החומה הגדולה של סין

החומה הגדולה של סין

מראה לאורך החומה מראה לאורך החומה
מראה לאורך החומה
אתר מורשת עולמית
החומה הגדולה האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1987, לפי קריטריונים 1, 2, 3, 4, 6

החומה הגדולה של סין (גם החומה הסינית או החומה הסינית הגדולה; בסינית: 長城, בפין-יין: Cháng Chéng, תרגום מילולי לעברית: "מצודה/עיר ארוכה"; שם נוסף בסינית: 萬里長城, בפין-יין: Wànlǐ Chángchéng, תעתיק: "וָאן-לִי צָ'אנְג צֶ'נְג", תרגום חופשי לעברית: "החומה שאורכה עשרת אלפים לִי") היא מערכת ביצורים מאדמה, מלבנים ומאבנים בצפון סין, שנבנתה ושופצה פעמים רבות בין המאה ה-5 לפנה"ס למאה ה-16, ומטרתה הייתה להגן על האימפריה הסינית מפני פשיטות של ברברים ממונגוליה וממנצ'וריה. מאז המאה ה-5 לפנה"ס נבנו כמה חומות שכונו החומה הגדולה. אחת המפורסמות שבהן הייתה חומה שנבנתה בין השנים 220 ל-206 לפנה"ס על ידי קיסר סין הראשון, צ'ין שה-חואנג משושלת צ'ין, שממנה נותרו שרידים מעטים בלבד. החומה ששרדה עד ימינו נבנתה בתקופת שושלת מינג במאה ה-15 וה-16.

החומה הגדולה נמשכת משָׁאנְהָאיגְווָאן במזרח עד לופ נור במערב, לאורך קשת המתווה באורח גס את גבולה הדרומי של מונגוליה הפנימית. המחקר הארכאולוגי המקיף ביותר בנושא נערך בשנת 2009, והשתמש בטכנולוגיות מתקדמות. המחקר הגיע למסקנה שהחומה הגדולה כולה, הכוללת גם את חומות המשנה המסתעפות ממנה, היא באורך של 8,851 ק"מ. באורך זה כלולים 6,259 קילומטרים של קטעי חומות של ממש, 359.7 קילומטרים של חפירים ו-2,232 קילומטרים של מחסומי הגנה טבעיים כדוגמת הרים ונהרות. החומה הגדולה של סין הוכרזה כאתר מורשת עולמית בשנת 1987.

היסטוריה

הקטע שבאזור באדאלינג, היה הראשון בחומה ששופץ (ב-1957), והקטע הראשון שנפתח לתיירים. גם כיום זהו הקטע המתוייר ביותר בחומה ולכן גם הממוסחר ביותר, ומגיעים אליו מיליוני תיירים בשנה.

המניעים להקמת החומה

הקמת חומות היא אחד המאפיינים של התרבות הסינית. היסטוריון האמנות השוודי אוסוולד סירן (Osvald Sirén‏; 1966-1879) כתב בשנות ה-30 של המאה ה-20:

חוֹמוֹת, חוֹמוֹת וְשׁוּב חוֹמוֹת, מְהַוּוֹת אֶת הַמִּסְגֶּרֶת לְכָל עִיר סִינִית. הֵן מַקִּיפוֹת אוֹתָהּ, הֵן מְחַלְּקוֹת אוֹתָהּ לְחֶלְקוֹת וְלַמִּתְחָמִים, הֵן מְסַמְּלוֹת יוֹתֵר מִכָּל מִבְנֶה אַחֵר אֶת הַסַּמְמָנִים הַבְּסִיסִייִם שֶׁל הַחֲבָרוֹת הַסִּינִיוֹת... אֵין דָּבָר כָּזֶה עִיר לְלֹא חוֹמָה.

כיום מאפיין זה שוב אינו בולט, כיוון שהמלחמות והמהפכות של המאה ה-20 גרמו להריסתן של מרבית החומות. הדוגמה הבולטת ביותר לכך הייתה החלטתו של מאו דזה-דונג להרוס את החומות של העיר העתיקה של בייג'ינג בשנות ה-50 של המאה ה-20 ולסלול במקומן כביש טבעת. אבל בכל מקום בו התפתחה חברה ותרבות סינית הוקמו חומות סביב כפרים, עיירות וערים.

השרידים העתיקים ביותר של חומות בסין נמצאו בחפירות בנפת לונגשאן שבמחוז שאנדונג, שם נחשפה תרבות מהתקופה הנאוליתית הקרויה תרבות לונְגְשָׁאן המתוארכת לאלף השלישי לפנה"ס. ב-2007 נחשפו באתר הארכאולוגי של ליאנגג'ו שבמחוז ג'ג'יאנג, שהייתה מרכז תרבות ליאנגג'ו שהתקיימה במקביל לתרבות לונגשאן, חומות רחבות המתוארכות אף הן לאלף השלישי לפנה"ס. החומה העתיקה ביותר ששרדה בסין מקיפה את בירת שושלת שאנג הזמנית אוֹ (כ-7 קילומטרים צפונית לעיר גֶ'נְגג'וֹאוּ שבמחוז חנאן), ונבנתה במאה ה-16 לפנה"ס. אורך החומה כ-7 קילומטרים וגובהה עולה במקומות מסוימים על 9 מטרים. חיבת הסינים לחומות השתרבבה גם לכתב הסיני. אצל הסינים משמש אותו התו 城 (צֶ'נְג) לציון עיר או חומת עיר. התו 京 (גִ'ינְג) שפירושו עיר בירה היה במקור ציור של מגדל שמירה מעל שער העיר.

כל החומות העתיקות, החל בחומות של תרבות לונגשאן מהאלף השלישי לפני הספירה, וכלה בקטעים רבים של החומה הגדולה של סין מהמאה ה-16 לספירה, נבנו באותה טכנולוגיה – "אדמה נגוחה". בשיטה זה דחסו תערובת לחה של אדמה המכילה יחסים מתאימים של חול, חצץ וחרסית (לעיתים עם תוספת מייצב) לתוך מסגרת חיצונית תומכת, שמעצבת את צורת קטע החומה. את התערובת הלחה שפכו בשכבה בעובי שבין 10 ל-15 ס"מ, ולאחר מכן דחסו אותה בדוחס ידני. בדחיסה מכווץ החומר לכדי 50% מגובהו המקורי. שכבות נוספות של החומר נוספו והתהליך חזר על עצמו עד שהחומה הגיעה לגובה הרצוי. אז הסירו את המסגרת החיצונית, והתוצר בסיום התהליך דמה לבניית חומה מסלע מוצק. לטכנולוגיה זו היו שני יתרונות חשובים לעם שבנה חומות כה רבות: היא הייתה מהירה והיא הייתה זולה כיוון שהשתמשה בחומר זמין באתר.

החומה הגדולה של סין המוכרת כיום היא האחרונה בשורה של חומות שנבנו במשך אלפיים שנים בצפון סין, החל במאה החמישית לפנה"ס. החוקרים מעלים שלוש השערות לסיבת הקמת החומות המרובות במשך השנים:

• הגנה מהתקפות השבטים הנוודים – הסיבה העיקרית להקמת החומות. הערבות שמצפון לסין אינן מאפשרות חקלאות. שכנו בהן שבטים שחיו על רעיית צאן, סוסים וגמלים, והם היו חייבים להשלים את מזונם ולדאוג למספוא לבהמות בתקופת החורף באמצעות מוצרים מהחקלאים שבדרום. השלמה זו נעשתה באמצעות סחר או באמצעות מסעי שוד. אנשי השבטים היו לוחמים ופרשים מעולים, והם הטילו את חיתתם על צפון סין, בייחוד כאשר קם בקרבם מנהיג חזק שאיחד את השבטים לכדי צבא חזק. היחסים בין שבטי הנוודים לאימפריה הסינית היו מורכבים וכללו תקופות חוזרות ונשנות של עימות צבאי וקנוניות, וביניהן תקופות של סחר הדדי, חלוקת תשורות הדדית (בפועל תשלום כופר סיני למניעת התקפה) ובריתות באמצעות נישואים. מספר פעמים בהיסטוריה של סין השתלטו השבטים על סין כולה, כפי שעשו המונגולים במאה ה-13 והמנצ'ורים במאה ה-17. החומות הוקמו בהוראת הקיסרים הסיניים כאמצעי הגנה אחרון, לאחר שכל האופציות האחרות להתמודד עם הנוודים – דיפלומטיה, סחר או מסעי עונשין צבאיים – נפסלו או שנוסו ונכשלו.
• מניעת מגע בין האוכלוסייה המקומית עם העולם שמחוץ לקיסרות הסינית – יחד עם התפתחות התרבות הסינית שהגיעה להישגים טכנולוגיים (המצאת הנייר, הדפוס ואבק השרפה) ותרבותיים (ספרות, שירה ותיאטרון), התחזקה אצל הסינים האמונה בעליונותם על פני יתר העולם, שכונה בפיהם "ברברים" (夷). משום כך, היו קיסרים שרצו למנוע כל קשר עם העולם החיצון, בין בדרך של בניית חומות בצפון סין ובין באמצעות סגירת נמלי הדרום לסחר עם החוץ. תופעה זו הקצינה החל מאמצע תקופת שושלת מינג.
• סיפוח שטחים – החומה הגדולה מוצגת בדרך כלל כאמצעי להגן על החקלאים הסיניים מפני התקפות השבטים הנוודים מצפון, אבל חומות שנבנו בפקודת קיסרי סין עוד באלף הראשון לספירה הוקמו מאות קילומטרים מאדמה חקלאית, ועמוק בתוך ערבות מונגוליה ומדבריות המלח של צפון-מערב סין. מכך נראה כאילו מטרתן כיבוש שטחים ולא רק הגנה עליהם.

שושלת ג'ואו ותקופת המדינות הלוחמות (1045 לפנה"ס – 221 לפנה"ס)

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

מפת החומות שנבנו בתקופת שושלת ג'ואו והמדינות הלוחמות

שושלת ג'ואו, השושלת שהייתה בשלטון זמן רב יותר מכל שושלת אחרת בהיסטוריה של סין (מ-1045 לפנה"ס ועד 256 לפנה"ס), הייתה הראשונה לבנות חומה בצפון סין כנגד עם הנוודים שְׂייֵנְיוּן. החומה, שנבנתה במאה ה-9 לפנה"ס, לא סייעה לשושלת כנגד התקפות העמים הנוודים- השְׂייֵנְיוּן, הז'ונְג (戎) והדִי (氐). ב-771 לפנה"ס הועברה עיר הבירה ללוו-יאנג. ממועד זה ואילך חלה התדרדרות בכוחה של השושלת, ועל אף שהתקיימה תחת שם זה עד 256 לפנה"ס, שלטה שושלת ג'ואו על חלק קטן מצפון-מזרח סין. לכן נוהגים לחלק את תקופת שלטון השושלת לשניים: עד שנת 771 לפנה"ס – שושלת ג'ואו המערבית, ולאחריה שושלת ג'ואו המזרחית. שאר חלקי האימפריה הסינית התפצלו למדינות קטנות יחסית: צִ'ין במערב, וֵיי ממזרח לה, גָ'או בצפון-מזרח, צפונית-מזרחית עוד יותר מדינת יֵן, ובדרום שלטה מדינת צ'ו. מדינות אלו נלחמו ביניהן כמעט ללא הפסק על השליטה בסין, ולכן כונתה תקופה זו בתולדות סין תקופת המדינות הלוחמות (481 לפנה"ס – 221 לפנה"ס). כאשר לא נלחמו המדינות האחת ברעותה, הן נאבקו בשבטי הצפון, הז'ונְג והדִי (כיום מניחים כי היו רועים או הרריים). כאשר הובסו, ניצבו הסינים ישירות מול שבטי הנוודים בערבה המונגולית, אותם כינו "חוּ", ואלה היו מסוכנים בהרבה מהז'ונְג והדִי. כפי שקרה בהיסטוריה הסינית שוב ושוב פעלו הסינים כנגד שבטי הנוודים באחת משתי דרכים – הם הקימו צבא שהיה מבוסס על שיטות הלחימה של הנוודים (פרשים וקשתים) ולחלופין בנו חומות.

החל מאמצע המאה ה-7 לפנה"ס הקימו המדינות: צִ'ין, וֵיי, גָ'אוֹ, יֵן, צ'וּ וצִ'י שתי וערב של חומות בכל רחבי סין כדי להתמודד עם איומים חיצוניים, מהמדינות השכנות או מהנוודים שבערבה מצפון. החומות שקדמו לחומה הגדולה בצפון סין הוקמו בשלהי המאה ה-4 לספירה על ידי המדינות שבצפון סין: צִ'ין, גָ'או ויֵן. באמצע המאה הרביעית התרחבה ממלכת צ'ין מערבה ומזרחה. ההיסטוריון הסיני סה-מה צ'יאן מתקופת שושלת האן ציין שעל מנת להגן על השטחים שכבשה מדינת צ'ין היא "בנתה חומות ארוכות לשם הגנה בפני הברברים". בדומה, ממלכת יֵן התפשטה צפונה ומזרחה לתוך מנצ'וריה, ובנתה חומות על-מנת להגן על נכסיה החדשים. ממלכת גָ'או שביניהן בנתה שתי מערכות מקבילות של חומות, קצרה יותר צפונית-מערבית לבייג'ינג של ימינו, וחומה ארוכה מעט יותר צפונית לה בתוך מונגוליה של ימינו.

מכל החומות הרבות שנבנו בתקופה זו נותרו שרידים מועטים. מבנים מאדמה נגוחה עמידים פחות לפגעי הזמן ממבנים מאבן או מלבנים. כך למשל, שרידים מהחומה שבנתה ממלכת גָ'אוֹ שמצויים במונגוליה הפנימית אינם שונים במראם החיצוני מסוללות עפר טבעיות, ורק כשבוחנים את מרקם הסוללה שהייתה פעם חומה, ניתן להבחין בשכבות ההדוקות מעשי ידי אדם. באופן דומה קשה מאוד להבדיל בין שרידי חומת יֵן הנמצאים במדינת חביי לבין האדמה המכוסה עשב משני צדדיה.

אולם, כפי שההיסטוריה הסינית הראתה שוב ושוב, החומות לא מנעו אף פעם מאויב נחוש לתקוף. בשנת 247 לפנה"ס, בגיל 13, עלה לשלטון בממלכת צ'ין המלך צ'ין שה-חואנג. בשנת 230 לפנה"ס הוא החל במהלך שהוכתר בהצלחה 9 שנים אחר כך – כיבוש כל המדינות השכנות ואיחודן לאימפריה אחת. בשנת 221 לפנה"ס עמד צ'ין שה-חואנג בראש סין המאוחדת כקיסר סין הראשון.

שושלת צ'ין (221 לפנה"ס – 206 לפנה"ס)

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

צ'ין שה-חואנג, קיסר סין הראשון

החומה הגדולה שהוקמה בתקופת שושלת צ'ין

צ'ין שה-חואנג, קיסר סין הראשון, מוכר בעיקר הודות לצבא הטרקוטה, כ-8,000 פסלי לוחמים מטרקוטה שהוצבו בחפירים מסביב לקברו (שלא נחפר), שנתגלו ב-1974 ושמוכרזים כאתר מורשת עולמית. אבל המאוזוליאום של צ'ין שה-חואנג, שנבנה במשך ארבעים שנה, היה רק אחד ממפעלי הבנייה המונומנטליים של קיסרה הראשון של סין. הוא גייס לעבודת כפייה מאות אלפי סינים שהשתתפו בבניית חומות, מכלולים של ארמונות ורשת נרחבת של דרכים ותעלות. אחד ממפעלי הבנייה הגדולים ביותר היה הקמת חומה ארוכה בצפון סין.

