המשמרות האדומים

המשמרות האדומים (בסינית: "'הונְג וֵיי בִּינְג'" 紅衛兵, בפין-יין: Hóng Wèi Bīng) הייתה תנועה נרחבת של אזרחים, בעיקר סטודנטים ואנשים צעירים אחרים ברפובליקה העממית של סין שהופעלה על ידי מאו דזה דונג בין 1966 ל-1968 במהלך מהפכת התרבות בסין.

מקורות

הגל הראשון של אנשים שקראו לעצמם "המשמרות האדומים" בסין היו קבוצה של תלמידים בבית הספר התיכון היוקרתי המסונף לאוניברסיטת צִ'ינְגְחְווָה שבבייג'ינג שעשו שימוש בשם משמרות אדומים שבו חתמו על שני פוסטרים גדולים שציירו ביד ואותם תלו ב-29 במאי וב-2 ביוני 1966. התלמידים שולהבו לאחר שקראו את ביקורתו החריפה של יאו וניו'אן על המחזה "פיטוריו של הָאי זְ'ווֵי"^[1] היא נושא פוליטי וכי חייבים לשים לב אליה. קבוצה התלמידים, אותה הובילו גָ'אנְג צֶ'נְגְגְ'ה (张承志, בפין יין Zhang Chengzhi), תלמיד בבית הספר, ונְיֵה יְוֵּ'אנְדְזְה (聶元梓, בפין יין Nie Yuanzi), שהייתה מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת בייג'ינג, כתבה את הפוסטרים במקור כביקורת בונה כלפי הנהלת אוניברסיטת צִ'ינְגְחְווָה, שאותה האשימו במגמות נסתרות של "אליטיזם אינטלקטואלי" וב"בורגנות".^[2] בתגובה האשימו הנהלת בית הספר ותלמידים עמיתים את חברי הקבוצה כ"קונטרה רבולוציונרים" וכ"רדיקלים", והם נאלצו להיפגש בחשאי בחורבות ארמון הקיץ הישן. הקבוצה בחרה בשם "המשמרות האדומים" על מנת ליצור תדמית של תנועת סטודנטים רחבה. קבוצות משמרות אדומים צצו בקמפוסים ובאוניברסיטאות שונים תוך חיקוי קבוצה זו.

בתחילה דוכאו פעילותם של המשמרות האדומים על יד "קבוצות עבודה" או "צוותי עבודה" שנשלחו לקמפוסים השונים. את קבוצות העבודה הללו הוביל גָ'אנְג צ'וּנְצְ'יָאו שעמד בראש משרד התעמולה של סין, והן נועדו לקדם את מהפכת התרבות ולחקור את הנהלות בתי הספר והאוניברסיטאות. היד הקשה בה נקטו קבוצות עבודה אלו בקמפוסים גרמו לרגשות נגד. מאו, שהכיר בטעות של השימוש בקבוצות העבודה, וחש כי המהפכה עומדת להיכשל שלח את צֶ'ן בָּוֹדָה (陳伯達, בפין יין Chén Bódá) שהיה המזכיר האישי של מאו, את גְ'יָאנְג צִ'ינְג, אשתו של מאו ואחת מחברי כנופיית הארבעה, ואת קָאנְג שֶׁנְג (康生, בפין יין Kāng Shēng), אחראי על מנגנון הביטחון במפלגה הקומוניסטית הסינית ויד ימינו של מאו, ואחרים להצטרף לתנועות שפעלו כנגד קבוצות העבודה ועזר להחיות את המשמרות האדומים. הקבוצה החלה להדביק מחדש פוסטרים הקוראים למהפכה רדיקלית, שאושרו והודפסו על ידי יומון העם. זמן קצר אחר כך החלו סטודנטים בכל רחבי בייג'ינג לכנות עצמם "משמרות אדומים". עם זאת התנועה עצמה לא הייתה מוגבלת בהיקפה ולא קיבלה הכוונה מארגון מרכזי, והחלו להיווצר קבוצות משמרות אדומים יריבות.

תפקידם במהפכת התרבות

שרידי גופתו של ואן-לי כפי שנחשפה בקברו. הגופה אינה קיימת משום שהמשמרות האדומים הוציאו את הגופה מהמוזיאון ושרפו אותה

במהלך מהפכת התרבות סיירו חברי המשמרות האדומים ברחבי סין, כשהם מבקרים בבתי ספר, באוניברסיטאות, ובמוסדות, כשהם מפיצים את הגותו של מאו. חלקם השתמש באלימות כלפי אנשים שהאמינו כי הם מובילים את סין בחזרה לדרך הקפיטליזם וכונו ה"מובילים בדרך לקפיטליזם" (走资派, בפין יין zǒu zī pài, באנגלית נהוג לתרגם כ- Capitalist Roaders).

תפקידם של המשמרות האדומים היה בעיקר לתקוף את "ארבעת הנושנים" של החברה, כלומר מה שהאמינו אז כי הם רעיונות ישנים, תרבויות ישנות, נוהגים ישנים, ומנהגים ישנים של סין. בבייג'ינג ובמקומות אחרים עזבו חברי המשמרות האדומים את בתי הספר ופעלו ברחובות. הם ציירו פוסטרים, נאמו, ביקרו את מנהיגי המפלגה, והיו ביניהם כאלו שהפעילו אלימות בשם מהפכת התרבות.

