ליאנגג'ו

ליאנגג'ו
良渚遗址

אין תמונה חופשית
מודל של העיר הקדומה ליאנגג'ו
היסטוריה
נבנה	3,300 לפנה"ס
אתר ארכאולוגי
מצב	הריסות

ההריסות הארכאולוגיות של העיר ליאנגג'ו

אתר מורשת עולמית

במת מוֹגְ'יָאושָׁאן בחורבות ליאנגג'ו
במת מוֹגְ'יָאושָׁאן בחורבות ליאנגג'ו
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2019, לפי קריטריונים 3 ו-4
מדינה	הרפובליקה העממית הסינית

תצפית על במת מוֹגְ'יָאושָׁאן בחורבות ליאנגג'ו

שרידי החומה הצפונית של אתר העיר

שרידי החומה המערבית של אתר העיר

שרידי החומה הדרומית של אתר העיר

אחד משערי המים של עיר הפנימית

קברים המכילים העתקים של חפצי הירקן שנמצאו בהם בבית הקברות פאנשאן בעיר הפנימית

קישוט מירקן שנחשף בקבר בפאנשאן

כלי חרס שנחשפו בחפירות בליאנגג'ו

הריסות ליאנגג'ו (בסינית: 良渚遗址, בפין-יין: Liángzhǔ yízhǐ) הן אתר ארכאולוגי בתת־המחוז העירוני האנגג'ואו במחוז ג'ג'יאנג בדרום-מזרח חוף הרפובליקה העממית של סין. זו קבוצת אתרים, שבמרכזה אתר העיר העתיקה של ליאנגג'ו, בשטח כולל של 34 קילומטרים רבועים. האתר מתוארך משנת 3,300 לפני הספירה עד שנת 2,300 לפני הספירה, כלומר בתקופה הנאוליתית. אתר העיר העתיקה של ליאנגג'ו הוא האתר החשוב בין האתרים, והמייצג ביותר של תרבות ליאנגג'ו, והוא ידוע בשם "העיר הראשונה של סין". החפירות המתמשכות חשפו את ערכו הגדול של האתר ושינו את הבנת החוקרים לגבי סוגיות אקדמיות מרכזיות כמו הזמן והשיטה של מקור תרבות הסינית. האתר ממשיך להעשיר את ההבנה והמידע של החוקרים בהיסטוריה של התרבות הסינית.

כמרכז הסמכות והאמונה של תרבות ליאנגג'ו חושפת קבוצת האתרים מדינה אזורית מוקדמת שקמה בחלקו התחתון של הנהר יאנגצה בשלהי התקופה הנאוליתית בסין, ושהתבססה על גידול אורז, על חלוקה למעמדות ועל אמונה משותפת. החלוקה הפנימית של העיר לעיר חיצונית העוטפת עיר פנימית שבמרכזה אזור הארמון הייתה הדוגמה הראשונה לגישה המסורתית בסין הקדומה להדגשת הבדלי המעמדות והעוצמה החברתית בתכנון העירוני שיושמה אחר כך פעמים רבות בתכנון ערי הבירה של החברות בסין הקדומה.

ב-1994 נכלל אתר ליאנגג'ו לראשונה ברשימת הבקשות של הרפובליקה העממית של סין לקבלת מעמד של אתר מורשת עולמית, וב-1996 הוא נוסף לרשימת האתרים ההיסטוריים והתרבותיים המרכזיים המוגנים ברמה הלאומית. ב-6 ביולי 2019 הוגדר האתר כאתר מורשת עולמית בשם "ההריסות הארכאולוגיות של העיר ליאנגג'ו" על ידי ארגון אונסק"ו בהחלטה של המושב ה-43 של ועדת המורשת העולמית. זהו אתר המורשת העולמית ה-53 ברפובליקה העממית של סין, ונקבע כאתר מורשת עולמית על בסיס קריטריונים 3 (עדות ייחודית או לפחות יוצאת דופן למסורת התפתחות תרבותית (cultural tradition) או למסורת התפתחות חברתית-כלכלית (civilization)) ו-4 (האתר הוא דוגמה יוצאת דופן לסוג בנייה, אדריכלות, טכנולוגיה והנוף המדגים שלבים משמעותיים בתיזמור (ensemble) הכולל שלהם בשלבים משמעותיים בהיסטוריה של האנושות).

