מונומנטים היסטוריים של דנגפנג
 | |
| מבנה שער הכניסה למנזר שאולין | |
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2010, לפי קריטריונים 3 ו-6 | |
| מדינה |
 הרפובליקה העממית הסינית |
|---|---|
| קואורדינטות | 34°27′07″N 113°04′04″E / 34.451892°N 113.067803°E |
מונומנטים היסטוריים של דנגפנג (באנגלית: Historic Monuments of Dengfeng) הם קבוצה של מבנים היסטוריים בנפה העירונית דנגפנג בנציבות העירונית ג'נגג'ואו במחוז חנאן שבמרכז סין, שהוכרזו על ידי ארגון אונסק"ו בשנת 2010 כאתר מורשת עולמית בשם 'מונומנטים היסטוריים של דנגפנג ב"מרכז השמים והארץ"'.[1]
אתר המורשת כולל שמונה אתרים השוכנים בבקעה שבין שתי הפסגות העיקריות של הר סונג: הר טָאיְשְׁה (太室) והר שָׁאושְׁה (少室). האתרים משתרעים על שטח של 8.25 קמ"ר ומוקפים באזור חיץ ששטחו 35 קמ"ר, וכוללים: שערים, מקדשים, אקדמיה קונפוציאנית ומצפה כוכבים.[2]
היסטוריה
הר סונג, שלמרגלותיו הוקמו המבנים הכלולים באתר המורשת העולמית, נחשב הר קדוש בסין כבר בזמנים קדומים שבהם האמינו שמקור כוחו של השליט בשמים. הסינים הקדומים האמינו שהר סונג הוא האב הקדמון של עשרת אלפי הרים וכי האלילים בני האלמוות (仙 - xian שיאן) שוכנים על פסגות ההר. עקב כך נהגו השליטים להקריב קרבן על פסגת ההר לכבוד האלילים, ולהתפלל לשגשוג מדינתם. על פי המיתוסים נהג הקיסר הצהוב המיתולוגי "לפגוש את האלילים" לעיתים קרובות על הר סונג, וכך נהגו גם הקיסרים המיתולוגיים האחרים: יאו, יו ושון. השליט האנושי הראשון שיש לגביו תיעוד היסטורי כי העלה קורבן בהר היה המלך וו משושלת ג'ואו, שעשה זאת לכבוד ניצחונו על שושלת שאנג. מתקופת קיסר זה ועד סופה של תקופת שושלת צ'ינג, שושלת הקיסרים האחרונה בסין, קיים תיעוד על 68 קיסרי סין שביקרו בהר או העלו קורבן על ההר.
לאחר שהבודהיזם חדר לסין בתקופת שושלת האן נבנו מקדשים בודהיסטים רבים סביב ההר, כולל מקדש סונְגְיְוֵּ'ה, מנזר שאולין ומקדש חְווֵיְשָׁאן. מנזר שאולין היה גם המקור שממנו התפשט הזן בודהיזם בסין. לאזור היה גם תפקיד חשוב בהתפתחות הטאואיזם. בתקופת שושלת וי הצפונית פיתח הנזיר הטאואיסטי הנודע קוֹאוּ צְ'ייֵנְגְ'ה תוך כדי התבודדות את הכת המכונה בֵּייטְייֵנְשְׁה דָאו. המקום המרכזי שתפס ההר בתודעה, בתרבות ובדתות בסין גרם לכך שבמשך כ-2,000 שנים, החל בתקופת שושלת האן, דרך שושלות וי הצפונית, טאנג, סונג, ג'ין, יואן, מינג, צ'ינג וכלה ברפובליקה העממית של סין נבנו סביב ההר, מבנים דתיים ואזרחיים רבים, בהם שלושת צמדי השערים: טאישה, שאושה וצִ'ימוּ, שנבנו בתקופת שושלת האן, מבני הדת העתיקים ביותר בסין, והפגודה של מקדש סונְגְיְוֵּ'ה, הפגודה הראשונה מלבנים שנבנתה בסין והפגודה העתיקה ביותר בסין.
