578,000
• רומניה: 336,000
• ארצות הברית: 114,000
• קנדה: 66,000
• אוסטרליה: 60,000

תוצאות

הרוגי מלחמת העולם הראשונה

  אנשי צבא ממעצמות המרכז (22%)

  אנשי צבא ממדינות ההסכמה (36%)

  אזרחים ממעצמות המרכז (22%)

  אזרחים ממדינות ההסכמה (20%)

ערך מורחב – תוצאות מלחמת העולם הראשונה

תוצאות מלחמת העולם הראשונה שינו את הסדר המדיני בעולם. אימפריות גדולות ורבות שנים, העות'מאנית והאוסטרו-הונגרית, נעלמו מהמפה, הקיסרות הגרמנית התפרקה ופינתה את מקומה לרפובליקה דמוקרטית לאחר מסירת שטחים לצרפת, פולין וצ'כיה. ובמקומן קמו מדינות חדשות תחת דגל הלאומיות שלפיו לכל עם יש זכות להגדרה עצמית אוטונומית. תבוסת העות'מאנים במלחמה, תוך איבוד שטחיה הגדולים למדינות ההסכמה, הובילו ליצירתה של מדינת טורקיה החדשה, לאחר מלחמה לעצמאותה, ולהקמת מדינות חדשות בחבל הבלקן ובמזרח התיכון. האימפריה הבריטית וצרפת ירדו מכוחן, ותוך כמה עשרות שנים הידרדרו למעמד של מעצמות מדרגה שנייה, לאחר שסבלו מאבדות כבדות בחיי אדם ומנסיגה כלכלית קשה. בעקבות המלחמה החל מרכז הכובד של הכלכלה העולמית לעבור בהדרגה מאירופה לארצות הברית של אמריקה, שאף על פי שנגררה למלחמה בחוסר רצון מצד רוב אזרחיה ומנהיגיה, יצאה ממנה כמנצחת הגדולה, כמעצמת על כלכלית וצבאית, וכמנהיגה מובילה של העולם המערבי.

בעקבות מלחמת העולם הראשונה הוקם "חבר הלאומים", ארגון בינלאומי שמטרתו הייתה שמירת הסדר והשלום בעולם, ושימש גרעין רעיוני להקמת ארגון האומות המאוחדות עשרות שנים אחר כך. חולשתו היחסית של חבר הלאומים, יחד עם חוזה ורסאי, שהשפיל את הגרמנים, תבע מהם תשלום פיצויים כבדים שהיו מהגורמים שהביאו להתמוטטותם הכלכלית, והטיל מגבלות קשות על צבא גרמניה, כל אלה טמנו את זרעי הפורענות שהתפרצה כעבור 21 שנים בלבד במלחמת העולם השנייה.

כלי נשק

ערך מורחב – כלי נשק במלחמת העולם הראשונה

אף שמלחמת העולם הראשונה הביאה לפיתוח חילות אוויר, טנקים וטקטיקות חדשות (כמו מסך ארטילרי זוחל), מרבית הלוחמה נעשתה מתוך חפירות, שם נהרגו אלפים למען כל פיסת אדמה שנכבשה. במלחמה זו נעשה שימוש מאסיבי יומיומי בנשק כימי ובהפצצות אוויריות, שנאסרו בועידות האג ב-1907.

כלי נשק חדשים

מטוס קרב מסוג ניאופורט אייסן, צרפת 1917

כלי נשק שהופעלו לראשונה במהלך מלחמת העולם הראשונה היו:

