שינג'יאנג

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שִׂינְגְ'יָאנְג
新疆
شىنجاڭ
עמק אויטאק, בקרבת כביש קאראקורם
עמק אויטאק, בקרבת כביש קאראקורם
מדינה הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין הרפובליקה העממית של סין
נציבויות במחוז האוטונומי 14
בירת המחוז האוטונומי אוּרוּמְצִ'י
שפה רשמית מנדרינית תקנית, אויגור
שטח 1,660,001 קמ"ר
אוכלוסייה
 ‑ במחוז האוטונומי 21,590,000 (2009)
 ‑ צפיפות 11.8 נפש לקמ"ר (2009)
אזור זמן UTC +8
http://www.xinjiang.gov.cn/

לחצו כדי להקטין חזרה

מקאוהונג קונגהאינאןגואנגדונגגואנגשיחונאןיונאןפוג'ייןשאנגחאיג'יאנגשיג'ג'יאנגג'יאנגסוחובייאנחוויגוויג'ואוצ'ונגצ'ינגשאאנשיחנאןשאנשישאנדונגחבייבייג'ינגטיינג'יןנינגשיהליאונינגג'יליןסצ'ואןהמחוז האוטונומי הטיבטיחיילונגג'יאנגגאנסוצ'ינגהאישינג'יאנגמונגוליה הפנימיתשטח בשליטת פקיסטן דה-פקטו, הודו טוענת לבעלותשטח בשליטת הודו דה-פקטו, פקיסטן טוענת לבעלותשטח בשליטת הודו דה-פקטו, סין טוענת לבעלותטאיוואןחלק ממחוז שינג'יאנג דה-פקטו, פקיסטן טוענת לבעלותחלק מהמחוז האוטונומי הטיבטי דה-פקטו, פקיסטן טוענת לבעלותבנגלדשבהוטןנפאלמיאנמרלאוסוייטנאםתאילנדהפיליפיניםיפןקוריאה הצפוניתקוריאה הדרומיתקירגיזסטןקזחסטןמונגוליהאפגניסטןאוזבקיסטןטג'יקיסטןפקיסטןהודורוסיהXinjiang in China (de-facto) (+all claims hatched).svg
אודות התמונה

שׂינְגְ'יָאנְגסינית: 新疆; פין-יין: Xīnjiāng; באויגורית: شىنجاڭ) הוא מחוז אוטונומי בצפון מערב סין. מספר התושבים כ-21.6 מיליון נפש ושטחו כ-1.66 מיליון קילומטר רבוע, כשישית משטחה של הרפובליקה העממית כולה.

בירת המחוז היא אורומצ'י (בסינית - 乌鲁木齐/Wūlŭmùqí, באויגור Ürümqi או ئۈرۈمچی), שחווה מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 פריחה כלכלית ודמוגרפית אדירה הודות לפיתוח סיני מואץ של הפריפריה.

בעבר היה המחוז חלק חשוב בנתיבי דרכי המשי, כשהערים קאשגאר במערב וטוּרְפָּאן בצפון הן הידועות ביותר בהקשר זה, ומהוות עד היום מפגש בין-תרבותי בסְפָר המדבר. בנוסף למגוון התרבותי, המחוז מאופיין גם בתוואי נוף ייחודי של הרים ואגמים אלפיניים מחד גיסא (למשל אגם קארקול) ומדבר טַקְלַמַקָן, מן הצחיחים בעולם, מאידך גיסא.

המחוז מורכב גאוגרפית משלושה רכסי הרים ושני אגנים: הרי קונלון בדרום, צפונית לו אגן טארים ומדבר טַקְלַמַקָן, עד הרי טיאן-שאן, ובצפון אגן ג'ונגגאר עד הרי אלטאי. במערב ניצב הרכס הגבוה קארקורם ובו הפסגה הגבוהה ביותר במחוז, פסגת K2, שמתנשאת לגובה 8,611 מטרים, היא השנייה בגובהה בעולם כולו.

המחוז ידוע בסין בתוצרת החקלאית שלו, במיוחד בענבים מטוּרְפָּאן ובמלונים מהָאמִי. כמו כן מגדלים במקום כותנה, תירס חמניות, חיטה, משי, אגוזים, וצאן. במחוז גם מרבצי נפט גדולים, וקיים אף צינור להובלתו עד שאנגחאי. המחוז משמש גם לניסויים גרעיניים באגם לופ נור.

דמוגרפיה

שׂינג'יאנג מוגדרת כאוטונומיה של האויגורים. זהו עם טורקי מוסלמי, הדומה בלשונו, בתרבותו ובמראהו לעמים ממרכז אסיה. שפת האויגור קרובה לאוזבקית ולקזחית. בעקבות כך, האזור מכונה לעיתים קרובות טורקסטן, במיוחד בפי בדלנים. עם זאת, 41% מהאוכלוסייה במקום היא של בני האן שהיגרו למקום במהלך השנים, בעוד שהאויגורים מהווים כ-45%. קבוצות אתניות נוספות בשׂינג'יאנג הן קזחים - 7%, בני ח'ואי (סינים מוסלמים) - 5%, קירגיזים - 0.9%, מונגולים - 0.8%, ועוד. למרות היות המחוז אוטונומיה אויגורית, יש בו נפות אוטונומיות של הקזחים, של המונגולים ושל בני ח'ואי.

