מלחמת ארצות הברית–מקסיקו
 | ||||||||||||||||||||||
האמריקאים כובשים את מקסיקו סיטי, 1847 (קארל נבל, 1851) | ||||||||||||||||||||||
| תאריכים | 25 באפריל 1846 – 3 בפברואר 1848 (שנה ו־40 שבועות) | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום |
דרום-מערב ארצות הברית מרכז וצפון מקסיקו | |||||||||||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון ארצות הברית, המספחת לשטחה את קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה, וחלקים מויומינג, קולורדו, וניו מקסיקו | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
מלחמת ארצות הברית–מקסיקו התחוללה בין השנים 1846–1848. בארצות הברית היא נקראת גם "מלחמת מקסיקו", ובמקסיקו -- "ההתערבות האמריקנית", "הפלישה האמריקנית למקסיקו", או "מלחמת התוקפנות הצפונית". המלחמה הסתיימה בניצחון אמריקני מכריע, שבעקבותיו סופחו לארצות הברית הטריטוריות (לפי הגבולות של היום) של קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה, וחלקים מוויומינג, קולורדו, וניו מקסיקו.
רקע
השאיפה האמריקנית להתפשטות מערבה
לאחר רכישת לואיזיאנה בשנת 1803, החל גל הגירה של אלפי אמריקנים ממזרח ארצות הברית לשטחים המערביים החדשים, וגם לשטחים שעדיין לא נשלטו בידי ארצות הברית. השטחים שמדרום מערב לשטחי "רכישת לואיזיאנה", נשלטו תחילה בידי ספרד, והחל מ-1821 נשלטו בידי מקסיקו, לאחר שזו השיגה את עצמאותה.
בארצות הברית השתררה תחושה שכונתה "הייעוד הגלוי", שלפיה יש לארצות הברית זכות בסיסית, שמקורה אלוקי, להנחיל את האידיאלים האמריקנים של דמוקרטיה, שוק חופשי, חופש ושגשוג כלכלי, על כל השטחים עד האוקיינוס השקט במערב. הסנאטור ה.ו. ג'ונסון אמר באותם ימים: "אני מאמין שתהיה זו בגידה במשימתנו הנאצלת אם נסרב לשרת את מטרותיה הנשגבות של החוכמה האלוקית. המלחמה היא תמיד יצירתו של המפיק בחוכמתו את כל האירועים, ולכן הנה אמצעי בהשגת המטרה הגדולה רימום האדם וקידום אושרו... בהתאם לכך, אני מקבל את דוקטרינת הייעוד הגלוי."
השאיפה האמריקנית הזאת גרמה לקונפליקטים עם כל שכנותיה, החל בבריטים שבקנדה ובאורגון, וכלה במקסיקנים שבדרום מערב. לא דובר בהכרח בפעולות צבאיות, והחל מ-1827 אף הציעו האמריקנים למקסיקו לרכוש שטחים אלו תמורת סכומים גבוהים. הנשיא ג'יימס פולק, שהיה ממובילי תחושת "הייעוד הגלוי", הציע מיד עם כניסתו לתפקיד ב-1845, לרכוש את כל השטחים המקסיקנים שבדרום מערב תמורת 25 מיליון דולר, אך מקסיקו סירבה לוותר על כמחצית משטחה לשכנתה ממזרח, גם תמורת סכום גבוה שכזה. בסופו של דבר הדרדרו הדברים עד לידי מלחמה בין ארצות-הברית ובין מקסיקו.
סכסוכי גבולות
הגורם המיידי לפרוץ המלחמה היה סכסוכי הגבולות בין מקסיקו לבין ארצות הברית.
ב-1835 מרדה טקסס כנגד השליטה המקסיקנית, ולאחר קרבות קשים נאלץ נשיא מקסיקו, אנטוניו לופז דה סנטה אנה, לחתום ב-1836 על הסכם ולסקו, שהביא להקמתה של רפובליקת טקסס העצמאית. אלא שההסכם לא פתר את חילוקי הדעות בדבר הגדרת הגבול שבין מקסיקו לרפובליקת טקסס, וסכסוכי גבול מזוינים פרצו בין שתי המדינות.
בהימשך סכסוך הגבולות, החליטה לבסוף רפובליקת טקסס, לשמחתם ובעידודם של האמריקנים, להסתפח בשנת 1845 לארצות הברית, וב-4 ביולי אושר בקונגרס האמריקני צירופה של טקסס כמדינה פדרלית.
