פרדיננד הראשון, מלך בולגריה
 | |||||||||
| פרדיננד הראשון, מלך בולגריה | |||||||||
| לידה |
26 בפברואר 1861 ארמון קובורג, וינה, האימפריה האוסטרית | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
10 בספטמבר 1948 (בגיל 87) טירת Bürglaß-Schlösschen, קובורג, גרמניה המערבית | ||||||||
| שם מלא | פרדיננד מקסימיליאן קארל לאופולד מריה | ||||||||
| מדינה | ממלכת בולגריה | ||||||||
| מקום קבורה | כנסיית אוגוסטין ה"קדוש", קובורג, גרמניה המערבית | ||||||||
| בת זוג |
מריה לואיזה, נסיכת בורבון-פארמה אלאונורה מרויס-קוסטריץ, מלכת בולגריה | ||||||||
| שושלת סקסה-קובורג-גותה | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
.png) | |
| סמל ממלכת בולגריה | |
| מדינה | ממלכת בולגריה |
|---|---|
| בית האב | סקסה קובורג גותה |
| תארים |
נסיך סלובקיה נסיך בולגריה מלך בולגריה |
| השליט האחרון | סמיון השני, בבולגריה |
| תקופת השושלת |
1887 כנסיכות ומ 1908 כממלכה. – בולגריה: 15 בספטמבר 1946 ,על ידי השלטון הקומוניסטי בבולגריה, בהכוונת ברית המועצות |
| אתניות | גרמנית, איטלקית, צרפתית |
פרדיננד הראשון, מלך בולגריה (בבולגרית: Фердинанд I; 26 בפברואר 1861, וינה - 10 בספטמבר 1948, קובורג), נולד כנסיך פרדיננד מקסימיליאן קרל לאופולד מריה לבית סקסה קובורג גותה, שהייתה משפחת אצולה גרמנית. פרדיננד היה נסיך והמלך הראשון של ממלכת בולגריה השלישית, בשנים 1887–1918 ובנוסף היה בוטנאי, אנטומולוג ופילטליסט.
בתקופתו יישמה בולגריה את חוקת טרנובו, שהייתה חוקה מתקדמת וליברלית, שאיפשרה חופש פולחן וזכויות אזרח בסיסיות, גם לבני הקהילה היהודית. תחת שלושים שנות שלטונו של פרדיננד הפכה בולגריה ממדינה שגררה אחריה את הקיבעון העות'מאני, אשר אפיין אותה במשך כמעט 500 שנים, למדינה מתוקנת עם שירותי ציבור, תשתית וכן צבא מודרני. סופיה הפכה לאחת מערי הבירה היפות והמפותחות בבלקן. אך פרדיננד ביצע טעויות קריטיות בכל הנוגע למדיניות החוץ, החל מהתבוסה במלחמת הבלקן השנייה וכלה בתבוסה הקשה וכמעט אובדן העצמאות, במלחמת העולם הראשונה, אשר תוצאותיה אילצו אותו לוותר על כסאו[1].
רקע משפחתי
פרדיננד נולד בווינה לבית קוהארי, שהיה ענף הונגרי של בית המלוכה סקסה קובורג גותה. הוא גדל והתחנך באווירה הקוסמופוליטית של בירת האימפריה האוסטרו הונגרית. בית קוהארי, שהיה נצר למשפחות אצולה אמידות בהונגריה וסלובקיה, החזיק בשטחי קרקע נרחבים באזורים אילו ולנכסים אילו הצטרפה נדוניה לא קטנה, שהביאה עימה אימו קלמנטין, נסיכת אורליאן, שהייתה בתו של לואי פיליפ, מלך צרפת[2]. כיאה למסורת האירופאית של המאה ה-19, נוצרו קשרי נישואין במסגרת נישואים פוליטיים, במטרה לעגן בריתות ויחסים בין המדינות השונות. דודו של פרדיננד היה פרננדו השני, מלך פורטוגל, אביו היה דודן של המלכה ויקטוריה וגם קרוב משפחתו של לאופולד השני, מלך הבלגים. ברוח אותה מסורת, ייסד גם פרדיננד שושלת משפחתית, כאשר הפך להיות נסיך ומלך בולגריה[3].
