מפציץ

מטוס B-2 מטיל פצצות רבות מגובה רב

מפציץ הוא מטוס צבאי שנועד להטיל פצצות על מטרות קרקע. בניגוד למטוסי קרב, מפציצים מתאפיינים בקיבולת גבוהה של חימוש והחימוש שלהם נמצא לרוב בתוך תא פצצות בתוך גוף המטוס ולא על מתלה חימוש בכנפיים. המפציצים זכו לעדנה בעיקר בתקופת מלחמת העולם השנייה. כיום המפציץ המסורתי הולך ונדחק הצידה ומופיעים יותר מטוסי קרב שמסוגלים לשאת חימוש הכולל פצצות.

היסטוריה

מלחמת העולם הראשונה

המפציץ התפתח בתחילת מלחמת העולם הראשונה באותה עת כמו מטוס הקרב, כאשר המפציצים הראשונים היו למעשה מטוסים פשוטים שהפילו פצצות פשוטות אל הקרקע.

הגרמנים השתמשו בצפלינים בתור מפציצים, בעיקר בגלל הטווח היעיל שלהם ויכולת ההעמסה, כך שהיו יכולים לשאת פצצות מגרמניה לבריטניה. בכך הגרמנים בנו את היסודות להפצצה אסטרטגית – הפצצה על ערי האויב ועל התשתיות הכלכליות שלו. הפצצות כאלו נעשו בעיקר בלילות. מדינות ההסכמה למדו מהגרמנים והחלו ליצור מפציצים דו כנפיים בעלי מספר מנועים שנועדו במיוחד להפצצה אסטרטגית.

מלחמת העולם השנייה

מפציץ B-17 מתקופת מלחמת העולם השנייה.

בתקופה זו החלו להיווצר קטגוריות שונות של מפציצים. מלבד המפציץ האסטרטגי הופיעו גם מפציצי טורפדו, מפציצי צלילה וכן מטוסים מיוחדים שנועדו לתמיכה בכוחות קרקע. מלבד זאת, המפציץ האסטרטגי החל לשאת תחמושת שנועדה להגנה מפני מטוסי אויב – זאת בשל פגיעותם היחסית (המפציץ היה גדול ומגושם, בעל יכולת תמרון מעטה, מה שהפך אותו למטרה נוחה ליירוט).

בשלבים מסוימים של המלחמה גיחות הפצצה היו נפוצות: התקפות על ערי בריטניה וגרמניה גבו מחירים כבדים עד מאוד. הבליץ שבוצע מ-1940-1941 השאיר את חותמו על לונדון בצורה ניכרת. אך גיחות הפצצה בוצעו גם על בתי חרושת גרמניים ותשתיות מרכזיות: פיצוץ הסכרים הגרמניים ב-16 במאי 1943 באמצעות להק 617 של חיל האוויר המלכותי. בחזית הפסיפית השתמשו האמריקאים במטוסי ה-B-29 להפצצות על ערי יפן.

המלחמה הקרה

המפציצים היו אמצעי שבאמצעותו יכלו המעצמות לשאת נשק גרעיני מארצות הברית לברית המועצות ולהפך. המפציצים שימשו בעיקר להרתעה.

כלי הנשק החדישים שפותחו ובהם טילי אוויר-אוויר מונחים סייעו למפציצים להימנע מיירוטם. בנוסף המפציצים החדשים יכלו לטוס גבוה יותר ובמהירות רבה יותר – ובכך להימנע מגילוי מכ"ם. כשפותחו טילי קרקע-אוויר שונתה הטקטיקה ומפציצים טסו בגובה נמוך ובמהירות רבה.

מטוסים שנועדו לשאת עליהם חימוש גרעיני נצבעו בצבע לבן מיוחד שמונע מהקרינה הרדיואקטיבית לחדור למפציץ.

פיתוח של מפציצים אסטרטגיים גדולים נוספים בחלקים המאוחרים של המלחמה הקרה הופחת בגלל העלויות העצומות ובשל פיתוחם של טילים בליסטיים בין יבשתיים שסיפקו את אותה עוצמת הרתעה ללא סכנת יירוט. עם זאת פותחו בארצות הברית ובברית המועצות מטוסי הפצצה על קוליים כדוגמת הבאים: B-1, הבקפייר והבלאק ג'ק. בנוסף הוכנס לשירות ארצות הברית בסוף שנות ה-80 מטוס הביון וההפצצה הכבד B-2, שהינו בעל יכולת חמקנית ויכול להגיע עד לאזור המטרה ולשגר לכיוונה טילי שיוט מדויקים כמו הטומהוק, או חימוש אחר שיכול להיות גם בעל ראש נפץ גרעיני. אולם העלויות הגבוהות של המפציצים החדשים בעלי תכונת החמקנות גרמו לכך שרק מעטים מהם יוצרו ולכן המפציצים האסטרטגיים המזדקנים לא הוצאו עדיין משירות ועתידים להמשיך לשרת את צבא ארצות הברית בעשרות השנים הקרובות.