• גז רעיל – (ראו בהרחבה: לוחמת גז במלחמת העולם הראשונה) נוסה לראשונה בידי גרמניה נגד רוסיה בקרב בולימוב ב-1 בינואר 1915, אך ללא הצלחה מרובה. לעיתים נאמר כי גז זה נוסה לראשונה על חיילים קנדיים באיפר ב-22 באפריל 1915. האפקט של הלחימה בגז רעיל הוכח כארוך טווח, הן על גופם של קורבנותיו (רבים מהם, ששרדו את המלחמה, המשיכו לסבול בהמשך חייהם), והן בזיכרונו של דור המנהיגים הבא שהוביל את מלחמת העולם השנייה, שראה את תוצאותיו הקשות של הנשק הכימי במלחמת העולם הראשונה, וסירב להשתמש בו שוב, מפחד שהאויב יחזיק בנשק כימי חזק יותר.
• להביורים – הוצגו לראשונה על ידי גרמניה בהוג ב-30 ביולי 1915.
• טנקים משוריינים נוסו לראשונה על ידי הבריטים בקרב על הסום ב-15 בספטמבר 1916.
• טרקטורים לגרירת תותחים כבדים. זו פעם ראשונה בה נעשה שימוש מבצעי בגרירת תותחים על ידי אמצעים ממונעים ולא על ידי סוסים בהמות או פרשים.

כל אלו הצליחו לתרום לפאניקה נוספת במחנות האויב, אך לא הביאו פריצה משמעותית במלחמה.

מטוסים

ערך מורחב – לוחמה אווירית במלחמת העולם הראשונה

תעופה בשירות הצבא השיגה התקדמות גדולה, מפיתוחן של מכונות ירייה אוויריות על ידי חיל האוויר הגרמני בסתיו 1915, ועד שימוש במפציצים נגד לונדון ביולי 1917.

צוללות

התפתחות משמעותית אף יותר הייתה השימוש שעשתה גרמניה בצוללות שנקראו U-boot (מהמילה הגרמנית "Unterseeboote"). ראו הרחבה בסעיף הזירה הימית לעיל.

היהודים במלחמה

יהודים בצבא האוסטרי

ספר: טייסים יהודים במלחמת העולם

ערך מורחב – היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה

בצבאות המדינות הלוחמות השונות השתתפו כמיליון וחצי יהודים. אומדן ההרוגים מבין החיילים היהודיים נע בין 140,000 ולבין למעלה מ–170,000, מתוכם 100 אלף בשירות הצבא הרוסי. פעמים רבות ניצבו יהודים משני צדי המתרס וירו אלה באלה. רבים מהיהודים באירופה נאסרו או נחשדו בריגול ובשיתוף פעולה עם האויב. המצב היה קשה בייחוד במזרח אירופה, שם היה צריך להביע נאמנות למשטר שהתחלף תכופות, ובמיוחד לאחר המהפכה הקומוניסטית, כשהיה צריך להביע הזדהות עם משטר אנטי דתי באופן כללי. המשטר הקומוניסטי רדף רבנים ואנשי הנהגה יהודית, ועיירות שלמות הוגלו ממקומן. למלחמת העולם הראשונה הייתה השפעה ניכרת על שאלת ארץ ישראל, ואחת מתוצאותיה הייתה הצהרת בלפור, והחלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל ב-1922.

גורמים אנטישמיים שונים טענו בתחילת המלחמה שהיהודים אשמים בפריצתה, והנרי פורד אף יצא באונייה לאירופה על מנת להצהיר שהמלחמה היא עניין כספי של היהודים, ושיש להפסיק אותה מיד. באוקטובר 1916 הורה שר המלחמה הגרמני, וילד פון הוהנבורן, לערוך בצבא הגרמני "מפקד יהודים". במפקד התברר כי 80% מהחיילים היהודים שירתו בקווי החזית. 12,000 יהודים בצבא הגרמני נהרגו בקרבות. בצבא רוסיה הצארית נפוצו שמועות כי יהודי גליציה סייעו וריגלו לטובת אוסטריה, והדבר הביא למעשי שוד ורצח ביהודים בערים ובעיירות בנתיב נסיגתם.

