רודזיה
| |||
.svg) | |||
| המנון לאומי |
אלוקים נצור את המלכה (עד 1970) קולותיה של רודזיה (מ-1970) | ||
|---|---|---|---|
| ממשל | |||
| משטר |
מונרכיה חוקתית דמוקרטית פרלמנטרית (עד 1970) רפובליקה דמוקרטית פרלמנטרית (מ-1970) | ||
| שפה נפוצה | אנגלית | ||
| עיר בירה | סולסברי | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אפריקה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | הכרזת העצמאות | ||
| תאריך | 11 בנובמבר 1965 | ||
| פירוק |
הקמת זימבבואה רודזיה 1 ביוני 1979 | ||
|
תאריך תאריך |
הקמת זימבבואה 18 באפריל 1980 | ||
| ישות קודמת |
 רודזיה הדרומית | ||
| ישות יורשת |
 זימבבואה | ||
| שטח בעבר | 390,580 קמ"ר | ||
| אוכלוסייה בעבר |
1965 – 4,422,000[1] נפש 1980 – 7,289,000[1] נפש | ||
| כלכלה | |||
| מטבע |
פאונד רודזי (עד 1970) דולר רודזי (מ-1970) | ||
רודזיה (באנגלית: Rhodesia) אשר החל משנת 1970 הייתה ידועה כרפובליקה של רודזיה (באנגלית: Republic of Rhodesia) הייתה מדינה עצמאית בלתי מוכרת באפריקה, שהתקיימה בשנים 1965 עד 1979 בשטחי זימבבואה של ימינו.
רקע
קולוניזציה בריטית
ערך מורחב – רודזיה הדרומית
רודזיה הדרומית מהווה מקרה ייחודי בדבר ימיהם של האימפריה הבריטית וחבר העמים הבריטי. בניגוד לרוב מושבותיה של בריטניה, ובדומה לאוסטרליה או לדרום אפריקה, ידעה רודזיה הדרומית בשנות קיומה ובטרם הקמתה התיישבות לבנה ניכרת. למרות זאת, בניגוד למשל לדרום אפריקה, היא מעולם לא הוגדרה כדומיניון. על אף זאת, הלכה למעשה נהנו תושביה הלבנים ממידה רבה של סמכויות ריבוניות.
עד לשנת 1923, נשלטה רודזיה על ידי חברת דרום אפריקה הבריטית. תחת כשלושים שנות שלטון החברה, ידעה הארץ פיתוח קולוניאלי והתיישבות לבנה ניכרת. לאחר מלחמת העולם הראשונה, שאפה ממשלת בריטניה לסיים את שלטון החברה על רודזיה. לפיכך, הציעה הממשלה לתושביה הלבנים של רודזיה הדרומית בשנת 1922 להצטרף לאיחוד דרום אפריקה כפרובינציה. עם זאת, הם דחו את ההצעה במשאל עם שערכו ברוב של כ-60%, והעדיפו הקמת ישות מדינית עצמאית על פני מיזוג מדיני עם דרום אפריקה.[2] לפיכך, ב-12 בספטמבר 1923 הקימה הממשלה בלונדון את מושבת רודזיה הדרומית, ובכך זכו לראשונה הלבנים תושבי רודזיה בממשל עצמי ממשי. תחת המושבה, קיימו הלבנים בה מערכת תוססת של דמוקרטיה לרבות מערכות בחירות, והקימו צבא מקומי אשר יהפוך לימים לצבאם הלאומי.[3] הם התגוררו בעשרות יישובים אשר כללו לצד משקים חלקיים גם כמה ערים ועיירות.
להלכה, ובהתאם לחוקת 1923, היו רשויות השלטון במושבה פתוחים לכלל האוכלוסייה, לרבות תושביה השחורים. עם זאת, קריטריונים של שכר, השכלה ורכוש עצמי, הביאו לכך שהרוב המכריע של בעלי זכות הבחירה וחברי הפרלמנט היו לבנים, למרות משקלם הנמוך באוכלוסייה הכללית.[4] ככלל, השלטון הלבן לא ייחס משקל רב לאינטרסים ולצרכים של האוכלוסייה השחורה, והפלה לטובה ולעיתים אף באופן חוקי את האוכלוסייה הלבנה. כך למשל בחוק הקרקעות של שנת 1930 (Land Apportionment Act), יועדו מחצית מקרקעות הארץ לבעלות פרטית ללבנים בלבד, תוך חלוקת שאר השטח לכזה הנמצא בבעלות לאומית, שבטית ושחורה פרטית.[5] בעוד מערכות החינוך של המדינה הקנו ללבנים מיומנויות אשר אפשרו להם להשתלב בעבודות מנהל, תעשייה, אקדמיה ומדע, השחורים סבלו מהפליה בתחום זה אשר הקשתה עליהם להיקלט במשרות מכובדות. כאשר השחורים בדרך כלל מופנים לעבודות כפיים, הקימו הלבנים ברודזיה הדרומית כלכלת שוק מאוזנת יחסית, המתגאה בענף חקלאות משגשג ובתעשיות ברזל ופלדה מודרניות.[6] תחת חינוך, בריאות ורווחה בסטנדרטים אירופאים לאוכלוסייה הלבנה, סבלה האוכלוסייה השחורה בדרך כלל תחת תנאי מחיה לפי אמות מידה אפריקניות.[7]
זמן קצר לאחר פלישת גרמניה לפולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, הצטרפה רודזיה הדרומית למלחמה לצדה של בריטניה בדומה לשאר מושבותיה של האימפריה הבריטית. 26,121 לוחמים רודזים, הן לבנים והן שחורים, לחמו ברבות מזירות הלחימה, לרבות הים התיכון, צרפת, מזרח אפריקה, ובורמה. בקרבות אלו נהרגו קרוב לאלף לוחמים מרודזיה הדרומית.[3][8] רודזיה הדרומית התגאתה בהיותה תורמת כוח האדם הגדולה ביותר למלחמה ביחס לגודל אוכלוסייתה בקרב מושבות האימפריה הבריטית. למעשה, תרמה רודזיה הדרומית כוחות צבא למלחמה עוד יותר מבריטניה עצמה בהתחשב בגודל אוכלוסייתה.[9]