בעבר הייתה קיימת לזמן קצר מדינה אויגורית בשם טורקיסטן המזרחית. העם האויגורי שואף בחלקו לשוב לעצמאות, ובתחילת שנות ה-90 אף התקיימה התקוממות אלימה מוגבלת נגד השלטון, אך השלטון בבייג'ינג דיכא מהומות אלו במהירות. ב-5 ביולי 2009 פרצו בבירה אורומצ'י מהומות אלימות קשות על רקע אתני בין אויגורים ובין בני האן. על פי דיווחי מקורות רשמיים נהרגו בעימותים אלו 197 איש, מרביתם בני האן.[1] ב-29 ביולי 2014 התבצע אירוע דקירה נוסף במחוז ובו נהרגו עשרות אזרחים.[2]. מאז חיי האויגורים קשים במחוז האוטונומי שלהם: מולות (אימאמים) נאסרו, השפה האויגורית הפסיקה להילמד בבתי הספר, פעילות דתית נאסרה בציבור, התכנסות נאסרה, מרבית שוקי הלילה נסגרו, הדרכונים שחולקו בעבר נאספו מידי התושבים ובכך נאסרה יציאתם לחו"ל, ובכל כניסה לנפה או עיר נערכים בידוקים מפלים בין אויגורים להאנים.

היסטוריה

ישנו תיעוד ממאה ה-2 לפני הספירה לנוכחות סינית בחלקים מהאזור. שליטה חלקית והשפעה, נמשכו לאורך כמה מאות שנים.

בתקופת האימפריה הרומית, דרכי המשי שעברו באזור היוו נתיבים חשובים בין האימפריה הרומית להודו וסין במזרח הרחוק. עם נפילת האימפריה הרומית, פחת השימוש בדרכי המשי, ובמחוז הייתה תנועה לא סדירה של שבטים פרוטו-מונגולים וגקטורקים.

החל מסביבות המאה ה-7 חזרה אימפריית טאנג הסינית לשלוט באופן חלקי באזור כחלק מניסיונותיה של סין להתרחב מערבה.

במהלך המאה ה-9 החלה להדק את שליטה באזור השושלת הקרא-ח'אנית, שהקימה באזור שׂינג'יאנג את הממלכה הטורקית המוסלמית הראשונה. בהמשך עלתה להנהגה השושלת הקרא-חיטאנית.

במאה ה-13 השתלטה על השטח האימפריה המונגולית, כחלק ממסעות הכיבוש האדירים שלה. תחת "השלום המונגולי" פרחו דרכי המסחר ברחבי האימפריה ובכללן דרכי המשי העוברים במחוז. בערך בשנת 1273-1274 מרקו פולו ביקר במחוז ותיאר בכתביו את העיר קאשגאר, אותה כינה בכתביו "קאסקאר". בתיאוריו ציין שבעיר ישנה אוכלוסייה מכובדת של נוצרים נסטוריאנים, שהיו להם כנסיות משלהם.

במאה ה-14, ההנהגה המקומית המירה את דתה לאסלאם, והחלה נוכחות משמעותית לדת האסלאם באזור, אשר קיימת עד היום. בשנים 1389-1390 העיר קאשגאר, לצד יישובים נוספים בסביבה, הוחרבה כחלק ממסע הכיבושים של טימור, והאזור סבל מתקופה קשה ממושכת של מלחמה ואי-יציבות.

בתחילת המאה ה-16, אימפריה מונגולית נוספת - מוגוליסטאן - השתלטה על מחוז שׂינג'יאנג, ובשנת 1514 הוחרבה קאשגאר פעם נוספת כחלק ממסע כיבושים. הפעם העיר בוצרה במהירות, והייתה למשך זמן ממושך בשליטת השבטים המונגולים האויגורים והזונגארים.

במאה ה-17 החלו הסינים בסדרת מאבקים עם השליטים המקומיים, ולבסוף בשנת 1759 השלימו המאנצ'ו של שושלת צ'ינג את כיבוש השטח מידי השבטים המונגולים, תוך מעשי אלימות קשים - בעיקר כלפיי השבטים הזונגארים - לרבות טבח על בסיס אתני וחלוקת הנשים והילדים כשלל[3].

בתחילת ובאמצע המאה ה-20, קמו מחאות אויגיריות - שכונו הסכסוך בשינג'יאנג - כנגד השליטה הסינית המאד רופפת באזור. סכסוך זה בא לידי ביטוי בסדרת עימותים מזוינים בין התושבים האויגירים של המחוז לבין השלטונות הסיניים.

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שינג'יאנג בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ סוכנויות הידיעות, סין מודה: ירינו למוות ב-12 מתפרעים באורומצ'י, באתר ynet, 19 ביולי 2009
  2. ^ הידיעה באתר BBC
  3. ^ 《大清高宗純皇帝實錄》, 乾隆二十四年
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0