ולדימיר איליץ' לנין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המונח "לנין" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו לנין (פירושונים).
ולדימיר איליץ' לנין
Владимир Ильич Ульянов, Ленин
לידה 22 באפריל 1870
רוסיה רומנוברוסיה רומנוב סימבירסק, האימפריה הרוסית
פטירה 21 בינואר 1924 (בגיל 53)
ברית המועצות (1923-1955)ברית המועצות (1923-1955) גורקי (אנ'), ברית המועצות
מקום קבורה רוסיהרוסיה המאוזוליאום של לנין, מוסקבה
מפלגה המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות
בת זוג נאדז'דה קרופסקיה
שליט ברית המועצות ה־1
19171924
(כ־7 שנים)
היו"ר הראשון של הסובנרקום של ברית המועצות
19171924
(כ־7 שנים)
אוליאנוב (לנין) בגיל 17

ולדימיר אִילִיץ' אוּליַאנוֹברוסית: Влади́мир Ильи́ч Улья́нов להאזנה (מידעעזרה)‏; 22 באפריל 1870 (כך על פי הלוח הגרגוריאני; על פי לוח היוליאני שהיה נהוג ברוסיה בזמנו: 10 באפריל)‏ – 21 בינואר 1924), הידוע בכינוי לֶנִין (Ленин), היה מהפכן רוסי ואידאולוג מרקסיסטי, מנהיג מהפכת אוקטובר ב-1917 ומייסד ברית המועצות. הנהיג את המדינה הסוציאליסטית בשנותיה הראשונות והיה בעל השפעה מכרעת על התפתחותה.

לנין נודע כסופר מרקסיסטי פורה במיוחד וכנואם מצטיין שהותיר השראה רבה על סובביו. האידאולוגיה שפיתח, שזכתה לכינוי "לניניזם", השפיעה רבות על החשיבה המרקסיסטית בדורות הבאים, והמהפכה הקומוניסטית שהנהיג הייתה לאחד מהאירועים המעצבים של המאה העשרים.

קורות חיים

ולדימיר איליץ' אוליאנוב נולד בשנת 1870 בעיר הקטנה סִימְבּירְסְק שעל נהר הוולגה (כיום אוליאנובסק), כילד שלישי למשפחה בת שישה ילדים ממעמד הביניים.[1] אמו, מריה, הייתה בת לאב יהודי-רוסי, ישראל בלנק, רופא עשיר שהתנצר ושינה את שמו לאלכסנדר בלנק, ולאם ממוצא גרמני-שוודי. הוריו היו אנשים משכילים ותומכים נאמנים בצאר אלכסנדר השני, ועבדו שניהם במערכת החינוך של ממשלת רוסיה. אביו, איליה, כיהן כמפקח בתי הספר בפלך סימבירסק וקיבל תואר אצולה מדרגה רביעית, שאותו היה זכאי להוריש לצאצאיו.

כשהיה בן תשע החל לנין ללמוד בגימנסיה בסימבירסק והצטיין בלימודיו. כבן למשפחה משכילה הִרבה בילדותו לקרוא ספרים וגילה עניין רב בדקדוק ובשפות.[2] משפחתו הייתה מן המשפחות האמידות ביותר והמקובלות בקהילתה, אולם בתחילת שנת 1886, כשהיה לנין בן 16, נפטר אביו, ככל הנראה כתוצאה מדימום תוך-גולגולתי; מותו של האב סימן את ראשיתה של תקופת משבר בחייה של המשפחה.

ב-5 במאי 1887 הוצא להורג בתלייה אחיו הגדול, אלכסנדר, עקב מעורבותו בקשר להתנקשות בחיי הצאר אלכסנדר השלישי. בעקבות ניסיון הרצח נפגעה קשות תדמיתה של המשפחה והיא נדחקה לשולי החברה בסימבירסק, שהייתה מלאה בנתינים נאמנים לממשל. על אף ההלם שספג, המשיך לנין את בחינות הסיום שלו בגימנסיה ועבר אותן בהצלחה יתרה.[3]

בקיץ 1887 עקר לנין ביחד עם משפחתו לקאזאן, ונרשם בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת קאזאן. בתחילת חודש דצמבר היה מעורב בהתקוממות המונית של סטודנטים נגד אופן הניהול של האוניברסיטאות, ובעקבות זאת נעצר וסולק מהאוניברסיטה. הממשלה אסרה עליו להמשיך להתגורר בעיר, והוא נאלץ לעבור יחד עם אמו לכפר סמוך, אולם בספטמבר 1888 אִפשרו לו השלטונות לשוב לקאזאן.

פעילותו המהפכנית

עלייתו כמהפכן

הוצאתו להורג של אחיו עוררה את עוינותו של לנין כלפי שלטון הצאר, והוא החל לפתח את שאיפותיו המהפכניות להפלת המשטר. במשך לימודיו באוניברסיטת קאזאן, וכן לאחר חזרתו לעיר ב-1888, הצטרף דרך קבע לחוגים מחתרתיים קטנים של סטודנטים. הקבוצות בהן היה חבר בראשית דרכו התבססו על האידיאלים של התנועה הנרודניקית (ה"פופוליסטים") ושל ארגון "נרודנאיה ווליה", שדגל בביסוס המהפכה הסוציאליסטית על מעמד האיכרים ובהנהגת טרור שיטתי נגד המשטר. את ההשפעה הגדולה ביותר ספג מהסופר ניקולאי צֶ'רנישֶׁבסקי, שבהשראתו פיתח את המסירות האדוקה לפעילות המהפכנית.[4] לנין רחש אהדה מיוחדת לרעיונות של "טרור מהפכני", שקודמו בעיקר מאז שנות ה-70 של המאה ה-19 על ידי הוגים כגון פיוטר קרופוטקין.

ב-1889 החליטה אמו לעבור לאחוזה בבעלות המשפחה שבפרובינציית סמרה והפקידה בידיו את ניהול האחוזה, אולם הוא לא מצא עניין בפעילות החקלאית. כעבור זמן קצר עברה המשפחה לעיר עצמה, ולנין מיהר להצטרף לקבוצה מהפכנית מקומית. חברי הקבוצה הקדישו את מאמציהם לפעילות עיונית במטרה לבחון את התאוריות הסוציאליסטיות וסיכויי הצלחתן, ובמסגרת זו התעמק לנין במיוחד בכתביהם של מרקס ואֶנְגֶּלְס.[5] בשלב זה כבר הסתייג מרעיונות הסוציאליזם החקלאי והפך למרקסיסט, כשהוא מזדהה עם רעיונותיו של גיאורגי פְּלֵחַאנוֹב, שייסד בתחילת אותו עשור את התנועה המרקסיסטית ברוסיה. לנין גמר אומר בדעתו כי על המהפכה הסוציאליסטית להתבסס על מעמד הפועלים ולהיות תלויה בהתפתחות הקפיטליסטית שתקדם לה.

ביוני 1890 נרשם לנין ללימודים אקסטרניים באוניברסיטת סנקט פטרבורג, מאחר שלימודיו במסלול הרגיל לא התאפשרו עקב עברו המשמעתי. בינואר 1892 השלים תואר ראשון במשפטים והוכשר כעורך דין. באוגוסט 1893 עזב את מקום מושבו ועבר להתגורר בבירה סנקט פטרבורג. הוא נרשם כעוזר לעורך דין בעיר, אך בפועל הזניח את המקצוע לטובת מאמצי המהפכה.

מנהיגי "איחוד המאבק לשחרור מעמד הפועלים" ב-1897, לפני הגלייתם לסיביר (לנין יושב מאחורי השולחן)

בסנקט פטרבורג הלך וגדל המוניטין של לנין כאחד מהבולטים שבמהפכנים האינטלקטואלים, כשהוא מצדד במחנה ה"סוציאל-דמוקרטים", שהפנו את קריאתם אל פועלי התעשייה, אל מול ה"פופוליסטים", שטענו כי בשל פיגורה הכלכלי של רוסיה ניתן לבצע מהפכה סוציאליסטית חקלאית. באפריל 1895 נפגש בשווייץ עם פלחנוב והותיר עליו רושם רב. בסתיו אותה שנה נפגש עם יולי מַרְטוֹב, מרקסיסט צעיר שהגיע מז'נבה, ויחד עִמו ועם מספר חברים נוספים ייסד את "איחוד המאבק לשחרור מעמד הפועלים", ארגון בלתי-חוקי שנועד ליצור תסיסה בקרב הפועלים בסנקט פטרבורג. במסגרת הארגון עסק לנין בפעילות הסברתית נרחבת, שיגר עלונים לפועלים בבתי החרושת ועודד אותם לשבות.

עד לאותה עת נמנעה האוֹכְרַאנַהמשטרה החשאית הצארית) מלעצור את לנין וחבריו, במחשבה שפעילותם העיונית אינה מסכנת את המשטר; אולם מדיניות זו השתנתה לאור הפצתה של התנועה המרקסיסטית והקמת "איחוד המאבק" החדש. בדצמבר 1895 נעצר לנין על ידי האוכראנה יחד עם שאר חברי הארגון, ובינואר 1897 נדון לשלוש שנות גלות במזרח סיביר. בזמן גלותו נשא לאישה את הפעילה המהפכנית נַאדֶּזְ'דַּה קְרוּפְּסְקַיַה, שהפכה למזכירתו ולעוזרת המִנהלית שלו עד סוף ימיו.

בתקופת גלותו בסיביר המשיך לנין ביתר שאת בכתיבתו הפוליטית. ב-1899 פרסם את ספרו הגדול הראשון, "התפתחות הקפיטליזם ברוסיה", שזכה לתפוצה מעטה באותו זמן. הספר ניתח את התפתחות הכלכלה והחברה החקלאית ברוסיה וקבע כי המדינה עלתה זה מכבר על דרך הקפיטליזם, דבר שהתבטא, לטענתו, בחלוקתה המעמדית של האיכרות בין האיכרים העשירים לבין האיכרים העניים והפועלים באחוזות בעלי־הקרקעות. בעת גלותו הוטרד לנין במיוחד מעליית התאוריה ה"רוויזיוניסטית" של אדוארד ברנשטיין ושל הזרם שחבריו כונו "אקונומיסטים", שטענו כי על הפועלים לדחות את הפעילות הפוליטית-מהפכנית ולהתרכז במאבקים רפורמטוריים למען שיפור זכויותיהם. יחד עם מרקסיסטים מובילים אחרים, ובהם פלחאנוב, הוקיע לנין רעיונות אלו כבגידה במרקסיזם וכהרסניים עבור האידיאל הסוציאליסטי, וה"אקונומיסטים" היו לאחת מהקבוצות המרכזיות שנגדן ניהל מאבק אינטלקטואלי בשנים הבאות.[6]

בינואר 1900 השלים לנין את שנות גלותו ושב לרוסיה, אך כעבור זמן קצר החליט להגר ממנה, על מנת להתרחק מהישג ידה של האוכראנה.