תקופת שושלת טאנג (907-618) הייתה תקופת שגשוג כלכלי, חברתי ודתי ונבנו בהר מבנים רבים. הקיסרית וו דזה טיין (שלטה 705-690) הכריזה שהאל של הר סונג הוא "הקיסר של מרכז השמים", והקיסר שׂוֵאנְדְזונְג, הקיסר השביעי משושלת טאנג (שלט 756-712) הרחיב מאוד את מקדש ג'ונְגְיְוֵּ'ה. במונומנטים ההיסטוריים הכלולים באתר המורשת העולמית יש שישה מבנים מתקופת שושלת טאנג.
בתקופת שושלות סונג (1279-960), וג'ין (1234-1115) עודדה התמיכה הקיסרית את התפתחות והרחבת מבני הדת בהר. מנזר שאולין הורחב ובסמוך לו נבנה מקדש צ'וּדְזוּ גם מקדש ג'ונְגְיְוֵּ'ה הורחב ונוסף לו אולם ג'וּ'נְגִ'י. כמו כן הוקמה בתקופה זו אקדמיית סונְגְיָאנְג ללימודים קלאסיים. במונומנטים ההיסטוריים הכלולים באתר המורשת העולמית יש שלושה עשר מבנים מתקופת סונג וג'ין, כולם, למעט האולם המרכזי במקדש צ'וּדְזוּ, הם פגודות.
גם בתקופת שושלת יואן (1368-1271) המשיכה תנופת הבנייה באזור ההר ונבנו מצפה הכוכבים, האולם הראשי של מקדש חְווֵיְשָׁאן ומגדל הפעמון של מנזר שאולין ו-44 פגודות ביער הפגודות.
תקופת שושלת מינג (1644-1368) הייתה תקופת השיא בבניית מבני הדת בהר סונג. מנזר שאולין שופץ והורחב, ונוספו 143 פגודות ליער הפגודות. גם מקדש ג'ונְגְיְוֵּ'ה שופץ פעמים רבות בתקופה זו.
גם בתקופת שושלת צ'ינג (1911-1644), בייחוד בתחילתה נמשך תהליך השיפוץ של המקדשים והמנזרים השונים, כמו גם של אקדמיית סונְגְיָאנְג. קבוצת המבנים מתקופה זו מכילה את המספר הגדול ביותר של מבנים מבין המונומנטים ההיסטוריים הכלולים באתר המורשת העולמית בהשוואה לכל תקופה אחרת: 14 פגודות, 34 בניינים שונים במקדשים, 30 מבנים שבה הועלו מנחות ו-26 מבני לימודים. הבנייה פסקה בתקופת הרפובליקה הסינית ובתקופת הרפובליקה העממית של סין, אם כי מחקרים שהחלו בסוף המאה ה-20 שבו והציבו בתודעת הציבור בסין ומחוץ לה את ערכם ההיסטורי של המבנים למרגלות הר סונג.[4]
האתרים הכלולים באתר המורשת העולמית
בתוך שמונה האתרים הכלולים באתר המורשת העולמית יש 367 מבנים היסטוריים. 254 מתוכם עשויים אבן ו-113 בנויים מעץ. חלוקת המבנים על פי תפקידם: 41 מבנים טקסיים, 291 דתיים, 26 מבנים המשמשים לחינוך ו-9 משמשים למדע וטכנולוגיה.
שערי טָאיְשְׁה צ'וֵּה ומקדש ג'ונְגְיְוֵּה
האתר משתרע על 3.72 קמ"ר ומוקף באזור חיץ של 5 קמ"ר.