חייו האישיים
פרדיננד חותן בנישואים פוליטיים ב-20 באפריל 1893, למריה לואיזה מבורבון-פארמה, נסיכת בולגריה, בתו של רוברטו הראשון, דוכס פארמה ופיאצ'נזה האחרון. החתונה נערכה בעיר לוקה שבטוסקנה, איטליה ולזוג נולדו ארבעה ילדים בוריס, (לימים המלך בוריס השלישי), בשנת 1894, הנסיך קיריל בשנת 1895 והנסיכות אבדוקיה בשנת 1898 ונדז'דה בשנת 1899. כמקים הממלכה הבולגרית המתחדשת, בחר פרדיננד בשמות לבניו, אשר יצרו קשר אתנוגרפי, למלכי בולגריה באימפריה הראשונה כגון בוריס הראשון והשני מחד ו"קדושים" נוצרים כגון קירילוס, אשר יחד עם אחיו מתודיוס המציאו את הכתב הקירילי הנהוג בבולגריה, מאידך. הדבר מיצב את פרדיננד בנרטיב הבולגרי המתחדש, כממשיך השושלת ההיסטורית במטרה לאחד מסביבו את כל העם, לכדי קהילה אחת, אף על פי שכלל לא היה בולגרי[4].
מריה לואיזה נפטרה ב-31 בינואר 1899, מיד לאחר לידת בתה נדז'דה. רק לאחר פטירתה של אימו קלמנטין, נסיכת אורליאן, בשנת 1907, החליט המלך להינשא בשנית, כדי לחזק את קשרי המשפחה עם בתי האצולה באירופה. כך, ב-28 בפברואר 1908, נישא המלך בשנית לאלאונורה מרויס-קוסטריץ, שנמנתה עם בית אצולה גרמני שמרכזו במדינת תורינגיה, שבגרמניה של ימינו[5]. בפברואר 1896, המיר פרדיננד את דתו של בנו בכורו, בוריס מנצרות קתולית לנצרות אורתודוקסית ובכך, ביצע מחווה לשיפור היחסים מול האימפריה הרוסית, צעד שגרר אחריו חוסר שביעות רצון בקרב קרובי משפחתו הקתולים ובראשם פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה.
נסיך ומלך בולגריה
בתאריך 7 בספטמבר 1886, התפטר הנסיך אלכסנדר בטנברג, בלחץ האימפריה הרוסית[6]. משלחת מטעם הפרלמנט הבולגרי יצאה לאירופה, במטרה לחפש אציל ממשפחת מלוכה מיוחסת, אשר יסכים לשמש כמלך בולגריה ויהיה מקובל על המעצמות. לאחר שסיירו ברחבי אירופה הגיעו לוינה ופרדיננד, שהיה קצין ומדען נאות להצעה וב-7 ביולי 1887, הפך לנסיך בולגריה. כמיטב המסורת של האצולה האירופאית, החל פרדיננד במפעלי בנייה ראוותניים ברחבי בולגריה, שכללו ארמונות ומבני ציבור[7]. פרדיננד היה אוטוקרט, אך החוקה הבולגרית הגבילה את סמכויותיו באמצעות הפרלמנט וראש הממשלה. פרדיננד התעמת עם הפרלמנט וראש הממשלה והרבה לבחור בעלי תפקידים מקרב נאמניו.
ב-5 באוקטובר 1908, הכריזה רשמית בולגריה על עצמאותה והתנתקותה מן האימפריה העות'מאנית וכך הפך פרדיננד מנסיך למלך, כשההכתרה מתקיימת בכנסייה עתיקה מתקופת האימפריה הבולגרית השנייה, בעיר טרנובו[8]. ההכרזה התקבלה על ידי כל מעצמות אירופה ובכלל זה העות'מאנים[9].
פרדיננד הגיעה למדינה מוזנחת, שטרם השתחררה מהקיבעון העות'מאני שאחז בה במשך כמעט 500 שנים. תשתיות תקשורת ותחבורה לקויות, כמעט ללא שירותי ציבור לא כל שכן מוסדות תרבות ואמנות. במשך שנות שלטונו הוא הפך את בולגריה בכלל וסופיה בפרט לבירה אירופאית מן המניין, עם מוסדות חינוך אקדמיים, מבני ציבור, תרבות ואמנות, תשתית מודרנית של אמצעי תחבורה, מסילות ברזל כבישים ומדרכות. נבנתה תשתית חשמלית ומים זורמים ברחבי בולגריה. הוא ארגן מחדש את פקידות ממשלו והקים את משרדי החינוך והבריאות. גולת הכותרת של מפעלו, הייתה הקמתו של צבא מודרני ממוכן ומצויד היטב[10].