גאוגרפיה

אתר ליאנגג'ו שוכן באתר המעבר בין גבעות למישורים, סמוך לחוף ים סין המזרחי. הוא שוכן במישור הסחף של הנהר דונגיו, אחד משמונה מערכות הנהר הראשיות בג'ג'יאנג. רכס מזרח טיאנמו שממערב לאתר מתפצל לשתי שלוחות המקיפות את האתר במרחק של 20 קילומטרים מצפון לדרום. שני נחלים זורמים דרך האתר. האתר גובל בנהר דונגשי, במישור הסחף ממזרח, ובגבעות שבמערב. פני השטח משתפלים מהמערב למזרח בגובה 3–5 מטרים מעל פני הים. האיכרים באזור מגדלים בעיקר אורז וחיטה.

אקלים

אקלים האתר הוא אקלים סובטרופי גשום, ויש בו ארבע עונות מובחנות. הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 16.2 מעלות צלזיוס. הקיץ חם ולח, והחורף צונן ויבש יחסית. החודש החם ביותר הוא יולי, והטמפרטורה הממוצעת בו היא 33.8 מעלות; בחורף יורדת הטמפרטורה מתחת לנקודת הקפאון במשך 4 חודשים, כשבינואר הטמפרטורה הממוצעת היא 3.6 מעלות. כמות המשקעים השנתית הממוצעת בהאנגג'ואו היא1,258.8 מילימטר, כש-60% מהמשקעים ביורדים בחודשים מאי עד ספטמבר. באמצע הקיץ סובל האתר, כמו מקומות אחרים במחוז ג'ג'יאנג, מסופות טייפון, אך רק לעיתים רחוקות נפגע האתר עצמו באופן ישיר מטייפון. בדרך כלל מגיעים הטייפונים לאורך החוף הדרומי של ג'ג'יאנג, וגורמים לרוחות עזות וסופות גשמים באתר.

אתר המורשת העולמית

אתר המורשת העולמית "ההריסות הארכאולוגיות של העיר ליאנגג'ו" מתחלק בין ארבעה אתרי משנה ששטחם הכולל 14,366 דונם, וכולם כלולים בתוך אזור חיץ בשטח של 99,802 דונם. ארבעת אתרי המשנה הם: אתר העיר, יאושאן, הסכר הגבוה בפי העמק והסכר הנמוך במישור – סוללה לפני ההרים.

אתר העיר

אתר העיר (城址) משתרע על שטח של 8,814 דונם בחלק המרכזי של אתר המורשת העולמית (30°23′44″N 119°59′27″E). האתר מתחלק לשלושה חלקים: אזור הארמון, העיר הפנימית והעיר החיצונית. הם מסודרים כך שכל חלק מקיף את החלק הקודם, כשאת כל חלקי העיר חוצים ערוצי נחלים, רובם מלאכותיים, באורך כולל של 32 קילומטרים. גיל האתר על בסיס תיארוך פחמן-14 הוא בין 3,000 ל-2,850 לפנה"ס והוא היה בשימוש עד 2,300 לפנה"ס (מהתקופה האמצעית עד סוף התקופה האחרונה של תרבות ליאנגג'ו). בבניית אתר העיר שונעו לפחות 7,070,000 מטרים מעוקבים של עפר ו-100,000 מטרים מעוקבים של סלעים ואבנים. לגייס את כוח האדם, והמשאבים הכספיים הכרוכים במיזם כזה חייב מבנה חברתי מורכב וריכוזי מאוד.

