קרון הרכבת של קומפיין
.jpg)
קרון הרכבת של קוֹמְפְיין שימש כמקום החתימה ב-11 בנובמבר 1918 על שביתת הנשק בין נציגי הקיסרות הגרמנית המובסת לנציגי מדינות ההסכמה המנצחות מצרפת ואנגליה, שסיימה בפועל את מלחמת העולם הראשונה. הקרון הוצג לציבור בפריז במשך כמה שנים עד שהוחזר למוזיאון באתר החתימה ביער קומפיין. לאחר הניצחון הנאצי על צרפת ב-1940 החתים אדולף היטלר את נציגי צרפת ב-22 ביוני על כתב הכניעה באותו קרון ממש כנקמה על ההשפלה של 1918. הקרון הוצג לציבור הפעם בברלין, ונהרס בנסיבות לא ברורות במהלך תבוסת גרמניה במלחמת העולם השנייה. קרון זהה מאותו פס יצור הועבר לאתר החתימה ב-1950 כחלק מחנוכה מחודשת של האתר.
הקרון
קרון הרכבת נבנה בשנת 1913 על ידי חברת הרכבות הבלגית "החברה הבין-לאומית לקרונות שינה" (Compagnie Internationale des Wagons-Lits(אנ')) הידועה גם בקרונות הפאר שלה כמו ברכבת האוריינט אקספרס. הקרון, מספר 2419D (זיהוי הנראה גם באיור 1, כמו גם זיהוי החברה), שימש כקרון מסעדה עד 1918 אז הוסב, כקרון השלישי ברכבת בעלת 9 קרונות, למשרדו של המרשל פרדיננד פוש, ראש צבאות בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה[1].
שביתת הנשק הראשונה - 11 בנובמבר 1918
הצד הגרמני
אחרי כ-4 שנים של לוחמה קטלנית הותשו מעצמות המרכז. אחרי כישלון מבצעי ההתקפה הגדולים של הגרמנים בחזית המערבית הודיע לודנדורף ראש הצבא הגרמני לוילהלם השני קיסר גרמניה באוגוסט 1918 שגרמניה לא תוכל לנצח במלחמה והמליץ על משא ומתן על בסיס ארבע עשרה הנקודות של הנשיא האמריקאי וודרו וילסון. הצמרת הגרמנית המשיכה עוד להתלבט בעניין אבל אחרי כניעת בעלות בריתם, מרידות בצי הגרמני, חוסר יציבות בממשלה ותחושת מהפכה מתקרבת ביקשו הגרמנים לקיים משא ומתן על שביתת נשק[2].
המשלחת הגרמנית יצאה ב-6 בנובמבר מספא שבבלגיה למסע רכבת בן 10 שעות לאורך שדות הקטל וההרס של המלחמה[3]. לראש המשלחת נבחר הפוליטיקאי מתיאס ארצברגר, כיוון שנחשב כמקובל יותר על בעלות הברית בשל היותו קתולי ותומך זה זמן רב בהפסקת המלחמה (ארצברגר נרצח ב-1921 על ידי קיצונים ימנים בשל חלקו באירועי סוף המלחמה). אליו הצטרפו עוד שלושה - ארנסט ונסלו - אדמירל גרמני כמייצג הצי, אלפרד פון אוברנדורף - מייצג משרד החוץ, והגנרל דטלוף פון ווינטרפלט מייצג הצבא. בהגיעם לצרפת הועברה המשלחת לקרון צרפתי שהיה שייך בשעתו לנפוליאון השלישי (תזכורת לתבוסת צרפת לפרוסיה במלחמת 1870 שעכשיו זכתה להביס את גרמניה בתורה) וקושט בסמלים המזכירים את תפארת האימפריה הצרפתית[3].
