קרב קפורטו
 | ||||||||||||||||||
| קרב קפורטו ונסיגת האיטלקים לנהר פיאבה | ||||||||||||||||||
| מערכה: החזית האיטלקית במלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 24 באוקטובר 1917 – 19 בנובמבר 1917 (3 שבועות ו־6 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | הקרב האחד עשר על האיזונצו | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב הנהר פיאווה | |||||||||||||||||
| מקום | קָפּוֹרֶטוֹ (קובריד) | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מכריע של מעצמות המרכז | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב קָפּוֹרֶטוֹ (באיטלקית: Battaglia di Caporetto; בסלובנית: Čudež pri Kobaridu), נקרא גם קרב קרפרייט (בגרמנית: Schlacht von Karfreit) והקרב השנים-עשר על האיזונצו, נערך בין 24 באוקטובר 1917 ל-19 בנובמבר 1917 בין כוח משותף של הצבא האוסטרי והגרמני והצבא האיטלקי כחלק ממלחמת העולם הראשונה. הקרב החל ליד העיירה האיטלקית קפורטו (כיום קובריד,(אנ') סלובניה) והסתיים בתבוסה קשה של האיטלקים.
רקע היסטורי
איטליה לא הצטרפה מיד למלחמת העולם הראשונה. חלק גדול של האוכלוסייה – קתולים, סוציאליסטים ומדינאים רבים – דגלו בנייטרליות אבל התנועה הלאומנית דרשה התערבות מידית. בתחילה דרשה איטליה מאוסטריה את טרנטינו וטריאסטה כמחיר לנייטרליות, אבל אוסטריה הייתה מוכנה לקבל תביעות אלה רק לאחר המלחמה. בתגובה לכך חתמה איטליה בלונדון, ב-26 באפריל 1915 על ברית לונדון שהבטיחה לה את דלמטיה הצפונית ואייה, חלקים באלבניה ובטורקיה בתנאי שתיכנס למלחמה תוך חודש. לאחר הפגנות גדולות של מצדדי המלחמה הכריזה איטליה ב-23 במאי 1915, מלחמה על אוסטריה. ב-26 במאי 1916 הכריזה איטליה מלחמה גם על גרמניה אף שלא היו לה כל תביעות נגדה.
מפקד צבא איטליה, לואיג'י קאדורנה, תכנן לתקוף את האוסטרים דרך עמק האיזונצו בו זורם נהר האיזונצו (כיום סוצ'ה בסלובניה) ולהתקדם משם לעבר ליובליאנה וטריאסטה. האוסטרים נהנו מיתרון טופוגרפי, והאיטלקים לא הצליחו לפרוץ את קו החזית. מיוני 1915 עד ספטמבר 1917 נערכו 11 קרבות על האיזונצו שגבו מהאיטלקים כ-150,000 הרוגים, וההישג היחידי היה כיבוש העיר גוריציה בקרב השישי על האיזונצו באוגוסט 1916.
הקרב האחד עשר על האיזונצו הסתיים ב-12 בספטמבר 1917 ללא הישג משמעותי, עם 20,000 הרוגים איטלקים ו-30,000 חיילים אוסטרים. החיילים האיטלקים היו מותשים והמשמעת הצבאית התקיימה על פי הוראותיו החמורות של קאדורנה שכללו הדחות מפקדים והוצאות להורג של מאות חיילים שנאשמו בעריקה.
האוסטרים שנכשלו בהתקפתם הגדולה בחזית טרנטינו ב-1916, נקטו מאז בגישה הגנתית. לאחר הקרב האחד-עשר על האיזונצו החליטו הגרמנים להתערב ולהביא לשינוי בחזית זו. כוחות גדולים הובלו מהחזית המזרחית, שם נחלו הצלחה בכיבוש ריגה בעזרת הטקטיקה שפותחה על ידי גנרל אוסקר פון הוטיאר שעיקרה: חדירה מהירה של יחידות קטנות ומהירות מצוידות בלהביורים, רימונים ונשק קל, פגיעה במפקדות ובסוללות התותחים תוך גרימת בהלה אצל האויב ולאחר מכן כניסת הדרג השני והשלישי שמשלימים את המלאכה.