מקסיקו ראתה בעין רעה את סיפוחה המהיר של טקסס לארצות הברית, ועניין הגבול שבין ארצות הברית למקסיקו הפך לנושא מרכזי שעל סדר היום של שתי המדינות. ארצות הברית טענה שהגבול הדרומי של טקסס הוא נהר הריו גראנדה. מקסיקו טענה לעומתה, שהגבול עובר בנהר הנואסס (בספרדית: Nueces) שמצפון לריו גראנדה.
הכרזת המלחמה
לאחר שנכנס לתפקידו כנשיא, הורה ג'יימס פולק לגנרל זאכרי טיילור, להציב כוחות בין נהר ריו גראנדה ונהר נואסס. טיילור חצה את הנואסס, התעלם מדרישת מקסיקו לסגת, והמשיך דרומה אל מעבר לריו גראנדה, שם החל בבניית פורט בראון.
הקרבות החלו ב-24 באפריל 1846, כשפרשים מקסיקנים שבו פלוגה אמריקנית ליד הריו גראנדה. לאחר תקריות גבול בפאלו אלטו (ליד העיר בראונסוויל שבטקסס) וברסקה דה לה פלמה, ביקש פולק הכרזת מלחמה פורמלית, כשהוא מסביר בקונגרס שהמקסיקנים "פולשים לטריטוריות שלנו ושופכים דם אמריקני על אדמה אמריקנית". הקונגרס אישר הכרזת מלחמה ב-13 במאי 1846 ברוב של 174 קולות בעד לעומת 14 קולות נגד. באופן כללי, מרבית מדינות הצפון והוויגים התנגדו למלחמה, והדרום והדמוקרטים תמכו בה ברובם. מקסיקו, מצידה, הכריזה מלחמה מיד אחר כך, ב-23 במאי.
מהלך המלחמה
מהלכים ראשונים
מיד לאחר הכרזת המלחמה פלשו כוחות ארצות הברית למקסיקו במספר חזיתות.
בחזית האוקיינוס השקט נשלח הצי בפיקודו של ג'ון סלואוט לכבוש את קליפורניה, וזאת בשל החשש שבריטניה תרצה אף היא לכבוש שטח זה. סלואוט חבר לבדלנים בצפון קליפורניה, שהכריזו עוד קודם לכן על עצמאות בכמה שטחים ואף כבשו מספר ערי מפתח.
בחזית שנייה, כבשו כוחות יבשתיים בפיקודו של סטיבן קירני את סנטה פה שבניו מקסיקו, ופנו מערבה לכיוון קליפורניה. כאן נעזר קירני בתגבורת מחיל הים בפיקודו של רוברט סטוקטון, וכבש את מונטריי, לוס אנג'לס וסן דייגו שבקליפורניה.
הלחימה בקליפורניה הוכרעה, וב-13 בינואר 1847 נחתם הסכם קאוונגה (Cahuenga), שעל פיו תושבי קליפורניה המקסיקנים הורשו לשוב לארצם, ושוחררו שבויים משני הצדדים.
הכוח המרכזי בפיקודו של זאכרי טיילור, המשיך להתקדם מעבר לריו גראנדה ולתוך מקסיקו, ובספטמבר 1846 הביס את הכוחות המקסיקנים בקרב מונטריי שארך שלושה ימים וגבה קורבנות רבים משני הצדדים.
המשך המלחמה
הנשיא המקסיקני, אנטוניו לופז דה סנטה אנה, פיקד בעצמו על כוחות שנעו צפונה כדי להלחם בטיילור, אך הובס ב-22 בפברואר 1847 בקרב בואנה ויסטה.
במקום לחזק את טיילור בהתקדמותו, החליט הנשיא פולק לפתוח במרץ 1847 חזית נוספת על ידי כוחות בפיקודו של הגנרל וינפילד סקוט, שהונחתו מהים וחדרו לליבה של מקסיקו. סקוט צר על העיר וראקרוס, כבש אותה, ולאחר קרבות קשים שנמשכו כשבעה חודשים בסרו גורדו ובצ'פולטפק, התקדם לעבר הבירה המקסיקנית מקסיקו סיטי וכבש אותה באוקטובר 1847.
