שט אל-ערב

שט אל-ערב
	נהר שט אל-ערב ליד בצרה
	נהר שט אל-ערב ליד בצרה
מידע כללי
אורך	200 ק"מ
ספיקה ממוצעת	1,750 מ"ק לשנייה
מוצא	מפגש הנהרות פרת וחידקל
שפך	המפרץ הפרסי
מדינות באגן הניקוז	איראן; טורקיה; כווית; סוריה; עיראק; ערב הסעודית

שט אל-ערב (בערבית: شط العرب, שפירושו: "הנהר הערבי"; בפרסית: اروندرود "אַרְוַנְד רוּד", שפירושו: "נהר ארוונד") הוא שמו של נהר המתקבל מהתמזגותם של נהרות הפרת והחידקל.

אורכו של שט אל-ערב כ-200 ק"מ. ראשיתו באזור העיר קורנה והוא נשפך למפרץ הפרסי בתחומי איראן. לתוכו נשפך ממזרח נהר הקארון, אשר מביא עמו כמויות עצומות של סחף, ולכן יש צורך בחפירה מתמדת בתוך הנהר על מנת שספינות יוכלו לעבור בו. חלק מהחידקל אמנם מתחבר לפרת בתעלות כמה עשרות קילומטרים לפני השט אל-ערב, אך שט אל-ערב מתחיל מהתחברות הנהר הטבעי לפרת.

לאורכו של השט אל-ערב עובר הגבול בין עיראק לאיראן. במשך מאות בשנים שימש הנהר מקור לסכסוך בין מדינות שטענו לשליטה בו. ראשיתו של סכסוך זה עוד בתקופת האימפריה העות'מאנית ופרס. לפני המאה ה-19 השליטה בנתיב המים עד גדתו המזרחית הייתה בידי העות'מאנים. אולם בעקבות גילוי נפט באי ח'ורמשהר שנמצא בקרבת הגדה האיראנית של השט, הוענקה לאיראן שליטה על אי זה ועוד שניים בפרוטוקול קונסטנטינופול של 1913. סכסוכים אלימים על הנתיב הימי גררו את מעורבות חבר הלאומים ב-1934, אך פריצת הדרך הושגה רק ב-1937 בעקבות חילופי משטר בעיראק. ההסכם של 1937 קבע כי הגבול בנתיב יהיה לאורך קו אמצע המים (Thalweg - עקרון הטאלווג), אולם בעקבות אי הסכמה בנוגע לזכויות השיט וניצול המים, המשיכו לפרוץ סכסוכים עד נפילת השושלת ההאשמית בעיראק ב-1958. משטר הבעת' החדש הכריז באופן חד-צדדי על הרחבת המים הטריטוריאליים של עיראק והחל לטעון לריבונות על האי עבדאן (בו הוקמה מזקקת נפט איראנית). השאה הכניס ספינות מלחמה לשט והצדדים פרסו כוחות צבאיים לאורך הגדות. הסכסוך החמיר עם עלייתה מחדש של מפלגת הבעת' לשלטון ב-1969, וגם חידוש היחסים הדיפלומטיים בין המדינות בשלהי 1973 לא מנע סדרה חדשה של תקריות על השליטה במימי הנתיב.

איראן וארצות הברית החלו להעניק סיוע למורדים הכורדים במשטר הבעת', מרידה שלמרות הניסיונות התכופים והאכזריים לדכאה סרבה לשקוט. סדאם חוסיין הבין כי הדרך היחידה לחסל את המרידה שאיימה באופן משמעותי על יציבות המשטר, היא לנתק את הסיוע האיראני. ב-6 במרץ 1975 חתמו איראן ועיראק על הסכם אלג'יר בו ויתרה עיראק על דרישותיה למימי כל השט והסתפקה בקביעת קו אמצע המים לקו הגבול. בתמורה התחייבה איראן להפסיק את תמיכתה ב"גורמים מערערי יציבות" (קרי הכורדים) ולהעביר שטחים בהיקף 1,500 קמ"ר שאיראן תפסה, שנועדו להעניק לעיראק קצת עומק אסטרטגי שהיה חסר לה מפני תקיפה איראנית. המרידה הכורדית אכן דוכאה שבועיים לאחר חתימת ההסכם. עם זאת, איראן לא העבירה את השטחים לעיראק.

ב-16 בספטמבר 1980 הכריז סדאם חוסיין על ביטול הסכם אלג'יר ודרש כי השליטה על כל מימי השט יוענקו לעיראק. המלחמה שגבתה את חייהם של מיליונים ונמשכה שמונה שנים לא הצליחה לשנות את קו הגבול באופן משמעותי לצד זה או זה. לאחר המלחמה נחתם הסכם בין שתי המדינות בהתאם לעקרון הטאלווג המקובל באירופה, וכיום עובר הגבול באמצע הנהר.