ייסוד המפלגה הבולשביקית

ביולי 1900 נסע לנין לציריך, שם נפגש עם קבוצתו של פלחנוב, ומיד החל להניע את כינוסה מחדש של מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית. כבר שנתיים קודם לכן התכנס קונגרס המפלגה הראשון, אולם התפזר כשכל חבריו נעצרו; כעת ראה לנין דחף בייסוד מפלגה על מנת לחזק את המרקסיזם במפה הפוליטית. יחד עם שני מהפכנים נוספים בני הדור הצעיר – מרטוב ואלכסנדר פוטרסוב, ועם המהפכנים הוותיקים – פלחנוב, פבל אקסלרוד וורה זסוליץ', ייסד את "איסקרה" ("ניצוץ"), ביטאון המפלגה הרשמי שמועצת העריכה שלו שכנה תחילה במינכן. מטרתו העיקרי של העיתון, שלנין היה בפועל לעורך הראשי שלו, הייתה להגן על האידאולוגיה המרקסיסטית המהפכנית כנגד גישתם של ה"אקונומיסטים".[6] ככלל היה לנין לפעיל המשמעותי ביותר מבין חברי ההנהגה, וכאשר עבר להתגורר בלונדון (אפריל 1902) ולאחר מכן בז'נבה (מאי 1903) ניהל ממקום מושבו את תעמולת המפלגה בתוככי רוסיה ופעל על מנת לגייס רוב של צירים לסיעת "איסקרה" בקונגרס המתוכנן.[7]

לנין בשנת 1897

במרץ 1902 פרסם את הספר "מה יש לעשות?", שהפך לאחד מכתביו החשובים ביותר.[8] בספר תיאר את המבנה הארגוני של המפלגה המתוכננת, שעליה להיות מורכבת מקומץ של אינטלקטואלים מסורים, "מהפכנים מקצועיים", שיחדירו בפועלים את התודעה המעמדית וינהיגו אותם לעבר המהפכה - או במילותיו, "תודעה סוציאליסטית אינה יכולה להתקיים בקרב הפועלים. יש להחדיר אותה אליהם מבחוץ".[9] לנין דחה את הדמוקרטיזציה של המפלגה וטען כי על הארגון המהפכני להיות מיליטנטי ובעל משמעת נוקשה, דבר ממנו הסתייגו חברי מפלגה רבים.

ב-30 ביולי 1903 נפתח הקונגרס השני של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בבריסל, אך ב-6 באוגוסט הועבר בחזרה ללונדון בשל מעקב של המשטרה המקומית. בעת שעסק הקונגרס בניסוח מצע המפלגה אירע פילוג בין לנין למרטוב בשאלת קבלת חברים. בעוד שלנין טען כי על המפלגה לכלול רק חברים הפעילים באופן אישי באחד ממוסדותיה, מרטוב רצה במפלגה שתקבל לשורותיה את כל התומכים ברעיונותיה גם אם אינם פעילים. הוויכוח המילולי לכאורה בין השניים שיקף, למעשה, מחלוקת אידאולוגית עמוקה יותר - בעוד שתאוריית המהפכה של לנין הציגה ארגון מהפכני ממורכז, ממושמע וקונספירטיבי, מרטוב האמין שלצורך הצלחת המהפכה הכרחי להקים מפלגה דמוקרטית ופתוחה בעלת בסיס המוני.[10]

בהצבעה שהתקיימה בשאלת ארגון המפלגה, שהפכה למוקד המחלוקת הראשי בקונגרס, זכה מרטוב לרוב. ואולם, ב-18 באוגוסט עזבו חלק מהנציגים שתמכו במרטוב – חברי הבּוּנד ומקצת ה"אקונומיסטים" – את הדיונים. כתוצאה מפרישתם ניצחו תומכיו של לנין בהצבעות שנערכו בהמשך הקונגרס, וסיעתו של לנין אף זכתה לרוב בבחירות שנערכו לוועד המרכזי של המפלגה. לאחר שניצח באחת מההצבעות, מיהר לנין לבצע צעד טקטי וקרא לסיעתו בשם "בולשֶביקים" (אנשי הרוב), בעוד שבהתאם קיבל הפלג של מרטוב את השם "מנשֶביקים" (אנשי המיעוט). מהלך זה העניק יתרון תדמיתי לסיעתו של לנין כמייצגת של הרוב במפלגה, על אף שהשמות לא שיקפו את האמת המספרית.[10]

עם זאת, ישנם היסטוריונים הטוענים שהמניע האמיתי לפילוג מאחורי הקלעים היה רצונו של לנין להדיח שלושה מהחברים הפחות פעילים במועצת העריכה של "איסקרה" (פוטרסוב, אקסלרוד וזסוליץ'), שאליו התנגד מרטוב - יותר מאשר ההבדלים האידאולוגיים שהוצגו ביניהם במהלך אירועי הקונגרס עצמו.[7] בחוגי המפלגה באותו זמן עוד רווחה התפיסה כי הפילוג אינו אלא תקרית שניתן לפותרה, ובחודשים שלאחר הקונגרס נעשו ניסיונות לאיחוי הקרע בין הסיעות המתהוות, אולם אלו עלו על שרטון עקב חוסר נכונותו של לנין להגיע לפשרה. בעקבות כך החל פלחאנוב, שלנין נהנה עד אז מתמיכתו, לצדד יותר ויותר במנשביקים עד שעבר סופית לסיעתם, ובראשית נובמבר 1903 התפטר לנין עצמו ממועצת העריכה של "איסקרה", דבר שהותיר את הביטאון בידי המנשביקים.[11]

המחלוקת סביב דרישותיו הקשוחות של לנין ביחס למבנה הארגוני עמדה במוקד העניינים של המפלגה בשנה שלאחר מכן. בחיבור "צעד אחד קדימה, שני צעדים אחורה", שפרסם במרץ 1904, שב לנין והדגיש את הצורך במפלגה בעלת מנהיגות קשוחה ומבנה היררכי ברור, תוך שהוא מגנה בחריפות את מתנגדיו. המנשביקים, לעומתו, שנתמכו על ידי מנהיגים סוציאליסטים בכירים מארצות המערב (כגון רוזה לוקסמבורג וקרל קאוצקי), האשימו את לנין בניסיון להפוך את המפלגה לדיקטטורה אישית שלו.[12] בקיץ 1904 פעלה קבוצה דומיננטית של בולשביקים בוועד המרכזי לגישור מחודש במפלגה, ומשלא הסכים לכך לנין, נטשו הללו את תמיכתם בו. נידויו מצד מרבית הגורמים במפלגה הביא לבידודו הכמעט מוחלט של לנין בזירה הפוליטית, והוא נותר עם חוג מצומצם של תומכים חסרי השפעה.

באותה שנה פגש לנין את אלכסנדר בּוֹגְדָנוֹב, ובחודשים האחרונים של 1904 החלו השניים בגיוס מחודש של פעילים לסיעה הבולשביקית מרחבי האימפריה הרוסית. יחד עם בוגדנוב ואנטולי לוּנָצַ'רְסקי ייסד בדצמבר את העיתון "קדימה" (Вперёд), ששימש כבמה העיקרית להפצת דעותיו. החל ממאי 1905 הוחלף זה בָּעיתון "פְּרוֹלֶטָארִי" (פירוש השם: 'של מעמד הפועלים'). שיתוף הפעולה עם בוגדנוב הביא לסיעתו של לנין תועלת משמעותית מבחינה כלכלית, היות שבאמצעותו יכול היה להתקרב לסופר הסוציאליסט הפופולרי מקסים גורקי, שהשתמש בקשריו על מנת להשיג עבור הבולשביקים כסף מתעשיינים עשירים.

מהפכת 1905 ואחריה

לנין ב-1910

לנין ושאר הסוציאל-דמוקרטים הגולים קיבלו בהפתעה את מהפכת 1905, שפרצה ברוסיה בעודם עוסקים במאבקים סיעתיים. עם פרוץ המהפכה החל לנין להתאים את רעיונותיו הפוליטיים לנסיבות שנוצרו, ועל אף לחץ מצד חבריו למפלגה לא שב לרוסיה אלא לאחר פרסום מניפסט אוקטובר, שבו הודיע הצאר ניקולאי השני על הקמת הדּוּמַה ועל הענקת חירויות פוליטיות נרחבות. בנובמבר הגיע לבירה סנקט פטרבורג, אך כעבור זמן קצר עבר למקום בטוח יותר בפינלנד; לנין לא הצטרף לסובייטים שהוקמו ברחבי המדינה, ובמשך ימי המהפכה עסק בעיקר בכתיבת רעיונותיו. עם דעיכתה של רוח המהפכה, ופתיחת משטר הדיכוי המוגבר תחת סטוליפין, שבה ונשקפה סכנה לפעילים המהפכניים. בנובמבר 1907, לאחר שהאוכרנה פשטה על אזור מגוריו, נאלץ לנין להימלט לשוודיה, ממנה נדד בין מספר ארצות במערב אירופה.