על הכוחות האוסטרו-גרמניים מונה הגנרל הגרמני אוטו פון בלו שהשתתף קודם לכן בקרבות בפרוסיה ובמקדוניה. לקאדורנה נודע על הכוח הגרמני באזור על ידי סיורי אוויר וחקירת עריקים. הוא הזהיר את המפקד האיטלקי באזור, גנרל לואיג'י קאפלו, והורה לו לנקוט בפעולות הגנתיות נגד המתקפה הקרבה אך הוא התעלם מכך.
קרב קפורטו
המתקפה החלה ב-24 באוקטובר 1917 בשעה 02:00 בהפגזה ארטילרית מלווה בהתקפת גזים ומסך עשן. החיילים האיטלקים הופתעו כשמתוך הערפל הגיחו עליהם יחידות המחץ הגרמניות מצוידות בלהביורים ורימוני יד. במהרה נבקעו פרצות גדולות בחזית האיטלקית. הפריצה הגדולה הייתה באזור קפורטו, והגרמנים התקדמו ביום הראשון כ-25 ק"מ. הכוחות האיטלקים הצליחו לעמוד בפני התקפות האוסטרים משני צדיו של פון בלו, אבל תוך זמן קצר החלה מנוסת בהלה של כל הצבא האיטלקי. קאדורנה לא ראה היטב את תמונת הקרב ואסר על קפלו לסגת. רק ב-30 באוקטובר 1917 נתן קאדורנה רשות לסגת, אבל היה זה מאוחר מדי. הצבא האיטלקי התמוטט. בגלל התארכות קווי האספקה של האוסטרו-גרמנים הואטה ההתקדמות שלהם וקאדורנה ניצל זאת כדי לבנות במהירות קו הגנה לאורך הנהר פיאווה כ-30 ק"מ מצפון לוונציה לאחר נסיגה של יותר מ-100 ק"מ.
אבידות האיטלקים היו עצומות: 11,000 הרוגים, 20,000 פצועים ו-265,000 שבויים. כן נלקחו שלל על ידי האוסטרו-גרמנים: 3,000 תותחים, 3,000 מכונות ירייה ו-2,000 מרגמות ביחד עם כמויות עצומות של נשק ותחמושת.
תוצאות הקרב
התבוסה בקרב קפורטו הדהימה את האיטלקים. הגנרל קאדורנה הודח, ובמקומו מונה גנרל ארמנדו דיאז. בגלל התערבות הגרמנים החליטו בריטניה וצרפת לשלוח כוחות לעזרת האיטלקים. האנגלים שלחו חמש דיוויזיות חיל רגלים והצרפתים - שש. ביחד עם האיטלקים הם בנו קו ביצורים חזק על הנהר פיאווה שהצליח להדוף התקפה נוספת של האוסטרו-גרמנים ביוני 1918, ולהוות בסיס להתקפה האחרונה ולניצחון האיטלקים בקרב ויטוריו ונטו בנובמבר 1918 שנסתיים בכניעת האוסטרים לאיטלקים.
עמק האיזונצו וקפורטו הועברו ליוגוסלביה לאחר מלחמת העולם השנייה. שמה של קפורטו הוחלף לקובריד והיא נמצאת כיום בסלובניה.
הנצחה
הקרבות באזור מתוארים בספרו של ארנסט המינגוויי, "הקץ לנשק". המינגוויי שימש בתקופה זו כנהג אמבולנס בצבא האיטלקי.
ב-1990 הוקם בקובריד מוזיאון המתעד את הקרבות באזור ובכלל ואת קרב קפורטו בפרט. המוזיאון זכה ב-1993 בפרס מטעם מועצת אירופה.
קישורים חיצוניים
- יוסי מלמן, 100 שנה למלחמת העולם הראשונה: כך הפך הצבא האיטלקי לבדיחה, סופהשבוע, 22 בינואר 2014
- אתר מוזיאון מלחמת העולם הראשונה בקובריד
- על הקרב
- דיווח גרמני על הקרב