אחד המפקדים בצבא מקסיקו, פדרו מריה אנאייה, שהגן על אזור מנזר סנטה מריה צ'ורובוסקו, אמר את המשפט המפורסם ביותר במלחמה לגנרל האמריקני טוויגס, כשזה נכנס למנזר לאחר ניצחונו: "אילו היו לנו כדורים לא הייתם פה", המדגים את הנחיתות המקסיקנית גם במשאבים.
אחד הגדודים שהשתתפו במלחמה היה גדוד סנט פטריק, שכלל כמה מאות מהגרים קתולים (רובם אירים שהיגרו לאמריקה לאחר הרעב הגדול באירלנד), שעזבו את הצבא האמריקני וחברו ללוחמים המקסיקנים. על פי גרסה אחת, ערק הגדוד בעקבות אפליה קשה מצד האמריקנים, והצטרף לפיכך למקסיקנים הקתולים. מספר היסטוריונים גורסים, שהיו אלה שבויים אמריקנים שהוחזקו בידי מקסיקו ואולצו להילחם עבורה, ובגרסאות אחרות מדובר בעריקים אמריקנים שבגדו במדינתם.
מרבית חיילי הגדוד נהרגו בקרב צ'ורובוסקו, ואחרים, שנשבו בידי האמריקנים, נחנקו או נתלו באכזריות כאקט של נקמה, לאחר שנצרבה בעורם האות "D" (עריק - Deserter) בברזל מלובן.
עד היום נחשבים חיילים אלה במקסיקו כגיבורים, ובמספר מקומות במקסיקו מוצבות אנדרטאות לזכרם.
סיום המלחמה
ב-2 בפברואר 1848 נחתם הסכם גואדלופה אידלגו שחתם את המלחמה.
על פי ההסכם קיבלה ארצות הברית שליטה מלאה בכל שטחי קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה, ובחלקים מויומינג, קולורדו, וניו מקסיקו. למקסיקו הוחזרו שטחים שנכבשו מדרום לנהר ריו גראנדה, והועבר לה סכום של 18,250,000 דולרים (שווי ערך לכ-630 מיליון דולר של היום) - תמורת השטחים שעברו לארצות הברית.
במהלך המלחמה נהרגו כ-13,000 חיילים אמריקנים, אך רק כ-195 מהם בלחימה עצמה (כ-1.5% בלבד). השאר מתו ממחלות שנגרמו מתנאי סניטציה ירודים. מספר המתים האמריקנים לאחר המלחמה, וכתוצאה ממנה, מוערך באלפים רבים נוספים (יש הנוקבים בסה"כ של כ-20,000 מתים, כשליש מהכוחות הלוחמים). אבדות מקסיקו אינן ידועות, ומוערכות בכ-25,000 אנשים.
התפתחויות פוליטיות כתוצאה מהמלחמה
השפעות מיידיות במקסיקו ובארצות הברית
מקסיקו איבדה במלחמה חלק גדול משטחה, ומאז היא נוטרת טינה ארוכת שנים לארצות הברית. נשיאה, אנטוניו לופז דה סנטה אנה, נמלט לגלות בוונצואלה. נשיא מקסיקו בין השנים 1877–1911, הגנרל פורפיריו דיאס, התבטא כמה שנים לאחר המלחמה ואמר: "מקסיקו המסכנה! כל כך קרובה לארצות הברית, וכה רחוקה מאלוקים".
בארצות הברית הביא הניצחון לגל של פטריוטיזם ולאמונה גוברת בייעודה ובכוחה של המדינה, בעקבות ההתפשטות הטריטוריאלית הגדולה מערבה עד לאוקיינוס השקט (ב-1846 נרכשו שטחים נוספים לטריטוריה של אורגון, כך שההתפשטות במערב התגברה גם צפונה). המלחמה הפכה את זאכרי טיילור לגיבור לאומי, ובבחירות 1848 היה מועמד הוויגים לנשיאות ונבחר.
ארצות הברית: חידוש הוויכוח בשאלת העבדות
האופוריה הלאומית בארצות הברית לא נמשכה זמן רב. המלחמה הבליטה שוב את הקיטוב בין הדרום (שתמך במלחמה) לבין הצפון (שהתנגד לה), וההתפשטות הטריטוריאלית העלתה שוב את שאלת העבדות בשטחים החדשים. באותם ימים התירה טקסס את העבדות, אך מקסיקו אסרה אותה. רבים ממתנגדי העבדות בצפון ראו במלחמה ניסיון של תומכי העבדות להביא להתפשטותה גם לטריטוריות החדשות שייכבשו, ולהגדיל בכך את השפעתם בממשל הפדרלי.