המלחמה הפכה את כוחותיה הצבאיים של רודזיה הדרומית לצבא לכל דבר, אשר זכה לראשונה לפעילות מבצעית ממשית. במהלך המלחמה רכשו כוחות אלו ציוד חדש, והתנסו בצורות קרב מגוונות.[10] לאחר המלחמה זכתה רודזיה הדרומית לצמיחה כלכלית גבוהה במיוחד, אשר לוותה בתיעוש גובר אשר החל כבר בעיצומה של המלחמה.[11] הצמיחה הכלכלית הגבוהה לוותה בגל של עשרות אלפי מתיישבים חדשים ממוצא בריטי אשר התיישבו ברודזיה הדרומית בשנים שלאחר המלחמה.[5] רודזיה סיימה את המלחמה כאשר כלכלתה חזקה ועצמאית יותר, האוכלוסייה הלבנה בה גדולה יותר, וכוחותיה הצבאיים בעלי כישרון קרבי רב יותר. בנוסף, התושבים נהנו מגאווה לאומית ניכרת על תרומתם לניצחון בריטניה במלחמה, ומנקודת מבטם הם ציפו לכך שבשנים שאחרי המלחמה בריטניה תחזיר להם כגמולם.
פדרציה ורוחות של שינוי
- ערכים מורחבים – הפדרציה של רודזיה וניאסלנד, דה-קולוניזציה של אפריקה
החל משנת 1933, ולכל אורך תקופת מלחמת העולם השנייה, שלט ברודזיה הדרומית ראש הממשלה גודפרי הגינס מהמפלגה המאוחדת הפדרלית. להגינס ולמפלגתו עמד חזון מדיני בדבר הקמתה של פדרציה בריטית במרחבים של חבל רודזיה ואלו שסביבו. הגינס, כמו גם אנשי ממשל בריטים בלונדון אשר תמכו ביוזמה, קיווה כי יהיה זה חיקוי מוצלח ליצירתה של הפדרציה של אוסטרליה כמאה שנה קודם לכן. בנוסף, הם ראו בכך מענה הולם לעלייתה של המפלגה הלאומית האפריקאנרית הבדלנית בדרום אפריקה בשנת 1948. עלייתה לשלטון של מפלגה זו העמידה בספק את מעמדה של בריטניה בהשפעתה על הנעשה בדרום אפריקה - הטריטוריה הבריטית החשובה באפריקה. לפיכך, היו בבריטניה וברודזיה מי שרצו להקים משקל נגד מדיני אשר יאזן את עוצמתה של דרום אפריקה במרחבי דרום היבשת.[2] צעדים אלו היוו את מה שעתיד היה לבשר את הקמתה של הפדרציה של רודזיה וניאסלנד, מדינת חסות של האימפריה הבריטית אשר היוותה איחוד מדיני של רודזיה הדרומית, רודזיה הצפונית (זמביה של ימינו) וניאסלנד (מלאווי של ימינו). בירת רודזיה הדרומית, סולסברי, שימשה גם כבירת הפדרציה, באופן אשר סימל את היותה של רודזיה הדרומית הטריטוריה המובילה של המדינה הפדרלית החדשה. עם הקמת הפדרציה בשנת 1953, נערכו בה בחירות כלליות לראשות הממשלה, בחירות בהן השתתפו באופן כמעט בלעדי רק הלבנים. בבחירות ניצח ראש ממשלת רודזיה הדרומית גודפרי הגינס, אשר החל מאותה עת שלט למעשה על הפדרציה כולה. ברודזיה הדרומית עצמה, גרפילד טוד איש מפלגתו של הגינס החליף אותו במשרת ראש הממשלה.[8]
בשנת 1956, ביקש הגינס מממשלת בריטניה להכיר בפדרציה כדומיניון, אך בקשתו נדחתה. באותה השנה גם סיים הגינס את תפקידו, ותחתיו מונה לתפקיד ראש ממשלת הפדרציה רוי וולנסקי בעל השורשים היהודיים והאפריקאנריים. וולנסקי, אשר כהגינס כיהן אף הוא מטעם המפלגה המאוחדת הפדרלית, נבחר לתפקיד בשתי מערכות בחירות שונות (1958 ו-1962), וכיהן בסך הכל כשבע שנים, עד לפירוק הפדרציה בשנת 1963, כעשר שנים לאחר הקמתה. פירוק זה אירע בין השאר עקב תחושות המרמור שחשו השחורים בפדרציה, אשר היוו את הרוב המוחלט של תושבי ניאסלנד ורודזיה הצפונית, משלטון הלבנים הרודזים הדרומיים עליהם. בנוסף, על רקע האצת תהליכי דה-קולוניזציה באפריקה בראשית המעבר לשנות ה-60, החליטה ממשלת בריטניה שזוהי העת לפירוק מושבותיה ולא לאיחודן.[12][13] שנות הפדרציה הביאו את רודזיה הדרומית לידי מעמד בכיר באימפריה, כאשר תושביה הלבנים נהנים מגבולות רחבי ידיים ומהצורך לנהל בעצמם שטחים נרחבים אלו. במקביל, שנים אלו היו שנות ההתעוררות הלאומיות השחורה ברודזיה הדרומית. תנועה זאת צמחה בעיקר מקרב חוגי האליטה העירונית השחורה של שלהי שנות ה-50.[14] קבוצה זאת, אשר הטיפה למעמד רב יותר לשחורים בשורות שלטון המושבה, סבלה מדיכוי פוליטי מצד השלטונות הלבנים.[2] על רקע מעמדה ההולך וגובר של הלאומיות הלבנה הרודזית, אל מול כוונתה של בריטניה לסיים את שליטתה במושבה ולצד התגברות תביעותיהם של השחורים לקבל חלק רב יותר בשלטון, חשו הלבנים מאוימים יותר משנה לשנה.