מאו פגש רשמית כמיליון מחברי המשמרות האדומים בכיכר טיין-אן-מן ב-18 באוגוסט 1966. אנשים רבים בתחומי החינוך, האקדמיה, התקשורת והספרות הותקפו פיזית, שער ראשם סופר, על חלקם הותז צבע והם נאלצו לשאת שלטים בהם נכתב כי הם "מובילים בדרך לקפיטליזם" או כ"אנטי-מהפכנים". בין המותקפים היו כאלו שמתו כתוצאה מהמכות שספגו וחלקם התאבד. חברי המשמרות האדומים בזזו מוזיאונים והרסו ספרים עתיקים ואוצרות אמנות בכל רחבי סין. מקדשים רבים ואתרי מורשת אחרים נהרסו. בסך הכל נהרסו 4,922 מתוך 6,843 אתרים. העיר האסורה ניצלה הודות להתערבותו של ג'ואו אנלאי, ששלח חטיבה מצבא סין לשמור על האתר, אבל בקברי שושלת מינג, הרסו חברי המשמרות האדומים את המוזיאון שהכיל ממצאים מקברו של ואן-לי, הוציאו את גופותיהם של הקיסר ואן-לי, ולאחר ש"הוקיעו" את הקיסר (350 שנה אחרי מותו), שרפו את הגופות. בצ'ופו ניסו המשמרות האדומים לעשות דבר דומה עם גופתו של קונפוציוס, אבל החפירות שלהם בתל הקבר שלו לא העלו דבר.

גָ'אנְג צֶ'נְגְגְ'ה, מראשוני המשמרות האדומים, ניסה לדכא את פרץ האלימות באמצעות כתיבת עצומות לפקידים בכירים במפלגה, אך יומון העם הגיב בהדפסת האמרה של מאו, "טוב, טוב מאוד", שמקורה בנאום של מאו על האלימות של האיכרים כנגד בעלי הקרקע במהלך שנות ה-20. פעילי מפלגה בכירים כדוגמת ליו שאוצ'י, דנג שיאופינג ופֶּנְג דֶחְווָאי הותקפו על ידי המשמרות האדומים.

דעיכת הפעילות ופיזור המשמרות

במהלך שנת הפעילות הראשונה של המשמרות, מילא הצבא תפקיד משמעותי במהפכת התרבות ופעילות המשמרות, בכך שכמעט לא התערב בפעילות ולא דאג לרסנה (פרט לשמירה על מקורות נפט, אתרי גרעין ומקומות אסטרטגיים אחרים). בסוף 1966 התחיל להתברר לחבורתו של מאו שהעניינים יוצאים מידי שליטה. לאחר "מהפכת ינואר" הייתה עליית מדרגה באלימות ולכן הוחלט בפברואר 1967 שנעשה די ויש להפעיל את הצבא ובהדרגה להשיב את היציבות לסין. הפקודות לצבא היו מבלבלות, אולם הוא ניסה להחזיר את הסדר במחיר הפעלת אלימות רבה, בעוד שהמשמרות שפעלו ללא שליטה החלו גם להילחם זה בזה. שנת 1967 הייתה האלימה ביותר. בשנת 1968, לאחר חיסולם הפוליטי של דנג שיאופינג וליו שאוצ'י ולאור המתיחות בגבול הצפוני כשהסובייטיים ריכזו כוחות במנצ'וריה, פעל מאו להשלטת סדר באמצעות הגליה דה-פאקטו של הצעירים מהמרכז לפריפריה. הפיזור נעשה באמצעות פתיחת קמפיין לעלות להרים ולרדת לכפרים (shàng shān xià xiāng 上山下鄉). התירוץ היה שיש לייצא את המהפכה לקצוות המדינה על ידי משלוח 16-20 מיליון צעירים מהערים הגדולות, וכך לרוקן את הכוח ההרסני של המשמרות. אמרו להם שזה השלב הבא במהפכה, אך בפועל הצעירים עבדו שם מאוד קשה בתנאים שלא הורגלו אליהם. הם כביכול היו אמורים להביא את הבשורה של המהפכה לכפר, אולם הרבה פעמים האוכלוסייה המקומית התעללה בהם והעבידה אותם בפרך.

הדור האבוד

המשלוח של צעירים רבים שלימודיהם הופסקו אל אזורי המיעוטים והפרובינציות הרחוקות ללא מתן אפשרות לשוב במשך שנים רבות, יצר דור של אנשים שמחד-גיסא זכו לעצמאות מחסות הוריהם וזכו להזדמנות להתפתחות אישית, אולם המחיר היה שנים של עבודה קשה, אי שייכות לאזור רישום (דאן-ווי) שלא אפשר להם לשוב, ובכך כלא אותם בכפרים ללא מקצוע וללא המשך לימודים, וגם בשובם לעיר בתום עשור של הרחקה, עדיין נשאו אות קין בהיותם הכוח ההרסני של המשמרות האדומים.