בשנת 215 לפנה"ס הורה הקיסר להרוס את כל החומות שהקימו המדינות שכבש קודם לאיחוד סין. שנה אחר כך (214 לפנה"ס), שלח הקיסר את המפקד הראשי של צבאו, מֶנְג טְייֵן, צפונה על מנת לגרש את שבטי הז'ונְג והדִי, ולבנות חומה שתמנע את שובם. על פי ההיסטוריון הסיני סה-מה צ'יאן, עמד מֶנְג טְייֵן בראש צבא בן שלוש מאות אלף איש, שדחק את שבטי הז'ונְג והדִי צפונית לנהר הצהוב. אחר כך עמד מֶנְג טְייֵן בראש מפעל בנייה של חומה שנמתחה בין לִינְטָאו (כיום בגאנסו) שבמערב לבין לְיָאוֹדוֹנְג (כיום בליאונינג) שבמזרח. חומה זו שאורכה 4,000 קילומטרים לערך, נבנתה הרחק מצפון לחומה הנוכחית. אחד ההבדלים הגדולים במיקום שתי החומות, זו של תקופת צ'ין וזו הקיימת כיום, קשור לרמת אורדוס. במרכז סין מתווה הנהר הצהוב לולאה גדולה כאשר הוא משנה את מסלולו, שכיוונו בדרך כלל מזרחה אל הים הצהוב, לסירוגין צפונה, מזרחה, דרומה ובחזרה מזרחה. האזור אותו מקיפה הלולאה הגדולה של הנהר הצהוב קרוי "רמת אורדוס" (או מדבר אורדוס), והוא אזור ערבתי עד מדברי באופיו. החומה של ימינו תוחמת את האורדוס מדרום, בעוד שחומת צ'ין נבנתה צפונית לנהר הצהוב, כלומר היא כללה את האורדוס בתחומי סין. ההישג של הקמת חומת צ'ין באזורים שבהם השתרעה מרשים, כשלוקחים בחשבון את תנאי הקרקע והאקלים. חלקים גדולים מהחומה נבנו באזורים הרריים שבהם רכסי הרים מתנשאים לגבהים שבין 2,000 ל-3,000 מטרים, והחורפים באזורים אלו ארוכים וקרים מאוד. מן החומה נמתחה דרך ישרה בת 800 קילומטרים בין מונגוליה הפנימית לבירת השושלת שְׂייֵנְיָאנְג (סמוך לשיאן של ימינו).

אחת התמיהות שעולות למקרא תיאור הקמת החומה היא כיצד נבנתה חומה ארוכה כזו בתנאים גאוגרפיים ואקלימיים כה קשים בזמן יחסית קצר. סה-מה צ'יאן מספק חלק מהתשובות בתיאוריו. על פיהם, החומה לא הייתה רציפה ונשענה על מכשולים טבעיים כדוגמת נהרות, קניונים ורכסי הרים. תשובות נוספות מספק המחקר הארכאולוגי. חומה זו נבנתה בטכניקה המקובלת על הסינים של אדמה נגוחה. בנייה באדמה משתמשת בחומר זמין באתר הבנייה ולכן היא מהירה. מצד שני, בלייה של חומה כזו גם היא מהירה יותר ולכן נמצאו ממנה שרידים מעטים. במונגוליה הפנימית נמצאה סוללה של אדמה נגוחה ואבנים שאורכה כמה מאות קילומטרים, רוחבה אינו עולה על 3 מטרים וגובהה לא יותר מ-3.5 מטרים, ואשר הארכאולוגים תארכו לתקופת צ'ין. שרידים של קטע נוסף, דרומי יותר, בנינגשיה דומים יותר לקפל קרקע מכוסה עשב מאשר למבנה מעשה ידי אדם. הסבר נוסף למהירות בניית החומה קשור לשימוש בחומות קודמות. התברר, כי למרות התיאור של סה-מה צ'יאן על ההרס המוחלט בהוראתו של הקיסר של החומות שבנו המדינות שקדמו לאימפריית צ'ין, חלק מהחומה נשען או עשה שימוש בחומות קיימות. בבניית חומת צ'ין נעשה שימוש בחלקים מהחומות של מדינת יֵן, ושל חומות קדומות של מדינת צ'ין מהתקופה שלפני שהפכה לקיסרות.

ההיסטוריונים מספקים כמה סיבות אפשריות להחלטה לבנות את חומת צ'ין. הראשונה היא אמונה טפלה – הקיסר הראשון היה חסיד גדול של תורת הנסתר, ולכן היה מבועת בשל נבואת אורקל כי "מי שישמיד את צ'ין יהיה חוּ". הסינים כינו את שבטי הצפון בשם הכללי "חוּ" ולכן שיגר הקיסר את מֶנְג טְייֵן להרחיקם תחילה ואחר למנוע את שובם באמצעות החומה. סיבה נוספת היא הקמת מאחז מוגן שממנו אפשר יהיה לתקוף צפונה, וסיבה שלישית היא שבניית החומה יצרה מושבת עונשין שאליה הִגלה הקיסר כל אדם שהורשע בפלילים או שלא ביצע את תפקידיו כמצופה ממנו.

סיבה אחרונה זו היא גם אחד ההסברים מדוע במהלך ההיסטוריה הארוכה של סין הייתה החומה הגדולה קשורה בסיפורים ובאגדות על שלטון רודנים מדכאים, ועל היותה בית קברות שומם ומרוחק לסינים רבים. זאת בניגוד לימינו, שבהם גאים הסינים בחומה הגדולה כהישג יוצא דופן של תרבותם. אחת האגדות הידועות מספרת על מֶנְגגְ'יָאנְג, אישה נאמנה שבעלה נלקח ממנה לשרת בעבודות הבנייה בשָׁאנְהָאיגְווָאן שבקצה המזרחי של החומה, ועל כן אספה בגדים חמים על מנת להביאם לו. אך כשהגיעה לאתר מצאה כי כבר מת מקור ומעייפות. בכיה המר גרם לחומה להיבקע וחשף את עצמות בעלה יחד עם עצמותיהם של אלפי עובדים אחרים, שאותם קברה לפני שהשליכה עצמה לים, כמצופה מאלמנה חסודה. כיום מצביעים על ארבעה סלעים בים מול שָׁאנְהָאיגְווָאן כמקום קברה.

החוּ שגרם בסופו של דבר לנפילת שושלת צ'ין היה דווקא בנו השני של הקיסר, חוּהָאי, שהיה יחד עם הקיסר במסעו בעת שמת. בעצת מורו, הסריס גָ'או גָאוֹ, הוא זייף מכתבים מטעם הקיסר כביכול, המורים ליורש העצר ולמפקד הצבא, מֶנְג טְייֵן, ששירתו בחומה הגדולה, להתאבד. לאחר שעלה לשלטון הוא המשיך בשיטות הדיכוי של אביו, גביית מיסים גבוהים וגיוס עובדי כפייה. עם זאת, בלא כישוריו המדיניים של אביו גרמה מדיניות זו למרידות רבות והביאה תוך ארבע שנים לנפילת השושלת. מאה שנים אחר כך טען איש ממשל בשושלת האן שהחליפה את שושלת צ'ין, כי בניית החומה הגדולה במרחק כה גדול ממרכזי האוכלוסייה, והשמירה עליה, היו הגורמים העיקריים למרידות הרבות, משום שהניסיון לשלוח אספקה למרחקים כה גדולים לא צלח, והחיילים על הגבול היו רעבים וחסרי ביגוד מתאים. ואכן, מייד עם נפילת שושלת צ'ין עזבו כל המגויסים את עמדותיהם וחזרו לביתם. בכך נפתחה הדרך לאויב מר חדש לסינים, שבטי השיונגנו, שהשתלטו על האורדוס.

חומת צ'ין נתקבעה בזיכרון הקולקטיבי הסיני באופן כה חזק עד שבמפגשים הראשונים עם אירופאים החל מהמאה ה-17 העלו הסינים את הטענה, שנקלטה, כי החומה אותה פגשו האירופאים (שהייתה בעצם חומה שנבנתה במאה ה-16 בתקופת שושלת מינג) היא בעצם חומת צ'ין המקורית. ואכן, החל בשלהי המאה ה-18 ועד שלהי המאה ה-20 נשמעה טענה חוזרת ונשנית, אותה העלו היסטוריונים וחוקרים, כי החומה של ימינו היא החומה שנבנתה בימיו של קיסר צ'ין. לפיכך היא לא רק החומה הארוכה בעולם אלא גם בין העתיקות ביותר. אפילו ב-1985 דיווח עיתונה של המפלגה הקומוניסטית של סין, היומון הסיני בשפה האנגלית "יומון העם" כי "החומה הארוכה בת 6,000 קילומטרים נבנתה לפני יותר מ-2,500 שנים".

שושלת האן (206 לפנה"ס – 220 לספירה)

קובץ:GreatWallOfHanDynasty HE.png

החומה הגדולה שהוקמה בתקופת שושלת האן: בצהוב – גבולות סין כיום; בשחור – חומה שנבנתה בתקופה הראשונה לשושלת האן במאה ה-2 לפנה"ס; ובכתום – חומה שנבנתה במאה ה-1 לספירה

חורבות מגדל שמירה סיני בחומה מתקופת שושלת האן בדוּנְחְוָאנְג

במקביל לעלייתה של שושלת האן לשלטון בסין עלה לשלטון מנהיג שבטי השיונגנו, השאניוּ ("מנהיג עליון" בהיררכיה של השיונגנו) מָאוֹדוּן (שלט בין 209–174 לפנה"ס). הוא הגביר את האחדות הפנימית בקרב שבטי השיונגנו, ותוך תקופה קצרה הביס את שבטי הנוודים השכנים, השתלט על שטחים נרחבים במרכז אסיה, והחל לפשוט גם על ערי סין. בחורף 200 לפנה"ס, לאחר פשיטה של השיונגנו על עיר הגבול מָאיִי (סמוך לטָאיְוֵּאן, בירת מחוז שאנשי כיום), הוביל הקיסר גָאוֹדְזוּ (מייסד שושלת האן) באופן אישי, מערכה צבאית נגד מָאוֹדוּן. בקרב בָּאידֶנְג צפונית לפִּינְגצֶ'נְג (כיום דָאטונְג), הוא כותר בידי פרשי השיונגנו שמנו על פי ההיסטוריונים הסינים הקדומים בין 300,000 ל-400,000 איש. הקיסר, שהושם במצור בן שבעה ימים, הצליח בקושי להימלט משביה.

לאחר התבוסה בפִּינְגצֶ'נְג, החליט קיסר האן לנטוש את הפתרון הצבאי לאיום שהיוו השיונגנו, ותחת זאת שלח את לְיוֹ גִ'ינְג (劉敬) אל השיונגנו כדי לנהל עמם משא ומתן. הסכם השלום אותו השיג השליח כונה "חֶאצִ'ין" (和親 – מילולית "קרבה הרמונית", אבל מקובל לתרגם כ"שלום וידידות"), ועל פיו נקבע מעמד שווה בין שתי המדינות, כשהחומה הגדולה משמשת גבול משותף. חלק מההסכם כלל גם ברית נישואים בין סין לשיונגנו, כשאל השאניו נשלחה נסיכה משושלת האן ככלה, וכמו כן קיבלו השיונגנו מדי שנה מתנות של משי, משקאות חריפים ואורז.

ברית זו קבעה את תבנית היחסים בין ההאן לשיונגנו למשך כ-60 שנים. עד 135 לפנה"ס חודשה ברית זו לא פחות מתשע פעמים, כשערך ה"מתנות" גדל עם כל חידוש של ההסכם. גִ'יג'וּ, בנו ויורשו של מָאוֹדוּן, המכונה לָאושָׁאנְג שאניו, המשיך במדיניות ההתפשטות של אביו. לָאושָׁאנְג הצליח, במשא ומתן עם הקיסר וֶן משושלת האן, לקבוע את התנאים למערכת סחר רחבת היקף במימון ממשל קיסרות סין.

בעוד שהשיונגנו זכו להישגים ניכרים, מנקודת המבט הסינית היו הסכמי השלום יקרים, משפילים ובסופו של דבר חסרי ערך. לָאושָׁאנְג המשיך ליזום פשיטות שוד נגד כפרי הקיסרות ועריה, ובמקרה אחד אף הגיעה אחת מפשיטות השוד קרוב לצ'אנג-אן, בירת שושלת האן. בשנת 141 לפנה"ס עלה לשלטון הקיסר ווּ, שהחליט לשים קץ להשפלה. הוא השקיע כסף רב בחיזוק הצבא הסיני ובאימונו בשיטות הלחימה של השיונגנו. בסתיו של שנת 129 לפנה"ס פרצה מלחמה כוללת בין קיסרות סין לשיונגנו. הסינים כבשו את האזורים בעלי החשיבות האסטרטגית, ממדבר אורדוס ומסדרון גאנסו ועד אגם לופ נור. בין השאר הם הצליחו באמצעות כיבושים אלו להפריד בין השיונגנו לבין השבטים המכונים צְ'יָאנְג בדרום, והשיגו גישה ל"אזורים המערביים" (西域 בפיניין Xīyù – כיום שינג'יאנג).

עם סיום הכיבושים החלו הסינים לבנות מחדש חומות שמטרתן להגן על הטריטוריות שכבשו. על פי ההיסטוריון סה-מה צ'יאן הם "שיפצו את מערכת ההגנה הקודמת שהוקמה על ידי מֶנְג טְייֵן בתקופת שושלת צ'ין וחיזקו את הגבול לאורך הנהר הצהוב". ארכאולוגים סבורים כי קיסרי האן לא הסתפקו בשיפוץ חומות ישנות, אלא גם הקימו חומות חדשות באורך של כמה אלפי קילומטרים לאורך הגבול הצפוני. בחפירות ארכאולוגיות בחביי נחשפה חומה שאורכה 15 קילומטרים שתוארכה בוודאות לתקופת האן. רוחב החומה 8 מטרים, אם כי גובהה הצטמק במשך השנים למטר וחצי בלבד. חומות, ביצורים, ומצודות מתקופת הקיסר ווּ התגלו במונגוליה הפנימית, ובין השאר התגלתה שם עיר מבוצרת, מאות קילומטרים צפונית לגבול אימפריית ההאן. כל החומות והמבצרים היו בנויים מאדמה נגוחה המחופה באבן.

במקביל השתלטו הסינים, תוך כדי קרבות עם השיונגנו וכריתת בריתות עם שבטים מקומיים, על שטחים בצפון-מערב והגיעו עד יוּמֶנְגְווָאן ("מעבר שער הירקן"), כ-75 קילומטרים צפונית-מערבית לנווה המדבר של דוּנְחְוָאנְג (כיום בגאנסו), בקרבת הביצות המלוחות של הלופ נור. שליטתם על טריטוריות אלו אפשרה את הפעלתה של דרך המשי, שעברה דרך שני אתרים אלה ודרכה עברו שיירות של סוחרים בין סין להודו (ובסופו של דבר גם לאירופה שבשליטת האימפריה הרומית). על מנת להגן על הדרך, הקימו הסינים חומה ששרידיה התגלו לראשונה ב-1907, כשהארכאולוג וחוקר הארצות אורל שטיין (Aurel Stein‏; 1862–1943), בריטי יליד הונגריה ממוצא יהודי, הגיע לאזור מכיוון מערב, לאחר שיצא מהודו בחיפוש אחר נאות המדבר האבודים של דרך המשי. החומה, שעובייה 2.5 מטרים וגובהה 2 מטרים, הבנויה מאדמה נגוחה, הייתה מכוסה בחול, והמבנים היחידים שבלטו בה היו מגדלי השמירה הריבועיים שאורך צלעם 11 מטרים וגובהם שבעה מטרים. חומות אלו נבנו בעשור האחרון של המאה השנייה לפנה"ס ובעשור הראשון של המאה הראשונה לפנה"ס, והן הגיעו לנקודה המערבית ביותר אליה הגיעו החומות הסיניות אי פעם. החומה הקיימת כיום, חומת שושלת מינג, מגיעה רק עד גְ'יָאיוְּגְווָאן, כ-220 קילומטרים מזרחית לדוּנְחְוָאנְג.

למרות ניסיונם של שליטי שושלת האן להציג עצמם כשליטים נאורים ומוסריים בהשוואה לדיכוי שייצגה שושלת צ'ין, הרי שבנוגע להקמת חומות מעריכים הארכאולוגים כי בתקופת האן נבנו ושוחזרו חומות באורך של 10,000 קילומטרים לעומת 5,000 קילומטרים של חומות צ'ין. השמירה על חומות אלו הייתה יקרה מאוד בכוח אדם, והקרבות הבלתי פוסקים עם השיונגנו רוקנו את קופת האוצר. מצב זה חייב את קיסרי האן לנקוט באותן פעולות שנקט קיסר צ'ין – גיוס כפוי של אנשים ומיסוי כבד. בשנים שלאחר שלטון הקיסר ווּ חזרו הסינים להסכמי "השלום והידידות" עם השיונגנו, אלא שהפעם הם כונו "יחסי כפיפות" של מנהיג השיונגנו לקיסר סין.

שושלת האן שלטה לכאורה עד תחילת המאה ה-3 לספירה, אך בניית החומות פסקה כבר בסוף המאה הראשונה לפנה"ס. בשלהי שלטונה התחוללו מרידות בלתי פוסקות, ושבטי הנוודים בצפון ניצלו את האנרכיה למסעות שוד או שהציעו את שירותיהם למרבה במחיר. בשנת 196 השתלט בפועל על השלטון צָאו צָאו, מפקד בצבא האן, וב-215 הוא החליט לסגת ממדבר אורדוס. צָאו צָאו מת ב-220 לספירה, ועם מותו בא למעשה הקץ לשושלת האן.