על רקע מה שהסתמן ככישלון פרויקט הפדרציה בניצוחה של המפלגה המאוחדת הפדרלית, ועקב המצע הליברלי והמתקדם ביחס לזכויות השחורים שהציגה המפלגה בבחירות 1962 לראשות ממשלת רודזיה הדרומית, ספגה המפלגה מפלה בבחירות.[15] בבחירות אלו, עם 54.9% מסך קולות הבוחרים, עלתה לשלטון מפלגת החזית הרודזית בעלת המצע הלאומי והשמרני. את המפלגה הנהיגו הפוליטיקאים יוצאי קרבות מלחמת העולם השנייה וינסטון פילד ואיאן סמית. פילד מונה לראשות הממשלה, וסמית שימש כסגנו.[2]
היסטוריה
הקמת המדינה והתבססותה
- ערך מורחב – הכרזת העצמאות של רודזיה
משא ומתן עם הבריטים
לקראת אמצע שנות ה-60, כאשר מושבת רודזיה הדרומית נשלטה על ידי ראש הממשלה וינסטון פילד, החלה הממשלה פועלת באופן מואץ להשגת הכרה בריטית בעצמאותה של רודזיה. עם זאת הניסיונות של פילד להשיג זאת כשלו. לפיכך, ב-13 באפריל הדיחה מפלגת השלטון את פילד.[2] במקומו, סגנו של פילד, איאן סמית, מונה לראשות הממשלה.[16] סמית נתפס כמי שיידע לקדם את עצמאותה של רודזיה בצורה אפקטיבית, תוך נכונות רבה יותר להתעמת עבור כך עם בריטניה.[17] איאן סמית, חוואי ממרכזה של רודזיה, התגאה בשירותו בחיל האוויר המלכותי בעת מלחמת העולם השנייה, אז גם ספג פציעה קשה בעת אחד הקרבות. סמית, אשר מונה לראשות הממשלה כשהוא בן 45 בלבד, נתפס ככריזמתי והיה ראש הממשלה הראשון שהוא יליד רודזיה הדרומית. מהלך ההדחה של פילד המתון יחסית, ספג לביקורת רבה בקרב חוגי מפלגת הלייבור בבריטניה, ומנהיגה הרולד וילסון, אז יושב ראש האופוזיציה לממשלת דאגלס-יום, כינה את מהלך ההדחה "אכזרי".[18] כמענה לביקורות אלו טען סמית שהוא דוגל בדרך ביניים המתנגדת הן לשלטון לאומני שחור והן לאפרטהייד, והוסיף כי מדיניותו ושאיפתו לעצמאות רודזיה תועיל הן לאוכלוסייתה הלבנה והן לזו השחורה. סמית הצהיר מעל כל במה כי לא תהיה ברודזיה במהלך שנות חייו "ממשלה לאומנית אפריקאית".[19]
בתגובה לעלייתו לשלטון של סמית, ולנוכח מה שנתפס כדעותיו הקיצוניות וכסירובו לתת לשחורים כל חלק בשלטון, הגיבה בריטניה בהגברת הלחץ המדיני על ממשלתו. בחודשים מאי ויוני 1964 ספקי נשק אמריקנים ובריטיים הטילו אמברגו לא פורמלי על מכירת נשק לכוחות הביטחון של רודזיה. בעוד באותו החודש, הודיע ראש הממשלה הבריטי דאגלס-יום לסמית כי רודזיה הדרומית לא תוזמן להשתתף בכנס ראשי ממשלות חבר העמים הבריטי אשר תוכנן להיערך מספר שבועות לאחר מכן בלונדון. צעד זה נתפס ברודזיה ככזה שנועד להעליב את סמית באופן אישי.[2][3] בספטמבר 1964, בניסיון לפתור את המשבר ולהרגיע את הרוחות, הזמין דאגלס-יום את סמית ללונדון, שם דנו השניים. דאגלס-יום קבע שבריטניה תסכים להעניק לרודזיה הדרומית עצמאות, אך התנה זאת בכך שהעצמאות תהיה "מקובלת על העם במדינה בכללותו" (acceptable to the people of the country as a whole), כולל האוכלוסייה השחורה. סמית, משוכנע שהשחורים יתמכו בכך, הסכים. כעבור זמן קצר הוקפא המשא ומתן עקב הבחירות המתקרבות לפרלמנט הבריטי, אשר תוכננו להיערך כחודש לאחר מכן באוקטובר אותה השנה. דאגלס-יום התחייב בפני סמית שהמשא ומתן יחודש מיד לאחר הבחירות, אז תעמוד בפניו יד חופשית יותר להעניק לרודזיה הדרומית עצמאות תוך כשנה.[3] מרוצה חזר סמית לסולסברי. במערכת הבחירות של שנת 1964 הפסיד לבסוף דאגלס-יום, והסיכומים בין סמית לדאגלס-יום ירדו לטמיון עם עלייתה של מפלגת הלייבור לשלטון.