אזור הארמון שוכן במרכז העיר הפנימית ומשתרע על שטח של 390 דונם, הוא בנוי משלוש במות מוגבהות:

• "במת מוֹגְ'יָאושָׁאן" (Mojiaoshan Terrace) בצפון מרכז העיר. צורתה מלבנית והיא בנויה כפירמידה קטומה. אורכה 630 מטרים, רוחבה 450 מטרים וגובהה מעל הסביבה בין 9 ל-15 מטרים (10–20 מטרים מעל פני הים). בבנייתה נוצל תוואי השטח שאליו נוספו חבילות של טיט עטוף בעשב. על הבמה יש שלוש במות משנה גדולות בגובה בין 4.5 ל-6 מטרים. על במות המשנה, ועל הבמה הראשית נתגלו יסודות ל-35 בתים. על המדרון המזרחי של הבמה נתגלו ערימות פסולת המכילות כ-26 טון של אורז מפוחם, מה שהוביל למסקנה שהיו אסמי תבואה גדולים על הבמה.
• "במת חְוָאנְגְפֶנְשָׁאן" (Huangfenshan Terrace) דרומית ומזרחית לבמת מוֹגְ'יָאושָׁאן. אורכה כ-405 מטרים ממזרח למערב, רוחבה 343 מטרים מדרום לצפון וגובהה מעל הסביבה בין 7 ל-15 מטרים (11–18 מטרים מעל פני הים). על הבמה יש במת משנה שטרם נחפרה על ידי הארכאולוגים.
• "במת צְ'ה-ג'ונְגְסְה" (Chizhongsi Terrace) דרומית ומערבית לבמת מוֹגְ'יָאושָׁאן, ומערבית לבמת חְוָאנְגְפֶנְשָׁאן. אורכה כ-283 מטרים מדרום לצפון, רוחבה 130 מטרים ממזרח למערב וגובהה מעל הסביבה 5.2 מטרים (10.4 מטרים מעל פני הים). הבמה הייתה מוקפת מים והייתה אי מבודד. על הבמה היו כמות גדולות של אורז ולכן ייתכן ששימשה כאסם תבואה עבור שליטי העיר שהיה מוגן באמצעות המים מעכברושים.

העיר הפנימית מוקפת חומות וצורתה ריבוע מעוגל. אורכה כ-1,190 מטרים מצפון לדרום, רוחבה כ-1,770 מטרים ממזרח למערב ושטחה 2,800 דונם (כולל אזור הארמון). סביב אזור הארמון מפוזרים במות לבתי מגורים וסדנאות למלאכת יד ולבתי קברות. בבניית החומות נוצלו שתי גבעות טבעיות כפינות הצפון-מזרחית והדרום-מערבית של החומה. החומות נבנו בצורה של פירמידות מקוטעות, כשבבסיסן הונחו סלעים כיסודות, ועליהם יצרו את החומות מאדמה נגוחה. על בסיס תיארוך פחמן-14 היו החומות בשימוש רצוף בין 2,900 ל-2,300 לפנה"ס. היקף כל החומות כ-6,000 מטרים, רוחבן נע בין 20 ל-60 מטרים, וגובהן המקסימלי בימינו הוא 4 מטרים. בחומות היו 8 שערי מים, שניים בכל צד, שדרכם נכנסו או יצאו ערוצי הנחלים, ושער יבשתי אחד בצד דרום. לאורך החומות היה חפיר שמולא במים. בתוך החומות היו כ-20 במות בגדלים שונים, ובגובה יחסי בין 0.6 ל-14 מטרים, כשעליהן היו בתי מגורים, וביניהן היו ערוצי הנחלים המלאכותיים. הנחל המלאכותי הגדול ביותר כונה ג'ונְגְגְ'יָאצוּן. אורכו כ-1.2 קילומטרים מצפון לדרום ורוחבו 5–75 מטרים. גדותיו חוזקו בגזעי עצים וחזרן ובקרקעיתו, ועל הבמות הסמוכות אליו נתגלו שרידי מקדחי ירקן, קעריות להכנת לכה, כדי חרס, וחפצים מאבן ומעץ. ממצאים אלו למדים שהיו סדנאות למלאכת יד סמוך לגדת הנהר. כמו כן נתגלו בקרקעית ועל הבמות שרידי שלדים וגולגולות אנושיות.

העיר החיצונית בנויה מ-17 במות מבודדות, כשהריכוזים העיקריים הם מצפון-מזרח ומדרום מערב לעיר הפנימית. שטחן בין 4.1 ל-214 דונם, וגובהן היחסי בין 0.1 ל-4.9 מטרים. על הבמות היו בעיקר בתי קברות, אזורי מגורים וסדנאות למלאכת יד. רוב הבמות תוארכו לתקופה האמצעית עד התקופה האחרונה של תרבות ליאנגג'ו. באחת הבמות נתגלו עמודים ששימשו בסיס למזח ומשוטי עץ, מה שמאשר את העובדה שהישוב שכן אז לגדת נהר.