מלחמות הבלקן
ערכים מורחבים – מלחמת הבלקן הראשונה, מלחמת הבלקן השנייה, הסכם בוקרשט (1913)
פרדיננד השלים את בניית צבא בולגריה וכיאה לממשיך דרכה של האימפריה הראשונה, כפי שתפש עצמו, חתר להשגת שטחים וחזרה לימי "בולגריה הגדולה". בשנת 1912, הצטרף לליגה הבלקנית, במטרה לגרוע שטחים מהאימפריה העות'מאנית, תוך מתן אמתלה דתית, שמדובר במאבק נגד הכופרים[11]. לאחר הצלחה במלחמת הבלקן הראשונה וכיבוש שטחים רבים ובכלל זה העיר אדירנה, הסתכסכה בולגריה עם שכנותיה, בשל רצונו של המלך פרדיננד בשטחים נוספים ופרצה מלחמת הבלקן השנייה, כשבולגריה תוקפת את סרביה ויוון. המלחמה הסתיימה במפח נפש לבולגרים, כשצבאות האימפריה העות'מאנית מחד ורומניה מאידך, תוקפים ומביסים את הצבא הבולגרי, תוך גרימת אבידות כבדות. בלחץ המעצמות נחתם הסכם בוקרשט (1913), תוך אובדן שטחים שהשיגו בתחילת הלחימה, כגון חבל דוברוג'ה, העיר סיליסטרה והותרת רצועת חוף צרה, לאורך הים האגאי. חלומו של המלך פרדיננד והקצונה שמסביבו, להפוך לקיסר קונסטנטינופול ואת בולגריה למעצמה אזורית, נגוז. פרדיננד הולך שולל בידי קצונה לאומנית ששלטה בצבאו, תוך התעלמות מוחלטת מהסבך הגיאופוליטי בבלקן ואזהרותיהן של האימפריה הרוסית לבל יתקוף את סרביה בעלת בריתה והקיסרות הגרמנית לבל יכבוש את איסטנבול. פרדיננד התעלם ובולגריה שילמה מחיר כבד של 65,000 הרוגים וכ 100,000 פצועים[12]. פרדיננד לא ויתר על חלומותיו לאימפריה אזורית ומלחמה זו הייתה רק חזרה גנרלית לאירועי מלחמת העולם הראשונה.
מלחמת העולם הראשונה והוויתור על הכתר
- ערכים מורחבים – בולגריה במלחמת העולם הראשונה, חוזה ניי
המלך פרדיננד, קיבל הבטחה ממנהיגי מעצמות המרכז לזכות בשטחים על חשבון סרביה, בתמורה להצטרפות לצידם, במלחמת העולם הראשונה. פרדיננד המשיך בחלומותיו על "בולגריה הגדולה", שאף לכפר על "חרפת" מלחמת הבלקן השנייה וכך, ב-14 באוקטובר 1915, תקף צבא בולגריה את סרביה ובולגריה נכנסה רשמית למלחמה. בתחילת המערכה ניגף הצבא הסרבי, מפני הצבא הבולגרי ובולגריה השתלטה על שטחים באזור מקדוניה. חלק מהצבא הבולגרי נותב לכיבוש מחודש של דרום דוברוג'ה מרומניה ב 1916. מהשלב הזה ובמשך שנתיים, החל גלגל המלחמה לנטות לרעת בולגריה, כאשר צבאה מנהל מלחמה הגנתית מול צבאות מדינות ההסכמה והצבא הסרבי, אשר שחקו אט אט את כוחו, עד להכרעה. בין התאריכים ה-15 עד ה-21 בספטמבר 1918, נערך באזור דוברו פולה שבמקדוניה, קרב מכריע בו עמדו 26 גדודי הצבא הבולגרי אל מול 75 גדודים סרבים וצרפתים. הבולגרים נלחמו בגבורה בקרב שהוכרע עוד בטרם החל וסירבו להיכנע. הכוחות הצרפתים הפעילו להביורים ועשו שמות בקרב החיילים הבולגרים. קרב דוברו פולה הסתיים באסון לבולגרים ונחרט בנרטיב הבולגרי כאחד מאסונותיהם הגדולים. החיילים הנותרים, עזבו את החזית, התמרדו והכריזו על הקמת רפובליקה עצמאית בשם "הרפובליקה של ראדומיר" ובראשה אחד ממנהיגי מפלגת האיכרים, בשם ראייקו דאסקאלוב. הם הכריזו על הדחת המלך פרדיננד ונעו לכוון סופיה. בהגיעם לפאתי העיר נתקלו בכוחות הצבא הנאמנים למלך שהסתייעו בחיילים גרמנים וניגפו בקרב. מהלך זה גרם לפריצתה של החזית המקדונית ובולגריה נותרה ללא כוח מגן, כאשר הכוחות הסרבים והצרפתים החלו לנוע אל עבר גבולות המדינה. התבוסה בחזית והמלחמה מבית העמידו את בולגריה בסכנת אובדן העצמאות והממשלה הבולגרית פנתה למפקדת הצבא האנגלו-צרפתי בסלוניקי, ביקשה הפסקת אש וזו הוכרזה ב-29 בספטמבר 1918[13].