בקונגרס השלישי של המפלגה, שהתכנס בלונדון באפריל 1905 (שהוחרם על ידי המנשביקים, כך שהשתתפו בו הבולשביקים בלבד), העלה לנין את תוכניתו להקמת "דיקטטורה דמוקרטית-מהפכנית של הפועלים והאיכרים", שקיבלה ביטוי נרחב בכתבים שפרסם בחודשים הבאים. הוא טען כי לאחר המהפכה הדמוקרטית העתידה לבוא, על הפועלים לעמוד בכוננות מיידית לביצוע מהפכה משלהם, תוך כריתת ברית עם מעמד האיכרים; מהפכה כזו אפשרית במדינה מפגרת כרוסיה, שבה הבורגנות חלשה, כך שאין צורך להמתין להתפתחות קפיטליסטית של עשרות שנים. בייחוד עמד לנין על חשיבות שמירת ה"הגמוניה" של הפרולטריון ושל התנועה הסוציאליסטית בתוך אירועי המהפכה הבורגנית, שלצורכה נדרשת התקוממות מזוינת של הפועלים. הוא לקח חלק מרכזי, יחד עם ההנהגה הבולשביקית, בייזומו של מרד הפועלים במוסקבה בדצמבר.‏[13]

באפריל 1906 התכנס בסטוקהולם קונגרס המפלגה הרביעי, שנועד להביא לאיחוד בין הסיעות, אך חילוקי הדעות הובילו שוב לפיצול. לנין התנגד לרצונם של חלק מהמנשביקים, שכונו "ליקווידטורים", לנטוש את הפעילות המחתרתית ולעבור לפעילות חוקית במסגרת הסדר הקונסטיטוציוני החדש; הוא אף קרא להחרמה כוללת של השתתפות בדומה, שהתכנסה לראשונה באותה שנה. אולם, לאחר כינוס הדומה השנייה ב-1907 שינה לנין את דעתו ותמך בהשתתפות של הסוציאל-דמוקרטים בבחירות לדומה, בשאיפה להרחיב בדרך זו את הפופולריות של המפלגה ואת בסיס הפעולה שלה.[14] עם זאת טען כי על המפלגה להשתתף בפרלמנט כסיעה עצמאית, והתנגד לחתירתם של פלחנוב ומנשביקים אחרים לשיתוף פעולה עם הליברלים ממפלגת הקדטים. לצורך מימון פעילות המפלגה הרבו הבולשביקים לבצע מעשי שוד בנקים ברחבי רוסיה, שכונו על ידם "החרמות", ובקונגרס המפלגה החמישי, שהתקיים בלונדון בקיץ 1907, התנגד לנין להחלטה שאסרה על מעשי שוד כאלו. זמן קצר לאחר הקונגרס נערך בהוראתו שוד הבנק של טיפליס המפורסם.

לנין לפני יציאתו מפולין, אוגוסט 1914

במהלך 1908 הובילו מחלוקות אידאולוגיות בין לנין לבוגדנוב לפילוג בתוך הסיעה הבולשביקית עצמה. בוגדנוב הנהיג את פלג ה"אוֹטְזוֹבִיסטים" (Отзовисты, 'מחזירנים'), שדרש את החזרתם של נציגי המפלגה מהדומה ואת הפסקתה של כל פעילות חוקית במסגרת מוסדות השלטון. קבוצתו של בוגדנוב קראה תיגר ככלל על מנהיגותו הדומיננטית של לנין בסיעה. לפילוג בין השניים תרמה העובדה שהצורך המעשי של לנין בשיתוף פעולה עם בוגדנוב נמוג, מאחר שהוא קיבל כעת תמיכה כספית ישירה מגורקי.[15]

לנין ניסה לערער על מעמדו של בוגדנוב גם כפילוסוף החשוב של הסיעה, ובמאי 1909 פרסם את הספר "מטריאליזם ואֶמְפּיריוקריטיציזם" – תגובה לחיבורו של בוגדנוב "אמפיריומוניזם" – ובו תקף את האחרון בחריפות.[16] ביוני ניצח לנין בוועידה של מועצת העריכה של "פרולטארי", שהתכנסה בפריז, שבה הוחלט על סילוקו של בוגדנוב מהסיעה. פילוג זה הביא להצטמקות מספר החברים בסיעה הבולשביקית, שגם כך לא נהנתה מפופולריות רבה.


לבסוף החליט לנין להתנתק מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית ולהכריז רשמית על הבולשביקים כעל מפלגה נפרדת. בינואר 1912 כינס בחשאי, ללא ידיעתם של שאר חברי המפלגה, ועידה מפלגתית בפראג שכמעט כל המוזמנים אליה היו בולשביקים. הוועידה בחרה בוועד מרכזי נפרד למפלגה הבולשביקית, שלנין היה הנציג הבולט ביותר בו. בשנתיים הבאות גברה השפעתה של המפלגה בקרב הפועלים בערי רוסיה, שהחריפו את מאבקם נגד השלטונות ונמשכו אחר מדיניותם הרדיקלית יותר של הבולשביקים בהשוואה לפלגים הסוציאליסטיים האחרים. באפריל 1912 הוקם ברוסיה העיתון "פראבדה" - לימים הביטאון החשוב של המפלגה - שזכה לתפוצה הרבה ביותר מבין העיתונים הסוציאליסטיים עד מלחמת העולם הראשונה.[17] לנין עצמו חיבר את מרבית מאמריו, אף שלא יכול היה לשמש כעורך העיתון. קבוצה בת שישה חברים, בראשותו של רומן מַלִינוֹבְסְקִי (שמאוחר יותר התגלה כסוכן כפול), ייצגה את הבולשביקים בדומה הרביעית וקיבלה דרך קבע הוראות מלנין בנוגע לפעולותיה.

במלחמת העולם הראשונה

לנין במהלך גלותו בשווייץ ב-1916
הבית בציריך בו התגורר לנין

בעת הכרזת המלחמה של אוסטריה על רוסיה באוגוסט 1914, שהביאה לפתיחת מלחמת העולם הראשונה, שהה לנין בגליציה שתחת שליטת אוסטריה. לאחר שנעצר לזמן קצר על ידי השלטונות בחשד להיותו מרגל רוסי, נמלט מחשש לכיבוש המדינה על ידי הצבא הצארי, וחזר לשווייץ הנייטרלית, שבה התגורר עד סוף גלותו.

מעת שפרצה המלחמה ביטא לנין בגלוי את התנגדותו לה, ובייחוד בספר "המלחמה והסוציאל-דמוקרטיה הרוסית" שפרסם בספטמבר 1914. הוא קרא לפועלים להסב את המאבק ממלחמת עולם למלחמת אזרחים נגד ממשלותיהם-הם, וטען שהמלחמה אינה אלא כלי בידי המעמדות השליטים להסחת דעת הפועלים ממאבקם האמיתי. באותו זמן קרא למהפכה בינלאומית ולמאבק משותף של פועלי העולם, ללא הבדלי לאום.

בעקבות הצבעת חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית בפרלמנט הגרמנירייכסטאג) בעד כניסת ארצם למלחמה, החליט לנין להתנתק מהאינטרנציונל השני, שאותו ייצגה המפלגה. פריצת המלחמה הביאה למעשה להתפרקותו ולהפסקת פעילותו של האינטרנציונל, שעד אז היה המוקד הראשי לפעילותה של התנועה המרקסיסטית הבינלאומית. גם לאחר סיום המלחמה התייחס לנין בבוז לניסיונות להחיות את האינטרנציונל.[18]

בשנים 1915 ו-1916, בעודו משתתף בכינוסים אנטי-מלחמתיים שונים ברחבי שווייץ, כתב לנין את ספרו המפורסם "אימפריאליזם, השלב האחרון של הקפיטליזם" (פורסם ב-1917). הוא תיאר את האימפריאליזם כתופעה הנובעת מהשפעתם של כוחות ההון על השלטונות הלאומיים, המביאה למאבק מיליטריסטי למען הגדלת רווחי המדינה. בשל התפשטותו ברחבי כל העולם, ראה לנין את האימפריאליזם כתופעה שתגרום לשקיעתו הסופית של הקפיטליזם, מאחר שהוא ייפול בארצות שבהן אפשרויות התפתחותו מעטות יותר.

המהפכה הרוסית

ערכים מורחבים – המהפכה הרוסית 1917, מהפכת אוקטובר

תחת הממשלה הזמנית

לנין נואם בארמון טבריצ'סקי, אפריל 1917

בעקבות מהפכת פברואר של 1917 - מהפכה שפרצה בהפתעה גמורה עבור לנין הגולה בשווייץ, ובה לא לקחו הבולשביקים חלק משמעותי - ויתר הצאר ניקולאי השני על כסאו, והשלטון עבר לממשלה זמנית ליברלית בראשות גאורגי לבוב, שהמשיכה במלחמה עם גרמניה. לנין וקבוצה של סוציאליסטים אחרים קיבלו היתר מגרמניה, שקיוותה להחליש באמצעותם את מאמצי המלחמה של יריבתה, לחזור דרכה לרוסיה בקרון רכבת מיוחד, והם הגיעו לתחנת פינלנד שבפטרוגרד ב-3 באפריל.

מרבית חברי ההנהגה הבולשביקית, כולל העורכים הראשים של "פְּרַאבְדַּה", קאמנייב וסטלין, ביקשו לשתף פעולה עם הממשלה הזמנית, וחלקם אף תמכו בהמשך הלחימה בגרמניה עד הניצחון. לנין התנגד לכך באופן נחרץ, ועוד טרם חזרתו פנה ב"מכתבים מרחוק" לוועד המרכזי של המפלגה, בהם בז לדמוקרטיה הליברלית והגדיר את הממשלה הזמנית כממשלה של "קפיטליסטים ובעלי-אדמות".