בראש מפלגת הלייבור ניצב מנהיגה הרולד וילסון, אשר התמנה מייד לראשות ממשלת הממלכה. כראש ממשלה, העמיד וילסון מול רודזיה קו ליברלי, ביקורתי ואנטי-קולוניאליסטי.[3] אל מול זאת בחר סמית לשאוף לענות על התנאי שהציב בפניו ראש הממשלה הבריטי הקודם - הוכחת רצונה של האוכלוסייה בעצמאות. לפיכך, כינסה ממשלת רודזיה כבר באותו החודש קבוצה של כמה מאות מנהיגים שבטיים שחורים על מנת לדון עמם בשאלת העצמאות. הכינוס, אשר ספג ביקורת רבה בעולם ובקרב ארגוני ההתנגדות השחורים, הסתיים בכך שחברי הכינוס קיבלו את הצעת הממשלה לעצמאות פה אחד. מספר ימים לאחר מכן, ב-5 בנובמבר, ארגנה הממשלה משאל עם בעניין שאלת העצמאות. במשאל, אשר יועד לאוכלוסייה הלבנה בלבד, כ-90% מכלל הבוחרים הביעו תמיכה בעצמאות.[2]
לאחר משאל העם וכינוס ראשי השבטים, הכריז סמית כי דרישתה של בריטניה לכך שהעצמאות תהיה מקובלת על כלל העם, נענתה. מעבר לכך טען, אין סיבה כעת שבריטניה לא תסכים להכיר כעת בעצמאות רודזיה. בתום דבריו קרא לבריטניה לשלוח נציג לסולסברי להידבר עמו. וילסון סרב, ודרש להמשיך את המשא ומתן בלונדון באופן אישי מול סמית. על רקע חוסר הסכמה על המשך אפיק ההידברות בין הצדדים, המשא ומתן נקלע בחודשים הבאים לקיפאון מתמשך.[2] בין החודשים אפריל ומאי הייתה מצויה רודזיה בעיצומה של מערכת בחירות סוערת לפרלמנט, בהן קראה החזית הרודזית בראשות סמית לעצמאות מידית. על רקע זה, מערכת הבחירות גרמה להקצנת הרטוריקה של מנהיגי המיעוט הלבן ברודזיה. לבסוף, זכתה החזית ב-50 מושבים מתוך כלל ה-65, תוך כדי שהיא מבצרת בכך את עוצמתה הפוליטית.[20][21]
נחוש להכריז על עצמאותה של רודזיה בכל מקרה, החליט איאן סמית לצאת בתחילת אוקטובר 1965 ללונדון לפגישה שהגדיר כאחרונה עם ההנהגה הבריטית, במטרה לנסות בכל זאת להשיג ממנה הכרה והסכמה לצעדיו. ללא הפתעה מצד גורם כלשהו, הפגישה בין וילסון לסמית לא עלתה יפה, וב-12 באוקטובר חזר סמית לרודזיה ללא שום התקדמות. מייד ביום המחרת יצאו השניים בהצהרות טלוויזיוניות בזה אחר זה, וקראו האחד לשני לגלות גמישות בעמדותיו. על רקע הידרדרות השיח בין ראשי הממשלה לוויכוח תקשורתי פומבי, היה נראה שאין עוד בנמצא דרך לפתור את המצב המדיני הסבוך. אך במפתיע, ניסה וילסון בצעד נואש בהמשך חודש אוקטובר למצוא פתרון בכל זאת, ונסע בעצמו לסולסברי על מנת להיפגש עם סמית ולחדש את המשא ומתן. סמית ניסה להציע את תמיכת בריטניה בעצמאות בתנאי להקלת הקריטריונים אשר מנעו מהשחורים במידה רבה את השתתפותם במערכת הפוליטית. כל הצעותיו של סמית היו נראים בפני וילסון כלא מספיק נדיבות, וככאלו שלא יקיימו דמוקרטיה אמיתית ברודזיה. וילסון המשיך לייצג בצורה בלתי מתפשרת את הקו הבריטי המקורי אשר קבע כי "אין עצמאות לפני שלטון רוב" (No independence before majority rule), ולכן התנגד להסתפק בהצעות הפשרה של סמית וממשלתו.[2][22] ב-30 באוקטובר שב וילסון ללונדון, לא לפני שסיכם ברגע האחרון עם סמית על שליחת ועדת חקירה מלכותית לרודזיה אשר תשאף למצוא פתרון לסוגיה. עם זאת, הוועדה לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר, לאחר שהצדדים התקשו להסכים על תנאי עבודתה.[2]
הכרזת העצמאות והשלכותיה
- ערך מורחב – הסגר ביירה
לאחר שהגיעו ללונדון ידיעות על כוונה מידית של סמית להכריז על עצמאות באופן חד-צדדי, בשעות הבוקר המוקדמות של ה-11 בנובמבר, נערכה שיחת טלפון בין וילסון לסמית ביוזמת הראשון, אשר ניסה לשכנע את סמית לדחות את ההכרזה ולחדש את המשא ומתן. סמית סרב, וכינס את ממשלתו לפי תוכניתו להצבעה סופית על הכרזת העצמאות. ההצבעה עברה פה אחד, וטקס ההכרזה נקבע לאותו היום.[23] בשעה 11:00, החל איאן סמית להקריא את הכרזת העצמאות. בסופה, אל מול מחיאות הכפיים של הקהל, חתמו חברי ממשלת רודזיה על הכרזת העצמאות, והצטלמו לתמונה רשמית.[24] בעיני ממשלת רודזיה הכרזת העצמאות סיימה את תקופת המושבה, והפכה את המדינה למדינה עצמאית שהיא ממלכה בחבר העמים הבריטי, במעמד זהה לזה של אוסטרליה לדוגמה.[8][2] מספר שעות לאחר הכרזת העצמאות, הורה ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון למושל המושבה המפרי גיבס לפטר את ראש ממשלת רודזיה סמית ואת יתר שרי הממשלה. גיבס עשה זאת, תוך כדי שהוא מאשים את סמית ואנשיו בבגידה. ממשלת רודזיה הביעה התעלמות מהצעד הפורמלי של גיבס, תוך כדי ציון כי החוקה החדשה של רודזיה לא מקנה למושל המושבה עוד סמכויות שלטוניות בה.[25]