בכך, תמה למעשה המלחמה הרת האסון מבחינת בולגריה, אשר במהלכה נפלו 87,500 חיילים בולגרים בקרבות וממחלות וכ 100,000 אזרחים[14]. משנוכח פרדיננד שעצמאות הממלכה בסכנה, החליט לוותר על הכתר[15], או אולץ להתפטר[16] וב-3 באוקטובר 1918, הפך בוריס השלישי למלכם של הבולגרים. הצעד הראשון בו נקט, הוא כניעה למדינות ההסכמה, אשר הובילה במסגרת חוזה ניי, לאובדן שטחים שהושגו במלחמות הבלקן ותחילת מלחמת העולם הראשונה, סוגיה שהיוותה את הגורם המרכזי לעמדתה הפוליטית העתידית של ממלכת בולגריה, במלחמת העולם השנייה.
אחרית ימיו בגלות
פרדיננד עבר להתגורר בקובורג שבגרמניה. הוא הצליח להעביר חלק מהונו וחזר לחיי הנהנתנות, שאפיינו את חייו כבן אצולה, טרם הפיכתו למלך בולגריה. ב-28 באוגוסט 1943, הלך לעולמו בנו בכורו בוריס השלישי ושושלתו, שהייתה מפעל חייו החלה לקרוס. בספטמבר 1944, נכבשה בולגריה על ידי הצבא האדום ומייד החל גל טיהורים וחיסולים בקרב חברי מנגנון השלטון הקודם. ב-1 בפברואר 1945, הוצא להורג בנו השני הנסיך קיריל וב-15 בספטמבר 1946, הודח נכדו המלך סימאון השני מכס המלוכה, לאחר "משאל עם", שאורגן על ידי המשטר הקומוניסטי בחסות ברית המועצות. סמיון יצא לגלות והמלוכה בבולגריה בוטלה רשמית ב-1 בדצמבר 1947[17]. פרדיננד הלך לעולמו ב-10 בספטמבר 1948, בקשתו האחרונה שנכתבה בצוואתו, להקבר על אדמת בולגריה לא מומשה עד היום (2015), על כן לא נקבר ושרידי גופתו מונחים בארון קבורה, בטירת אוגוסטין ה"קדוש" בקובורג[18].
פרדיננד והקהילה היהודית
- ערך מורחב – יהדות בולגריה
לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), היו גילויי אנטישמיות רבים בבולגריה, משתי סיבות עיקריות. האחת, העובדה שהאוכלוסייה היהודית, נתפשה כנאמנה לשלטון העות'מאני הישן והשנייה היא האנטישמיות הדתית המסורתית, שהביא עמו הכובש הרוסי. בשנת 1878 אושרה בעיר טרנובו "חוקת טרנובו", שקבעה בסיס להתנהלות הנסיכות הבולגרית החדשה והושתתה על יסודות אירופאים מודרניים לעת ההיא וזאת במטרה להדביק את שאר עמי אירופה בקצב ההתפתחות הפוליטית, ציבורית ותרבותית[19]. ליהודים ניתן חופש פולחן והם ניצלו את הזכויות שניתנו להם בחוקת טרנובו והחלו להתאגד בקבוצות לצורך תפילה ולימוד ובכך חיזקו את קשרי הקהילות. בתקופת פרדיננד נבנו מבני ציבור רבים ובכלל זה בתי כנסת מפוארים, כמעט בכל עיר בה חיה קהילה יהודית ממוסדת[20].
ממשלו של פרדיננד הראשון, היה מסביר פנים לבני הקהילה היהודית. אמנם היו לא מעט אירועים אנטישמיים ובכלל זה פרסומים בעיתונות ומקרים של "עלילות דם", אך אילו לא זכו לתמיכה מצד השלטונות וכשהגיעו לידיעתו של פרדיננד, הוא הורה לפעול למיגורם[21]. גם הנהגת הכנסייה האורתודוקסית בבולגריה, ( הסינוד ), פעלה למיגור תופעות אנטישמיות בלא מעט מקרים[22]. תופעות אילו רווחו יותר בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. למשל, בשנת 1894 נתקיימו בחירות לאסיפה הלאומית ולראשונה נבחר יהודי בשם פטר גאבה לאסיפה. בשל מוצאו היהודי בוטלה בחירתו ב-15 בדצמבר של אותה השנה[6].