בנאום שנשא בארמון טבריצ'סקי למחרת הגעתו, יצא לנין ב"תזות אפריל" שבהן קרא להפסקת התמיכה בממשלה הזמנית ולמעבר לשלטון עצמי של הפועלים במסגרת הסובייטים. תוכניתו התבססה על ברית בין שני המעמדות הנמוכים ביותר, הפרולטריון והאיכרים העניים, שבמסגרתה ייקחו הפועלים לידיהם את הפיקוח על הייצור התעשייתי ועל חלוקתו, ויולאמו כל הבנקים והאדמות החקלאיות.[19] עמדתו של לנין הייתה שונה מהתאוריה המרקסיסטית הקלאסית, שעל פיה נדרשת התקדמות הדרגתית באמצעות שלב "בורגני" של המהפכה, והיא נתקלה לא רק בהתנגדותן של המפלגות המובילות האחרות בסובייטים, הסוציאל-רבולוציונרים והמנשביקים, אלא גם של מרבית המנהיגים הבולשביקים. אולם בשבועות הבאים השתמש לנין בהשפעתו על מנת להשיג את תמיכתם של מרבית חברי מפלגתו, ובוועידת המפלגה שהתקיימה בסוף אפריל זכה לרוב אל מול עמדת המתונים במפלגה, שאותם הוביל קמנייב.[20]

תחת מנהיגותו של לנין פנו הבולשביקים בכיוון רדיקלי ונחוש מזה של כל המפלגות האחרות, ודגלו בהפלת הממשלה הזמנית ובהתקדמות מהירה לסוציאליזם. עקב עמדותיה, שביטאו את הרצון העממי של ההמונים, הלכה וגברה התמיכה במפלגה במהלך החודשים הבאים, במקביל לצניחה בפופולריות של הממשלה הזמנית. תמיכת המפלגה בשליטה של הפועלים בכלכלה הובילה להתפשטות הפופולריות שלה בקרב מרבית ועדי העובדים; קריאתה לפתרון מהיר של בעיית הקרקעות על ידי החרמת רכוש האצולה משכה אליה את האיכרים. בולטת במיוחד הייתה השפעתם של הבולשביקים בקרב חיילי הצבא, שהיו עייפים מהמלחמה והמורל שלהם הידרדר, וזאת בשל קריאת הבולשביקים לשלום מיידי והתנגדותם הנחרצת למתקפת יוני.[21]

במהלך הקונגרס הכל-רוסי הראשון של הסובייטים שהתקיים בחודש יוני, הכריז לנין כי מפלגתו מוכנה לקחת על עצמה את תפיסת השלטון - הצהרה שהתקבלה בבוז, היות שהבולשביקים היו במיעוט ניכר. במטרה לבחון את כוחה של המפלגה בקרב ההמונים, חרף נחיתותה המספרית, פעלו לנין והוועד המרכזי לארגון הפגנה חמושה מטעם הבולשביקים ב-10 ביוני. ההפגנה לא אושרה על ידי קונגרס הסובייטים שהתקיים באותם ימים, ובערב שקדם למועדה המתוכנן התכנס הוועד המרכזי של המפלגה והחליט על ביטולה. אף על פי כן, בהפגנה שאורגנה על ידי הסובייט עצמו ב-18 ביוני, שלטו סיסמאותיהם של הבולשביקים שקראו לשים קץ למלחמה ולהעביר את השלטון לידי הסובייטים.[22]

בין 3 ל-7 ביולי פתחו בהפגנות המוניות אלפי פועלים, חיילים ומלחים מקרונשטדט שביקשו לצאת מהמלחמה, ועמדו בפני התקוממות נגד השלטון. לנין הביע ספקנות באשר למאורעות, וניסה להניא את החיילים מהתקוממות, אך הוועד המרכזי של המפלגה החליט לעמוד בראש ההפגנות נגד המשטר. הממשלה הזמנית פיזרה את ההפגנות בכוח רב, שכלל ירי במפגינים לא-חמושים. ראש הממשלה החדש, אלכסנדר קֶרֶנְסקי שמונה בעקבות משבר יולי, הוציא צווים למעצרם של לנין ומנהיגים בולשביקים אחרים, והאשים אותם כסוכנים שפועלים בשירות גרמניה. אף ששקל בתחילה להסגיר עצמו לידי המשטרה, הוברח לנין לפינלנד בסיועו של סטלין. ממקום גלותו כתב את הספר "מדינה ומהפכה", שנחשב לאחד מחיבוריו האוטופיים, ובו תיאר את מבנה המדינה הסוציאליסטית ואת תהליך גוויעתה של מדינה זו.

לנין בתחפושת לפני בריחתו לפינלנד, 1917

לאחר ניסיון ההפיכה של גנרל קוֹרנִילוֹב בסוף אוגוסט, הפכו הבולשביקים לכוח מרכזי בפוליטיקה הרוסית. מרבית ועדי העובדים, ששאפו לסלק את בעלי המפעלים ולקחת לעצמם את ניהול התעשייה, העבירו את תמיכתם לבולשביקים. גם מועצות החיילים, שרצו להשתחרר מהמשמעת הצבאית ומאסו בלחימה הקשה נגד גרמניה, הושפעו במידה רבה מהמפלגה, ואיכרים עניים רבים הזדהו עם קריאתה להחרמת האדמות שבידי בני המעמדות העשירים.[23] התגברות הפופולריות של המפלגה הובילה לכך שזכתה ברוב בסובייטים של שתי הערים הגדולות, פטרוגרד ומוסקבה. לנין זיהה את ההתפתחויות כהזדמנות שאין להחמיצה עבור הבולשביקים, וממקום גלותו פנה במכתבים רבים לוועד המרכזי של המפלגה בדרישה לתפוס את השלטון.

תפיסת השלטון

בתחילת אוקטובר חזר לנין לפטרוגרד בתחפושת, כשזקנו מגולח. בכינוס חשאי של הוועד המרכזי ב-10 באוקטובר הצליח לשכנע את מרבית חבריו לצאת לתפיסת השלטון, כשרק לב קַאמֶנְיֶיב וזִינוֹבְיֶיב התנגדו. לאון טרוצקי, שהצטרף לבולשביקים מספר חודשים קודם לכן, לקח על עצמו את הנהגת "הוועד הצבאי המהפכני", שהורכב מחברי הסובייט של פטרוגרד. בלילה שבין 24 ו-25 באוקטובר תפסו לוחמי הוועד את המבנים העיקריים בעיר, ולמחרת הכריז לנין בפני הסובייט של פטרוגרד על נפילת הממשלה הזמנית ועל הקמת המדינה הסוציאליסטית.[24] ב-26 באוקטובר נפל לידיהם גם ארמון החורף, לאחר שקרנסקי נמלט. באותו יום התקיים הקונגרס הכל-רוסי השני של הסובייטים, ובו הוכרז על העברה מיידית של השלטון. במחאה על כך עזבו את הקונגרס המפלגות המובילות האחרות, המנשביקים והסוציאל-רבולוציונרים, והותירו אותו בידי הבולשביקים. לנין נבחר ליושב ראש "מועצת הקומיסרים העממיים" – סוֹבְנַארְקוֹם (СовНарКом) – שהייתה לרשות המבצעת של המדינה החדשה.

לנין הציג בפני הקונגרס שני צווים שהתוו את מדיניותם של הבולשביקים בחודשים הראשונים שלאחר המהפכה:

  • "הצו על השלום", שקרא למדינות הלוחמות להפסיק את מלחמת העולם הראשונה ולפתוח במשא ומתן לשלום, "ללא סיפוחים וללא פיצויים".
  • "הצו על האדמות", שלמעשה הגשים את השקפותיהם של הסוציאל-רבולוציונרים, ובו הוכרז על החרמת הקרקעות מידי המעמדות העשירים והעברתן לידי מועצות הכפרים, שיקבעו את חלוקתן בין האיכרים העניים. הוכר בכך שזכות השימוש בקרקע נתונה בידי אלה שמעבדים אותה.

עוד לפני נפילתה, החליטה הממשלה הזמנית על קיום בחירות לאספה המכוננת. לנין החליט שלא לבטל אותן, בתקווה שהאספה שתקום תפעל לקידום הסוציאליזם. בבחירות, שהתקיימו ב-25 בנובמבר, זכו הסוציאל-רבולוציונרים לרוב, אולם במהלך כינוסה הראשון של האספה בינואר 1918 החליטו הבולשביקים לפזר אותה, ובכך הונחו היסודות להקמת מדינה חד-מפלגתית ולריכוז מוחלט של הכוח בידם.

בהנהגת המדינה

מלחמת האזרחים והקמת ברית המועצות

ערך מורחב – מלחמת האזרחים ברוסיה
לנין בדיוקן מימי שלטונו

בתוך ימים אחדים מההשתלטות על פטרוגרד תפסו המשמרות האדומים של הבולשביקים את השלטון במוסקבה ובערים גדולות אחרות – שם נהנו מתמיכה רחבה של הפועלים – אולם במרבית חלקי האימפריה לשעבר התקשו לבסס את שלטונם. הצבאות הלבנים, שהונהגו על ידי גנרלים מצבא הצאר, ביקשו להשיב על כנו את הסדר המלוכני ואת ערכי הלאומנות, והיוו את האיום העיקרי על הבולשביקים. התקדמות הצבא הגרמני לשטחי רוסיה אילצה אותם לחתום על הסכם בְּרֶסְט-לִיטוֹבְסְק, שהיה כרוך בוויתור על שטחים גדולים. במרץ 1918 העתיקה ממשלת לנין את מושבה מפטרוגרד למוסקבה, ושמה של המפלגה שונה ל"מפלגה הקומוניסטית הרוסית".

בחודשים הראשונים שלאחר המהפכה הצטרפו ארבעה מאנשי הפלג השמאלי של המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית לקואליציה עם הבולשביקים, אך לאחר הסכם השלום עם גרמניה הם פרשו מהממשלה. ביולי רצחו אנשי המפלגה את השגריר הגרמני במחאה על ההסכם, וניסו לתפוס את השלטון בהפיכה, שדוכאה במהירות.

ב-30 באוגוסט ניסתה הסוציאל-רבולוציונרית פאניה קפלן להתנקש בחייו של לנין, בטענה כי שלטונו בוגד בעקרונות המהפכה. לאחר שסיים נאום בפני פועלי בית חרושת הפנתה קפלן לעברה את מבטו של לנין, ומיד ירתה לעברו שלושה כדורים; שניים מהם חדרו לכתפו ולצווארו והשלישי החטיא אותו. לנין סירב לנסוע לבית חולים, מחשש שייתקל במתנקשים נוספים בדרך, ותחת זאת הוחש לקרמלין. רופאיו החליטו שלא לבצע ניתוח להוצאת הכדורים מגופו, מחשש שהדבר יאט את סיכויי החלמתו. לנין החלים במהירות ובתוך שבועיים חזר לעבודתו בממשלה.

החל מהמחצית השנייה של 1918 גבר משמעותית האיום מצד הצבאות הלבנים, ומלחמת האזרחים הגיעה לשיאה במהלך 1919. כוחות נפרדים בראשותם של אדמירל קוֹלְצָ'ק והגנרלים דֶנִיקִין ויוּדֶנִיץ' שלטו על חלקים נרחבים מהמדינה, וזכו לתמיכה צבאית מצד מדינות ההסכמה, שזעמו על נטישתה של רוסיה באמצע המלחמה וחששו מהתפשטות המהפכה הסוציאליסטית לארצותיהן.