ממשלת רודזיה ליוותה את הכרזת העצמאות והחודשים שלאחריה בהכרזה על מצב חירום לאומי, על מנת לייצב את המדינה. בכלל זה נעצרו כמה מתנגדים פוליטיים, צנזורה נכפתה על העיתונות ושאר כלי התקשורת, ותקנות קיצוב הוטלו על השימוש בבנזין. בדרך כלל החדשות על הכרזת העצמאות התקבלו על ידי הלבנים באהדה. גם האוכלוסייה השחורה נמנעה תחילה מתגובות חריפות, מלבד כמה דיווחים על רגימה באבנים של מכוניות של אזרחים לבנים בשכונות שחורות בפאתי בולוואיו.[2] אף על פי שכאמור מבקרים זרים שונים מציינים את מה שנתפס בעיניהם כשהשלמה של השחורים ברודזיה עם עצמאות ארצם תחת שלטון המיעוט הלבן, ארגוני ההתנגדות השונים של אוכלוסייה הקפידו לגלות ביקורת חריפה על ממשלת סמית, תוך טענה שהם המייצגים האמתיים של השחורים ברודזיה. כך למשל ג'ייסון מויו, איש ארגון ההתנגדות השחור ZAPU אשר באותה העת שהה בלונדון, תיאר את הכרזת העצמאות כאקט של "בגידה ומרד" בבריטניה, קבע כי "חייהם של ארבעה מיליוני אפריקאים בלתי חמושים עומדים כעת סכנה".[26]
ב-25 בנובמבר, כשבועיים לאחר הכרזת העצמאות, התכנס הפרלמנט הרודזי לישיבה סוערת.[20] בעוד חברי החזית הרודזית, מפלגת השלטון בעלת הדומיננטיות הרחבה בפרלמנט הביעו שביעות רצון מצעדי הממשלה, הפגינה האופוזיציה צעדים נמרצים. בלט בהתנהלותו חבר הפרלמנט העצמאי אהרן פאליי, אשר טען כי הכרזת העצמאות איננה חוקית. לאחר שקולות המחאה של פאליי לא פסקו, הציע יושב ראש הפרלמנט מפאליי ומכל מי שמתנגד לצעדי הממשלה לעזוב את המקום, ולתת לישיבת הפרלמנט להמשיך כסדרה. פאליי סירב והמשיך להשמיע את מחאותיו, עד שהוצא בכוח מהפרלמנט על ידי כוח המשמר המקומי, תוך כדי שהוא צועק "אלוקים נצור את המלכה!".[27] בעקבות פאליי יצאו במחאה מהאולם חברי פרלמנט נוספים מהאופוזיציה.[20]
כלפי חוץ, הביע ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון תדהמה על צעדו של איאן סמית. הוא קבע כי הכרזת העצמאית איננה חוקית ומהווה בגידה ומרד בממלכה. תוך כך שנתמך על ידי כלל המפלגות בפרלמנט, לרבות השמרנים והליברלים, קרא וילסון לתושבי רודזיה כולם שלא לשתף פעולה עם ממשלת סמית.[2][20] תוך כמה שעות מהכרזת העצמאות, התכנסה העצרת הכללית של האומות המאוחדות לכינוס חירום. בסוף הכינוס, הצביעו 107 חברות העצרת בעד גינוי ממשלת רודזיה, אל מול התנגדותן של שתי מדינות בלבד: דרום אפריקה ופורטוגל. צרפת נמנעה.[20] ביום המחרת, התכנסה גם מועצת הביטחון לדון במשבר, וקיבלה את החלטה 216 (United Nations Security Council Resolution 216), אשר גינתה את הכרזת העצמאות כגזענית ובלתי חוקית, וקראה לכל המדינות לסרב להכיר בעצמאותה של רודזיה או לסייע לממשלתה. כשבוע לאחר מכן, התכנסה מועצת מועצת הביטחון בשנית וקיבלה את החלטה 217 (United Nations Security Council Resolution 217), אשר הרחיבה את ההחלטה הקודמת. שתי ההחלטות התקבלו פה אחד למעט הימנעות של צרפת.[4]
בלונדון, נציגיהם של ארגוני ההתנגדות השחורים אשר שהו בעיר קראו לבריטניה להפיל את השלטון הלבן ברודזיה באמצעות פלישה צבאית. לדרישה הצטרפו גם כמה חברי פרלמנט בריטים. עם זאת בבריטניה סירבו לדרדר את המצב למלחמה בין בריטים לבריטים, דבר אשר הופגן גם מצידו של ראש ממשלת רודזיה סמית, אשר קבע כי לא תהיה "מלחמת אחים".[20] ברם פנו הבריטים להטלת סנקציות כלכליות על רודזיה. בתוך כך הם גירשו את רודזיה מחברות בגוש השטרלינג, אסרו על יבוא סוכר, טבק ומוצרים אחרים מרודזיה, והטילו איסור על יצוא נפט למדינה. בניסיון אקטיבי למנוע אספקת נפט ומוצרים אחרים לרודזיה, במרץ 1966 הורה וילסון לנתק את קווי האספקה המרכזיים של רודזיה, בהם השתמשה המדינה ליבוא וליצוא בעיקר בנמל הים הפורטוגזי בעיר החוף ביירה שבמוזמביק. הצי המלכותי הבריטי לצורך כך הוציא לפועל את הסגר ביירה - מצור ימי. עוד קודם לכן, בינואר אותה השנה צפה וילסון כי החרמות והלחץ הדיפלומטי יאלצו את סמית להיכנע לבריטניה "תוך שבועות".[20] בפועל התבדה וילסון כמו רבים אחרים, ורודזיה הצליחה לממש בהצלחה לא מבוטלת את עצמאותה למשך כחמש עשרה שנים, עד לשנת 1979.