יאושאן

אתר יָאושָׁאן (瑶山遗址) שוכן כ-5 קילומטרים צפונית-מערבית לאתר העיר (30°25′34″N 120°00′43″E), ומשתרע על שטח של 665 דונם. השרידים הארכאולוגיים משתרעים על שטח של 43 דונם על פסגת גבעה בגובה 35 מטרים מעל פני הים (וגם מעל לסביבתה). זהו האתר העתיק ביותר בין האתרים של ליאנגג'ו, והוא מתוארך ל-3,300 לפני הספירה (התקופה הראשונה של תרבות ליאנגג'ו). האתר שימש לפולחן של הקרבת קורבנות ולקבורת האצולה. החלק העתיק ביותר הוא המזבח שהיה בנוי משטח שנחפר ובמרכזו יצרו שתי מדרגות עפר. החלק העליון בגודל של 6 על 7 מטרים מאדמה אדומה והחלק התחתון מאדמה אפורה בגובה 70 סנטימטרים. בשולי השטח החפור היו סוללות אבנים שנועדו לייצב את החפיר. כיום נותרו רק הסוללה הצפונית והמערבית. מאוחר יותר נחפרו בשטח המזבח 13 קברים שבחלקם נחפרו בתוך החלק הדרומי של המזבח עצמו. כל הקברים מלבניים, כולם פונים דרומה, כששטח הקברים נע בין 2 ל-8.8 מטרים מרובעים, ובעומק בין 60 ל-160 סנטימטרים. בקברים נתגלו 754 פריטי קבורה כולל חפצים מירקן (הרוב), כלי קדרות, כוסות ירקן מצופים בלכה וחפצי אבן. לפי סוג הפריטים שהתגלו משערים שבקבוצת הקברים הצפונית נקברו נשים ובדרומית גברים.

הסכר הגבוה בפי העמק

אתר "הסכר הגבוה בפי העמק" (谷口高坝) שוכן כ-11 קילומטרים צפונית-מזרחית לאתר העיר (30°24′13″N 119°54′13″E), ומשתרע על שטח של 1,364 דונם. אתר זה הוא חלק ממערכת אגירת המים ההיקפית של אתר המורשת העולמית. האתר משתרע מזרחה ומערבה בפתח של שני עמקים בין ההרים לאורך כ-2.3 קילומטרים. נתגלו בו שישה סכרים על שטח של 76 דונם. אורכם של החלקים הארוכים ביותר ששרדו נע בין 100 ל-200 מטרים, והחתך שלהם קרוב לטרפזי. גובה הסכרים כיום בין 1.4 ל-15 מטרים וגובה קודקוד הסכרים בין 25 ל-40 מטרים מעל פני הים. הסכרים נבנו בין 3,100 לפנה"ס ל-3,000 לפנה"ס, והיו בשימוש עד 2,600 לפנה"ס (מהתקופה האמצעית עד תחילת התקופה האחרונה של תרבות ליאנגג'ו). בהקמת הסכרים השתמשו בשתי שיטות לבניית היסודות: או שחפרו תעלה או שריצפו עם יחידות עשויות מטיט עטוף בעשב. ביצירת גוף הסכרים ערמו טיט ירוק עטוף בחרסית צהובה.

הסכר הנמוך במישור – סוללה לפני ההרים

אתר הסכר הנמוך במישור – סוללה לפני ההרים (平原低坝-山前长堤) שוכן על שטח של 3,492 דונם, כ-3.5 קילומטרים דרומית לאתר הסכר הגבוה בפי העמק וצפונית ומערבית לאתר העיר (30°24′16″N 119°56′48″E). גם אתר זה הוא חלק ממערכת אגירת המים ההיקפית של אתר המורשת העולמית. בחפירות נתגלו ארבעה סכרים לאורך של 2.4 קילומטרים כשהם מחברים בין גבעות נמוכות מבודדות. אורך הסכרים בין 140 ל-400 מטרים ורוחבם בין 80 ל-140 מטרים, כשחתך הרוחב טרפזי. גובה הסכרים כ-6 מטרים, והשטח אותו הם מכסים הוא 112 דונם. גיל הסכרים על בסיס תיארוך פחמן-14 הוא בין 2,950 ל-2,850 לפנה"ס, והם היו בשימוש עד 2,600 לפנה"ס (מהתקופה האמצעית עד תחילת התקופה האחרונה של תרבות ליאנגג'ו). הסכרים נבנו באותה טכנולוגיה של אתר "הסכר הגבוה בפי העמק".