שושלת ג'ין (265–420) ושושלת וי הצפונית (386–534)

תקופה ארוכה לאחר התמוטטות שושלת האן הייתה סין מפולגת בין מדינות שונות, חלקן הוקמו על ידי שבטי נוודים מהצפון. בשנת 280 לספירה הצליחה שושלת ג'ין לאחד לזמן קצר את סין תחת שלטונה, וכעבור שנה הקימה חומות בגבולה הצפוני על בסיס חומת צ'ין, "כשהיא משתרעת לאורך של יותר מ-3,000 לי של הרים וערוצי נחלים". מחומה זו לא נותרו שרידים. החומות לא עזרו לשושלת ג'ין כנגד מורדים שמוצאם מהשיונגנו שהתיישבו בהסכמת הסינים בצפון סין. לאחר כיבוש ערי הבירה לוו-יאנג (בשנת 311) וצ'אנג-אן (בשנת 316) נמלטו בני משפחת סְה-מָה, מקימי השושלת, דרומית לנהר יאנגצה והקימו את שושלת ג'ין המזרחית.

השְׂייֵנְבֵּיי (鲜卑) היו אחת מקבוצות הנוודים הגדולות שתפסו את מקומם של השיונגנו. השיינבי, במקור ממנצ'וריה, השתלטו תחילה על מונגוליה ואזורי הספר עם סין, ואחר כך כבשו חלקים מסין והקימו ממלכות בצפונה. רובן לא שרדו יותר מעשור או שניים, אבל אחת הממלכות, שהוקמה על ידי שבט הטְווֹבָּה (拓拔) בשנת 386 וכונתה שושלת וי הצפונית, החזיקה מעמד במשך 150 שנים. בירתה הראשונה של השושלת הייתה פִּינְגצֶ'נְג (כיום דָאטונְג) בצפון שאנסי סמוך לגבול הצפוני של השושלות הקודמות (צ'ין והאן) ולאיום החדש שהגיע מצפון, שבטי הז'וֹאוּזָ'אן (柔然). בשנת 423, בעקבות פשיטות על מושבות חקלאיות מצפון לפינגצ'נג, הקים נסיך טְווֹבָּה "חומה ארוכה... החל בצְ'אצֶ'נְג ועד ווּיְוֵּאן הרחק במערב, ואורכה יותר מ-2,000 לי", פחות או יותר בקו שהתוו החומות של שושלת ג'ואו. כעבור שנה (424), הצליח כוח בן 60,000 איש משבטי הז'וֹאוּזָ'אן לפרוץ חומה זו ולכבוש את שֶׁנְגלֶה, שהייתה בירת השושלת לפני פינגצ'נג. בתגובה החלה מלחמה שהסתיימה בשנת 429 בתבוסת הז'וֹאוּזָ'אן. לאורך החומה הוקמה שרשרת של מחנות ובהם שוכנו חילות מצב ששמרו על הטריטוריה שנכבשה. ב-446 החליט הקיסר שְאדְזוּ להוסיף חומה נוספת להגנת הבירה, דרומית לחומה הראשונה, וגייס לשם כך 100,000 עובדי כפייה. החומה החלה בשָׁאנְגגוּ שבמזרח והשתרעה "לאורך של כמה אלפי לי" עד המפגש עם הנהר הצהוב. שושלת מינג עתידה לחקות טכניקה זו של חומה כפולה שנועדה להגן על הבירה במקרה שהחומה החיצונית תיפול.

בשנים הראשונות לשלטון השושלת נבנו החומות במטרה לשמש קרש קפיצה שממנו ניתן יהיה לתקוף את השבטים הנוודים. בשנים שלאחר מכן, כאשר כוחה הצבאי של השושלת הלך ונחלש, ושוב לא היה בכוחה ליזום מסעות צבאיים, השתנתה האידאולוגיה של בניית החומות, והן נועדו לשמש חיץ מפריד בין הצפון הברברי לסין התרבותית. גָאוֹ לוּ, שהיה שר בכיר בחצר הקיסרית פֶנְג, הצליח לשכנע אותה להשקיע בחיזוק חומות קיימות, ובהארכת החומה מזרחה מהקצה המזרחי בצְ'אצֶ'נְג ועד מפגש ההרים במחוז ליאונינג עם הנהר ליאו. מחומות אלו נמצאו שרידים בלבד בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20. ההידרדרות התעצמה כאשר ב-494 נפלה ההחלטה להעתיק את הבירה מפינגצ'נג לבירה ההיסטורית לוו-יאנג. חילות המצב שעל החומה היו עתה רחוקים מהבירה, וסבלו עקב כך מרעב בשל אספקה בלתי סדירה של מזון. החל בשנת 523 החלה סדרה של מרידות במחנות הצבא שעל הגבול. ב-528 הצליח אָרג'וּ ז'ונְג, אחד המורדים, להשתלט על הבירה, להוציא להורג את הקיסרית ואת יורש העצר ולהמליך יורש בובה. עשר שנים אחר כך בא הקץ לשושלת וי הצפונית, כאשר גָאוֹ חְווָאן, אחד ממפקדי צבאות המורדים, הורה לפַנות את לוו-יאנג ולהרוס אותה.

שושלות צ'י הצפונית, ג'ואו הצפונית וסווי (550–618)

על חורבותיה של שושלת וי הצפונית קמו לזמן קצר שתי ממלכות, שושלת צ'י הצפונית (577-550) ושושלת ג'ואו הצפונית (581-550). מולן ניצב מצפון אויב חדש, שבטי הגקטורקים (Göktürk – בטורקית "הטורקים של השמים"), המכונים בפי הסינים בשם טוּג'וֵּה (突厥 בפין-יין Tūjué). שבטי נוודים אלו, שהיו אבותיהם הקדומים של העמים הטורקיים של ימינו, היו תחילה וסאלים של הז'וֹאוּזָ'אן, השליטים הקודמים של הערבה המונגולית. במלחמה שפרצה ביניהם הביסו הגקטורק, תחת מנהיגותו של בומין (המכונה גם טאומן), את הז'וֹאוּזָ'אן, ואחר כך גם שבטי נוודים אחרים (552), והקימו אימפריה רחבת ידיים במרכז אסיה. בומין הכריז על עצמו כגן (החאן של כל החאנים), והאימפריה שהקים היוותה איום ישיר על צפון סין. בניסיון להתמודד עם האיום נקטו שתי הממלכות שורת צעדים. השיטה העיקרית הייתה כופר. בין השנים 553 ל-572 קיבל שליט הטורקים מדי שנה 100,000 גלילי משי מממלכת ג'ואו הצפונית בלבד. שיטה נוספת להתמודד עם האיום הייתה בניית חומה. בין 552 ל-564 בנתה שושלת צ'י הצפונית כמה קטעי חומות באורך כולל של כ-3,300 קילומטרים בשאנשי, בחביי ובחנאן. חומות אלו הגיעו במערב עד הנהר הצהוב ובמזרח עד ים בוהאי. כך למשל, בשנת 555 גייס קיסר צ'י קרוב לשני מיליון איש לבניית קטע בן 450 קילומטרים בין מעבר ג'וּיוּנְג (צפונית לבייג'ינג) לגדה המזרחית של הנהר הצהוב. מחומות אלו נותרו שני קטעים בשאנשי, שרוחבם 3.3 מטרים וגובהם כיום 3.5 מטרים. שיטות אלו נתנו מענה חלקי בלבד לאיום. בשנת 563 פשטו הטורקים עמוק לתוך חביי "כשהם לא מותירים אחריהם אדם או בהמה".

בשנת 577 כבשה שושלת ג'ואו הצפונית את שושלת צ'י הצפונית, בעוברה חומה שנבנתה ב-564 ונועדה למניעת פלישה מסוג זה. בשנת 581 השתלט על השלטון יָאנְג גְ'ייֵן, אציל מחצר שושלת ג'ואו, והכריז על עצמו קיסר וֶן בשושלת חדשה, שושלת סווי. שמונה שנים לאחר מכן הוא כבש גם את השטחים שהיו בשליטת שושלת צ'ן ששלטה בדרום סין, ובכך הביא לאיחודה מחדש של סין, בפעם הראשונה זה ארבע מאות שנים.

אחת ההחלטות הראשונות של הקיסר ון הייתה להפסיק את תשלומי הכופר לטורקים. על מנת לעמוד בפני הפלישה הצפויה מהחלטה זו פעל הקיסר בדרך המקובלת, והורה לבנות חומות. כבר בשנה הראשונה לשלטונו (581) הורה הקיסר על בניית חומות בצפון-מערב שאנשי, אבל בסוף אותה שנה פרץ שאטו, מנהיג הטורקים המזרחיים, את החזית וכבש את העיר ליניו על חופה של חביי. בתגובה, כתב אחד ההיסטוריונים, "שיפץ מנהיג סווי את ההגנות, הקים חומות ארוכות בחזית... ושיכן כמה עשרות אלפי חיילים שם". הטורקים הגיבו בדרך שחשפה את מגבלות החומה, וב-582 עקפו אותה ממערב כשהם עורכים פשיטה רחבת היקף על צפון-מערב סין במחוזות שאנשי וגאנסו. בסופו של דבר לא החומות הצילו את סין אלא מלחמת אחים שפרצה בין הטורקים המזרחיים למערביים. שאטו נאלץ לבקש את חסותו של קיסר סין, שהסכים לצייד את צבאו של שאטו במזון ובבגדים בתמורה להכרה במעמדו כוואסל של סין. למרות הסכם הכפיפות ביניהם, הורה הקיסר על בניית חומות נוספות. בשנת 585 נשלחו 30,000 איש לבנות חומה באורך 700 לי בין לינגוו בצדה המערבי של לולאת הנהר הצהוב וסווידה בסמוך לקצה המזרחי (קרוב לתוואי של החומה של שושלת מינג). שנה אחר כך נשלחו 150,000 איש לבנות כמה עשרות מוצבים במדבר של מונגוליה הפנימית, וב-587 נשלחו יותר מ-100,000 איש במטרה לעבוד על קטעים שבנייתם החלה בעבר.

בשנת 604 ירש את הקיסר ון בנו השני גוָאנְג, ונקרא הקיסר יָאנְג. בשנת 607 הוא חידש את הסכם הכפיפות עם הכגן של הטורקים, אבל באותה שנה במקביל נשלחו מעל מיליון איש לבנות חומות ארוכות מיוליון שממערב לנהר הארגמן שבמזרח, שנה אחר כך נשלחו 200,000 איש לבנות חומות באותו אזור. תוואי החומה המתואר מקביל לקו הגבול הנוכחי בין שאנשי למונגוליה הפנימית ונועד להגן על הבירה בלוו-יאנג. שרידים מחומה זאת מצויים במדבר גובי. כיום קשה לזהות את הסוללה, שגובהה עד 2.5 מטרים, שנפערו בה חורים גדולים, כחומה מעשה ידי אדם.

כמו שושלת צ'ין 800 שנים לפניה, התמוטטה שושלת סווי אחרי שני קיסרים בלבד, כשהקיסר השני אחראי ישירות במעשיו להתמוטטות. הקיסר יָאנְג הסתבך במלחמה עם ממלכת קוגוריו ששלטה בצפון חצי האי קוריאה. כל חילות המשלוח ששלח כנגד ממלכת קוגוריו הובסו, ובינתיים החליט מנהיג הטורקים לנצל את ההזדמנות ולבטל את הסכם הכפיפות ופלש לצפון סין למרות החומות. בשנת 615 הוא אפילו ערך מצור על קיסר סין במשך 36 ימים בעיר הקסרקטין יֵנמָאן. בתגובה החליט הקיסר להעביר את הבירה דרומה מלוו-יאנג לנאנג'ינג בשנת 616. אלא שאויביו האמיתיים של הקיסר היו מבפנים. יוּוֶן חוּאגִ'י, בנו של אחד ממפקדי הצבא הנאמנים, רצח את הקיסר שנתיים אחר כך, ובכך בא הקץ לשושלת סווי.

שושלת טאנג (618–907), שושלת ליאו (907–1125) ושושלת ג'ין (1115–1234)

את שושלת סווי החליפה בשלטון שושלת טאנג. בהיסטוריה הסינית מקובלת תקופת השלטון שלה כתחילת תור הזהב של סין. האימפריה הסינית השתרעה על השטח הגדול ביותר עליו שלטה שושלת ממוצא סיני. הכלכלה שגשגה, והתרבות הסינית, ובייחוד השירה, פרחה, וכל זאת אירע מבלי שאף אחד מקיסרי השושלת הורה לבנות חומה. גם לשושלת טאנג לא חסרו אויבים מבחוץ. שבטי הטורקים בצפון שוב החלו לפשוט על סין, אלא שקיסרי טאנג נקטו טקטיקה שונה לחלוטין כנגדם. את שינוי הגישה הוביל טָאידְזונְג, קיסר טאנג השני. בתחילת שלטונו, כשנראה כי אין פתרון אחר, ניסו יועציו להציע לו בניית חומות, אולם הוא זלזל בגלוי בהצעה. הוא ניצח את הטורקים בכך שדאג לסכסך בין הפלגים השונים שלהם, והעביר את תמיכתו בכל פעם לפלג אחר. המלחמות הפנימיות החלישו את הטורקים, וטאידזונג השכיל לנצל את נקודות החולשה שלהם, למשל אחרי חורף קשה (שבו מתו רבים מסוסיהם) או אחרי מלחמת אחים שהחלישה את שני הצדדים, על מנת לתקוף ולהביס את הטורקים.

לאחר ששושלת טאנג התמוטטה בשנת 907 תפסו את מקומה כמה שושלות ומדינות, ובצפון סין התבססה שושלת ליאו שהוקמה על ידי שבטי נוודים ממנצ'וריה – החיטאן. שליטי השושלת אימצו גינונים ומנהגים של שושלות סיניות קודמות, ובהם בניית חומות. שנה בלבד לאחר שעלה לשלטון (908) החל קיסר ליאו לבנות חומה בצפון-מזרח סין. מערך חומות ומחנות צבאיים נבנו גם הרחק צפונה בערבה המונגולית. חמישים שנה אחר כך התבססה בדרום סין שושלת שליטים סינים בני האן – שושלת סונג (960–1279). ב-979 ניסה קיסר סונג לכבוש את צפון סין והובס בידי שושלת ליאו. את המשך בניית החומות מימנה שושלת ליאו באמצעות מיסוי, גיוס כפוי של חיילים וסחיטה באיום צבאי על שושלת סונג, שהייתה עשירה כלכלית ותרבותית, אבל צבאה היה חלש. ב-1112 הוביל אָגוּדָה, מנהיגם של היורצ'ן שהיו שבטים נוודים ממנצ'וריה ווסאל של שושלת ליאו, מרד כנגד השושלת. הוא הביס את צבא שושלת ליאו, וב-1125 היה לשליטה של צפון סין כמייסד שושלת חדשה, שושלת ג'ין. ב-1126 הוביל קיסר ג'ין מערכה צבאית כנגד שושלת סונג ששלטה בדרום סין, וכבש מידיה את הבירה קאיפנג. בני משפחת שושלת סונג נמלטו דרומה והקימו את בירתם מחדש בהאנגג'ואו, כשרק תנאי השטח רווי הנהרות, התעלות והאגמים של הדרום הגנו עליהם מחיל הפרשים של היורצ'ן.

גם קיסרי שושלת ג'ין בנו חומות. החומות הוקמו צפונית לממלכתם במנצ'וריה ובמונגוליה, הרחק מצפון לחומת שושלת מינג ששרדה עד ימינו. חומות נבנו בשנים 1166, 1181, 1188, 1193, 1196 וב-1201, כשהם מגייסים למיזם זה עד 750,000 איש בכל פעם. בחומות אלו הוכנסו שיפורים טכנולוגיים לעומת החומות הקודמות והן היו בנויות מסדרה של מכשולים: תעלה חיצונית, חומה חיצונית, תעלה פנימית (שרוחבה נע בין עשרה ל-60 מטרים) והחומה הראשית. חרכי ירי נקבעו בחלקה העליון של החומה. לאורך החומה הוקמו משטחים בצורת חצי עיגול, שמהם אפשר היה לירות על הכוח התוקף את חלקי החומה האחרים. מגדלי איתות, שמהם אותתו, באמצעות איתות עשן ביום ואש בלילה, על התקפה, הוצבו לאורך החומה. הקיסרים לא הסתפקו בקו הגנה אחד ובנו מערכת מסועפת של חומות. קו ההגנה החיצוני נמשך לאורך 700 קילומטרים מחיילונגג'יאנג שבמזרח ועד מונגוליה. מערכת החומות הפנימית התפרשה לאורך של 1,000 קילומטרים צפונית וצפונית-מזרחית לבייג'ינג. האזור שבו נבנה מערך החומות החיצוני הוא בגובה ממוצע של 1,800 מטרים מעל פני הים, וגם כיום זהו אחד האזורים השוממים ביותר בצפון סין. רוב החומות התפוררו מזמן וכוסו בתלים הבולטים בעיקר בחורף, כאשר הרוח עורמת שלג בצד אחד ומבליטה בכך את הפרשי הגבהים. במעט מקומות ניתן עדיין להבחין בשרידי חומות בגובה וברוחב שני מטרים.