תור הזהב הרודזי
| נתונים כלכליים | ||||
|---|---|---|---|---|
| תמ"ג[28] (במיליארדי דולרים) |
תמ"ג לנפש[29] (בדולרים) | |||
| 1965 |  1.31 |
496 | ||
| 1966 |  1.28 |
487 | ||
| 1967 | 1.40 |
511 | ||
| 1968 | 1.48 |
504 | ||
| 1969 | 1.75 |
549 | ||
| 1970 | 1.88 |
651 | ||
| 1971 | 2.18 |
685 | ||
| 1972 | 2.68 |
717 | ||
| 1973 | 3.31 |
711 | ||
| 1974 | 3.98 |
733 | ||
| 1975 | 4.37 |
695 | ||
| 1976 | 4.32 |
676 | ||
| 1977 | 4.36 |
610 | ||
| 1978 | 4.35 |
574 | ||
| 1979 | 5.18 |
573 | ||
מדינה במלחמה
.jpg)
- ערכים מורחבים – מלחמת הסבך הרודזי, כוחות הביטחון של רודזיה
משא ומתן וקץ שלטון האדם הלבן
אוכלוסייה
| אוכלוסיית רודזיה הדרומית[30] | ||
|---|---|---|
| 1960 | 3,752,000 | |
| 1965 | 4,422,000 | |
| 1970 | 5,206,000 | |
| 1975 | 6,170,000 | |
| 1980 | 7,289,000 | |
התפלגות גזעית
| קבוצות גזעיות באוכלוסיית רודזיה | |||
|---|---|---|---|
| 1960[30] | |||
| לבנים | 223,000 | 7.30% | |
| שחורים | 2,830,000 | 92.70% | |
| סה"כ | 3,053,000 | 100% | |
ערים ועיירות
| ערים ועיירות ברודזיה | ||||
|---|---|---|---|---|
| שם | בשפת המקור | שנת הקמה | אוכלוסייה (1982)[31] | |
| סולסברי | Salisbury |
1890 | 656,011 | |
| בולוואיו | Bulawayo |
1897 | 413,814 | |
| גוולו | Gwelo |
1894 | 78,918 | |
| אומטאלי | Umtali |
1897 | 69,621 | |
| קיו קיו | Que Que |
1898 | 47,607 | |
| גאטומה | Gatooma |
1895 | 44,613 | |
| וואנקייה | Wankie |
[דרושה הבהרה] | 39,036 | |
| פורט ויקטוריה | Fort Victoria |
1890 | 30,523 | |
| שבאני | Shabani |
1916 | 26,597 | |
| סינויה | Sinoia |
1906 | 24,322 | |
| רדקליף | Redcliff |
[דרושה הבהרה] | 22,109 | |
| מארנדלאס | Marandellas |
1913 | 19,971 | |
| הארטליי | Hartley |
1899 | 19,606 | |
| בינדורה | Bindura |
1901 | 18,243 | |
| קאריבה | Kariba |
1955 | 12,364 | |
| צ'ירזי | Chiredzi |
1895 | 10,257 | |
| קארוי | Karoi |
1945 | 8,748 | |
| רוסאפה | Rusape |
1894 | 8,216 | |
| מפלי ויקטוריה | Victoria Falls |
1901 | 8,126 | |
| צ'יפינגה | Chipinga |
1893 | 6,077 | |
| ג'אוונדה | Jawunda |
1900 | 4,874 | |
| מוטוקו | Mutoko |
1911 | 4,829 | |
| שאמבה | Shamva |
1895 | 4,617 | |
| הנתונים מבוססים על מפקד האוכלוסין של ממשלת זימבבואה שנערך כשנתיים לאחר תום קיומה של רודזיה. | ||||
פוליטיקה
- ערך מורחב – פוליטיקה של רודזיה
סמלים רשמיים
- ערכים מורחבים – דגל רודזיה, סמל רודזיה, המנון רודזיה
| הדגל הלאומי (עד 1968) | הדגל הלאומי (החל מ-1968) | הסמל הלאומי |
|---|---|---|
.svg) |
.svg) |
.svg)
|
חגים לאומיים
| בעברית | בשפת המקור | תאריך | ראשית ציון החג |
תיאור |
|---|---|---|---|---|
| יום רודז | Rhodes's Day |
יום שני הראשון או השני של יולי | 1895 | יום הנצחה לחייו ופועלו של ססיל רודס, מראשי הקולוניאליזם הבריטי ברודזיה ומי שהארץ והמדינה נקראים על שמו |
| יום המייסדים | Founders' Day |
יום לאחר יום רודז | 1895 | יום הוקרה לשאר ראשי הקולוניאליזם הבריטי ברודזיה מלבד ססיל רודס |
| יום החלוצים | Pioneers' Day |
12 בספטמבר | 1920 | חגיגת בואם של ראשוני כוחות חברת דרום אפריקה הבריטית לרודזיה בשנת 1890, אז הונף בה לראשונה היוניון ג'ק |
| יום הרפובליקה | Republic Day |
בין יום שני השני ליום שני האחרון של אוקטובר | 1970 | ציון הפיכתה של רודזיה בשנת 1970 לרפובליקה העומדת בפני עצמה, לאחר פרישתה מחבר העמים הבריטי |
| יום העצמאות | Independence Day |