הסוללה לפני ההרים, הקרויה גם אתר טאנגשאן, חלק ממערכת אגירת המים ההיקפית של אתר המורשת העולמית, שוכנת כ-2 קילומטרים צפונית לאתר העיר. הסוללה מתפתלת ממזרח למערב. החלק ששרד הוא באורך של כ-5 קילומטרים וברוחב בין 20 ל-50 מטרים, וחתך הרוחב טרפזי. גובה הסוללה בין 2 ל-7 מטרים, כשגג הסוללה הוא בגובה בין 12 ל-20 מטרים מעל פני הים. שטח הסוללה כ-638 דונם. זהו השריד הגדול ביותר של מערכת המים. הסוללה מתחלקת לשלושה חלקים: החלק המזרחי הוא קו ישר באורך קילומטר, אורכו של החלק האמצעי כ-2 קילומטרים, והוא בנוי מזוג סכרים מקבילים (צפוני ודרומי), כשביניהם מרחק בין 20 ל-30 מטרים. והחלק המערבי מתחבר לסכר הדרומי ממשיך מעט מערבה ואז פונה דרומה. הסוללה בנויה מחרסית צהובה שנערמה על בסיס מאבנים.

בתי קברות

חמישה בתי קברות נתגלו בתחומי אתר המורשת העולמית. אתר יאושאן, שתואר לעיל וארבעה בתי קברות בתחומי אתר העיר. איכות הקברים כפי שמשתקפת בגודלם, סידורם וכמות ואיכות חפצי הקבורה בהם מייצגת את המעמדות השונים בעיר. כאשר ככל שבית הקברות קרוב יותר לאזור הארמון, כך איכות הקברים גדולה יותר. ארבעת בתי הקברות הם:

• "בית הקברות פָאנְשָׁאן" – שוכן בעיר הפנימית על במה נפרדת, בית הקברות המשוכלל ביותר. הוא מתוארך מ-3,000 לפנה"ס ועד סוף תקופת תרבות ליאנגג'ו. נתגלו בו 11 קברים ובהם 1,200 חפצים מירקן (כ-90%), מאבן, כלי חרס, ירקן מצופה בלכה. חפצי הירקן גולפו בצורה בדייקנות ובאיכות שלא נתגלתה כמוה בתרבות ליאנגג'ו במקומות אחרים.
• "בית הקברות גְ'יָאנְגְגְ'יָאשָׁאן" – בית הקברות השוכן בעיר הפנימית סמוך לבית הקברות פָאנְשָׁאן. הוא מתוארך לאמצע תקופת תרבות ליאנגג'ו. נתגלו בו 14 קברים ובהם 425 חפצים מירקן (העיקר), חרס ועצם.
• "בית הקברות וֶנְגְ'יָאשָׁאן" – שוכן בעיר החיצונית על במה נפרדת. הוא מתוארך מ-2,600 לפנה"ס ועד 2,300. נתגלו בו 18 קברים ובהם 400 חפצים מירקן, ומאבן וכלי חרס. איכות החפצים טובה פחות ומשערים כי הקברים שימוש לקבורה משפחתית.
• "בית הקברות בּייֵנְגְ'יָאשָׁאן" – שוכן בעיר החיצונית על במה. במקום נתגלו 66 קברים ללא סדר ובהם 462 חפצים, בעיקר כלי חרס, ומעט חפצים מירקן.