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

מעבר ג'וּיוּנְג כיום

במקביל לבניית חומות, נהגו שליטי שושלת ג'ין כלפי שבטי הנוודים בצפון באסטרטגיה של "הפרד ומשול", כשהם מעבירים את תמיכתם מקבוצת שבטים אחת לאחרת, כאשר היה חשש שהקבוצה הראשונה מתחזקת מדי. במסגרת מדיניות זו תמכה שושלת ג'ין במנהיג מונגולי בשם טמוג'ין ועודדה אותו להילחם כנגד הטטרים, שהיו אז הכוח החזק בערבה. עם ניצחונו על הטטרים ב-1196 גמל לו שליט השושלת וכינה אותו "שומר החזית", כינוי אירוני משהו בהתחשב במה שקרה מאוחר יותר. לאחר שאיחד את כל השבטים המונגולים תחת שלטונו כינס טמוג'ין ב-1206 את הקורילטאי (האספה הלאומית של מנהיגי המונגולים) ובו הוכרז כשליט עליון בשם ג'ינגיס חאן. בשנת 1211 הוא הוביל צבא בן 100,000 פרשים שעקף את חומת ג'ין החיצונית בקצה הצפון-מערבי. חילות המצב במבצרים שבדרכם נכנעו בלא קרב, אם משום הפחד מהמונגולים, או משום שהיו בני שבט החיטאן שנכבש במקור על ידי היורצ'ן. המקום היחיד שבו נתקל הצבא המונגולי בקשיים היה המבצר במעבר ג'וּיוּנְג, המעבר החשוב ביותר צפונית לג'ונְגדוּ (כיום בייג'ינג), בירת שושלת ג'ין. באמצעות נסיגה מדומה הפיל המפקד המונגולי בפח את המגנים בכך שהם יצאו לתקוף את הכוח המונגולי "הנסוג" והשאירו את השערים, ולפיכך גם את הדרך לבירה, פתוחים. נהוג ליחס לג'ינגיס חאן את האימרה "חומות חזקות כאומץ הלב של הכוח המגן עליהן".

ג'ונְגדו נפלה בסופו של דבר ב-1215, וסין נכבשה בהדרגה, עד שב-1279 הייתה כל סין תחת שליטת המונגולים. השושלת שהוקמה על ידי צאצאיו של ג'ינגיס חאן ושלטה על כל סין, שושלת יואן (1271–1368), לא נזקקה לחומות שכן היא כללה גם את מונגוליה, האזור שחומות שליטי סין הקודמים נועדו להגן מפניו.

שושלת מינג (1644-1368)

התחלות ראשונות

החומה הגדולה שהוקמה בתקופת שושלת מינג

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

הקצה המערבי של החומה ליד ג'יאיוגוואן

שושלת מינג, השושלת האחרונה של שליטים ממוצא סיני ששלטה על כל סין, קמה בעקבות אסונות הטבע והרעב שבאו בעקבות מרידות רבות שפרצו נגד השליטים הזרים משושלת יואן. אחד ממנהיגי המורדים, ג'וּ יְוֵּאנְגָ'אנְג, התגבר תחילה על קבוצות המורדים האחרות, ואחר כך גם על צבא שושלת יואן. ב-1368 הכתיר עצמו כקיסר הראשון בשושלת מינג (בסינית: "המזהירה") בשם חוֹנְגְווּ ("לחימה נרחבת"). הקיסר הקודם נמלט למונגוליה, ולכן אחת הפעולות הראשונות של חוֹנְגְווּ הייתה לבצר את מעבר ג'וּיוּנְג שמצפון לבייג'ינג של ימינו, שדרכו הגיעו המונגולים 150 שנים קודם לכן. המצודה שנבנתה במקום השתרעה בין שתי פסגות הרים לאורך של 13 לי ושלטה על העמק שבו עברה הדרך. מלבד מבצר זה לא בנו הקיסרים הראשונים משושלת מינג חומות, מהסיבה הפשוטה שלא נזקקו להן. הן חוֹנְגְווּ והן בנו, הקיסר השלישי יוּנְגְלֶה, עמדו בראש צבא חזק, מאורגן ולמוד קרבות, ופשטו מדי פעם למונגוליה על מנת להבטיח רגיעה בצפון.

תרומת הקיסר הראשון לביצורים הייתה לארגן סדרה של מבצרים לאורך שני קווי הגנה. בקו ההגנה החיצוני הוקמו שמונה מבצרים עמוק בערבה הצפונית, כ-200 קילומטרים צפונית לחומה של ימינו. בקו ההגנה הפנימי הוקמו מצודות מגְ'יָאיוְּגְווָאן בגאנסו שבמערב ועד שָׁאנְהָאיגְווָאן בחביי שבמזרח. המצודה המזרחית חסמה את המעבר ממנצ'וריה ומקוריאה לסין דרך החוף, והמצודה המערבית היא נווה מדבר השוכן בין שני רכסי הרים בקצה מסדרון גאנסו. בסופו של דבר שמשו נקודות אסטרטגיות אלו כקצות החומה של ימינו, שנבנתה מאוחר יותר. אך בתקופה של תחילת השושלת הייתה מטרת המבצרים שהוקמו לאורך שני הקווים התקפית ולא הגנתית. מבצרים אלו שימשו כאתרים להתארגנות לפעולות התקפה על שבטי הנוודים. מרבית המבצרים בקו ההגנה החיצוני ננטשו בתקופת הקיסר השלישי, והוא הותיר רק את מבצר קאיפנג צפונית לבירה חדשה שהקים, בייג'ינג. שמונה שנים לאחר מותו ננטש גם מחנה זה. החלטה זו על נטישת היכולת הצבאית הדינמית לפקח על הנעשה בערבה הפכה את הבירה החדשה למטרה נחשקת לפושטים ממונגוליה הקרובה, ואילצה את הקיסרים לפנות למפלט האחרון באמצעי ההגנה שלהם – בניית חומות.

האירוע שגרם לצורך להשתמש באמצעי הגנה זה התרחש ב-1 בספטמבר 1449. בניסיון ללמד לקח את המונגולים, שהחלו לפשוט על צפון סין תחת הנהגתו של אסן חאן, הוביל הקיסר גֶ'נְטוֹנְג בן ה-21 משלחת צבאית גדולה לצפון-מערב סין. לאחר מסע בן שלושה שבועות בגשם סוחף, ולאחר שנכשלו בחיפושיהם אחרי הצבא המונגולי, החליט הקיסר לחזור לבייג'ינג בדרך הצפונית. כשחנה הצבא בטוּמוּ (土木; Tŭmù) התקיפו המונגולים את המחנה. הצבא הסיני נתקף בהלה וגילה התנגדות מעטה, חייליו נטבחו בהמוניהם, והקיסר נפל בשבי. בתגובה מינו השרים שנותרו בבייג'ינג את אחיו של הקיסר השבוי לקיסר במקומו. אסן חאן לא הצליח לכבוש את בייג'ינג, ואף לא לקבל את כופר הנפש שקיווה לקבל בתמורה לקיסר השבוי (שהפך חסר ערך ולכן שוחרר שנה אחר כך), אבל קרב מבצר טומו היווה נקודת ציון חשובה בתולדות שושלת מינג. המונגולים הפסיקו לחשוש מפני תגובת הצבא הסיני, השתלטו על רמת אורדוס ופשטו ממנה מדי פעם על צפון סין. המפלה הוכיחה לסינים את חולשת צבאם, ופרט למסע עונשין באמצעות חיל פרשים קטן כנגד המונגולים באורדוס באוקטובר 1473, הם לא ניסו יותר לערוך מסעות צבאיים צפונה.

מסע העונשין של 1473, שהסיר למשך זמן קצר את סכנת הפשיטות של המונגולים, איפשר למושל האזרחי של האזורים דרומית לאורדוס, יוּ דְזְה-ג'וּן, לממש את תוכניתו, אותה הגיש לקיסר ב-1471, לבנות חומה שתסגור את הלולאה של הנהר הצהוב. בתוך שלושה חודשים, תוך שימוש ב-40,000 עובדי כפייה, בנה יוּ חומה מתפתלת ממזרח למערב, שגובהה 9 מטרים, לפניה תעלת מגן באורך 910 קילומטרים, ובה כ-800 עמדות שכללו מבצרים, מגדלים, מגדלי איתות ועמדות תצפית. חומה זו נבנתה בשיטת האדמה הנגוחה, מאדמת הלס הנפוצה באזור. בסופו של דבר לא עמדו חומות אלו בסופות החול התדירות והתפוררו לחלוטין. באותם מקומות שבהם חופתה החומה בלבנים, קילפו האיכרים, שנים אחר כך, את הלבנים לשימוש משני, כשהם משאירים את הליבה העשויה מאדמה להתפורר. עם זאת, בשנים הראשונות נראה היה כי החומות ממלאות את ייעודן, בייחוד כשבשנת 1482 הסתבכה קבוצת פשיטה מונגולית במבוך הביצורים ויצאה בעור שיניה מהתקרית. ב-1484 מונה יוּ למושל חילות המצב במבצרים שנועדו להגן על בייג'ינג, דָאטוֹנְג מצפון ושׂוֵאנְפֿוּ ממערב. מקומות אלו נמצאים מזרחית לחומה שבנה, ולכן פעל יוּ דְזְה-ג'וּן גם כאן לבניית חומה צפונית למבצרים. אלא שמריבות שניהל עם הסריסים, ששלטו למעשה בחצר הקיסר, הביאו לסילוקו ממשרתו, ובניית החומה הופסקה.

פלישת אלטן חאן

באמצע המאה ה-16 פרץ משבר חדש בין המונגולים, שהתאחדו סביב מנהיגם, אלטן חאן, לבין האימפריה של שושלת מינג בראשות גְ'יָאגִ'ינְג, הקיסר ה-11 בשושלת (שלט 1521–1567). המשבר החל כשגְ'יָאגִ'ינְג סירב לבקשות החוזרות ונשנות של המונגולים לקיום מסחר בין סין למונגוליה, או לקבלת מעמד של וסאל. גְ'יָאגִ'ינְג, ששלט 45 שנה (התקופה השנייה באורכה בתקופת שושלת מינג אחרי ואן-לי), היה שליט קפדן שהאמין בלא סייג בעליונות התרבותית והרוחנית של הסינים על שאר העולם, כשהמונגולים היו בעיניו ברברים מתחת לסף האנושיות, והוא סירב לכל קשר איתם. המונגולים לא היו מסוגלים לספק את צורכיהם במזון ובבגדים בעצמם, ובאורח מסורתי סחרו עם שכניהם מדרום בבקר, סוסים ופרוות בתמורה למצרכים החסרים. כיוון שנמנע מהם נתיב מסחר זה, פנו המונגולים לדרך היחידה שנותרה להם: פשיטות ומסעי שוד. החל ב-1542 החלו סדרת מסעי שוד על צפון סין, בייחוד על שאנשי. ניסיונותיו של אלטן חאן להפסיק את מעגל האלימות באמצעות משלוח שליחים אל הסינים בהצעה לחדש את המסחר נענו בהוצאתם להורג של כל השליחים. בינתיים החלו המפקדים של חילות המצב הסינים להקים חומות מדרום-מערב לבירה בייג'ינג. תוואי החומות היה אליפטי. הוא החל מהצד המזרחי של לולאת הנהר הצהוב, עקף את דאטונג מצפון, והסתיים סמוך למעבר ג'וּיוּנְג. בסך הכול הוקמו חומות באורך של כ-850 קילומטרים. מהחומות ומהמבצרים שנבנו לאורכן נותרו מספר קטעים בגובה של 4 מטרים וברוחב של 8 מטרים.

בספטמבר 1550 ערך אלטן חאן פלישה רחבת-היקף כשעקף את החומות בנקודה המזרחית ביותר אליה הגיעו, והוכיח בכך שוב את חוסר יעילותן. צבאו הגיע עד פאתי בייג'ינג, כשהוא בוזז ושורף בדרכו כפרים ויישובים. אלטן חאן לא היה ערוך להטלת מצור ממושך, ולאחר שהובטח לו כי המסחר בין הסינים למונגולים יחודש, נסוג בחזרה למונגוליה. הסחר אכן חודש, אלא שלגְ'יָאגִ'ינְג לא הייתה כוונה לקיים את הבטחתו, שנסחטה תוך השפלה צבאית, ושנתיים אחר כך הורה לסגור שוב את השווקים שבהם התקיים המסחר עם המונגולים. כל פקיד ממשל או מפקד צבאי שהציע לחדש את הסחר עם המונגולים נענש בחומרה. בתגובה חידשו המונגולים את מסעי השוד, וב-1567 בלבד נטבחו עשרות אלפי סינים בפשיטות של המונגולים על שאנשי, חביי ובסמוך לבייג'ינג. עד אותה שנה היו בחומה הגדולה פרצות רבות, ולמעשה כמעט ולא היו קיימים בה מגדלי שמירה. על מנת להתמודד עם הסכנה הוחל בבניית חומה באורך של 1,200 קילומטרים החל מהנקודה המזרחית ביותר של החומה הקיימת (שממנה באה הפלישה של 1550). יותר מאלף מגדלי שמירה, שכל אחד מהם נועד להכיל בין 30–50 לוחמים עם ציודם, נבנו מאבן ולבנים, בפיקודו של צ'י ג'י-גואנג. במקביל, נערכו שיפוצים בחלקה המערבי של החומה סביב דאטונג ושׂוֵאנְפֿוּ. ב-1576 נדרשו כבר שיפוצים לחלק החדש המזרחי של החומה. מכאן ואילך, ועד נפילת שושלת מינג ב-1644, חופו החלקים הגדולים והחשובים ביותר בחומה בלבנים או באבן. זו החומה ששרדה עד ימינו. מכיוון שלשם "חומה ארוכה" (צָ'אנְג צֶ'נְג), שנקבע לחומה בתקופת שושלת צ'ין הידועה לשמצה, הייתה משמעות שלילית בהיסטוריה הסינית, נמנעו הבונים מלכנותה בשם זה וכינו אותה "חומת הגבול" או "שבעה מחנות הצבא שעל הגבול".

הקמת החומה

קטע מהחומה הגדולה בין סְה-מָאטָאי לגִ'ינְשָׁאנְלִינְג

מגדל תצפית בחומה

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

החומה הגדולה במוּטְייֵנְיוּ

קובץ:InsideGWWatchtower.jpg

מראה בתוך אחד ממגדלי השמירה

קובץ:Mutianyu bricks.JPG

תקריב של חומרי הבניין של החומה

ווּ סָאנְגְווֵי, המפקד הסיני שפתח את שערי החומה הגדולה לפלישת המאנצ'ו

מקובל לתחום את חומת מינג בין שתי נקודות קצה. במערב – מבצר גְ'יָאיוְּגְווָאן ("מעבר העמק הנעים") המכונה "המעבר המבוצר הראשון תחת השמים" בגאנסו; ובמזרח – מבצר שָׁאנְהָאיגְווָאן ("מעבר בין הר לים") המכונה "המעבר הראשון תחת השמים" בחביי. זאת, אף על פי שהחומות נמשכות מערבה ממבצר גְ'יָאיוְּגְווָאן אל המדבר, ומזרחה ממבצר שָׁאנְהָאיגְווָאן אל עבר מנצ'וריה. שני המקומות מהווים מכלול ביצורים משוכלל הכולל שערים, מגדלים, משרדי ממשל ואפילו, במקרה של שָׁאנְהָאיגְווָאן, מקדש. המבצר המערבי בשטח של 2.5 קמ"ר והמזרחי בשטח של 1.5 קמ"ר.

למרות התיאור המקובל, החומה אינה משתרעת כגוש אחיד ממזרח למערב. ההגנה על חלקים גדולים מהגבול התבססה על נקודות מפתח שסביבן הוקמה חומה, ולעיתים חומה כפולה או משולשת. במרווחים שבין נקודות אלו או במקומות שבהם לא היו מכשולים טבעיים הוקמו מגדלים, מבצרים ומצודות, שחלקם הוקמו צפונית או דרומית לקו הכללי של החומה. החומה נבנתה תמיד על קו הרכס והיא מתפתלת יחד איתו, כשפה ושם יוצאות ממנה שלוחות של סוללות משניות.