הכוח הלוחם המרכזי של הבולשביקים היה הצבא האדום, שהוקם על ידי הממשלה בפברואר 1918 במקומם של המשמרות האדומים, שסבלו מארגון לקוי. תחת הנהגתו של קומיסר המלחמה טרוצקי, שקיבל את תמיכתו של לנין, הונהגו בצבא אמצעים שהיו אופייניים למשטר הישן, לרבות מינויים של קצינים מהצבא הצארי לשעבר, החזרת גיוס החובה והנהגת משמעת חזקה בהשגחתם של קומיסרים פוליטיים. אמצעים אלו היו הכרחיים לצורך שרידת שלטונם של הבולשביקים. המדיניות הכלכלית שהנהיג לנין בימי המלחמה (קומוניזם מלחמתי) הפנתה לצבא האדום את מרבית המשאבים התעשייתיים, דבר שהיה גם הוא חיוני לניצחונם. עד לאביב 1920 סולקו מרבית הצבאות הלבנים משטחי המדינה.

האידאולוגיה שהפיצו לנין והבולשביקים, שקריאתה הופנתה למעמדות הנמוכים, היוותה מרכיב משמעותי בניצחון במלחמה. הריאקציה החברתית שביקשו לבצע הלבנים הובילה את האיכרים להתקומם נגדם ולתמוך בבולשביקים, על אף שמרביתם התמרמרו על הפקעות המזון במסגרת הקומוניזם המלחמתי.[25] גורם משפיע נוסף היה מנהיגותו הדומיננטית של לנין במפלגה שסייעה לאחד את הבולשביקים סביב מטרתם, בעוד שהכוחות הלבנים היו בעלי אינטרסים סותרים וסבלו מחוסר תיאום.[26] מיד לאחר שחלפה סכנת השתלטותם של הלבנים חלו התקוממויות איכרים רבות נגד המשטר הבולשביקי, שהגיעו לשיאן במרד טמבוב ובמרד קרונשטדט. רק הנהגת הנא"פ, שאומצה על ידי לנין בקונגרס המפלגה במרץ 1921, החזירה את השקט למדינה והביאה להתייצבותם הסופית של הבולשביקים בשלטון.

סוגיה מרכזית שאיתה התמודדו הבולשביקים הייתה לאומי האימפריה הצארית לשעבר. כמתנגד חריף לאימפריאליזם, ביקש לנין לתת הגדרה עצמית לעמי האימפריה, אך עם זאת נעשו מאמצים להביא את מהפכת הפועלים לארצות אלו. רבות מארצות האימפריה לשעבר זכו לעצמאות מלאה לאחר תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, אולם במהלך מלחמת האזרחים ולאחריה סייע הצבא האדום לייסד רפובליקות סובייטיות בבלארוס, אוקראינה, אזרבייג'ן, ארמניה, גאורגיה (שלוש האחרונות התאחדו לרפובליקת עבֶר הקווקז) וארצות מרכז אסיה – שאיתן חתמה רוסיה על בריתות.

במהלך 1922 החל לנין תהליכים להקמת פדרציה מאוחדת של שלוש רפובליקות סובייטיות (אוקראינה, בלארוס ועבר הקווקז) עם רוסיה, שבה יינתן מעמד חוקי זהה לכל אחת מהן – זאת במטרה להגדיל את משאביה של המדינה הסובייטית ולחזק את כוחה אל מול המדינות הקפיטליסטיות. הוא דחה את הצעתו של סטלין למזג את אותן רפובליקות כיחידות אוטונומיות לתוך רוסיה, מחשש לדיכוי רוסי כלפי העמים האחרים. ב-28 בדצמבר הוכרז על הקמת ברית המועצות – "ברית [או איחוד] הרפובליקות הסובייטיות [כלומר, המועצתיות] הסוציאליסטיות". בעקבות ההסדרים התחוקתיים שבאו לאחר מכן, בתקופה שבה הושבת לנין מפעילות, צברה רוסיה את עיקר הכוח הפוליטי בפדרציה שהוקמה.

הדיקטטורה הבולשביקית

לנין נואם בטקס הסרת הלוט מעל אנדרטה לזכר סטפן ראזין, 1919

ב-20 בדצמבר 1917 הקים לנין את "הוועדה הכל-רוסית המיוחדת למלחמה במהפכנות-הנגד ובחבלה", שנודעה בקיצור כ"הוועדה המיוחדת", ובראשי תיבות: צֶ'קַה (ЧК). לראש הארגון, שהיה למשטרה החשאית הראשונה בתולדות המשטר הסובייטי, מינה את פליקס דְזֶרְזִ'ינְסקי. באמצעות הקמתה ביקש להתמודד בצורה יעילה עם האנרכיה שגרמה מלחמת האזרחים, ולרסן את הכוחות שסיכנו את המשך קיומה של המהפכה.

הצ'קה עסקה כבר מהשלבים הראשונים בחיסול המעמדות החברתיים הישנים - אצילים, קצינים, שרים במשטר המלוכני, בעלי אדמות ובורגנים רבים נאסרו בהנחייתו של לנין, וחלקם נאלצו להימלט מהמדינה לאחר פרוץ המהפכה. הדת הנוצרית היוותה מוקד מרכזי להתקפה בידי המשטר החדש, וכמרים רבים הוצאו להורג. ביולי 1918 הוצאו להורג ללא משפט הצאר המודח ניקולאי השני ובני משפחתו, שהוחזקו על ידי הבולשביקים ביקטרינבורג, פעולה שיש הטוענים שנעשתה בפקודתו החשאית של לנין.

בתגובה לניסיון ההתנקשות בחייו של לנין, הוכרז בראשית ספטמבר 1918 על מדיניות "הטרור האדום", שחלקה הגדול נעשה בהכוונתו של לנין.[27] אנשי הצ'קה וחיילי הצבא האדום פתחו בהרג שיטתי של שבויי מלחמה מהכוחות הלבנים, של תומכיהם ושל קבוצות אחרות שנחשדו במרד נגד המשטר. אחרים נשפטו על ידי בתי משפט מיוחדים ונשלחו למחנות עבודת כפייה, כשהעבודות הקשות ביותר הוטלו על המתנגדים הגלויים למשטר.[28] על פי ההערכות, בין כ-250 ל-500 אלף בני אדם נהרגו בתקופת "הטרור האדום". במקביל אליו התקיים גם "הטרור הלבן", במסגרתו נהרגו תומכים רבים של הבולשביקים ונערכו פוגרומים נרחבים ביהודים.

הבולשביקים, שראו עצמם כמייצגים המהימנים היחידים של מעמד הפרולטריון, פעלו לחיסול קבוצות האופוזיציה השונות, ו"שלטון הסובייטים" המובטח הפך בפועל לשלטון של מפלגה אחת בלבד. המפלגות השמרניות והליברליות הוצאו אל מחוץ לחוק בחודשים הראשונים שלאחר המהפכה, אולם היחסים כלפי המפלגות הסוציאליסטיות האחרות התאפיינו במתינות. בקיץ 1918 הוצאו המנשביקים והסוציאל-רבולוציונרים אל מחוץ לחוק, אולם פעילותן הותרה מחדש בשנה הבאה, היות שהבולשביקים נזקקו להם במלחמתם נגד הלבנים. לאחר תום מלחמת האזרחים שבו ודוכאו שתי המפלגות - בשנים 1921 ו-1922 נעצרו מרבית חבריהן, נשפטו והוגלו אל מחוץ למדינה, עד שפעילותן הופסקה כליל.

מדיניותו הכלכלית

לנין הגיע לשלטון בשאיפה לכונן כלכלה וחברה סוציאליסטית ברוסיה. אחד מהצעדים הראשונים שננקטו היה פרסום "הצו על האדמות" ב-26 באוקטובר, שהכריז על הפקעת האדמות מידי בני האצולה והקוּלָאקים (בני מעמד האיכרים העשירים) ומסירתן לידי העמלים המעבדים אותה. משמעות הצו הייתה הכרה שלטונית וחוקית בתפיסת אדמות האצולה על ידי האיכרים הפשוטים וחלוקתן ביניהן, תהליך שהחל למעשה עוד לפני תפיסת השלטון באוקטובר, ונמשך ביתר שאת עד לאביב 1918.[29] בחודשים הראשונים שלאחר המהפכה חתם לנין על סדרת צווים שהלאימו את הבנקים, הרכבות ומרבית התעשיות הגדולות ביותר. במקביל נתפסו מפעלי תעשייה רבים על ידי הפועלים עצמם, שסילקו את בעלי המפעלים הישנים ולקחו לעצמם את ניהולם – מגמה שזכתה בתחילה לעידודם הנמרץ של הבולשביקים, בין היתר ב"צו על פיקוח הפועלים" שפורסם ימים אחדים לאחר המהפכה.

הכלכלה הרוסית הייתה מוכה קשות בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ומלחמת האזרחים שפרצה החריפה את המצב. הצעדים הסוציאליסטיים שנקט לנין לא הועילו. מומחים רבים סירבו לעבוד בשירות ממשלת הפועלים החדשה, והפועלים שתפסו בעצמם את הניהול התעשייתי היו חסרים את הכישורים הדרושים.[30]

על מנת לשקם את הכלכלה ההרוסה ולהתמודד עם קשיי מלחמת האזרחים, פתח לנין בקיץ 1918 במדיניות הקומוניזם המלחמתי, שהגבירה את אחיזת המדינה במשק. בתחום החקלאות, בוטלו ההנאות שניתנו לאיכרים קודם לכן ונאסר עליהם לסחור בתבואתם. האיכרים הורשו להחזיק כמות מוגדרת של תבואה שנדרשה לצורכי קיום עצמי בלבד, ואת כל העודפים חויבו למסור למדינה. יחידות איסוף מיוחדות של הצֶ'קָה נשלחו לכפרים לצורך איסוף הדגנים ונקלעו למאבקים אלימים נגד איכרים שהסתירו עודפים. לנין והמפלגה הכריזו על מלחמה בקוּלאקים, מייצגי הקפיטליזם בכפרים; אולם מכיוון שהם ייחסו ל"קולאקים" באופן בלעדי את ההתנגדות להחרמות ואת השיבושים באספקת המזון, המושג שימש באופן כללי כתעמולה נגד איכרים שהתנגדו למדיניות הממשלה.[31]

לנין נואם במהלך מצעד צבאי בכיכר האדומה ב-1919

בתחום התעשייה העירונית הוחל בהלאמה מלאה של כל המפעלים, למעט אלו שהועסקו בהם מספר זעום של עובדים. התעשייה התנהלה באופן ריכוזי במיוחד במסגרת ה"גְלַאבְקים" (Главк, קיצור של главный комитет, 'היחידות המרכזיות') – מוסדות ממשלתיים שפיקחו כל אחד על עשרות או מאות מפעלים. כדי להגביר את יעילות הייצור החליט לנין להציב בראש המפעלים מנהלים יחידים מקצועיים, שנקראו רשמית "מומחים טכניים", וקיבלו שכר ותנאים טובים יותר מאלו של הפועלים. צעד זה בלם את תנופת התפיסה של הניהול בידי הפועלים, והביא, למעשה, להתמוטטותה של הדמוקרטיה הכלכלית שאפיינה את ימי המהפכה הראשונים.[32] המצב הקשה הכריח אכיפת משמעת נוקשה על העובדים, והאיגודים המקצועיים איבדו את מעמדם העצמאי והפכו לארגונים שתפקידם העיקרי לפקח על תפוקת הייצור.