עד ראשית 1917 עמדה תעלת סואץ במוקד העימות בחזית המזרח התיכון של מלחמת העולם הראשונה. השטח המוכר כיום כ"ארץ ישראל", היה חלק מהאימפריה העות'מאנית. הטורקים עם שותפיהם הגרמנים ביצרו את שטחי ארץ ישראל, בנו מסילות ברזל, ואף פיתחו את העיר באר שבע לצורכי תעמולה לציבור הגרמני הצמא לתמונות ניצחון מן החזית. בה בעת גם כרתו חלק ניכר מיערות הארץ לצורך ייצור אדני רכבת והסקת קטרי פחם.

לאחר מאמצים רבים של זאב ז'בוטינסקי בתמיכת ההנהגה הציונית, הוקמה יחידה יהודית תחת סָמלים יהודיים במסגרת הצבא הבריטי (ראו הרחבה בערך הגדודים העבריים).

עמדת היישוב ורוב הנהגתו נטו לצד הטורקים בתחילת המלחמה, אך ככל שהמלחמה התארכה והתקרבה למושבות וליפו, גברה התעמרות השלטונות הטורקיים באוכלוסייה האזרחית. כשהבריטים החלו לנצח בשדה הקרב, הלכה וגברה תמיכת היישוב בהם. הגדעונים, בהקימם את ניל"י, היו הראשונים לתמוך באופן מעשי בבריטים כבר לאחר כישלון ההתקפה הטורקית על תעלת סואץ באביב 1915. עם תחילת המתקפה של אלנבי בספטמבר 1917, חל מפנה בדעת מרבית היישוב והנהגתו, והם העבירו תמיכתם לבריטים, מי בגלוי ומי בסתר.

חיל המשלוח המצרי של הבריטים לווה במערך תומך לחימה של כוחות הנדסה מיומנים בלוגיסטיקה של אספקת מים, מזון וציוד לחימה, באמצעות הנחת קווי מים לאורך צירי ההתקדמות של הכוחות במדבר סיני, פריסת רשת מסילות ברזל וכבישים, והקמת שדות תעופה ומחנות צבא. רוב מחנות הצבא הגדולים הפכו לימים לערים במדינת ישראל, או למחנות צבא עיקריים של צה"ל. בנוסף, גירשו הבריטים את הטמפלרים הגרמנים מיישוביהם בארץ. הגדודים העבריים השתתפו בכיבוש הארץ, וכן באירועים סמליים במסגרת זו (כמו באירועי כניסת החייל הבריטי הראשון לירושלים, הנפת הדגל הציוני במגדל דוד, וטקס שחרור חברון בי"ט כסלו תרע"ז). עם הכיבוש הבריטי הגיעו גלים גדולים של תושבים מצריים וערבים לארץ לתמיכה במערך הלחימה, ורובם יושבו בשכונות ליד הערים הגדולות. היהודים חגגו את "שחרור הארץ" מהטורקים, והחלו לצפות למימוש הצהרת בלפור.

בעקבות המלחמה הידרדר מצב היהודים ברוב אירופה: בגרמניה החלו האשמות מצד חוגי הימין הקיצוני שהיהודים בגדו בארצם, וברוסיה וגרורותיה הואשמו היהודים בהתנגדות למשטר הבולשביקי. מניחים כי כ-100,000 יהודים נהרגו בפרעות שלאחר המלחמה במסגרת המסע ה"אנטי בולשביקי" באוקראינה, ברוסיה ובפולין. מיד לאחר המלחמה, וברגע שהתאפשר הדבר, נמשכה ההגירה ההמונית של יהודים מכל רחבי אירופה לארצות הברית, שהגיעו בעיקר לעיר ניו יורק.