גם בתקופת שושלת מינג התבססה שיטת הבנייה על ליבה של אדמה נגוחה שנכבשה בין קירות עשויים עץ, אבן או לבנים (שאותן בדרך כלל קלו בתנורים שנבנו באתר). חלקה המערבי של החומה, בייחוד בשטחים הפתוחים שמדרום ללולאת הנהר הצהוב, נבנה מאדמה נגוחה בלבד. החלק שמצפון וממזרח לבייג'ינג חופה באבן ובלבנים, לעיתים עד גובה של ארבעה-עשר מטרים וברוחב של כמעט שישה מטרים. היו לסינים כמה סוגים של טיט לחבר בין הלבנים, אך הנוסחה שבוני החומה הסינים העדיפו כללה שימוש באורז דביק. השימוש בלבנים היה נפוץ בשלהי תקופת מינג. כך למשל, מתוך 72 מבצרים גדולים שנבנו באזור דאטונג, 15 מבצרים נבנו לפני 1425, 52 נבנו בין 1450 ל-1570, כשרק שלושה מתוכם חופו בלבנים לפני 1571. השאר חופו בלבנים ב-70 השנים האחרונות לשושלת מינג.

החיפוי המקובל היה עשוי מלבנים בגדלים שונים, כשהגדולות שבהן היו במידות של 60 × 24 × 18 סנטימטרים. בשטחים הפתוחים המישוריים ניתן היה להשתמש באדמה מקומית על מנת לקלות לבנים בתנורים קטנים, תהליך שארך בין 8 ל-15 שעות. אם לא נמצאה אדמה מתאימה היה צריך לשנע את הלבנים מרחוק. מכיוון שכל הלבנים נחתמו ניתן לדעת את מקורן. כך למשל, התגלתה בקצה המערבי לבנה שנוצרה באתר המרוחק 80 קילומטרים מהמקום. בשטחים מישוריים אפשר היה לשאת את הלבנים על הגב, או באמצעות מריצות ועגלות. אם היו נהרות בין האתר שבו הוכנו הלבנים לאתר הקמת החומה, נעשה שימוש בסירות. כאשר הלבנים נישאו בידי בני אדם, השיטה המקובלת לאיזון המשקל הייתה באמצעות אסל – סלים המחוברים בחבלים לשני צידי מוט. במקומות תלולים, נהגו להעביר את הלבנים תוך שימוש בשרשרת אנושית. כאשר פני השטח לא אפשרו בנייה, נהגו הבנאים לסתת את החומה ישירות מהסלעים שבפסגת ההר.

גובה החומות נקבע על פי תנאי השטח. במישורים התנשאו החומות לגבהים של שבעה ושמונה מטרים. ברכסי הרים, שבהם החומה הייתה המשך ישיר של המדרון, היו חומות נמוכות יותר (כשני מטרים), כשתחילה יישרו את השטח על ידי שכבות של אבנים ולבנים.

המשטח העליון של החומה נסלל על מנת לאפשר לסוסים לשעוט לאורכו. בנקודה הרחבה ביותר של החומה, בחומות האבן צפונית לבייג'ינג, היו מסוגלים לפסוע חמישה סוסים במקביל. שינות נבנו בדרך כלל לאורך הצד הצפוני של החומה, ובמקומות מסוימים גם בצידה הדרומי. לאורך החומה נבנו מגדלים ומבצרים כשהם משולבים בחומה או מצויים צפונית או דרומית לה. במבנים אלו השתמשו לתצפית, לתקשורת, למלחמה ולמקלט. הפיזור של מבנים אלו היה תלוי בסיכונים שנשקפו לקטע בחומה. באזורים שבהם היה סיכון גבוה הם הוקמו במרחקים של 30 עד 50 צעדים, אבל המקובל היה למקם אותם במרחקים שבין חצי קילומטר לארבעה קילומטרים. מגדלים ששימשו לאיתות היו חייבים להימצא בטווח ראייה ושמיעה זה מזה. האותות כללו אש בלילה, עשן ביום או ירי בתותח.

גובה המגדלים השתנה בין גובה החומה לכפול מגובהה. רוב המגדלים נבנו ללא חללים פנימיים והיו בעצם משטח מוגבה שאליו טיפסו בסולם חבלים מבחוץ, והם שימשו לתצפיות או כעמדות ירי אל האויב שלמטה. חלקם הכילו חללים פנימיים שבהם היו מחסני מזון, חומרי הסקה ומגורים. את מגדלי האיתות איישו בין חמישה לעשרה איש, בעוד שהמגדלים האחרים תפקדו כמוצב, ושיכנו 50 איש ויותר. בין הגדולים ביותר היה "המגדל לקבלת אומות רחוקות" בשִׂיפֶנְגְקוֹאוּ בחלק המזרחי של החומה, שיכול היה להכיל 10,000 איש.

שנים אחרונות

תנאי החיים של החיילים ששמרו על החומה הלכו והתדרדרו עם השנים. במקרים רבים לקחו המפקדים לעצמם את המשכורות שיועדו לחיילים הפשוטים. לקראת סופה של השושלת כבר לא הייתה הכנסה מספקת, והמשכורות כלל לא שולמו לחיילים. האוכל, בייחוד לאתרים המרוחקים, לא תמיד הגיע. הטמפרטורות בחורף צנחו לעיתים הרבה מתחת לאפס, ולא תמיד היה לחיילים ביגוד מתאים לתנאים אלו. בייחוד סבלו החיילים שהגיעו מדרום סין, שלא היו רגילים לאקלים החורפי הקשה. גם תנאי המגורים היו קשים. חיילים שהוצבו על המגדלים שלא היו בהם חללים סגורים היו חשופים לפגעי מזג האוויר, אך גם לחיילים שהתמזל מזלם להיות מוצבים בחדרים מוגנים לא תמיד היו אמצעי הסקה. התנאים הקשים גרמו לחוסר לויאליות לשלטון. חיילים השתמשו בכספי המשכורת שהגיעו אליהם על מנת לשחד את המונגולים שלא יתקפו, ולעיתים אף שיחדו את מפקדיהם שלא יציבו אותם למשימות שמירה. חיילים שהיו על מגדלי האיתות העדיפו לפעמים שלא לאותת על התקפה, מתוך מחשבה שלא למשוך אליהם תשומת לב. גם חלקם של המפקדים לא שפר עליהם. בכל פעם שהייתה תבוסה או השפלה צבאית שילמו על כך המפקדים בחייהם, ולעיתים גם בחיי בני משפחתם.

החומות דרשו תחזוקה מתמדת, ולמעשה לא היה אף פעם בתקופת שושלת מינג מצב בו החומה תפקדה לכל אורכה. החומות התפוררו בשל מזג האוויר או נחרבו בחלקן בידי המונגולים, ולא נבנו מחדש.

בסוף המאה ה-16 צץ אויב חדש לסינים, המאנצ'ו. היו אלו בני שבטים נוודים ממנצ'וריה שאוחדו תחת שלטונו של נורהאצ'י. הם כבשו בהדרגה חלקים מהאימפריה הסינית שמצפון לחומה. במקרים רבים העדיפו מפקדיהם הסינים של המבצרים המבודדים להיכנע למאנצ'ו, מאשר לשלם את המחיר הצפוי להם אם יחליטו לסגת.

בשנים האחרונות לשלטון שושלת מינג פרצה סדרת מרידות של איכרים ושל חיילים. אחד המורדים, לִי דְזְה-צֶ'נְג, רועה צאן שהחל את דרכו כמורד ב-1630, הביס בהדרגה את הצבא שנשלח נגדו, ובשלבים מסוימים החלו חיילים שנשלחו נגדו להצטרף אליו. באפריל 1644 נפלו לידיו ללא קרב המבצרים בדאטונג ובשׂוֵאנְפֿוּ. אפילו מפקדי חיל המצב ששמר על מעבר ג'וּיוּנְג, המעבר המרכזי צפונית לבייג'ינג ואחד המבצרים החזקים בחומה, פתחו את שערי החומה בפניו. בבוקר 25 באפריל 1644 התאבד בתלייה הקיסר האחרון משושלת מינג, צ'וֹנְגְגֶ'ן, ולִי דְזְה-צֶ'נְג נכנס לעיר. הוא הכתיר עצמו כקיסר בשושלת חדשה, שושלת שון. מוקד ההתנגדות היחיד שנותר לשלטונו בתוך סין היה חיל המצב בפיקודו של ווּ סָאנְגְווֵי שעמד מול המאנצ'ו במצודת שָׁאנְהָאיגְווָאן, נקודת הקצה המזרחית של החומה, 300 קילומטרים מזרחית לבייג'ינג. לִי דְזְה-צֶ'נְג ניסה לשכנע את ווּ סָאנְגְווֵי להצטרף אליו, אך משלא נענה הוציא להורג את כל בני משפחתו של ווּ סָאנְגְווֵי שנותרו בבייג'ינג. ב-18 במאי יצא בראש צבא על מנת לחסל את האיום שהיווה צבאו של ווּ סָאנְגְווֵי. בתגובה כתב ווּ סָאנְגְווֵי למאנצ'ו וביקש עזרה בתמורה לפתיחת שערי המצודה. דורגון, שליט המאנצ'ו בפועל, הסכים להעניק לו בתמורה תואר אצולה וקרקעות בסין. ב-27 במאי 1644 הביס הצבא המשותף של ווּ סָאנְגְווֵי והמאנצ'ו את כוחותיו של לִי דְזְה-צֶ'נְג סמוך לשָׁאנְהָאיגְווָאן. המאנצ'ו השתלטו על בייג'ינג, הכתירו את מנהיגם כקיסר בראש שושלת חדשה, שושלת צ'ינג, ואחר כך השתלטו על כל סין, כשהם מביסים את שרידי כוחותיו של לִי דְזְה-צֶ'נְג, ומדכאים ניסיונות של טוענים לכתר מטעם משפחת הקיסרות של שושלת מינג להשתלט מחדש על סין.

בתום מאה שנים של קרבות שלטה השושלת החדשה על סין, על מנצ'וריה, על כל מונגוליה, על טיבט, על מרכז אסיה עד ימת בלחש ועל טאיוואן, שטח גדול בהרבה משטחה של סין כיום. מכיוון שכל השטחים שמצפון לחומה היו בשליטת השושלת, הפכה החומה חסרת משמעות. הברברים החדשים שסיכנו את השושלת, המעצמות הקולוניאליות של אירופה ובייחוד בריטניה, כבר לא הגיעו מצפון אלא מדרום בדרך הים. החומה הפכה מיותרת והוזנחה. אבל גם כשלא שימשה יותר כאמצעי הגנה, החומה עדיין שימשה כקו המציין את הגבול בין התרבויות. יחס המאנצ'ו ששלטו בסין כלפי התרבות הסינית היה אמביוולנטי. מצד אחד הם העריכו את ההישגים התרבותיים וטיפחו אותם, ומצד שני היה חשוב להם לשמור על המורשת שלהם, והם התייחסו אל החברה הסינית כאל חברה דקדנטית שאסור ש"תטמא" את החברה הנוודית הטהורה של מנצ'וריה. לפיכך, מ-1668 אסרה שושלת צ'ינג על סינים לחצות את החומה הגדולה צפונה. חוק זה נשמר בקפדנות על ידי שומרי הגבול אפילו בסוף המאה ה-18.

פרט לכך היה היחס אל החומה, בייחוד אצל מעמד הפקידים המשכילים, דומה ליחס של הצרפתים לקו מאז'ינו אחרי המערכה על צרפת במלחמת העולם השנייה: סמל לחולשתה הצבאית של שושלת מינג, ולמאמץ כספי חסר תועלת, שנכשל כבר פעמים רבות בעבר, ונכשל שוב. וָאן סְה-טוֹנְג (万斯同), היסטוריון ומשורר משלהי המאה ה-17, ואחד מהסופרים שנשכרו על ידי הקיסר קאנגשי לכתוב את "ההיסטוריה של המינג" כתב כך:

האנשים של צ'ין בנו את החומה הארוכה כהגנה כנגד הברברים. החומה הארוכה התרוממה, והאימפריה התמוטטה. אנשים עדיין צוחקים על כך היום. מי היה מתאר אז, שהמינג על מנת להגן על עצמם מאויביהם הצפוניים יחליטו גם הם לבנות חומות כתשובה לכל בעיותיהם. הם קראו לחומתם חומת הגבול, במקום חומה ארוכה. הם בנו חומות, בלי לעצור לרגע לשאוף אוויר. וברגע שהוכרז כי החומות נבנו במזרח, דווח כי המון ברברים פשטו במערב. ... כשהברברים נסוגו, שוב עלו החומות. הבנאים עבדו מהזריחה עד השקיעה, ומה היה הטעם? האצילים והשרים כולם גנבו מכספי הממשלה, מבזבזים כספים שהחקלאות הייתה זקוקה להם.

מדוע בנינו חומות באורך 10,000 לי? שושלת אחר שושלת עשתה אותו דבר. אז מדוע אנו צוחקים רק מהקיסר הראשון של שושלת צ'ין?

— וָאן סְה-טוֹנְג, "בלדות עם חדשות" תורגם מספרה של Julia Lovell עמ' 260

המערב מגלה את החומה

תחריט מ-1667, המיסיונרים הישועים מטאו ריצ'י (מימין) ואדם של (משמאל) אוחזים מפה של מזרח אסיה, כשבצפון סין משורטטת החומה הגדולה כשהיא אחידה ורציפה.

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

קטע מתחריט של מפת סין מאת אברהם אורטליוס (1584). הכיתוב בלטינית ליד החומה אומר: "Murus quadringentarum leucarum inter montium crepidines a Rege Chinæ contra Tartarorum ab hac parte eruptiones extructus" (חומה בת 400 מיל הוקמה בין קצות ההרים בידי מלך סין, כנגד פלישות הטרטרים בחלק זה).

שמועות על חומות ארוכות בסין הגיעו למערב כבר בתקופת האימפריה הרומית. ההיסטוריון אמיאנוס מארקלינוס כתב כי "ארץ המשי" (כינויה של סין) מוקפת על ידי "פסגות של חומות נישאות". באלף הראשון לספירה היו אגדות על חומת ברזל שבנה אלכסנדר הגדול במרכז אסיה שנועדה לכלוא את שבטי הנוודים האיומים של גוג ומגוג, כמתואר בתנ"ך. מכיוון שבמשך השנים אכן היו פלישות של שבטים נוודים מכיוון זה – הסקיתים, הטורקים והמונגולים – החלו התיאורים על החומה האגדית של אלכסנדר להתערבב בתיאורים הראשונים של חומת סין שהחלו להגיע למערב כאשר המיסיונרים והסוחרים הראשונים הגיעו לסין. על פי תיאורים אלו נועדה החומה לסתום פער בין רכסי הרים, והם נקבו באורכים שנעו בין 320 ל-2,400 קילומטרים מבלי שאיש מהם ראה את החומה בעיניו.

המצב השתנה עם הגעת הישועים לסין במאה ה-17. ב-1557 הצליחו הפורטוגזים לקבל רשות להקים מושבה בחצי האי מקאו שבדרום סין. הניסיונות הראשונים של מיסיונרים, שהשתמשו במקאו כבסיס להיכנס לסין על מנת לנצר את ה"פגנים", כשלו. השקפת עולמם של הפרנציסקנים והדומיניקנים, שהיו בין הראשונים שנכנסו לסין, הייתה אירו-צנטרית, ובָזה לכל תרבות אחרת. אלו מביניהם שהצליחו להיכנס לסין גורשו תוך זמן קצר, וחלקם אף הוצא להורג. בניגוד לאמריקה הדרומית, שם נכפתה הנצרות בכוח החרב, הייתה האימפריה הסינית מסוגלת להגן על עצמה מפלישה צבאית. על מנת להכניס את הנצרות לסין הייתה דרושה גישה אחרת לגמרי, גישה שאותה ייצגו הישועים. גישה זו כללה שני אלמנטים: לימוד מפליג של השפה והתרבות הסינית על מנת לתקשר עם הסינים, והכרה מעמיקה של הידע הטכנולוגי האירופי כדי לשכנע את הסינים כי ל"ברברים" החדשים יש ידע שכדאי לרכוש. נושא הדגל של גישה זו בסין היה המיסיונר הישועי האיטלקי מטאו ריצ'י. על מנת להיכנס לחברה הסינית המלומדת נהג ריצ'י להתלבש ולהסתרק כמלומד סיני. בהדרגה נכבש ריצ'י בקסמי התרבות הסינית. הוא ויורשיו אומנם הביאו לניצורם של סינים רבים, אבל תוך כדי שילוב מסורות וטקסים סיניים. הישועים טענו כי לאלו אין משמעות דתית אלא תרבותית בלבד. כשהתחילו מסדרי הנזירות האחרים לחלוק על קביעה זו, והתריעו כי בטקסים אלו יש סממנים של סגידה לאלילים, הרגישו הישועים כי על מנת להגן על עמדתם הם חייבים לשבח ולהלל את התרבות הסינית.