הקומוניזם המלחמתי נחל כישלון חרוץ. האיכרים, שלא היו יכולים להפיק רווחים מעודפי תבואתם, הסתפקו בייצור של הכמות המעטה שנדרשה להם לצורך קיומם, וכך לא סופקו כמויות מזון מספקות לערים. המחסור ממזון ממנו סבלו פועלי התעשייה גרם לירידה חדה בפריון העבודה, ותושבים רבים נאלצו לנדוד לכפרים שם היו יכולים עוד למצוא מזון. מוצרים בסיסיים רבים סופקו לאוכלוסייה דרך ספסרי השוק השחור, שהלכו והתרבו על אף צעדים דרסטיים שננקטו נגדם.[33] גורמים אלו, יחד עם העדיפות שניתנה לצבא באספקת המשאבים ועם ההרס שגרמה מלחמת האזרחים, הובילו לשיתוק כמעט מוחלט של הייצור התעשייתי, ולרעב בערים הגדולות שהוביל להגירה המונית לאזורים הכפריים ולאובדן של אחוזים עצומים מהאוכלוסייה העירונית. ההתמרמרות כלפי השיטה התבטאה בהתקוממויות איכרים רבות בשנים 1920 ו-1921, לאחר שהובסו מרבית הצבאות הלבנים. יתר על כן, לאחר שכבר בוטלה מדיניות הקומוניזם המלחמתי, הובילה הבצורת הקשה ברוסיה, יחד עם היבטים שונים של אותה מדיניות, לרעב המוני בשנים 1921–1922 באזור הוולגה ובאוקראינה, שבו נספו כחמישה מיליון בני אדם.

ההתמוטטות הכלכלית דחפה את לנין לאמץ את הנֶא"פּ (НЭП, ראשי תיבות: Новая Экономическая Политика — מדיניות כלכלית חדשה), שאותה הציג בפני קונגרס המפלגה במרץ 1921. המדיניות החדשה כללה מאפיינים של כלכלת שוק ונועדה לתת תמריצים לאיכרות. מעתה הורשו האיכרים לשמור את עודפי תוצרתם ולסחור בהם, כשהם מוסרים למדינה מס בעין בהתאם לרווחיהם. במגזר התעשייתי התרופפה משמעותית הריכוזיות ומפעלים רבים הועברו לידי אנשי עסקים פרטיים תוך חידוש הסחר החופשי, עם דגש על ייצור מוצרי צריכה פשוטים. רק התעשיות הגדולות ביותר, כדוגמת התעשייה הכבדה ושירותי התחבורה, כמו גם השליטה על סחר החוץ, הושארו בידי המדינה. את מה שנחשב כערעור העקרונות הסוציאליסטיים של המפלגה, הסביר לנין כנסיגה זמנית הכרחית לצורך קידום המהפכה בעתיד.[34]

בטווח השנים הביאה הנא"פ להחייאתה של הכלכלה הסובייטית, על אף משבר המספריים (19231924) שנבע מהפער ההולך וגובר בין מחירי התוצרת החקלאית למחירי התוצרת העירונית. האיכרים נהנו מקצירים מוצלחים שאפשרו להם להניב רווחים; פועלי התעשייה ותושבי הערים, אף שלא נהנו במיוחד מאופי המדיניות הכלכלית, קיבלו את המזון הנדרש להם. הממשלה הסובייטית צברה כמויות נאות של תבואה, שבאמצעותן ייבאה מוצרים תעשייתיים חשובים, ובמרוצת שנות ה-20 הגיעו רמות הייצור ורמת חייהם של האזרחים עד לרמתם מלפני מלחמת העולם הראשונה ואף עלו עליה. רבים מהישגים אלו התרחשו לאחר מותו של לנין. הכלכלה הוסיפה להתנהל על בסיס הנא"פ עד 1928, עת הוחלפה על ידי סטלין בתוכנית החוֹמֶש.

מדיניות חוץ

מטרתם המיידית של לנין והבולשביקים הייתה הוצאת רוסיה ממלחמת העולם הראשונה. בהתאם ל"צו בדבר השלום" מ-26 באוקטובר הם ציפו להגיע לשלום עם גרמניה ללא סיפוחים ופיצויים, ולאחר מכן לפתוח בייצוא המהפכה הסובייטית לארצות אחרות; למעשה, הם ייחלו למצב שבו לא ייצגו כלל מדינת לאום אלא יהיו חלק מעולם קומוניסטי.[35] אולם תקוותיהם התפוגגו במהירות: האומות הנלחמות התעלמו מקריאתם ליציאה מהמלחמה, והגרמנים התקדמו לתוך שטחי רוסיה מבלי שלצבא הבולשביקי הייתה יכולת לעוצרם.

בסוף ינואר 1918 הציע לנין לוועד המרכזי של המפלגה לקבל את תנאי הפסקת האש של גרמניה, שכללו ויתור על שטחים נרחבים, אך מדיניותו לא התקבלה. תחת זאת הקומיסר לענייני חוץ, טרוצקי, דגל בהשהיית השיחות ובמדיניות של "לא שלום, לא מלחמה"; אך הכוחות הגרמניים המשיכו את התקדמותם, התקרבו לשערי פטרוגרד והקשיחו את תנאיהם. בעקבות כך שכנע לנין את הוועד המרכזי כי קבלת התנאים, אף שכינה אותה "שלום מביש", הכרחית לשמירה על המהפכה לצורך המשך התפשטותה בעתיד. עמדתו זכתה לרוב במושב הוועד ב-23 בפברואר. אל מול ההחלטה ניצבה אופוזיציה מפלגתית רחבה בהנהגתו של ניקולאי בוכארין, שהתנגדה לכניעה המשפילה למעצמה אימפריאליסטית, וסברה שיש להתמיד ב"מלחמה המהפכנית" עד להשגת ניצחון.[36] ב-3 במרץ נחתם הסכם בְּרֶסְט-לִיטוֹבְסְק, שבו ויתרה רוסיה למעצמות המרכז על אוקראינה, פולין וטריטוריות נוספות שכללו משאבים חקלאיים ותעשייתיים חשובים.

לאחר תבוסת גרמניה וסיום מלחמת העולם הראשונה נקלעה רוסיה הסובייטית לבידוד דיפלומטי מצד מדינות ההסכמה. גם אז המשיך לנין לדבוק באמונתו כי שרידתה של המהפכה הסובייטית ברוסיה אפשרית רק על ידי התפרצות מהפכה דומה בארצות המתקדמות. מרד הסְפַּרְטָקִיסְטים בגרמניה בראשית 1919 – אף שנכשל – יחד עם סדרת משברים כלכליים-חברתיים שפקדו את הארצות השונות בעקבות המלחמה, שכנעו את לנין שהסיכויים למהפכות כאלו הולכים וקרבים. ברוח זו ייסד את האינטרנציונל השלישי - האינטרנציונל הקומוניסטי, ובקיצור קוֹמִינְטֶרְן (Коминтерн) - במקומו של האינטרנציונל השני, שיסודותיו התערערו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כשמטרתו הייתה לעורר את התלהבות פועלי העולם למען תפיסת השלטון במדינותיהם.

במרץ 1919 התכנס במוסקבה הקונגרס הראשון של הקומינטרן, שבו חברו מעט יותר מחמישים צירים, אך יסודותיו היו רופפים, והארגון לא צבר כוח פעולה משמעותי. הקונגרס השני ביולי 1920 נחל הצלחה משמעותית בהרבה, וכלל למעלה מ-200 נציגים. הקונגרס ניסח תנאי קבלה לקומינטרן, שהוצעו ברובם על ידי לנין, ואשר נועדו להתוות לארגון אופי מאוחד על פי המודל של המפלגה הקומוניסטית ברוסיה. לנין הורה למפלגות הקונגרס לעסוק בפעילות חוקיות במסגרת הסדר הדמוקרטי במדינותיהן, ואף לחתור לשיתוף פעולה פרלמנטרי עם מפלגות השמאל המתון (כדוגמת מפלגת הלייבור בבריטניה), אך זאת כשלב ביניים בלבד לקראת המהפכה.[37] אולם במשך אותן שנים לא הצליחה רוסיה, שהדריכה את פעילות המפלגות הקומוניסטיות השונות, להביא לפריצת מהפכות קומוניסטיות בארצות המערב, למעט ניסיונות נועזים כושלים במדינות כמו הונגריה וגרמניה.

בקיץ 1920 נטתה המלחמה הפולנית-סובייטית לטובת הצבא האדום, שהדף את הכוחות הפולניים בראשות יוזף פִּילְסוּדְסקי מאוקראינה והגיע עד לגבול הפולני. לנין, שראה הזדמנות להפיץ את המהפכה הבולשביקית מערבה, הורה לצבא להמשיך את התקדמותו ולפלוש לפולין; התקרבותו של הצבא לשערי ורשה, בעת שהתקיימו דיוני הקונגרס השני של הקומינטרן, הפיחה בנציגים התלהבות כי המהפכה העולמית ניצבת בפתח.[37] תבוסתו לבסוף של הצבא האדום, שאילצה את הרוסים לחתום על הסכם ריגה (1921), שחתם את המלחמה, הפריכה את תקוותיו. בעקבות המאורעות מבית ומחוץ החל לנין לסגת מאידיאל המהפכה העולמית, להתמקד בשיקומה של מדינתו ולפעול לחידוש היחסים עם המדינות הקפיטליסטיות.