מהלך השיחות
בבוקר של ה-8 בנובמבר הובאה המשלחת הגרמנית לדיונים בקרון של פוש שחנה בלב יער קומפיין במטרה לשמור על חשאיות השיחות ולהסתירן מעיני העיתונאים וכן על מנת למנוע הפגנות של אזרחים מקומיים נגד המשלחת הגרמנית. נציגי בעלות הברית שישנו את הלילה בקרונות השינה של הרכבת נקראו לקרון המסעדה שנבחר לשמש את הדיונים וצויד במפות וטלפונים[3]. נציגי בעלות הברית הצרפתים והבריטים באו לדיונים ללא כוונה לקבל מהותית את ארבע עשרה הנקודות של וילסון. כיוון שהם שנשאו ברוב העול של המלחמה הם ראו חובה למנוע מגרמניה התעצמות צבאית עתידית ואף להענישה על תוקפנותה. פוש שעמד רשמית בראש המשלחת של בעלות הברית כמעט ולא נכח בשיחות שנוהלו על ידי מקסים וייגאן, שלישו של פוש, ומצד אנגליה ראש הימיה(אנ') הברון רוזלין ומיס, וסגנו ג'ורג' הופ, ועוזרו הקפטן ג'ק מריוט[1].
פוש פתח בשאלה לגרמנים - "ובכן מה אתם רוצים רבותי?". תנאי בעלות הברית הוקראו במשך כשעתיים ולא ניתנה לגרמנים היכולת לערער על הסעיפים. לגרמנים ניתן אולטימטום של 72 שעות לקבל את תנאי שביתת הנשק. באותו ערב הלכו פוש ווייגאן להתפלל בכנסייה קטנה בכפר הסמוך רטונד (Rethondes). למחרת (ב-9 בנובמבר) מונה פרידריך אברט כקאנצלר גרמניה ולמחרת (ב-10) ברח הקייזר הגרמני וילהלם השני להולנד (שסרבה להסגירו אחר כך לבריטים שביקשו לשפוט אותו) ובכך הפכה גרמניה לרפובליקה.
בשעה 5:20 בבוקר של ה-11 בנובמבר פוש חתם על ההסכם ואחריו שאר החותמים (ארבעת חברי המשלחת הגרמנית, ומצד בעלות הברית - פוש והברון רוזלין). פעולות האיבה הפסיקו ב-11 בנובמבר בשעה 11:00 בבוקר (השעה ה-11 ביום ה-11 בחודש ה-11). באותו זמן אדולף היטלר שכב בבית חולים צבאי עם עיוורון זמני כתוצאה ממתקפת גז בריטית בפעולה שבה השתתף כחייל ליד איפר[4].
בין המלחמות
אחרי כשנה חזר קרון הרכבת של קומפיין לשימוש רגיל, ואחר כך כקרון ברכבת הנשיאותית הצרפתית. בשנת 1921 הועבר הקרון לחצר האינווליד בפריז והוצג שם לציבור עד שנת 1927 אז הוחזר לאתר החתימה ביער קומפיין. הקרון הושם במבנה המוזיאון ולידו משטח עגול עם לוח זיכרון שעליו נכתבו המילים:
כאן ב-11 בנובמבר 1918 הוכנעה הגאווה הפושעת של האימפריה הגרמנית על ידי העמים החופשיים אותם רצתה לשעבד.
על מילים אלה השקיף פסל של פוש, ובקצה שביל הגישה נבנה "פסל אלזס" - פסל של הנשר הגרמני המופל על ידי חרב צרפת.
שביתת הנשק השנייה - 22 ביוני 1940
טקסי החתימה
אחרי 8 חודשים של מלחמת העולם השנייה בהם שרר שקט יחסי בין גרמניה לצרפת (המלחמה המדומה) פלשו הצבאות הנאצים לצרפת ב-10 במאי 1940. אחרי 4 שבועות של בְּלִיצְקְרִיג של פלישת שריון הובסה צרפת וביקשה הפסקת אש. הצבא הגרמני צעד בפריז והניף את דגל צלב הקרס מעל ארמון ורסאי בו הוכרזה האימפריה הגרמנית ב-1870 לאחר תבוסת צרפת ובו גם נחתם הסכם השלום הסופי של מלחמת העולם הראשונה שהגרמנים ראו כמשפיל ולא צודק. רודן גרמניה אדולף היטלר ציווה לקיים את טקס הכניעה של צרפת בקרון קומפיין כנקמה על אירועי 1918. לשם כך הוצא הקרון מהמוזיאון (לאחר הריסת אחד הקירות) והועמד בדיוק במקום בו עמד בימי שביתת הנשק של 1918[5].