לחומה הסינית היה חלק חשוב בתיאורים שחיברו על תרבות זו, כשמפעם לפעם הם מגדילים, במכתבים ובספרים שכתבו ונשלחו לאירופה, את השבחים שחלקו לה. החל ב"חומה נהדרת" (1616) וכלה ב"החומה הגדולה" (1738). פרדיננד פרביסט (Ferdinand Verbiest‏; 1623–1688), מיסיונר ישועי פלמי, שעלה לגדולה בחצר הקיסר קאנגשי כששימש מנהל לשכת האסטרונומיה בחצר הקיסר, ראה לראשונה את החומה מצפון לבייג'ינג עת ליווה את הקיסר בדרכו למולדת אבותיו במנצ'וריה. הוא כתב כי:

חומת סין מופלאה זו, שבעת פלאי עולם ביחד אינם בני השוואה לעבודה זו; וכל התהילה שהיא זכתה לה בכתבים בין האירופאים, מתגמדת מול מה שחזיתי במו עיני.

גם מרטינו מרטיני (Martino Martini‏; 1614–1661), הקרטוגרף הישועי האיטלקי שליווה את פרביסט במסעו הראשון לסין, ונודע בשל המפות המפורטות של סין שהכין (Atas Sinensis) היה שותף להתלהבות:

כחומה מפורסמת זו, ידועה מאוד... והיא ארוכה יותר מכל אורכה של אסיה. היא מקיפה את כל האימפריה. היא רציפה למעט בחלקים הצפוניים, בעיר שיאן במחוז פקינג... השאר זהה בגודלו.

בניגוד למחקר המדעי המעמיק שאפיין אותם בדרך כלל, קיבלו הישועים את הטענה כי החומה הגדולה שראו זהה לחומת שושלת צ'ין, ובכך קיבעו את האגדה ששרדה עד ימינו. מרטיני טען כי "האדם שהחל בעבודה זו היה הקיסר Xius... הוא החל לבנות את החומה החל בשנה ה-22 למלכותו, שהייתה 215 שנים לפני הולדת ישוע". לואי לה קומטה (Louis D. Le Comte), ישועי נוסף, טען כי החומה "נבנתה כמעט כולה מלבנים... לפני למעלה מ-1,800 שנים וכמעט שלא סבלה מפגעי הזמן".

ב-1735 פרסם ז'אן-בטיסט דו הלד (Jean-Baptiste Du Halde‏; 1674–1743), היסטוריון ישועי צרפתי, את ספרו האנציקלופדי "תיאור סין" (Description de la Chine), ובו אסף תיאורים של ישועים אחרים על סין. ספר זה, שהגיע למדפי הספרים של המלומדים שהתעניינו בסין, קיבע את נקודת ההשקפה של המערב לגבי החומה למשך שנים רבות. "מדורגת, מחופה בלבנים.. רחבה מספיק כדי שחמישה או שישה פרשים יוכלו לרכב זה בצד זה בנוחות". נשכחו כליל כל העובדות לפיהן בתקופה שבה נכתב הספר הייתה מרבית החומה בת 150 שנה בלבד, כי היו בה פרצות, וכי היא כשלה במטרתה העיקרית פעמים מספר.

הערצת הישועים לתרבות הסינית בכלל, ולחומה בפרט, הדביקה גם את הפילוסוף והסופר הצרפתי וולטר, אחד האינטלקטואלים הנודעים של התקופה ומאנשי הרוח הבולטים של עידן האורות. הוא התייחס כמה פעמים בכתביו לחומה, וב-1756 תיאר את החומה בספרו "מסה על מנהגים ורוחם של אומות" (Essai sur les mœurs et l'esprit des nations). לאחר שתיאר באורח מדויק למדי את החומה כפי שהיא מצפון לבייג'ינג (אם כי הוא הניח כמו כל הכותבים בתקופתו כי היא אחידה בממדיה לכל אורכה), הוא אפיין את החומה כ"מבנה שעולה על הפירמידות במצרים, הן בשימושו והן בממדיו". הוא חזר על ההשוואה שמונה שנים אחר כך ב"מילון פילוסופי " (Dictionnaire philosophique):

אין טעם להשוות את החומה הגדולה של סין כנגד מונומנטים של אומות אחרות; החומה פשוט משאירה את כולם באבק. כמו כן אין טעם לחזור על כך שהפירמידות של מצרים הן ערימות ילדותיות וחסרות שימוש בהשוואה לעבודה גדולה זו.

התלהבותו של וולטר שככה עם השנים. ב-1776 הוא כתב במסגרת "מכתבים סיניים, הודיים וטרטריים" (lettres chinoises, indiennes et tartars):

הסינים, יותר ממאתיים שנים לפני תקופתנו הוולגרית, בנו חומה גדולה זו שלא יכלה להגן עליהם מפלישות הטרטרים...החומה הגדולה של סין היא אנדרטה לפחד...מעידה על אורך הרוח של הסינים, אבל לא על גאונות נעלה. לא הסינים ולא המצרים היו מסוגלים ליצור פסל אחד שניתן להשוותו לעבודתם של אמנים כיום.

במעבר שעשה וולטר מהערצה לזלזול בחומה הוא שיקף את נקודת ההשקפה של אירופה על סין שהשתנתה באותה תקופה מהערכה לתרבות ולממשל הסיניים לזלזול בסין כאימפריה המשותקת בשל הסגידה לעבר, ושמשאביה התרוששו במיזמים עצומים חסרי תועלת. כדוגמה למיזם הגדול ביותר מסוג זה הפכה החומה לסמלה של הארץ שבה השתרעה.

היחס של הבריטים לחומה היה אמביוולנטי. ב-1719, ארבעה חודשים לאחר שיצא לאור הספר רובינזון קרוזו, יצא לאור ספר ההמשך "ההרפתקאות הנוספות של רובינזון קרוזו". הסופר דניאל דפו הטיל את גיבורו על חופה הדרומי של סין, ובסופו של דבר הוא הגיע אל החומה הגדולה. כאן סקר קרוזו בבוז את ההשקעה המיותרת שלא הועילה כנגד הטטרים, והתרברב בכך שפלוגת ארטילריה בריטית תפיל את החומה בתוך זמן קצר. לעומת דפו, שלא ראה את החומה במו עיניו, וכתב במיטב המסורת השוביניסטית הבריטית, חשו תיירים בריטים שכן הגיעו לחומה תחושות שונות לחלוטין. שבעים שנה אחר כך, ב-1793 נשלח הרוזן ג'ורג' מקרטני (George Macartney‏; 1737–1806) לסין במטרה להיפגש עם הקיסר צ'יינלונג, על מנת לשכנעו לפתוח את סין למסחר עם בריטניה. השליחות נכשלה, אבל בזמן שחיכו למפגש עם הקיסר סיירו מקרטני ואנשיו בסין. על פי רשימותיהם שהודפסו אחר כך, הם התרשמו עמוקות מהחומה. זיכרונותיהם והציורים הרומנטיים של החומה שצייר ויליאם הנרי פאריש (William Henry Parish) חיזקו את האגדה בדבר החומה הגדולה בת 2,000 השנים.

היחס של הבריטים לסין השתנה לאחר התבוסות שספג מהם צבא סין במלחמת האופיום הראשונה (1839–1842) ובמלחמת האופיום השנייה (1856–1860). תבוסות אלו חיזקו את הרגשת העליונות הבריטית ואת הבוז שרחשו כלפי עמים נחותים מהם טכנולוגית. תיירים בריטים כדוגמת ג'ורג' פלמינג (George Fleming) והנרי ראסל (Henry Russel) ניצלו את המצב המדיני החדש על מנת לתייר בסין, ולאחר שרשמיהם על החומה התפרסמו, החל גל של נוסעים מהמערב לפקוד את סין בכלל, ואת החומה בפרט. מ-1860 ואילך נכתבו כמה מאות ספרי מסע שתיארו את החומה, וסוכנות הנסיעות "תומאס קוק" החלה לארגן סיורים אל החומה. בכתיבתם חזרו הנוסעים על הפרטים השגויים הנוגעים לחומה: הטענה כי נבנתה על ידי הקיסר הראשון, כי היא רציפה, וכי היא אחידה ובנויה מלבנים. טעויות אלו קנו להן שביתה במערב אפילו בשנים הראשונות של המאה ה-20. גיליון National Geographic מפברואר 1923 חזר על הטענה כי החומה היא בת 2,000 שנה, כי נבנתה במשך 15 שנים בלבד, והוסיף גם את הטענה השגויה, שעתידה הייתה לחזור ולעלות בשנים הבאות, כי האסטרונומים טוענים שהחומה היא המבנה היחיד מעשה ידי אדם שניתן לראותו מהירח בעין בלתי מזוינת.

הסינים מגלים את החומה מחדש (1911–1949)

קובץ:Noel 2005 Pékin 031 muraille de chine Mutianyu.jpg

חלק מאנשי המערב שקשרו כתרים לחומה שמו לב לתופעה המוזרה, שהסינים עצמם אינם מתלהבים מהחומה שבארצם. תיירים מצאו שהמדריכים הסיניים אינם נלהבים להגיע לחומה, ואינם מוכנים לטפס עליה. הסינים, שעבורם הייתה החומה סמל לבזבוז חסר תועלת, ומקום שבו מתו רבים מבני עמם בעת בנייתה ובהגנה עליה, הביטו בהשתאות על ההתלהבות שגילו אנשי המערב כלפי החומה. אך בהדרגה, כשהחלה סין להתאושש מהמפלות ומההשפלות שהיו מנת חלקה במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, הפכה החומה גם עבורם לסמל לאומי, שריד מהעבר הקיסרי המפואר.

שושלת צ'ינג הודחה מהשלטון בעקבות התקוממות ווצ'אנג ב-1911. כחצי שנה מאוחר יותר, ב-12 בפברואר 1912, הוקמה בנאנג'ינג הממשלה הזמנית של הרפובליקה הסינית (סינית: 中華民國, פיניין: Zhōnghuá Mínguó), כשבראשה עמד סון יאט-סן כנשיאה הזמני. אך סון נאלץ לוותר על תפקידו לטובת יואן שה-קאי אשר פיקד באותו הזמן על "הצבא החדש" והיה ראש הממשלה תחת שלטון צ'ינג, כחלק מהסכם שנחתם להדחת הקיסר האחרון – הילד פויי. עם מותו של יואן ב-1916 נחלק השלטון בין הממשל הרפובליקני החדש, ובין מצביאים מקומיים ששלטו באזוריהם עוד מתקופת צ'ינג.

ב-4 במאי 1919 התחוללו במרכזי הערים, בייחוד בבייג'ינג הבירה, הפגנות המוניות נגד הממשלה ונגד יפן. עילת ההפגנות הייתה הסכמת הממשלה הסינית בעל פה לתנאי חוזה ורסאי, הסכם השלום הראשון לאחר מלחמת העולם הראשונה. החוזה העביר את שטחי המושבה הגרמנית לשעבר בשאנדונג ליפן במקום להחזירם לריבונות סין, אף שגם היא הייתה אחת ממדינות ההסכמה. הפגנות אלו היוו את תחילת דרכה של תנועת הארבעה במאי. התנועה ביקרה את מדיניות הממשלה והתרפסותה-כביכול בפני המערב. היא דגלה בנתק מהסממנים הייחודים לתרבות סין: המערכת השלטונית הקונפוציאנית הסגורה, הגדרת המעמדות החברתיים, תסביך העליונות כלפי הזרים וחוסר האמון כלפיהם, ובמקום זאת דגלה באימוץ ערכים מערביים חדשים: שוויון וזכויות אדם, והקמת מדינה חדשה על בסיס עקרונות הדמוקרטיה המערבית.

באותה תקופה שהה סון יאט-סאן בשאנגחאי, וכתב ספר שדן בתוכניתו לבנייתה מחדש של סין. הוא חלק על הגישה של תנועת הארבעה במאי, משום שחשש שהתכחשות מוחלטת למסורת הסינית תמנע את השגת היעד של מדינה סינית מאוחדת שתפקידה לרשת את המודל הקיסרי הישן. מלבד זאת, אומנם בתחילת המאה ה-20 הייתה סין "האיש החולה של אסיה", אבל עד המאה ה-18 היא הייתה המדינה החזקה בעולם, כשמאחוריה מצבור של ידע ותרבות בני אלפיים שנים. מדוע להשליך כל זאת במקום לנסות למזג את הטוב שבכל העולמות? סון יאט-סאן הציע בספרו תוכנית למודרניזציה של סין על בסיס טכנולוגיה מערבית ובמימון מערבי. עם זאת הוא היה זקוק לסמל שיזכיר לבני עמו שהמסורת הסינית הייתה מסוגלת לגאונות טכנולוגית, ועם זאת שיהיה סמל עתיק מספיק כך שלא יהיה נתון במחלוקת.

המבנה המפורסם ביותר של סין הוא החומה הגדולה שלה. צ'ין שה-חואנג שלח את מנג טיין צפונה לבנות את החומה הגדולה, על מנת להגן על סין מהשיונגנו. כשהיא משתרעת מליאושן במזרח ועד לינטאו במערב מגיעה אורכה לחמשת אלפים לי על פני הרים ועמקים. מבנה זה אין שני לו בכל התקופה הקדומה, זהו נס, מקרה יחיד בהיסטוריה. בתקופת צ'ין המדע טרם התפתח, וטרם הומצאו כלים ומכשירים. כוח האדם לא היה מצוי בשפע כמו בימינו, והידע בפיזיקה ובהנדסה אפילו לא התקרב לרמה של ימינו. אם כך, כיצד נבנה מומנט אדיר זה? משום שהכורח הוא אבי ההמצאה... אם לנו, הסינים, לא הייתה ההגנה של החומה הגדולה, הייתה סין נכבשת על ידי הברברים מהצפון בתקופת האן, הרבה לפני תקופת סונג או מינג.

— סון יאט-סאן, תוכנית לבנייה לאומית מחודשת (實業計畫)‏, 1920

ניתן לראות מהציטוט דלעיל שסון יאט-סאן קיבל את הדעה הנפוצה במערב שהחומה היא מבנה קדום מאוד, תוך כדי עיוות של ההיסטוריה לגבי יכולותיה ההגנתיות.

לאחר מותו של סון ב-1925, השתלט יורשו צ'יאנג קאי שק על המפלגה הלאומנית (הקוומינטנג), והצליח לאחד תחת שלטונו את מרבית דרום המדינה ומרכזה במערכה צבאית שנקראה המשלחת הצפונית.

לאחר שהצליח להביס גם את תומכי הקיסר בצפון, פנה צ'יאנג למלחמה באנשי המפלגה הקומוניסטית הסינית, שעד אותה תקופה נלחמו יחד אתו. הקומוניסטים פרשו מהקוומינטנג ב-1927 וברחו להרים שבדרום סין. ב-1934 יצאו הקומוניסטים מההרים שבשליטתם (שם הקימו את הרפובליקה הסינית-סובייטית) למצעד הארוך, מסע צבאי מפרך באזורים הטרשיים ביותר במדינה, כשהם מנהלים קרבות מאסף כנגד הכוחות הרפובליקניים שרדפו אחריהם, אל עבר צפון-מערבה של המדינה לפרובינציית שאאנשי, שם הקימו לעצמם בסיסי לוחמת גרילה. במהלך המצעד הארוך הכירו הקומוניסטים במנהיגם החדש מאו דזה-דונג. האזור שהקומוניסטים הגיעו אליו היה אזור גבעות לס צחיח, שבו החומה הסינית הייתה העצם הבולט ביותר. גם עבור מאו הפכה החומה לסמל מעורר השראה של האומה שעבורה לחם, ובשנת 1935 הוא כתב את השיר הבא:

השמים גבוהים, העננים בהירים
אנו צופים כיצד אווזי הבר נעלמים דרומה
אם ניכשל להגיע לחומה הגדולה איננו גברים אמיתיים
אנו, שצעדנו יותר מ-20,000 לי.