11 בנובמבר | 1966 | יום העצמאות של רודזיה, אשר לראשונה נחגג שנה לאחר הכרזת העצמאות החד צדדית מבריטניה בשנת 1965 |
| מלבד חגים אלו אשר בלעדיים לרודזיה, מעמד רשמי היה גם לחגים יום השנה החדשה, יום שישי הטוב, השבת הקדושה, הפסחא, פנטקוסט, חג המולד ויום הקופסאות. | ||||
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
- RHODESIANA - הארכיון הרודזי, ארכיון לתולדות רודזיה
- רודזיה, באתר World Statesmen
- רודזיה, באתר Crw Flags
- חלון לרודזיה - היהלום של אפריקה, ארכיון להיסטוריה של רודזיה ולחיים ברודזיה
- רודזיה וה-UDI, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- Gallery, rhodesian.com.au, מאגר וידאו ותמונות מרודזיה
תעודה וקטעי תעמולה
שגיאות פרמטריות בתבנית:יוטיוב
'סוג: מסע אל הטבע והנופים של רודזיה בשנת 1964, ערב הכרזת העצמאות' אינו ערך חוקי
Rhodesia 1964, מסע אל הטבע והנופים של רודזיה בשנת 1964, ערב הכרזת העצמאות באתר יוטיוב
שגיאות פרמטריות בתבנית:יוטיוב
'סוג: מראות מסולסברי, בירת רודזיה, משנת 1971' אינו ערך חוקי Salisbury - Rhodesia 1971, מראות מסולסברי, בירת רודזיה, משנת 1971 באתר יוטיוב
שגיאות פרמטריות בתבנית:יוטיוב
'סוג: סרט תעמולה של ממשלת רודזיה על המלחמה (חלק ראשון מתוך שניים)' אינו ערך חוקי Rhodesia Unafraid - newrhodesian.net, סרט תעמולה של ממשלת רודזיה על המלחמה (חלק ראשון מתוך שניים) באתר יוטיוב
שגיאות פרמטריות בתבנית:יוטיוב
'סוג: סרט תיעודי משנת 1980 על חייהם של הנשים ברודזיה' אינו ערך חוקי A Tribute to the Women of Rhodesia, סרט תיעודי משנת 1980 על חייהם של הנשים ברודזיה באתר יוטיוב
שגיאות פרמטריות בתבנית:יוטיוב
'סוג: סרט טלוויזיה של ה-BBC על רודזיה' אינו ערך חוקי End of Empire (1985), chapter 14: Rhodesia, סרט טלוויזיה של ה-BBC על רודזיה באתר יוטיוב
דיווחים עיתונאיים
שגיאות פרמטריות בתבנית:יוטיוב
'סוג: כתבת טלוויזיה משנת 1976 על המצב הפוליטי והמדיני ברודזיה' אינו ערך חוקי Rhodesia 1976, כתבת טלוויזיה משנת 1976 על המצב הפוליטי והמדיני ברודזיה באתר יוטיוב
שגיאות פרמטריות בתבנית:יוטיוב
'סוג: כתבה עיתונאית על רודזיה בשנות ה-70' אינו ערך חוקי Report on Rhodesia, כתבה עיתונאית על רודזיה בשנות ה-70 באתר יוטיוב
שגיאות פרמטריות בתבנית:יוטיוב
'סוג: כתבה עומק של AP על המלחמה ברודזיה' אינו ערך חוקי Rhodesia Smith Vs The Guerrillas, כתבה עומק של AP על המלחמה ברודזיה באתר יוטיוב
שגיאות פרמטריות בתבנית:יוטיוב
'סוג: כתבה של AP משנת 1975 בסיכום עשור לעצמאותה של רודזיה' אינו ערך חוקי 7545a Rhodesia: Ten Years After U.D.I., כתבה של AP משנת 1975 בסיכום עשור לעצמאותה של רודזיה באתר יוטיוב
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 "World Population Prospects, the 2012 Revision". United Nations.
- ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 Wood, J R T (June 2005). So Far and No Further! Rhodesia's Bid For Independence During the Retreat From Empire 1959–1965. Victoria, British Columbia: Trafford Publishing. מסת"ב 978-1-4120-4952-8.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 Berlyn, Phillippa (April 1978). The Quiet Man: A Biography of the Hon. Ian Douglas Smith. Salisbury: M O Collins. OCLC 4282978. also includes (on pp. 240–256) Rowland, J Reid. "Constitutional History of Rhodesia: An outline".
- ^ 4.0 4.1 Gowlland-Debbas, Vera (1990). Collective Responses to Illegal Acts in International Law: United Nations action in the question of Southern Rhodesia (First ed.). Leiden and New York: Martinus Nijhoff Publishers. מסת"ב 0-7923-0811-5.