היסטוריה

על בסיס תיארוך פחמן-14 נקבע שהשרידים הארכאולוגיים של העיר ליאנגג'ו נבנו והיו בשימוש בין 3,300 לפנה"ס ל-2,300 לפנה"ס, וננטשו סביב 2,100 לפנה"ס. נוהגים לחלק תקופה זו לארבע תקופות משנה:

• התקופה המוקדמת – סביב 3,300–3,100 לפנה"ס. תקופה זו קדמה להקמת העיר וממנה נשאר אתר יאושאן. האקלים היה אז חמים וגשום.
• תקופת הביניים – סביב 3,100–2,850 לפנה"ס. בתקופה זו נבנתה העיר והוקמה מערכת אגירת המים ההיקפית, חלק מהבמות ובתי הקברות. הייתה זו תקופה חשובה להתפתחות האורבנית שכללה חלוקה לאזורים. האקלים היה קריר ויבש יותר מהתקופה הקודמת.
• השלב המוקדם של התקופה המאוחרת – סביב 2,850–2,600 לפנה"ס. נבנו במות נוספות, בתי הקברות המשיכו להתפתח, ונבנו חומות העיר הפנימית.
• השלב המאוחר של התקופה המאוחרת – סביב 2,600–2,300 לפנה"ס. חומות העיר והבמות סביב המשיכו לקיים מגורים. האקלים היה חמים וגשום והתקופה התאפיינה בשיטפונות חוזרים ונשנים. מערכת הסכרים כנראה ננטשה, וחלה ירידה בגידול האורז. רק אתר העיר רלוונטי לתקופה זו.

אף שיש שרידים פה ושם באתר המורשת המתוארכים אחרי 2,300 לפנה"ס, סביב 2,200–2,100 הם משויכים לתקופת צְ'ייֵנְשָׁאן-יָאנְג שאחרי תקופת תרבות ליאנגג'ו. העיר עצמה נשארה חרבה עד ימינו.

על סמך הממצאים הארכאולוגיים הייתה מחייתם של התושבים הקדומים של ליאנגג'ו מבוססת בעיקר על גידול אורז, גידול חזירים, ליקוט צמחים, דיג וציד. התזונה הושלמה בירקות ופירות ששרידיהם נתגלו בחפירות, חלקם מגידול עצמי דוגמת דלעת, מלון, אפרסק, שזיף, אפרסמון וענבים, וחלקם לוקטו דוגמת Choerospondias axillaris ו-Rubus corchorifolius.

היסטוריה של גילוי האתר

האתר נתגלה לראשונה ב-1936 על ידי הארכאולוג הסיני שְׁה שִׂינ'גֶנְג. הוא ערך חפירות ארכאולוגיות והניח כי מדובר באתר מהתקופה הנאוליתית בשל כלי חרס שחורים שמצא. ב-1959 הציע הארכאולוג שְׂיָה נָאי לכנות את התקופה תרבות ליאנגג'ו.

חפירות משמעותיות החלו ב-1986 באתר בית הקברות פאנשאן ובהן נתגלו 11 קברים גדולים הכוללים מעל ל-3,000 חפצים מירקן. שנה אחר-כך נערכו חפירות באתר יאושאן שבהן נתגלו המזבח ו-11 קברים גדולים שכללו 2,000 חפצי ירקן. ב-1989 הוכרזו שני האתרים ב"עשרת התגליות הארכאולוגיות הבולטות בסין".

בשנים שבאו אחר-כך נערכו חפירות רצופות ברחבי האתר ונתגלו חומות ושערי העיר, נחשף ערוץ הנחל המלאכותי ג'ונְגְגְ'יָאצוּן, ואותרו הסכרים של מערכת המים ההיקפית.

ב-1994 נכלל אתר ליאנגג'ו לראשונה ברשימת הבקשות של הרפובליקה העממית של סין לקבלת מעמד של אתר מורשת עולמית, וב-1996 הוא נוסף לרשימת האתרים ההיסטוריים והתרבותיים המרכזיים המוגנים ברמה הלאומית. ב-6 ביולי 2019 הוגדר האתר כאתר מורשת עולמית בשם "ההריסות הארכאולוגיות של העיר ליאנגג'ו" על ידי ארגון אונסק"ו בהחלטה של המושב ה-43 של ועדת המורשת העולמית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ליאנגג'ו בוויקישיתוף

• Nomination file - המסמך המקורי שהגישו הסינים כהכנה לקבלת מעמד של אתר מורשת עולמית.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28611618ליאנגג'ו