— מאה שירים מוערים של מאו דזה-דונג, עורך צֶ'ן גוֹאוּלִינְג, בייג'ינג, 1991 עמ' 84‏

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

חיילים יפנים תוקפים את העמדות על החומה הגדולה, 1933

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

חיילים סינים שהופקדו על הגנת החומה כשהם חמושים בחרבות

במאמציו של צ'יאנג קאי שק לחסל את האיום הקומוניסטי הוא התעלם מהאיום האמיתי שארב לפתחה של סין. ב-1931 כבשה יפן את מנצ'וריה שבצפון-מזרח סין. שנתיים אחר כך הגיע תורה של מונגוליה הפנימית. כחלק מההסכם שנכפה על סין בשנת 1901 בעקבות כישלון מרד הבוקסרים, הוצב חיל מצב יפני קטן בשָׁאנְהָאיגְווָאן שבקצה המזרחי של החומה. ב-1 בינואר 1933 ביים מפקד הכוח היפני במקום פיצוץ שכביכול כוון נגד אנשיו. חיל המצב הסיני קיבל אולטימטום לפנות את המצודה, ומשסירב הופעלה נגדו הדיוויזיה השמינית היפנית, שהסתייעה במטוסי קרב, בטנקים ובהפגזה מן הים של הצי הקיסרי היפני. יומיים אחר כך היה "המעבר הראשון תחת השמים" בידי היפנים, והסינים נסוגו לאחר שסבלו כ-2,000 הרוגים. היפנים המשיכו בתנופה. פחות מחודשיים אחר כך הם כבשו את ג'הול (המכונה גם זֶ'אחֶה, פרובינציה לשעבר בצפון-מזרח סין). ב-11 במרץ 1933 בא תורה של החומה הגדולה, המכשול היחיד מעשי ידי אדם בדרך אל בירת סין, בייג'ינג. היפנים הפעילו כוחות משולבים של רגלים, שריון ואוויר נגד הכוחות הסינים שהגנו על המעברים העיקריים. רוב הצבא הסיני היה עסוק באותה עת במצור על הכוחות הקומוניסטים בדרום, ויחידות הצבא הסיני שהוצבו להגן על החומה היו דלות בחימוש עד כדי כך, שחלק מהחיילים השתמשו בחרבות נגד החיילים היפנים. למרות היתרון הגדול של היפנים בחימוש ובכוח אדם מיומן הצליחו חלק מהמוצבים של הצבא הסיני שעל החומה, למשל במעברים בשִׂיפֶנְגְקוֹאוּ ובגוּבֵּייקוֹאוּ, להחזיק מעמד ולהדוף זמנית את התקפות היפנים. אולם עד 20 במאי 1933 החליט הצבא הסיני לסגת מהחומה, וב-31 במאי נחתם הסכם טָאנְגְגוּ, על פיו התחייבו הסינים לפרז את האזור עד 100 קילומטרים דרומית לחומה (10 ק"מ צפונית לבייג'ינג) לאורך כ-400 קילומטרים, ולהכיר בסיפוח ג'הול למנצ'וריה היפנית.

על אף שההגנה על החומה הסתיימה בסופו של דבר בתבוסה, החודשיים שבהם החזיקו החיילים הסינים מעמד מול הצבא המודרני של יפן, כשחלקם מצוידים בחרבות בלבד, הפכו את החומה לסמל פטריוטי עבור הסינים. כבר בזמן ההגנה על החומה חובר השיר "הגנו על החומה הגדולה שלנו" אותו שרו החיילים שהגנו עליה. אחרי הכישלון ההרואי הופיעה החומה כסמל מלכד בסרט פטריוטי בשם "עשרת אלפים לי של הרים ומעברים" שצולם בשאנגחאי ב-1937. שיר הנושא מסרט זה מעלה על נס את החומה כמונומנט המלכד, בניגוד לעבר כשנועד להפריד, בין הטריטוריות השייכות לסין. השיר פופולרי בסין גם בימינו. גם הקומוניסטים אימצו את החומה כסמל המלכד את הסינים. ב-1936 חיבר מאו שיר נוסף ובו כתב כי "בשני צדדי החומה הגדולה משתרעת האדמה לכדי מרחב עצום אחד".

התבוסות וההשפלות שהיו מנת חלקם של הסינים מול היפנים גרמו לדעת הקהל הסינית לתסוס כנגד המשך הניסיונות של צ'יאנג קאי שק להפנות את מרב המאמצים של הצבא הסיני לחיסול התנועה הקומוניסטית, במקום להתאחד לחזית אחת נגד היפנים. ב-11 בדצמבר 1936 אסר גָ'אנְג שׂוֵּאלְיָאנְג, המפקד המקומי של צבא סין בשיאן את צ'יאנג קאי שק, והציג לו דרישות להפסיק מייד את מלחמת האזרחים כנגד הקומוניסטים, ולהפנות את כל המשאבים למלחמה ביפן. צ'יאנג קאי שק נכנע והוחלט על הקמת חזית מאוחדת. אחת התוצאות המוצלחות של שיתוף הפעולה הושגה ב-24 בספטמבר 1937. בשעה שהכוחות הסיניים הנסוגים מדאטונג ניסו לייצב קו הגנה על החומה ביֵנְמֶנְגְווָאן, הצליחה הדיוויזיה ה-115 של הארמייה השמינית של צבא השחרור העממי של הקומוניסטים בפיקודו של לין ביאו לארוב בסמוך לפִּינְגשִׂינְגגְווָאן, מעבר הרים המוגן על ידי החומה, ולהשמיד כליל שתי שיירות אספקה של הדיוויזיה ה-5 היפנית שהייתה אז בתנועה לכיבוש שאנשי.

בדיעבד הייתה הפלישה היפנית לסין, שהצילה את הקומוניסטים מהשמדה, גם קרש הקפיצה להתחזקותם. ב-1937 מנו כוחות הקומוניסטים כ-85,000 איש, ב-1945 בסוף מלחמת העולם השנייה, כבר מנה צבא השחרור העממי של הקומוניסטים כמיליון איש. כשפרצה מחדש מלחמת האזרחים הסינית ביוני 1946 היו כוחותיו של מאו נכונים להתמודדות, וב-1949 הביסו את כוחותיו של צ'יאנג קאי שק, שנמלט אל האי טאיוואן, שם ייסד את הרפובליקה הסינית. כחלק ממלחמת האזרחים כבש צבא השחרור העממי ב-1949 את שָׁאנְהָאיגְווָאן, המצודה המזרחית של החומה, וכוחותיו שעברו דרך השער היו לצבא האחרון שעבר דרך "המעבר הראשון תחת השמים" בדרכו לכיבוש סין.

ב-1 באוקטובר 1949 הכריז מאו דזה-דונג על הקמת הרפובליקה העממית של סין. כהמנון הלאומי של המדינה החדשה נבחר "מארש המתנדבים", מארש שנכתב עבור סרט מ-1935, שגם הוא מפאר את החומה הגדולה כסמל של התנגדות עממית. החומה כסמל מוזכרת בשורה השנייה של המנון הרפובליקה העממית של סין שבה נכתב "ניתן לבשרנו ודמנו להפוך לחומה הגדולה החדשה שלנו!".

החומה תחת הרפובליקה העממית של סין (1949 – עד ימינו)

קובץ:Great Wall Airlines Boeing 747.JPG

מטוס מטען מדגם בואינג 747 של חברת התעופה "Great Wall Airlines" שמרכזה בשאנגחאי

עם סיום המלחמה הייתה החומה במצב קשה. הקרבות שהתנהלו סביבה הוסיפו לנזק המצטבר של הזנחה ארוכת שנים. בין השנים 1953–1957 ביצע הממשל הקומוניסטי שיפוץ בקטע בן 1,300 מטרים של החומה בבָּאדָאלִינְג, כיום האתר העיקרי בחומה לביקורי תיירים מבייג'ינג. את ההצעה לביצוע השיפוץ העלה גְווֹ מוֹזְ'ווֹ (郭沫若, בפין-יין Guō Mòruò), סופר, משורר ונשיא האקדמיה הסינית למדעים, במטרה שהאתר ישמש לביקורי דיפלומטים. ואכן, האתר שימש למטרה זו אפילו בתקופה שסין הייתה סגורה למערב (תקופת מסך הבמבוק), ומאז שנפתחה ביקרו בחומה מאות נכבדים מרחבי העולם.

עם זאת, מעבר למספר קילומטרים של החומה שעברו שיפוץ של ממש, הוזנחה יתרת החומה והיא אף סבלה נזקים מידי אדם. איכרים פרקו אבנים ולבנים לשימוש משני בבנייה ובסלילת כבישים, והאדמה הנגוחה שבמרכז החומה נחפרה לשימוש כדשן. במקרים מסוימים גם פוצצו חלקים מהחומה בדינמיט על מנת לפנות מקום לבניינים אחרים, או לשם שימוש משני באבני החומה. ההרס המכוון התגבר בתקופת מהפכת התרבות (1966–1968).

סין החלה להיפתח למערב ב-1972 עם ביקורו ההיסטורי של נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון. במסגרת הביקור הגיע ניקסון ב-23 באוקטובר לחומה הגדולה ושם הכריז כי "זוהי חומה גדולה ובוודאי שנבנתה על ידי עם גדול". אבל השינוי האמיתי ביחס לשימור החומה החל בספטמבר 1984, שעה שדנג שיאופינג, מנהיגה של סין, החל במסע אידאולוגי שכותרתו "אהבו את סין, שחזרו את החומה הגדולה שלנו". במשך חמש השנים שלאחר מכן הושקעו כספים רבים בשחזור ושיפור החומה. שופץ קטע נוסף בן 750 מטרים סביב בָּאדָאלִינְג, ושופץ קטע במעבר הרים נוסף סמוך לבייג'ינג. ב-1987 הכריזה אונסק"ו על החומה הגדולה של סין כאתר מורשת עולמית.

במקביל נמשך הקו הרשמי של הצגת החומה הגדולה כסמל לאחדות סין וליצירתיות של תושביה הקדומים באמצעות סדרות דוקומנטריות בטלוויזיה, או כרקע קבוע למחזה המוזיקלי "שיר המהפכה הסינית" שחגג 45 שנות שלטון קומוניסטי. גם מתנגדי המשטר השתמשו בחומה כסמל, אבל במשמעות שונה לגמרי. ביוני 1988 שודרה בטלוויזיה הסינית סדרה בת שישה פרקים "קינה לנהר" (河殇 בפין-יין Héshāng) שבמסווה של תיאור היסטורי כללה ביקורת חבויה על המשטר הנוכחי. על רקע של תמונות מהחלק החרב של החומה מצפון-מערב סין, הוצגה החומה הגדולה בסדרה כסמל לבדלנות הסינית שמנעה מסין קשר עם העולם החיצוני ולכן מנעה גם סחר, פתיחות, קדמה, מדע ועושר. שנה אחר כך התחוללו המחאות בכיכר טיין-אן-מן, סדרה של הפגנות שהסתיימו בטבח מפגינים על ידי הצבא הסיני. סדרת הטלוויזיה הואשמה כאחד הגורמים העיקריים להפגנות, וכותב התסריט סוּ שְׂיָאוקָאנְג נמלט לחו"ל. עשר שנים אחר כך נערכו חגיגות בבייג'ינג לקראת החזרתה של הונג קונג לידי סין, ובמפגן נבנתה החומה הגדולה תוך שימוש בגופם של אתלטים סינים.

למרות הטבח בכיכר טיין-אן-מן המשיכה הממשלה הסינית לדבוק בשיטת הממשל הקומוניסטי הייחודי, מדיניות כלכלית קפיטליסטית ושלטון של מפלגה אחת. המדיניות הכלכלית הייתה ועודנה הצלחה גדולה, והחומה הגדולה השתלבה בנוף החדש. עסקים רבים קמו סביב החומה ומיליוני תיירים נוהרים אליה מדי שנה. החומה שולבה באירועי ספורט כדוגמת תחרויות אופניים באולימפיאדת בייג'ינג (2008), ומדי שנה נערכת בה ריצת מרתון. חברות סיניות רבות שילבו את החומה הגדולה בשמן או בסמלן המסחרי, כדוגמת חברת בנייה, חברה לייצור מכוניות, חברת כרטיסי אשראי, חברה לייצור יין, חברת תעופה וחברה לייצור צמיגים. ב-2007 נבחרה החומה הגדולה של סין כאחד משבעת פלאי תבל החדשים במשאל פרטי דרך האינטרנט.

המנטליות של החומה הגדולה כאמצעי שנועד לבודד את הסינים מדעות מסוכנות המגיעות מהעולם החיצון חדרה גם לחידוש המודרני שהתפשט במהירות בסין, האינטרנט. על מנת למנוע שימוש בכלי זה כאמצעי לקבלת מידע או להתאגד, מפעילה ממשלת סין שרתים ותוכנות ומעסיקה עשרות אלפי אנשים בבדיקה של התעבורה באינטרנט, פעילות שזכתה לכינוי "חומת האש הגדולה" (The Great Firewall).

החומה כיום

מצב החומה

קטע לא משוחזר מהחומה

חלקים מהחומה צפונית לבייג'ינג ובסמוך למרכזי תיירות נשמרו במצב סביר, ולעיתים אף עברו שיפוץ יסודי, אבל במקומות רבים אחרים החומה במצב רעוע, חלקה חרבה, ובמקומות מסוימים היא נעלמה כליל. בחלקים מסוימים משמשת החומה כאתר משחקים של כפרי הסביבה, או שאבנים ולבנים נלקחו ממנה על מנת לבנות בניינים וכבישים. חלקים מהחומה סובלים מתופעות של גרפיטי וונדליזם. חלקים אחרים נהרסו בכוונה, למשל בתקופת מהפכת התרבות, כאשר המשמרות האדומים ראו בהרס החומה חלק מהמאבק ב"סמלים ישנים", או משום שהחומה הפריעה לבנייה.

על פי סקר שערך ארגון "חברת החומה הגדולה של סין" ביוני 2006, רק 20% מהחומה הגדולה הם במצב סביר, 30% הם עיי חורבות, והשאר, כ-50% מהחומה, נעלמו כליל.. בשנת 2019 פרסמה מממשלת סין כי 18.4% ממבנה החומה במצב רעוע, 27.1% בסכנת היעלמות ו–24.1% כבר נעלמו. השמדה מכוונת של היער הטבעי וטעויות תכנון גרמו למדבור מואץ בחלקה המערבי של החומה וסופות חול ושיטפונות, שהתחזקו באזור נטול הצמחייה, פגעו ועדיין פוגעים בחומה באורח קשה. במהלך הקמת דרכים חוצות נהרסו קטעים בחומה על-מנת לאפשר מעבר. גם מפעלי התעשייה הכבדה שהוקמו בסין פגעו בחומה. כך לדוגמה מפעלי נייר בג'ונְגוֵיי ומפעלים פטרוכימיים ביֵנְצְ'ה שבנינגשיה הרסו חלקים מהחומה. יותר מ-60 קילומטרים מהחומה במחוז גאנסו עתידים להיעלם במהלך עשרים השנים הקרובות בשל סחיפה מסופות חול. במקומות מסוימים נשארו חומות בגובה של פחות משני מטרים, שגובהן המקורי בעת בנייתן היה מעל לחמישה מטרים. מגדלי התצפית המרובעים המאפיינים את התמונות הידועות של החומה נעלמו כליל. קטעים רבים מחלקה המערבי של החומה בנויים מלבני בוץ, ולא מלבנים או מאבן, ולכן הם רגישים יותר לסחיפה.

המאמצים לשמר את החומה מתנהלים בשני מישורים. מישור אחד הוא חקיקה. בסוף 2006 נחקק חוק המגן על החומה בשלמותה. פגיעה בחומה היא עבירה פלילית ומי שנתפס כשהוא מנסה להרוס חלקים מהחומה, או אף לקיים מסיבות עליה, נקנס. כחוקים קודמים שמטרתם להגן על החומה, גם חוק זה סובל מהיעדר אכיפה. המישור השני הוא ארגוני מתנדבים. הארגון החשוב ביותר הוא "חברת החומה הגדולה של סין" (中国长城学会), שהוא ארגון סיני בלתי ממשלתי שנוסד ב-1987 ועוסק במחקר ובמיזמי שימור. ארגון נוסף הוא "ידידים בינלאומיים של החומה הגדולה" (International Friends of the Great Wall), ארגון שייסד ויליאם לינדסי (William Lindesay), אנגלי המתגורר מ-1987 בסין. הארגון ערך מבצעים לניקוי החומה הגדולה, מסעי הרצאות בעולם במטרה למשוך את תשומת הלב הבינלאומית אליה, סקרים כהכנה לשימור ועוד. מבצעים הקוראים למתנדבים מכל העולם להגיע לסין על מנת לנקות את החומה עורך גם הארגון "Abroad China".. חלק מהקושי בשימור החומה נובע מכך שהיא נבנתה בידי שושלות רבות שהשתמשו בשיטות ובחומרים מגוונים. חוקר אוסטרלי אף טוען כי מדובר ברשת של חומות.

באוגוסט 2023 הרסו פועלי בניין קטע מהחומה 350 ק"מ ממזרח לבייג'ינג כדי שיוכלו לעבור עם מחפר.