ככל שייצב פרדיננד את שלטונו מחד והיהודים הפגינו את נאמנותם למדינה החדשה מאידך, התמעטו התופעות האנטישמיות. אקדמאים יהודים רבים הוזמנו מרחבי אירופה לבולגריה על ידי ממשלו של המלך פרדיננד, כדי לסייע בהקמת המוסדות להשכלה גבוהה, בהם בוריס ש"ץ שהקים את האקדמיה לאמנויות בסופיה[20]. בשנת 1896 נפגש פרדיננד עם הרצל, בקרלסבד. הרצל הציג בפניו את תוכניותיו למדינה יהודית והנסיך עיין בהן תוך הפגנת אהדה בולטת. בשנת 1909 הגיע המלך אישית, לחנוכת בית הכנסת הגדול בסופיה. בתקופה זו החלה פעילות ציונית ממוסדת בבולגריה והקהילה שלחה נציגים לקונגרסים הציוניים[23].
בעת מלחמות הבלקן, רוב הצעירים היהודים בעלי השכלה תיכונית ומעלה, התקבלו לבית הספר לקצינים וקציני מילואים ושרתו בחזית[24]. בעת מלחמת הבלקן השנייה, ביקר המלך פרדיננד בחזית בסמוך לסלוניקי וראה גופות של חיילים יהודים שנפלו בקרב. המלך העיר ואמר שמדובר בגיבורים, שהם צאצאים ראויים לאבותיהם המכבים[25].
גם בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, התגייסו היהודים בהמוניהם לצבא ותוצאותיה היו הרות אסון לקהילה, כפי שהיו לבולגריה כולה. הוויתור של המלך פרדיננד על כסאו, עורר דאגה רבה בקרב בני הקהילה היהודית, שכן תקופתו הייתה תקופת שגשוש והתפתחות, למרות גילויי האנטישמיות שעדיין רווחו בבולגריה.
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ בר-זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, ירושלים, 1999, עמוד 25.
- ^ Howarth, T.E.B, Citizen-King: The Life of Louis-Philippe, King of the French, Eyre & Spottiswoode, 1962.
- ^ פרדיננד הראשון "צאצאי בית המלוכה סקסה-קובורג-גותה", באתר הרשמי של בית סקסה-קובורג-גותה (בגרמנית).
- ^ Constant, Stephen, Foxy Ferdinand, 1861-1948, Tsar of Bulgaria, Sidgwick and Jackson, london, 1986, page 143.
- ^ Aronson, Theo, Crowns In Conflict: The Triumph And The Tragedy Of European Monarchy, 1910-1918, J.Murray, London, 1986, page 85.
- ^ 6.0 6.1 קשלס, חיים, עמוד 82.
- ^ בר זוהר, מיכאל, עמוד 24.
- ^ בבולגרית: כנסיית Свети Четиридесет мъченици
- ^ Louda, Jiri, Michael, Maclagan, Lines of Succession, Orbis Publishing Ltd, London, 1981, page 297.
- ^ בר זוהר, מיכאל, עמוד 25.
- ^ Aronson, Theo, Crowns In Conflict: The Triumph And The Tragedy Of European Monarchy, 1910-1918, page 87.
- ^ Schurman, Jacob Gould,. The Balkan Wars 1912 To 1913, Kessinger Publishing, 2004
- ^ רומנו, אלברט.א, יהדות בולגריה, בתוך אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 358-359.
- ^ US War Dept 1924 data listed in the Encyclopedia Britannica
- ^ Palmer, Alan, The Kaiser: Warlord Of The Second Reich, Weidenfeld and Nicolson, london, 1978, page 206.
- ^ בר זוהר, מיכאל, עמוד 26.
- ^ Aronson, Theo, page 202.
- ^ Louda, Jiri, Michael, Maclagan, Lines of Succession, Orbis Publishing Ltd, London, 1981, page 149.
- ^ קשלס, חיים, דורות הראשונים, בתוך אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 64-65.
- ^ 20.0 20.1 קשלס, חיים, עמוד 88.
- ^ רומנו, אלברט.א, יהדות בולגריה, בתוך אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 314.
- ^ רומנו, אלברט.א, עמוד 316.
- ^ רומנו, אלברט.א, עמוד 284.
- ^ רומנו, אלברט.א, עמוד 314.
- ^ רומנו, אלברט.א, עמוד 285
| שליטי נסיכות וממלכת בולגריה (1946-1879) | ||
|---|---|---|
|
.svg)
| הקודם: אלכסנדר בטנברג, נסיך בולגריה |
מלכי בולגריה 7 ביולי 1887 - 3 באוקטובר 1918 |
הבא: בוריס השלישי |