ב-22 ביוני, 21 שנים ו-8 חודשים לאחר שביתת הנשק של 1918, הגיע היטלר עם הנציגים הגרמנים לאתר ביער קומפיין ואחרי כמה מילים נכנסו כולם לקרון ב 3:15 אחה"צ. נציגי צרפת הצטרפו ב-3:30 לאחר שהגיעו בטיסה מבורדו. הנציגים הגרמנים כללו מלבד את היטלר, את קייטל, ריבנטרופ, יודל, גרינג, רודולף הס, בראוכיטש, ו-אריך רדר. קייטל, ריבנטרופ, גרינג ויודל אחר כך נידונו למוות במשפטי נירנברג (גרינג הצליח להתאבד לפני התלייה). הס מת בבית כלא שפנדאו ב-1987, בראוכיטש מת ב-1948, ורדר ב-1960 בגרמניה. נציגי צרפת היו שארל הונציגר (אחר כך מפקד בצבא צרפת של וישי, מת בהתרסקות מטוס שנה אחר כך), מר ליאון נואל (שגריר צרפת בפולין לשעבר - היחידי שלא לבש מדים באירוע), ז'אן ברג'רה, ומוריס לה-לוק (שלושת האחרונים חיו עוד שנים רבות לאחר סיום המלחמה).
קייטל היה היחידי שדיבר ושנותר לנהל את השיחות לאחר עזיבת היטלר את המקום. לצרפתים לא ניתנה כל זכות לשנות את תנאי הכניעה (מלבד כמה תיקוני עובדות - כמו הדרישה להסגיר לגרמנים יותר צוללות מאשר היו להם). עם עזיבתו את המקום, צעד היטלר לאורך שורת חיילים גרמנים מצדיעים כשכעת פסל אלזס כבר כוסה בדגל צלב הקרב. ב 18:50 באותו ערב חזרו נציגי צרפת לטקס החתימה[1].
תולדות הקרון בהמשך המלחמה
כמה שבועות לאחר הטקסים בקומפיין הועבר הקרון לברלין והועמד בגני הלוסטגארטן (אחד מאתרי המצעדים ההמוניים של המפלגה הנאצית) לתצוגה בפני הציבור[5]. שרידי האתר בקומפיין, כולל המוזיאון, הכתובת ופסל אלזס נהרסו ורק פסלו של פוש הושאר כדי "לחזות" בכל אלה (פוש מת ב-1929 בפריז). גורלו הסופי של קרון קומפיין לא ברור. תושבים שווייצרים ושוודים בברלין העידו שראו אותו נהרס בהתקפת חיל האוויר הבריטי את ברלין ב-23-22 בנובמבר 1943. עדויות אחרות טוענות שהועבר לקרווינקל בתורינגיה ושם נהרס על ידי חיילי ה-SS עם התקרבות צבא ארצות הברית[1].
אחרי המלחמות
.jpg)
אתר החתימה ביער קומפיין שוחרר על ידי בעלות הברית ב-1 בספטמבר 1944. 8 חודשים אחר כך נכנעה גרמניה. הפעם לא היו שיחות הפסקת אש, רק כניעה ללא תנאי. 5 שנים אחר כך, ב-1950, שוקם האתר לקראת חנוכה מחדש. למרבה המזל ל"חברה הבין-לאומית לקרונות שינה" היה קרון נוסף זהה לקרון קומפיין שיוצר יחד איתו ב-1913[1]. קרון זה, מספר 2439D, הוסב למספר 2419D (מספרו של קרון קומפיין המקורי) והוצב באתר החתימה לרגל טקס החנוכה של המוזיאון החדש[6] ב-11 בנובמבר 1950.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4
הקרון שעשה הסטוריה (אנגלית), סרטון באתר יוטיוב (אורך: 27:24)
- ^ 1914-1918 The History of the First World War, David Stevenson, הוצאת Penguin, 2005, פרק 17 "שביתת הנשק"
- ^ 3.0 3.1 3.2 Best, Nicholas (2009). "Chapter 5: Friday, 8 November 1918". The Greatest Day in History. New York: Public Affairs. ISBN 1-58648-772-8. נבדק ב-2010-12-30.
- ^ The Rise and Fall of the Third Reich, William L. Shirer, Fawcett Crest, NY, 1983, עמוד 52
- ^ 5.0 5.1 The Rise and Fall of the Third Reich, William L. Shirer, Fawcett Crest, NY, 1983, עמוד 981-975
- ^ אתר הזיכרון לשביתת הנשק (צרפתית)
24553709קרון הרכבת של קומפיין