- ^ 5.0 5.1 Weinrich, A K H (1973). Black and White Elites in Rural Rhodesia. Manchester: Manchester University Press. מסת"ב 978-0-7190-0533-6.
- ^ Duignan, Peter; Jackson, Robert H, eds. (May 1986). Politics & government in African states, 1960–1985. London, Sydney & Dover, New Hampshire: Croom Helm. מסת"ב 978-0-8179-8482-3.
- ^ Gastil, Raymond, ed. (1980). Freedom in the World: Political Rights and Civil Liberties, 1980. New York: Freedom House. מסת"ב 978-0-87855-852-0.
- ^ 8.0 8.1 8.2 Smith, Ian (June 1997). The Great Betrayal: The Memoirs of Ian Douglas Smith. London: John Blake Publishing. מסת"ב 1-85782-176-9.
- ^ Moorcraft, Paul (1990). "Rhodesia's War of Independence". History Today (London: History Today Ltd) 40 (9). ISSN 0018-2753.
- ^ Meredith, Charles (July 1973). "The Rhodesian Air Training Group 1940–1945". Rhodesiana (Salisbury: The Rhodesiana Society) (28): 16–29.
- ^ Phimister, I R (1991). "Secondary Industrialisation in Southern Africa: The 1948 Customs Agreement between Southern Rhodesia and South Africa". Journal of Southern African Studies (London: Routledge) 17 (3): 430–442. doi:10.1080/03057079108708286.
- ^ Blake, Robert (1977). A History of Rhodesia (First ed.). London: Eyre Methuen. מסת"ב 978-0-413-28350-4.
- ^ Welensky, Roy (1964). Welensky's 4000 Days. London: Collins. OCLC 460725368.
- ^ West, Michael O (August 2002). The Rise of an African Middle Class: Colonial Zimbabwe, 1898–1965. Bloomington, Indiana: Indiana University Press. מסת"ב 978-0-253-21524-6.
- ^ Rowe, David M (2001). Manipulating the Market: Understanding Economic Sanctions, Institutional Change, and the Political Unity of White Rhodesia (First ed.). Ann Arbor, Michigan: University of Michigan Press. מסת"ב 978-0-472-11187-9.
- ^ Caute, David (June 1983). Under the Skin: The Death of White Rhodesia (First ed.). Evanston, Illinois: Northwestern University Press. מסת"ב 978-0-8101-0658-1.
- ^ Wessels, Hannes (July 2010). P K van der Byl: African Statesman. Johannesburg: 30° South Publishers. מסת"ב 978-1-920143-49-7.
- ^ Wilson, Harold (1974) [1971]. The Labour Government, 1964–70: A Personal Record. Harmondsworth, England: Penguin Books. מסת"ב 978-0-14-021762-9.
- ^ Hall, Lee (27 May 1966). "Rhodesia's Face of Defiance". Life (New York: Time, Inc.): 22–30. Retrieved 11 June 2013.
- ^ 20.0 20.1 20.2 20.3 20.4 20.5 20.6 Wood, J R T (April 2008). A Matter of Weeks Rather Than Months: The Impasse Between Harold Wilson and Ian Smith: Sanctions, Aborted Settlements and War 1965–1969. Victoria, British Columbia: Trafford Publishing. מסת"ב 978-1-4251-4807-2.
- ^ Fedorowich, Kent; Thomas, Martin, eds. (2001). International Diplomacy and Colonial Retreat. London: Frank Cass. מסת"ב 978-0-7146-5063-0.
- ^ Young, Kenneth (1969) [1967]. Rhodesia and Independence: A Study in British Colonial Policy. London: J M Dent & Sons. OCLC 955160.
- ^ McLaughlin, Peter (1980). Ragtime Soldiers: the Rhodesian Experience in the First World War. Bulawayo: Books of Zimbabwe. מסת"ב 0-86920-232-4.
- ^ White, Matthew C. (1978). Smith of Rhodesia: A Pictorial Biography. Cape Town: Don Nelson. מסת"ב 978-0909238360.
- ^ Peterson, Robert W, ed. (1971). Rhodesian Independence. Interim History. New York: Facts On File. מסת"ב 978-0-87196-184-6.
- ^ "1965: Rhodesia breaks from UK". London: BBC. 11 November 1965. Retrieved 4 July 2013.
- ^ "Rhodesia: The Shortened Fuse". Time (New York: Time, Inc.). 3 December 1965. Retrieved 24 July 2013.
- ^ "Zimbabwe GDP", TRADING ECONOMICS
- ^ "Zimbabwe GDP per capita", TRADING ECONOMICS
- ^ 30.0 30.1 Wills, A.J. (1967). "Three Territories". An Introduction to the History of Central Africa (2nd ed.). Durban: Oxford University Press. p. Appendix IV. מסת"ב 0-620-06410-2. Retrieved 10 September 2012.
- ^ "ZIMBABWE", CITY POPULATION
| מדינות היסטוריות בזימבבואה | ||
|---|---|---|
| ממלכות ילידיות |  ממלכת מפוטו (1430–1760) •  ממלכת זימבבואה (1220–1450)
| |
| השלטון הקולוניאלי |  צ'ארטר רודזיה (1890–1923) • מושבת רודזיה הדרומית (1923–1965) •  הפדרציה של רודזיה וניאסלנד (1953–1963)
| |
| זימבבואה העצמאית |  הרפובליקה של רודזיה (1965–1979) •  זימבבואה-רודזיה (1979–1980) • הרפובליקה של זימבבואה (החל מ-1980)
| |
33545420רודזיה