לקריאה נוספת

• שלמה אהרונסון, "המלחמה הגדולה": פרקים במלחמת-העולם הראשונה, סדרת אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור: ישראל 2012. (הספר בקטלוג ULI)
• יו סטרחן (עורך): "The Oxford Illustrated History of the First World War", אוסף מאמרים של חוקרים שונים על המלחמה (הספר בקטלוג ULI)
• ברברה טוכמן, אוגוסט 1914 – המאורעות שהובילו לפתיחת המלחמה והחודש הראשון של המלחמה עצמה. (הספר בקטלוג ULI)
• ברברה טוכמן, מברק צימרמן – האירועים שגרמו לכניסתה של ארצות הברית למערכה. (הספר בקטלוג ULI)
• סדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית הראשונה על ההיסטוריה של המלחמה היא "The Great War" של ה-BBC ‏(1964), שנוצרה בשיתוף עם CBC ומוזיאון המלחמה האימפריאלי. בסדרה זו 26 פרקים באורך 40 דקות, שמציגים שימוש נרחב בצילומי ארכיון ועדויות השורדים.
• סירל פולס, מלחמת העולם הראשונה, תל אביב, הוצאת מערכות, 1981 (הספר בקטלוג ULI)
• הנרי קיסינג'ר, דיפלומטיה, הוצאת שלם, 2007 עמ' 123–272 (הספר בקטלוג ULI)
• ש. אנ-סקי, חורבן היהודים בפולין, גליציה ובוקובינה (תרגם: ש"ל ציטרון), ברלין: הוצאת שטיבל, תרפ"ט–1929. (4 כרכים) (הספר בקטלוג ULI)
• מקס הייסטינגס, פורענות 1914 אירופה יוצאת למלחמה, מודן הוצאה לאור, 2014 (הספר בקטלוג ULI)
• מרגרט מקמילן, המלחמה ששמה קץ לשלום: כיצד נטשה אירופה את השלום ובחרה במלחמת העולם הראשונה, תל אביב: עם עובד, 2014.
• Jonathan Karp and Marsha L. Rozenblit, World War I and the Jews : conflict and transformations in Europe, New York: Berghahn Books, 2017

קישורים חיצוניים

• מלחמת העולם, 1914-1918, דף שער בספרייה הלאומית

• מלחמת העולם הראשונה, באתר הספרייה הלאומית של ישראל
• מלחמת העולם הראשונה- מידע כללי, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון
• יובל מלחי, מלחמת העולם הראשונה – כ-40 פרקים העוסקים במלחמת העולם הראשונה, באתר "קטעים בהיסטוריה", 21 בנובמבר 2024 פודקאסט מקיף, על הזירות השונות של המלחמה
• ערן סבאג, כ-50 תוכניות על מלחמת העולם הראשונה, מתוך התוכנית "חיים של אחרים" בגל"צ.
• העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל
• קציעה אביאלי-טביביאן, "המלחמה הגדולה" 1914–1918, באתר מטח
• יגיל הנקין, קלחת של דם ואש: 100 שנים לקרבות ורדן, באתר מידה, 21 ביולי 2016
• 100 שנה למלחמת העולם הראשונה: זיכרון יהודי נדיר בתמונות, בלוג בית התפוצות, 12 בנובמבר 2018
• 100 שנים למלחמה הגדולה, אודיסאה 24, יולי 2014, עמ' 26–64
• הרב יהודה לייב גרויברט (1861–1937), ספר זיכרון: רשומות מימי המלחמה האחרונה – והשקפות שונות ומכתבים, טורונטו, 1926, באתר היברובוקס
• מלחמת העולם הראשונה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• "המלחמה הגדולה" (באנגלית)
• מסמכים ממלחמת העולם הראשונה (באנגלית)
• אתר המרכז מידע על מלחמת העולם הראשונה (באנגלית)
• FirstWorldWar.com, אתר אנציקלופדי עשיר בתוכן (באנגלית)
• אלן טיילור, מלחמת העולם הראשונה בתמונות - מבוא, מתוך סדרה באתר העיתון "The Atlantic (באנגלית)
• פרחי הפרג של פלנדריה, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35960125מלחמת העולם הראשונה