אחרי המלחמה הקרה – הגבולות מטשטשים

בעידן המודרני המפציץ כבר אינו כוח מרתיע כפי שהיה במלחמה הקרה ולמעשה ירדה קרנו באופן מסוים. כיום מטוסים שמעוצבים לקרב אווירי מסוגלים להטיל פצצות בדיוק רב – דוגמה לכך הוא מטוס ה-F-16, שהשתמשו בו לעיתים קרובות כנושא פצצות, בעיקר במלחמת לבנון השנייה ובמלחמת עיראק. עם זאת, ישנה עדיין הבחנה אחת בין מפציץ למטוס קרב שמסוגל להטיל פצצות: המפציץ הוא מטיל פצצות לטווח ארוך המסוגל להיכנס לתוך שטח האויב ולהפציץ את המטרות ואילו מטוס הקרב מוגבל למשימות שמתרחשות באזורים המיידים של שדה הקרב.

התוכניות של ארצות הברית ורוסיה למפציץ עתידי כרגע מושעות, ומפציצי ה-B-52 וה-B-2 של חיל האוויר האמריקני יושארו כנראה בשירות עד 2020.

סוגי מפציצים

• מפציץ צלילה – מטוס מפציץ קטן שמפציץ את מטרותיו באמצעות צלילה כמעט אנכית אל המטרה, וברגע שהפצצות הוטלו, המטוס עולה חזרה לגובה טיסה. שיטה זו הוכחה כבעלת דיוק גבוה וכמעט שאינה חושפת את הטיס לאש נ"מ. השימוש במטוסים מהסוג הזה היה נפוץ בהפצצת גשרים או ספינות – למעשה בקרב מידוויי רוב נושאות המטוסים שטבעו טובעו בגלל פצצות ששוחררו ממפציצי צלילה. השימוש המתועד הראשון בשיטת הצלילה היה במלחמת העולם הראשונה. במלחמת העולם השנייה יוצרו מטוסים המיועדים במיוחד למטרה זו. לאחר מלחמת העולם השנייה מפציצי הצלילה נעלמו בעקבות התפתחות כלי הנ"מ ומפני שהצבאות העדיפו את מטוסי הקרב הזריזים, לעומת מפציצי הצלילה האיטיים והפגיעים לפיכך. דוגמאות: SBD דונטלס, שטוקה, אאיצ'י D3A.
• מפציץ טורפדו – מפציץ שמסוגל הן להטיל פצצות רגילות והן לשחרר טילי טורפדו במעופו – לשם הטבעת ספינות. הטילים בהם השתמשו היו קטנים וקלים יותר מהטילים בהם השתמשו הצוללות. הרעיון הפך מעשי ומבצעי בשנים המאוחרות של מלחמת העולם הראשונה, והשימוש בו נמשך גם במלחמת העולם השנייה. בסוף המלחמה ירד בהדרגה השימוש במפציצי טורפדו, ובשנות ה-80 נעלם סופית. כיום ישנם מסוקים ומטוסי קרב המסוגלים לשחרר טילי טורפדו – אך מפציץ הטורפדו המקורי נעלם. דוגמאות: TBF אוונג'ר, בריסטול בופייטר, ויקרס וילדביסט, פיירי סורדפיש.
• מפציץ חמקן – רעיון חדש יחסית של מפציצים המסוגלים, בשל עיצובם המיוחד, להטות את גלי המכ"ם המגיעים אליהם לכיוון שאינו מאפשר חזרה של גלי המכ"ם לתחנת המכ"ם (מטוסים רגילים מחזירים את גלי המכ"ם ישירות לתחנה) ובכך להטעות את האויב, ולמזער באופן ניכר סיכויים ליירוט. בנוסף, מפציצים מסוג זה מכוסים בחומר בולע מכ"ם בצבע שחור. הרעיון תומרץ במלחמה הקרה, אף על פי שהמחקר והפיתוח של מפציצים כאלה היו יקרים מאוד. רעיון זה יושם עד לאחרונה על 2 מטוסים: F-117 נייטהוק שהיה מטוס תקיפה עד שהוצא מהשרות ב-2007, ומטוס ה-B-2 ספיריט שנועד להפצצה. בשנים האחרונות השכילו המהנדסים להעביר את אלמנט החמקנות גם למטוסי ירוט ותקיפה קונבנציונאלים יותר כגון: F-22 ראפטור ו-F-35 לייטנינג II, שכמותו הותר לישראל לרכוש באוגוסט 2010.
• מפציץ אסטרטגי – מפציץ המסוגל להטיל משקל רב של פצצות על מטרות (בדרך כלל מרכזי תעשייה/גשרים/סכרים) באזורים מרוחקים כדי לפגוע במאמץ המלחמה של אויב. מפציץ מסוג זה היה חשוב במלחמה הקרה, שכן היה סוג המפציץ היחיד המסוגל לשאת תחמושת גרעינית למרחקים ארוכים. דוגמאות: B-52, אוורו לנקסטר, B-29, Tu-95.
• מטוס לסיוע קרוב – סוג של מפציץ טקטי הפועל בקרבה ישירה לכוחות חי"ר או טנקים וכלי רכב קרביים משוריינים אחרים. בהתאם להיות המטוס תומך הקרקע סוג של מפציץ טקטי גם כאן אין תקיפה של מטרות גדולות. ישנם מספר רב של כינויים לסוג זה מפציצים – מטוס תקיפה, מפציץ-קרב, לוחם טקטי, Tank Buster (בפירוש מילולי – מכסח טנקים), מפציץ טקטי ועוד. דוגמאות: סופווית קאמל, שטוקה, הוקר הוריקן, Il-2 שטורמוביק, A-10 ת'נדרבולט ,F/A-18 ,F-35.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מפציץ בוויקישיתוף