נקודת המפנה הראשונה ביחסי החוץ של רוסיה הסובייטית הגיעה עם החתימה על הסכם סחר עם בריטניה במרץ 1921, שבו הובטח להימנע מפעולות עוינות בין שתי המדינות. בה בעת החל לנין בהתקרבות דיפלומטית לגרמניה הרפובליקנית, שהייתה משמעותית במיוחד על רקע מעמדן הדחוי של שתי המדינות במפה הבינלאומית. במהלך 1921 נוסחו הסכמים צבאיים סודיים בין רוסיה לגרמניה, שבמסגרתם ייצרו מפעלים על אדמת רוסיה נשק עבור הצבא הגרמני – דבר שנמנע ממנו בעקבות חוזה ורסאי. באפריל 1922 שלח לנין נציגים מטעם הממשלה הסובייטית לוועידה בינלאומית בג'נובה, ולאחריו נחתם הסכם רפאלו, שהבטיח את יחסי הידידות עם גרמניה. לאחר מותו של לנין ננטש בפועל חזון "המהפכה העולמית" עם אימוצה של דוקטרינת ה"סוציאליזם בארץ אחת".

הידרדרות בריאותו ומותו

לנין בתקופת מחלתו לצדו של סטלין, 1922

לאחר שנים ארוכות שבהן סבל מבריאות רופפת, עבר לנין במאי 1922 התקף שבץ. הוא החלים ממנו כעבור זמן קצר והוסיף לעבוד במלוא המרץ, אולם הפעילות האינטנסיבית הכבידה עליו והשפיעה לרעה על בריאותו. ב-16 בדצמבר עבר התקף שני של שבץ, ששיתק את חלק גופו הימני. כשמותו הלך וקרב, הכתיב לנין את צוואתו ב-25 בדצמבר. השם הרשמי שנתן לצוואה היה "מכתב לקונגרס", והוא ביקש שתוקרא בקונגרס המפלגה הראשון שלאחר מותו.

במרכז הצוואה עמדה ביקורתו של לנין על סטלין, שלאורך שנים היה אחד מנאמניו הגדולים ביותר, אך מאז מינויו למזכירה הכללי של המפלגה ריכז בידיו עוצמה פוליטית רבה. באותו מכתב, עם זאת, ביקר גם את המנהיגים הבולטים האחרים, וביקש למנוע את העברת השלטון לידי אחד מהם. על מנת להפחית את הבירוקרטיה שצמחה במפלגה ולמנוע את סכנת הסכסוך בין סטלין לטרוצקי, הציע להגדיל משמעותית את מספר החברים בוועד המרכזי.

ב-4 בינואר 1923 הוסיף לנין פסקה מיוחדת לצוואתו, שבה גינה בחריפות את סטלין:

סטלין גס מדי, ומגרעה זו... נעשית בלתי נסבלת במשרת המזכיר הכללי. לפיכך אני מציע שהחברים ימצאו דרך להדיח את סטלין מהתפקיד, ולמנות במקומו... אדם שיהיה סובלני יותר, נאמן יותר, מנומס ומתחשב יותר בצרכי החברים, פחות גחמני וכד'.

בתקופה שלאחר מכן ביקש לנין לפתוח במהלכים להדחתו של סטלין מהתפקיד, אולם ב-9 במרץ עבר התקף שבץ שלישי, שנטל ממנו כמעט לחלוטין את כושר הדיבור ומנע ממנו לקרוא. פעילותו של לנין הופסקה לחלוטין בעקבות ההתקף והסיכויים להחלמתו אפסו, ולא נודע לו על המאבק שפרץ על ירושת ההנהגה, בין הטריוּמוִוירָט המשולב של סטלין, זינובייב וקאמנייב לבין טרוצקי.

פרופ' גאורג קלמפרר, בנו של רב שניהל את המחלקה הפנימית בבית החולים "מואביט" בברלין הוזמן ב-1924 מטעם ממשלת ברית-המועצות לבוא למוסקבה על מנת לטפל בלנין הגוסס.[38]

לנין הלך לעולמו ב-21 בינואר 1924. גופתו הובאה לבית האיגודים המקצועיים במוסקבה, שם צפו בה קרוב למיליון איש. ימים אחדים לאחר מותו נחנטה גופתו והוצבה במאוזוליאום של לנין (היא לא הוצאה משם גם לאחר התפרקות ברית המועצות), ושמה של פטרוגרד, עיר הבירה הקודמת, שונה ל"לנינגרד", להנצחתו. גם עיר הולדתו קראה עצמה על שמו, "אוּליאנוֹבְסְק". מותו נתן את האות לפתיחת פולחן אישיות קיצוני במיוחד סביב דמותו, שאורגן בעיקר על ידי סטלין ונמשך לאורך כל שנותיה של ברית המועצות.
אף על פי שסיבת מותו של לנין נרשמה, על ידי השלטונות, בתור: "מצב בריאותי ירוד כתוצאה מסדרת השבצים בהם לקה", רופאים וחוקרים רבים סבורים כי מותו נבע ממחלת העגבת שהתפשטה למערכת העצבים שלו (עגבת שלישונית).[39][40]

סטלין, שצבר כעת השפעה מכרעת על קבלת ההחלטות במפלגה, מנע את פרסום צוואתו של לנין בקונגרס השלושה־עשר שהתקיים במאי 1924. בתום סדרת מאבקים נגד סיעות אופוזיציה שקמו מולו, השיג סטלין בסוף שנות העשרים שלטון יחיד במפלגה ובמדינה כולה. תחתיו הפך המשטר הקומוניסטי, שהבטיח בתחילה חירות ושלטון להמוני העם, למשטר טוטליטרי אכזרי. המהפכה התעשייתית שהנהיג סטלין והניצחון במלחמת העולם השנייה הפכו את ברית המועצות לאחת משתי מעצמות-העל המובילות בתקופת המלחמה הקרה, אולם משברים מדיניים וכלכליים הביאו מקץ כמה עשורים לנפילתה של המדינה ב-1991.

דמותו ומורשתו

פסל של לנין בעיר קינשמה שליד נהר הוולגה. פסלים ואנדרטאות של לנין הוקמו בערים רבות ברוסיה ובמזרח אירופה, אף שרבים מהם הוסרו או נותצו לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי

במשך חייו הפך לנין למנהיגה הבלתי-מעורער של המפלגה הבולשביקית, שכל חבריה הכירו בו כ"מורה" האידאולוגי של התנועה. הוא מתואר כמי שבאמצעות דמותו הכריזמטית, האנרגטיות יוצאת-הדופן בפעילותו וכישוריו האינטלקטואליים היה מסוגל להותיר השפעה רבה על חבריו לתנועה המהפכנית, ובכך הצליח להטיל את השקפותיו על מפלגתו ולגבש אותה סביבו. לנין אף התבלט כנואם וכרטוריקן מוכשר, שהשכיל לחדור ללבם של המוני העם תוך שימוש בסיסמאות פופולריות ושלהב אותם לתמיכה במפלגתו – כישורים שהיו חיוניים להצלחתו הפוליטית במהלך אירועי 1917.[41]

ברם, מעדויותיהם של רבים משותפיו לתנועה מצטייר לנין כאדם בעל נטיות רודניות באופיו, שהיה חסר-סבלנות כלפי המתנגדים לדעותיו ונטה להיכנס לעימותים אגרסיביים במיוחד בנושאים פוליטיים תוך גינוי חריף של יריביו. כמהפכן גולה הרבה לנין לפצל את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, לעיתים סביב חילוקי דעות מינוריים יחסית, והיה מהגורמים העיקריים לכך שנמנע איחודה מחדש.[42]

השקפותיו

לנין פרסם את השקפותיו המרקסיסטיות במאות כתבים, והללו עיצבו את תורת המפלגה הבולשביקית בשנים בהן הנהיג אותה. האידאולוגיה שפיתח, שלאחר מותו נקראה בשם לניניזם (או מרקסיזם-לניניזם), הפכה לאידאולוגיה הרשמית של ברית המועצות וכתביו צוטטו דרך קבע בחיבורים פוליטיים והיסטוריוגרפיים. רעיונותיו מהווים מקור השראה גם כיום עבור תנועות השמאל הרדיקלי ברחבי העולם.

עם רעיונותיו המרכזיים נמנים:

