מלחמת האופיום הראשונה
.jpg) | ||||||||||||||||||
| ספינת הקיטור של חברת הודו המזרחית הבריטית "נמסיס" (רקע ימני) משמידה ג'ונקה במהלך הקרב השני על צ'ואנפי, 7 בינואר 1841 | ||||||||||||||||||
| מערכה: מלחמות האופיום | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 4 בספטמבר 1839 – 29 באוגוסט 1842 (3 שנים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | סין וים סין הדרומי | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון בריטי | |||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | האי הונג קונג נמסר לבריטניה | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
מלחמת האופיום הראשונה הייתה מלחמה על זכויות סחר בין בריטניה לשושלת צ'ינג בסין אשר נמשכה בין 1839 ל-1842. המלחמה, שנתפסת כיום כתחילתו של האימפריאליזם האירופי בסין, יצרה היסטוריה ארוכה של התנגדות סינית למערב, התנגדות שנמשכת במובנים מסוימים עד ימינו.
הסיבות לפרוץ המלחמה
בתחילת המאה ה-19 נחשבו סחורות סיניות ששווקו באירופה ליוקרתיות ביותר, והסחר בהן העשיר מאוד את הסוחרים בהן. אולם ייצוא הסחורות מאירופה לסין סבל מהעובדה שהסינים לא גילו עניין בסחורות זרות ומכך נבע הקושי למצוא סחורות אותן יסכימו הסינים לרכוש. הבריטים, בחפשם סחורה שכזו, גילו במהרה את האופיום והשתמשו בתכונותיו הממכרות ליצירת רווחים. בין השנים 1821 ל-1837 גדלה כמות הסם המיוצאת לסין על ידי הבריטים פי חמישה.
הממשלה הסינית שאפה להפסיק את הסחר ההולך ומתגבר בסחורה החדשה. מאמציה הראשוניים של הממשלה נשאו פירות כאשר הממונה על הנושא מטעם הממשלה הסינית, לין צשו, הצליח לאלץ ב-1839 את נציב הסחר הבריטי למסור לידיו את כל האופיום שברשות הבריטים בסין, דבר שהביא למתיחות אלימה בין הסינים לנציגים הבריטים ששהו בסין.
לאחר חודשיים מיום מסירת האופיום לידי הסינים, נרצח אזרח סיני בידי שני מלחים בריטיים. בהתאם להסכם הסחר שנחתם בין סין ובריטניה, נעצרו אלו והובאו למשפט בבית דין בריטי בעיר קנטון שבמחוז גואנגדונג. הסינים, שדרישתם לקבל לידיהם את הרוצחים ולשפוט אותם בעצמם נענתה בשלילה, כתוצאה מכך הסינים גירשו את הכוחות הבריטים מסין.
תחילת הלחימה
הבריטים, שהחלו להתכונן למלחמה בסינים, כבשו את הונג קונג (אז נמל סחר קטן ולא משמעותי) והכשירו אותו כבסיס לכוחותיהם. הלחימה החלה בחודש יולי, כאשר שתי ספינות מלחמה בריטיות הביסו והשמידו בקרב ימי 29 ספינות סיניות. בשנה שלאחר מכן, כבשו הבריטים את המְצרים בכניסה לנהר הפנינה, נתיב המים שמקשר בין הונג קונג למחוז גוואנגזו, וב-1841 הם השתלטו על האזורים השולטים במחוז וכבשו את העיר נינגבו ואת הנמל הצבאי שבצ'ינחאי.
לאחר שב-1842 הביסו הבריטים את הסינים וכבשו את שאנגחאי ואת הכניסה לנהר היאנגצה, ציר תחבורה ימית ראשי ומרכז כלכלי מפותח בסין, נכנעו הסינים.
סוף המלחמה ותוצאותיה
סופה הרשמי של המלחמה הגיע עם החתימה על חוזה נאנקינג אשר חייב את הסינים לאפשר לבריטים סחר חופשי במדינה, סיפח את הונג קונג לבריטניה והתיר לבריטים לקבל בעלות על חמישה נמלים בסין: גואנגג'ואו, אמוי (כיום שיאמן), פוזו, שאנגחאי ונינגפו (כיום נינגבו).
הקלות בה הביסו הבריטים את הכוחות הסיניים העיבה על יוקרתה של שושלת צ'ינג, והייתה אחד הגורמים למרד טאי פינג (1850–1862). למנצחים, לעומת זאת, סלל הניצחון במלחמה את הדרך לפתיחת השוק והחברה הסיניים למטרותיהם המיסיונריות של הבריטים ומטרותיהן הכלכליות של מעצמות אירופה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Martin, Robert Montgomery (1847). China: Political, Commercial, and Social; In an Official Report to Her Majesty's Government. Volume 2. London: James Madden. pp. 80–82.
- ^ כולל 5 ספינות תובלה, 3 בריג, 2 ספינת קיטור, 1 ספינת סקר ו-1 אוניית בית חולים.
- ^ הכוונה לסך החיילים במחוזות שהיו בזירת המלחמה, אך רק כ-100,000 חיילים גויסו בפועל למלחמה עצמה.
- ^ The Chinese Repository, vol. 12, p. 248.
- ^ Bate 1952, p. 174.
- ^ Rait, Robert S. (1903). The Life and Campaigns of Hugh, First Viscount Gough, Field-Marshal. Volume 1. p. 265.
- ^ Makeham, John (2008). China: The World's Oldest Living Civilization Revealed. Thames & Hudson. p. 331. ISBN 978-0-500-25142-3.
- ^ הנפגעים כוללים אנשי דגל מנצ'ו ובני משפחותיהם שהתאבדו המונית בקרב צ'אפו וקרב צ'ינקיאנג.[6][7]
- ^ 张莉. "第一次鸦片战争中、英军队的伤亡及其影响". 2008年. ארכיון מ-19 בדצמבר 2014. נבדק ב-19 בדצמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה)
מלחמת האופיום הראשונה39583691Q191282