פשרת מיזורי מ-1820 אסרה עבדות מצפון לגבולה הדרומי של מיזורי בקו הרוחב '30 36° (למעט במדינת מיזורי עצמה), ומאז גם נשמר האיזון בין מספר המדינות המתירות עבדות לבין אלו האוסרות אותה. איסור העבדות בכל השטחים הצפוניים, כפי שקבעה פשרת מיזורי, יצר יתרון לשוללי העבדות. מסיבה זו נתמכה מלחמת מקסיקו בעיקר במדינות הדרום, שראו בה הזדמנות להגברת כוחם.
במהלך השנה הראשונה למלחמה, הציע חבר הקונגרס דייוויד וילמוט, חוק שיאסור עבדות בשטחים החדשים שייכבשו ממקסיקו. החוק קומם את נציגי הדרום, הוצג על ידם כניסיון להפר את האיזון בסנאט בשאלה זו, והצית במלוא עוזו את הוויכוח בעניין זה. החוק עבר בקונגרס אך נדחה בסנאט.
ב-1848 הציעו הדמוקרטים את עקרון "ריבונות העם", הקובע שכל מדינה תקבע באופן עצמאי ובאמצעות בחירות דמוקרטיות, אם תותר בה העבדות אם לאו. עיקרון זה התקבל ב-1854 כחוק קנזס נברסקה, וביטל למעשה את פשרת מיזורי.
ב-1848 גם נבחר זאכרי טיילור, גיבור המלחמה המהולל, כנשיא, אך כהונתו הייתה קצרה (מת ב-1850), ולפיכך לא הספיק להפעיל את השפעתו בשאלה זו שהתעוררה עקב המלחמה. ממשיכו, הנשיא מילארד פילמור, אף הוא מהמפלגה הוויגית, החל לטפל באופן נמרץ בשאלות שהציפה המלחמה - גבולות טקסס ושאלת העבדות. פילמור נעזר בחבריו הוויגים הנרי קליי ודניאל ובסטר, כדי להעביר את פשרת 1850, ולפתור באמצעותה את שתי הבעיות המרכזיות שעוררה המלחמה. אלא שפשרת 1850 דווקא יצרה, למרבה האירוניה, חילוקי דעות קשים, ואף זירזה את פירוקה של המפלגה הוויגית.
יוליסס גראנט, ששירת במלחמה תחת פיקודו של וינפילד סקוט, אמר שהמלחמה הייתה אחד הגורמים החשובים למלחמת האזרחים האמריקנית: "הכיבוש, החלוקה והסיפוח [של טקסס] היו ... קשר להשגת טריטוריה, כך שמדינות עבדות חדשות יצטרפו לאיחוד".
ואכן, מספר שנים לאחר מלחמת מקסיקו, פרץ העימות המכריע בשאלת העבדות - מלחמת האזרחים (1861–1865). רבים מהמפקדים האמריקנים במלחמת מקסיקו מילאו תפקידי מפתח במלחמת האזרחים, כמו יוליסס גראנט, רוברט לי ואף ג'פרסון דייוויס, שהיה נשיא הקונפדרציה של מדינות הדרום במהלך מלחמת האזרחים.
השפעות מאוחרות
אף על פי שמקסיקו השלימה עם אובדן השטח, ניסתה גרמניה לשדלה להצטרף למלחמת העולם הראשונה על ידי הכרזת מלחמה על ארצות הברית, כשבתמורה תפעל גרמניה להחזיר לה את השטחים שכבשו ממנה. ההצעה הסודית שהועברה למקסיקו נקראה מברק צימרמן, על שמו של שר החוץ של גרמניה דאז, והייתה גורם מרכזי להצטרפותה של ארצות הברית למלחמה נגד גרמניה ולניצחון מעצמות ההסכמה.
לקריאה נוספת
- הווארד זין, היסטוריה עממית של ארצות הברית: מ-1492 ועד ימינו (תרגם מאנגלית: מתן קמינר; ערכו: ורד בן-ימי ואייל דותן), תל אביב: בבל, תשס"ז-2007.
קישורים חיצוניים
- מלחמת ארצות הברית-מקסיקו, אתר LoneStar
- גלריית ציורים מהמלחמה, ספריית הקונגרס האמריקני
26812781מלחמת ארצות הברית–מקסיקו