אתרים מרכזיים לאורך החומה

"ראש הדרקון העתיק" בשָׁאנְהָאיגְווָאן – הקצה המזרחי של החומה הגדולה

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

קטע מהחומה בגִ'ינְשָׁאנְלִינְג

הכניסה למצודה קטע מהחומה בגְ'יָאיוְּגְווָאן

שלט מידע והדרכה לתיירים בסְה-מָאטָאי

להלן אתרי החומה העיקריים ממזרח למערב:

• שָׁאנְהָאיגְווָאן (山海關; פין-יין Shānhǎi Guān; מילולית "מעבר בין הר לים") 40°00′33.71″N 119°45′14.92″E – מצודה בקצה המזרחי של החומה בחביי, בנקודה בה החומה מגיעה לים בוהאי, כ-300 קילומטרים מזרחית לבייג'ינג. צורת המצודה ריבועית והיקפה כ-4 קילומטרים. גובה החומות 14 מטרים ועוביין שבעה מטרים. הצד המזרחי, הדרומי והצפוני מוקפים בתעלת מגן עמוקה ורחבה שהמעבר מעליה אפשרי בגשר מתרומם. בכל ארבעת צדי החומה נקבעו שערים. בשל הזנחה נותר רק השער המזרחי שמעליו הכתובת המכריזה "המעבר הראשון תחת השמים" (天下第一关). כארבעה קילומטרים דרומית למצודת שָׁאנְהָאיגְווָאן מצויה הנקודה המזרחית ביותר בחומה הגדולה של סין. בנקודה זה נכנסת החומה כ-20 מטרים לתוך ים בוהאי ובשל הדמיון לדרקון גדול השותה מים מכונה קטע זה "ראש הדרקון העתיק".
• סְה-מָאטָאי (司馬臺; פין-יין Sīmǎtái)‏ 40°38′57.00″N 117°24′42.84″E – קטע בחומה, 120 קילומטרים צפונית-מזרחית לבייג'ינג, השולט על הגישה לגוּבֵּייקוֹאוּ, מעבר הרים אסטרטגי בחלק המזרחי של החומה הגדולה. במקום זה הוקמה חומה בתקופת שושלת צ'י הצפונית (550–577), והיא נבנתה מחדש בתקופת שלטונו של קיסר מינג הראשון. אורכו של קטע החומה של סְה-מָאטָאי הוא 5.4 קילומטרים היא מחולקת על ידי עמק לשני חלקים ובה 35 מגדלי איתות. החומה בנויה על קו הרכס של הרי יֵן וידועה בתלילותה.
• גִ'ינְשָׁאנְלִינְג (金山岭; פין-יין Jīnshānlǐng; "הר מוזהב")‏ 40°40′35″N 117°14′40″E – קטע בחומה, 125 קילומטרים צפונית-מזרחית לבייג'ינג באזור ההררי של נפת לְווָאנְפִּינְג. ממזרח לקטע זה נמצא קטע סה-מאטאי, וממערב לו קטע מוּטְייֵנְיוּ. קטע זה נבנה החל מ-1570. אורכו 10.5 קילומטרים ובו חמישה מעברים, 67 מגדלי שמירה ושני מגדלי איתות. חלק מקטע זה שופץ ומצבו טוב, אך מצבו הולך ומידרדר ככל שמתקרבים לסה-מאטאי.
• מוּטְייֵנְיוּ (慕田峪; פין-יין Mùtiányù)‏ 40°26′16.86″N 116°33′42.84″E – קטע בחומה, 70 קילומטרים צפונית-מזרחית לבייג'ינג באזור ההררי של נפת חוּאָיז'וֹאוּ. ממזרח לקטע זה נמצא קטע גִ'ינְשָׁאנְלִינְג, וממערב לו קטע גְ'ייֵנְקוֹאוּ. קטע זה נבנה ב-1569, על בסיס חומה קדומה יותר מתקופת שושלת צ'י הצפונית, ושופץ ב-1988. אורך הקטע 2,250 מטרים ובו 22 מגדלי שמירה, כאשר בין שלושת מגדלי השמירה המגנים על מעבר מוּטְייֵנְיוּ יש מעבר בתוך החומה, תופעה כמעט ייחודית לאורך החומה. קטע זה בנוי מאבני גרניט. גובה החומה 7–8 מטרים ורוחבה בחלקה העליון 4–5 מטרים.
• גְ'ייֵנְקוֹאוּ (箭扣; פין-יין Jiankou; "כניסת החץ") 40°27′19.80″N 116°31′31.77″E – קטע בחומה, 73 קילומטרים צפונית לבייג'ינג באזור ההררי של נפת חוּאָיז'וֹאוּ. ממזרח לקטע זה נמצא קטע מוּטְייֵנְיוּ, וממערב לו קטע חְוָאנְגְחְווָצֶ'נְג. חלקו המרכזי של קטע זה בחומה בנוי על שפת הצוק, ומכיוון שרק חלק קטן שופץ בקטע זה הוא חרב בחלקו ומסוכן לטייל בו.
• חְוָאנְגְחְווָצֶ'נְג (黄花城; פין-יין Huánghuāchéng; "עיר הפרחים הצהובים") – קטע בחומה, 100 קילומטרים צפונית לבייג'ינג. 20 קילומטרים מזרחית לקטע זה נמצא קטע מוּטְייֵנְיוּ, וממערב לו נמצא קטע בָּאדָאלִינְג. קטע זה לא שופץ, הוא חרב למחצה, ונכון לשנת 2020 הוא סגור לסיור.
• ג'וּיוּנְגגְווָאן (居庸關; פין-יין Jūyōng Guān; "מעבר המגורים הפשוטים") 40°17′18″N 116°04′07″E – כ-60 קילומטרים צפונית-מערבית לבייג'ינג, המעבר העיקרי לבייג'ינג מצפון, ולכן נתיב הפלישה הנפוץ לסין. המצודה שנבנתה במעבר נועדה לחסום עמק ברוחב 100 מטרים ובאורך של 18 קילומטרים. דרך מעבר זה פלשו המונגולים לסין, ולכן אחת הפעולות הראשונות של חוֹנְגְווּ, הקיסר הראשון בשושלת מינג, הייתה לבצר את המעבר, כך שבפועל היווה האתר את נקודת ההתחלה של החומה הסינית של ימינו.
• בָּאדָאלִינְג (八达岭; פין-יין Bādálǐng; "שמונה פסגות בולטות" או גם "פסגה המובילה לכל הכיוונים") 40°21′15″N 116°00′25″E – קטע בחומה, 70 קילומטרים צפונית-מערבית לבייג'ינג באזור ההררי של נפת יֵנְצִ'ינְג, 10 קילומטרים מערבית לג'וּיוּנְגגְווָאן. זהו הקטע הראשון בחומה ששופץ (ב-1957), והקטע הראשון שנפתח לתיירים. גם כיום זהו גם הקטע המתוייר ביותר בחומה ולכן גם הממוסחר ביותר, ומגיעים אליו מיליוני תיירים בשנה. אורך קטע זה 5 קילומטרים ובו 19 מגדלי שמירה. גובה החומה בין שמונה ל-10 מטרים ורוחבה שישה מטרים בבסיסה וחמישה בחלקה העליון, מה שאפשר לחמישה פרשים לרכוב זה לצד זה. מגדלי שמירה ותצפית נמצאים כל 500 מטרים. הנקודה הגבוהה ביותר בחומה בקטע זה היא בֵּייבָּאלוֹאוּ (北八樓) בגובה 1,1015 מטרים מעל פני הים.
• גְ'יָאיוְּגְווָאן (嘉峪關; פין-יין Jiāyù Guān; "מעבר העמק הנעים") 39°49′N 98°18′E – מצודה בקצה המערבי של החומה בגאנסו, מכונה גם "המעבר הראשון והגדול ביותר תחת השמים" (天下第一雄关). המצודה מוקפת חומה וחפיר בקצה המערבי של חומת סין. צורתה כשל טרפז, שטחה 33,500 מטרים רבועים, היקף חומותיה 733 מטרים וגובהן 11 מטרים. החומה הגדולה מתחברת למצודה מצדה הצפוני והדרומי. במצודה שני שערים, בצדה המזרחי והמערבי. המצודה נבנתה לראשונה ב-1372 והורחבה כהכנה לפלישת טימור לנג שלא התממשה בתחילת המאה ה-15.
• אתרים נוספים לאורך החומה כוללים את גְ'יוֹמֶנְקוֹאוּ (Jiumenkou)‏, 15 קילומטרים לפני שָׁאנְהָאיגְווָאן, שבה החומה הופכת לגשר מעל לנהר; את "השער הצפוני הגדול לבירה", קשת מלבנים בגובה 12 מטרים שנבנתה ב-1574 מעל גָ'אנְגְגְ'יָאקוֹאוּ (張家口 בפין-יין Zhāngjiākǒu) באמצע הדרך בין הוההוט, העיר שיסד אלטן חאן כבירת המונגולים (כיום בירת מונגוליה הפנימית) ובייג'ינג; את "המבצר להשגת ניצחון" בגובה 12 מטרים בסמוך לדאטונג, שנבנה ב-1574; ואת "המגדל לדיכוי הצפון" ליד יוּלִין (榆林, בפין-יין Yúlín) בשאאנשי שבצפון-מערב שנבנה ב-1608 וגובהו 30 מטרים.

אגדת הצפייה מהחלל

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

תמונת לוויין של החומה הגדולה

צפייה מהירח

החל מאמצע המאה ה-18 החלה להתגבש האמונה כי ניתן לצפות בחומה הגדולה של סין מהירח בעין בלתי מזוינת. אחד המקורות הראשונים לאמונה זו מופיע במכתב שכתב האנטיקוואר והארכאולוג החובב האנגלי ויליאם סטקלי (William Stukeley) ב-1754:

על חומה עצומה זו שאורכה 80 מילים (חומת אדריאנוס) עולה רק החומה הסינית, היוצרת צורה ניכרת על פני הגלובוס, וניתן להבחין בה מהירח.

— The Family Memoirs of the Rev. William Stukeley

טענות דומות הופיעו ב-1893, ב-1909‏, ואפילו בגיליון פברואר 1923 של הירחון נשיונל ג'יאוגרפיק. האמונה קיבלה ממדים של אגדה אורבנית, ואפילו השתרבבה לספרי היסטוריה שנלמדו בבתי הספר, מגל פרסומים בשנות ה-30 של המאה ה-20. החל בסדרת ציורי הקומיקס של רוברט ריפלי (Robert LeRoy Ripley) הקרויים "ריפלי תאמין או לא!" (!Ripley's Believe It or Not) ממאי 1932, בהם נטען כי החומה הגדולה היא "המפעל הגדול ביותר שנעשה על ידי האדם, היחיד שניתן לראותו בעין מהירח" ועד הספר "הספר השני של פלאי עולם" של ריצ'רד הליברטון (Richard Halliburton) משנת 1938. הגדיל לעשות ג'וזף נידהם, ביוכימאי בריטי שזכה להכרה עולמית בשל מחקריו בתחום ההיסטוריה של המדע והטכנולוגיה בסין. פרסומו העיקרי היה סדרת הספרים "מדע וציוויליזציה בסין" (Science and Civilisation in China – מוכר לרוב בתור SCC), סדרת ספרים גדולה המתפרסת על פני שנות עבודה רבות, ובה טען כי החומה "נחשבת כמפעל היחיד מעשי ידי אדם שאסטרונומים ממאדים הצופים בכדור הארץ יוכלו לראותו". ארתור ולדרון (Arthur Waldron) מעלה בספרו "החומה הגדולה של סין: מהיסטוריה למיתוס" את ההשערה שמקורה של אמונה זו בהתפעמות מתעלות מאדים, האמונה שהתבססה על הטלסקופים הראשונים בעלי כושר ההפרדה הנמוך, כי על פני מאדים יש תעלות שנכרו על ידי יצורים תבוניים.

הרוחב המקסימלי של החומה הגדולה הוא 9.1 מטרים והצבע שלה דומה לגון הקרקע עליה היא עומדת. בהתבסס על האופטיקה של כושר ההפרדה (מרחק מול מפתח העדשה, כמה מילימטרים בעין האנושית, כמה מטרים בטלסקופים הגדולים), רק עצם שיש קונטרסט סביר בינו לבין סביבתו ושקוטרו כ-100 קילומטרים ויותר (דקת קשת אחת) ייראה לעין בלתי מזוינת מהירח, שמרחקו הממוצע מכדור הארץ הוא 384,393 קילומטרים. רוחבה של החומה הגדולה כפי שהיא נראית מהירח זהה לרוחבה של שערת אדם כפי שהיא נצפית ממרחק של שלושה קילומטרים. על מנת לצפות בחומה מהירח נדרש כושר הפרדה חזק פי 17,000 מראייה טובה (שש שש). שלא במפתיע, אף אחד מהאסטרונאוטים שנחתו על הירח לא טען כי ראה משם את החומה הגדולה.

צפייה ממסלול סביב כדור הארץ

טענה שנויה יותר במחלוקת היא האם ניתן לצפות בחומה ממסלול לווייני נמוך, כלומר מגובה של החל מ-100 קילומטרים. לפי נאס"א, החומה נראית בקושי רב, ורק בתנאים אופטימליים, והיא אינה בולטת יותר ממבנים אחרים מעשי ידי אדם. למעשה, ממסלול לווייני נמוך קל הרבה יותר לצפות בפירמידה הגדולה של גיזה מאשר בחומה הגדולה. כותבים אחרים טוענים כי בשל מגבלות האופטיקה של העין האנושית וצפיפות התאים קולטי האור על הרשתית, בלתי אפשרי לראות את החומה בעין בלתי מזוינת, אפילו ממסלול נמוך, ונדרש כושר ראייה טוב יותר פי 7.7 מכושר ראייה נורמלי.

עד שנת 2003 הופיעה בספרי הלימוד בסין הטענה כי ניתן לראות את החומה הגדולה מהירח. בשנה זו שיגרה סין למסלול סביב כדור הארץ את יאנג ליוויי, הטייקונאוט הראשון. עם חזרתו לכדור הארץ הוא הודה כי אפילו מקרבה גדולה יחסית לכדור הארץ הוא לא הצליח להבחין בחומה הגדולה, ורק בתגובה לכך הסיר משרד החינוך הסיני את השגיאה מספרי הלימוד.

חייל בלבוש היסטורי בג'יאיוגוואן

קובץ:Grey printing blocks during 2008 Summer Olympics opening ceremony.jpg

קטע מטקס הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ינג (2008), שבו תיבות עץ המסמלות אותיות הופכות לדגם של החומה

לקריאה נוספת

• Waldron, Arthur, The Great Wall of China: From History to Myth. Cambridge: Cambridge University Press, 1990.
• Lovell, Julia, The Great Wall: China against the World. 1000 BC - 2000 AD. London: Atlantic Books; Sydney, Australia: Picador, 2006. מסת"ב 978-0330-42241-3; מסת"ב 0-330-42241-3
• Schwartz, Daniel, The Great Wall of China", London, Thames and Hudson, 1990. מסת"ב 9780500542439
• Man, John, The Great Wall, London, Bantam Press, 2008. מסת"ב 9780593055748
• Michaud, Roland (photographer); Sabrina Michaud (photographer), & Michel Jan, The Great Wall of China. Abbeville Press, 2001. מסת"ב 0-7892-0736-2
• Yamashita, Michael; Lindesay, William. The Great Wall - From Beginning to End, New York, Sterling, 2007. מסת"ב 978-1-4027-3160-0
• Arnold, H.J.P, "The Great Wall: Is It or Isn't It?" Astronomy Now, 1995
• Hessler, Peter. "Walking the Wall". The New Yorker, 21 May 2007, pp. 56–65

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של החומה הגדולה של סין
• אסף רונאל, חוקרים: מאות ק״מ מהחומה הסינית במונגוליה נבנו כדי לעצור מהגרים, באתר הארץ, 9 ביוני 2020
• Snopes - Great Wall From Space - פרטים באתר ל"ניפוץ אגדות אורבניות"
• שליש מאבני החומה הסינית נעלמו עקב נזקי טבע ומעשי ידי אדם, באתר הארץ, 1 ביולי 2015
• החומה הסינית, באתר מדריך הטיולים TravelChinaGuide.com
• אתר מרתון החומה הגדולה
• שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: סרטונים על החומה בארכיון AP | שימור החומה | הרס החומה | החומה כאחד משבעת פלאי תבל(הקישור אינו פעיל) | הדלקת הלפיד האולימפי 2008 | החומה בצילום מחללית 1996 |
• Great Wall invisible from space: Chinese astronaut, CBC-News, 12 March 2004
• החומה הגדולה של סין, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

קטע מהחומה הגדולה של סין במוּטְייֵנְיוּ

קטע מהחומה הגדולה בסְה-מָאטָאי

קטע מהחומה הגדולה בסְה-מָאטָאי

הערות שוליים

ערך מומלץ

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37254898החומה הגדולה של סין