  • מפלגת חיל-החלוץ: מכיוון שהפרולטריון חסר את התודעה המהפכנית, אחד מהמרכיבים ההכרחיים מבחינתו של לנין, ומוגבל למאבקים רפורמיסטיים בלבד, נדרשת מפלגה שתורכב מקומץ של "מהפכנים מקצועיים", בני האינטליגנציה, שיפעלו במסירות במחתרת למען הוצאתו לפועל של המרקסיזם. אינטלקטואלים אלו ינסחו תאוריה מהפכנית עבור הפועלים, יחדירו בהם את עקרון מלחמת המעמדות וינהיגו אותם לעבר המהפכה.
  • צנטרליזם דמוקרטי: לשיטתו של לנין, על המפלגה להיות בעלת הנהגה, ארגון ומשמעת חזקים. בעוד שכל חברי המפלגה יכולים לדון בחופשיות, מרגע שהתקבלה החלטה על דעת הרוב בגופי ההנהגה כולם מחויבים לציית לה, והקמת סיעות נפרדות היא פסולה. לנין טען שתלות מוגזמת בעקרונות כמו חופש הביטוי ובחירות דמוקרטיות תוביל לניוון של הפעילות המהפכנית ולמה שהגדיר כאופורטוניזם.
  • המדינה הסוציאליסטית: עם עליית מעמד הפועלים לשלטון נדרשת הקמת מדינה בעלת מבנה חדש לגמרי, במקום זו ששימשה את מעמד הבורגנות. במדינה זו המוני העם יהיו מעורבים בגופי המנהל, במשטרה ובמערכת המשפט, כשמיליציות אזרחיות יבואו במקום צבא הקבע, והללו יתחלפו ביניהם מעת לעת ויקבלו שכר שווה לזה של הפועלים. מכיוון שהמדינה החדשה היא "טבעית" יותר ואינה מיועדת לדיכוי ההמונים, תהליכי הניהול והייצור יפושטו לחלוטין. מאותה סיבה גם מדינה זו תגווע בסופו של דבר עד למימוש אידיאל הקומוניזם.
  • מהפכה עולמית: לנין קרא להתאגדות משותפת, אינטרנציונליסטית, של פועלי העולם במטרה להפיל את השלטונות הבורגניים במדינותיהם, והציב כאידיאל את פריצת המהפכה במספר משמעותי של ארצות. בייחוד ברוסיה, המפגרת מבחינה כלכלית ושהפרולטריון בה אינו מפותח דיו, לא יוכל המשטר הסוציאליסטי להתקיים מבלי שתפרוץ מהפכה בארצות המערביות המפותחות.
  • יצרנות: לצורך ניצחונו הסופי של הסוציאליזם, עליו להתעלות ביצרנותו ובאיכותו על פני אלו של הקפיטליזם. אחת מהמטרות העיקריות שעל המהפכה להשיג היא התגברות על פיגורה הכלכלי של רוסיה כך שתגיע לרמתן של המדינות המערביות המתקדמות: תיעוש, פיתוח הטכנולוגיה והמדע ובייחוד חשמול המדינה כולה. לצורך כך הטיף לנין למשמעת עבודה חזקה שיארגנו הפועלים ולביעור האנאלפביתיות בקרבם.
  • אנטי-אימפריאליזם: לנין תיאר את האימפריאליזם כתופעה הנובעת מהתפתחות הקפיטליזם: ההשקעות הפרטיות, שאפיינו בעבר את הקפיטליזם, התחלפו בשליטה של כוחות הון בדמות בנקים, חברות ענק וקרטלים, שהאינטרסים שלהם מעצבים את מדיניותם של השלטונות הלאומיים. התשוקה להגדלת רווחי המדינה והמרדף אחר המשאבים הכלכליים מובילים למאבקים מיליטריסטיים בין המדינות הגדולות, לאלימות ולשפיכות דמים, ולכיבוש ולדיכוי של עמים שלמים ברחבי העולם (קולוניאליזם). מלחמת העולם הראשונה שיקפה, לשיטתו, מאבק בין הכוחות הקפיטליסטיים העולמיים.
לנין טען שהמלחמה מהווה הזדמנות לפריצת המהפכה הסוציאליסטית. מכיוון שהקפיטליזם מתפשט ברחבי העולם כולו באמצעות האימפריאליזם, הוא יקרוס באחת מה"חוליות החלשות" שלו - ארצות מפגרות מבחינה כלכלית שבהן סיכויי השתלטותו קטנים יותר. "חוליה חלשה" כזו הוא ראה ברוסיה, וחזה כי פריצת המהפכה באימפריה הרוסית תחילה, תצית שרשרת מהפכות במדינות המערביות המפותחות שיובילו לנפילתו הכללית של הקפיטליזם.
  • הגדרה עצמית: על אף חזונו הקוסמופוליטי, בטווח הקצר שאף לנין לשחרר את האומות השונות מהדיכוי שגזר עליהן הקפיטליזם, ובייחוד עמי אסיה ולאומי האימפריה הרוסית. הוא דגל בחירות האדם ובשוויון של כל הלאומים ובזכותה של כל אומה לקיים את תרבותה, אולם המטרה הסופית אותה הציב הייתה שחרור הפרולטריון באותן מדינות.

כתביו בעברית

  • וו"א לנין, כתבים נבחרים (תרגם: חיים גולדברג; ערכו: ל' לויטה, מ' דורמן), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"י-תשי"ג.
  • נ' לנין וג' זינובייב, המלחמה והסוציאליזם, בשני כרכים (תרגם: מ' ערעם), תל אביב: פטיש, 1932.
  • וו"אי לנין, כתבים נבחרים (מתרגמים: חיים שלון בן אברהם ואליהו טסלר ספריית הפועלים, [מרחביה]: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1942.
  • ו. א. לנין, מאטריאליזם ואמפיריוקריטיציזם: ציוני ביקורת לפילוסופיה אחת ריאקציונית; עשר שאלות למרצה (1908-1909) (תרגם: שמחה אוורבוך), מרחביה: הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1950.
  • ו"אי לנין, מחלת הילדות של "השמאליות" בקומוניזם (תרגם מרוסית: י' פיינברג), תל אביב: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), 1970.
  • ו"אי לנין, המהפכה הפרולטרית והרנגאט קאוטסקי (תרגם מרוסית: י' פיינברג), תל אביב: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), 1970.
  • ו"אי לנין, על השאלה הלאומית (תרגם מרוסית: י' פיינברג), תל אביב: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), 1972.
  • לנין, מדינה ומהפכה (תרגם לעברית: משה בן-חורין), תל אביב: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 1984.

לקריאה נוספת

  • כריסטופר היל, לנין והמהפכה הרוסית (עברית: יאיר עברון; עריכה מדעית: שולמית שחר), הדר, תשכ"א.
  • שלמה צירולניקוב, לנין והמהפכה הרוסית, צ'ריקובר, 1983.
  • רוברט סרוויס, לנין (מאנגלית: אריה חשביה, אודי תגרי; עריכת תרגום: מתי בן יעקב), ספרית מעריב, 2007.
  • עופר ריחני, המהפכנים הגדולים בהיסטוריה, הוצאת סטימצקי, 2018.
  • קתרין מרידייל, לנין ברכבת (2016), תרגם יפתח בריל, הוצאת מאגנס, 2021.
  • Михаил Зыгарь, Империя должна умеретьː история русских революций в лицах 1900-1917, Москва: ООО «Альпина Паблишер», 2017. (בתרגום לאנגלית: Mikhail Zygar, The Empire Must Die : Russia's Revolutionary Collapse, 1900-1917, INGRAM PUBLISHER SERVICES US, 2017).

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אליעזר ליבנה, האנציקלופדיה העברית, ירושלים - תל-אביב: החברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תשכ"ט, עמ' 959 [דרושה הבהרה]
  2. ^ רוברט סרוויס, לנין (מאנגלית: אריה חשביה), תל אביב: ספרית מעריב, תשס"ז 2007, עמ' 68–71.
  3. ^ סרוויס, עמ' 89–90.
  4. ^ Christopher Read, Lenin: A Revolutionary Life, Routledge, 2005, pp. 12-13.
  5. ^ סרוויס, עמ' 106-9.
  6. ^ 6.0 6.1 Orlando Figes, A People's Tragedy: The Russian Revolution 1891-1924, Penguin Books, 1998, pp. 148-150
  7. ^ 7.0 7.1 ראו: Leonard Schapiro, Lenin After Fifty Years, in Leonard Schapiro and Peter Reddaway (eds), Lenin: The Man, The Theorist, The Leader, Frederick A. Praeger Publishers, 1968, p. 15-17
  8. ^ ספר זה היה אחד מהחיבורים הראשונים שעליהם חתם בכינויו המחתרתי "לנין" (ככל הנראה על שם הנהר לנה שבסיביר שבקרבתו גלה), שהפך, בשל תפוצתו הרבה, לכינויו המפורסם ביותר.
  9. ^ Read, p. 53
  10. ^ 10.0 10.1 Figes, p. 151-52
  11. ^ Read, p. 62
  12. ^ Read, p. 70-72
  13. ^ Figes, p. 199
  14. ^ Read, 84-85
  15. ^ Read, p. 88-89
  16. ^ הנחתו המרכזית של לנין הייתה כי קיימת מציאות אובייקטיבית, חיצונית להכרה של הפרט. לטענת בוגדנוב, כל דבר בעולם הוא חומרי, כולל ההכרה האנושית; לנין פירש הנחה זו כטענה לכך שההכרה מעצבת את המציאות הקיימת כולה.
  17. ^ Figes, p. 245
  18. ^ אדוארד ה. קאר, המהפכה הרוסית: מלנין עד סטלין 1917–1929 (תרגם מאנגלית והוסיף אחרית-דבר: אלי שאלתיאל), תל אביב: עם עובד (ספריית אופקים), תשמ"ב 1982, עמ' 22.
  19. ^ Read, p. 141-50
  20. ^ Figes, p. 387-93
  21. ^ ס"א סמית’, המהפכה הרוסית: מבוא קצר מאוד (מאנגלית: דרורה בלישה), תל אביב: משכל, 2006, עמ' 34.
  22. ^ Figes, p. 396-98
  23. ^ Read, p. 174.
  24. ^ קאר, עמ' 14.
  25. ^ Read, p. 220.
  26. ^ סמית', עמ' 67–69.
  27. ^ Read, p. 249-51.
  28. ^ קאר, עמ' 34.
  29. ^ Read, p. 194.
  30. ^ Read, p. 202-3.
  31. ^ קאר, עמ' 30
  32. ^ סמית', עמ' 92.
  33. ^ Figes, p. 622-23
  34. ^ קאר, עמ' 45.
  35. ^ קאר, עמ' 17.
  36. ^ קאר, עמ' 18.
  37. ^ 37.0 37.1 קר, עמ' 24-25
  38. ^ נסים לוי, יעל לוי, "רופאיה של ארץ-ישראל 1799-1948", הוצאת איתי בחור, זכרון יעקב, מרץ 2012, מהדורה שנייה, עמוד 50
  39. ^ Lerner V, Finkelstein Y, Witztum E. (2004). The enigma of Lenin's (1870-1924) malady. European Journal of Neurology. 11(6):371-6. PMID 15171732
  40. ^ אבחנה רטרוספקטיבית קובעת כי לנין חלה במחלת העגבת, C. J. CHIVERS, הניו יורק טיימס, 22 ביוני 2004.
  41. ^ רוברט סרוויס, לנין (מאנגלית: אריה חשביה), תל אביב: ספרית מעריב, תשס"ז 2007
  42. ^ Figes, p. 391



שליטי רוסיה

נסיכי קייב | נסיכי ולדימיר | נסיכי מוסקבה | צארים של רוסיה | קיסרי רוסיה | שליטי ברית המועצות | נשיאי הפדרציה הרוסית

ולדימיר לנין | יוסיף סטלין | גאורגי מלנקוב | ניקיטה חרושצ'וב | ליאוניד ברז'נייב | יורי אנדרופוב | קונסטנטין צ'רניינקו | מיכאיל גורבצ'וב

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32272212ולדימיר איליץ' לנין