שני שערי טָאיְשְׁה צ'וֵּה (太室阙, בפין-יין Taishi Que) (34°27′07″N 113°04′04″E / 34.451892°N 113.067803°E) ממוקמים על הציר המוביל מדרום לצפון אל מקדש ג'ונְגְיְוֵּה, כ-600 מטרים מביתן טָאיְג'ונְג במקדש. במקור היו אלו זוג מבנים שהובילו אל מקדש טאישה שקדם למקדש ג'ונְגְיְוֵּה. השערים נבנו בשנת 118 בתקופת שלטון הקיסר אן (漢安帝; Hàn Ān Dì, שלט 125-106) משושלת האן. השערים ניצבים במרחק 7 מטרים ביניהם, הם עשויים אבן אפורה וגובהם כ-4 מטרים, אורכם 2.13 מטרים ועוביים 70 סנטימטרים. השערים מעוטרים מכל צדדיהם בכתובות שחלקן שרד. שערים אלו הם מבנה העזר למקדשים העתיק ביותר ששרד בסין.
מקדש ג'ונְגְיְוֵּה (中岳庙, בפין-יין Zhongyue) (34°27′31″N 113°04′04″E / 34.458747°N 113.067719°E) הטאואיסטי שוכן למרגלות הר טאישה מזרחית לעיר דנגפנג. המקדש הוא מתחם מגודר של 39 מבנים הבנוי על הציר צפון דרום שאורכו 650, רוחבו 166 מטרים ושטחו 108 דונם. המבנים בקצה הצפוני של המתחם הבנוי על מדרון גבוהים ב-37 מטרים מהמבנים בקצהו הדרומי. המקדש נבנה בתקופת שושלת ג'ין במקום מקדש טאישה שנבנה בתקופת שושלת האן ושאליו הוליכו שערי טָאיְשְׁה צ'וֵּה. המקדש נהרס ונבנה פעמים רבות והמבנים הקיימים בו כיום נבנו בתקופת שושלת צ'ינג, שושלת הקיסרים האחרונה של סין. הסידור הפנימי של המקדש הוא בסגנון האדריכלי הסיני הקלאסי של חצרות פנימיות מסודרות לאורך ציר מרכזי, שלאורכו 11 שורות של מבנים. המבנה הגדול ביותר במקדש, אולם ג'וּ'נְגִ'י (Junji) השוכן במרכז המתחם, הוא גם המבנה הדתי הגדול ביותר בכל חמשת ההרים הקדושים. זהו האתר הראשי להעלאת מנחות לאל ג'ונְגְיְוֵּה. גובהו 23 מטרים ושטחו 920 מ"ר. גג המבנה בנוי משתי מזחילות ומחופה ברעפים צהובים מזוגגים. שאר המבנים משמשים למגורי הנזירים או לביצוע טקסים דתיים. מלבד המבנים פזורים בשטח המתחם 73 אסטלות ו-330 ברושים שניטעו בשטח המתחם מתקופת שושלת האן ועד תקופת שושלת צ'ינג.
שערי שָׁאושְׁה צ'וֵּ'ה
האתר משתרע על 840 דונם ומוקף באזור חיץ של 2.2 קמ"ר.
שני שערי שָׁאושְׁה צ'וֵּה (少室阙, בפין-ייןShaoshi Que) (34°29′35″N 112°58′37″E / 34.493039°N 112.977003°E) ממוקמים על הציר המוביל מדרום לצפון אל מקדש שָׁאושְׁה (המקדש נהרס ולא שופץ) למרגלות הר שאושה, כ-6 קילומטרים ממרכז העיר דנגפנג. השערים נבנו בשנת 123 בתקופת שלטון הקיסר אן (漢安帝; Hàn Ān Dì, שלט 125-106) משושלת האן. השערים ניצבים במרחק 7.6 מטרים ביניהם, הם עשויים אבן אפורה ודומים במבנה לשערי טָאיְשְׁה צ'וֵּה. גובהו של השער המזרחי 3.37 מטרים ושל השער המערבי 3.75 מטרים, אורכם 2.12 מטרים ועוביים 70 סנטימטרים. השערים מעוטרים מכל צדדיהם בציורים ובכתובות החקוקים בשער שרק חלקם שרד. בין הציורים: מופע קרקס, ומשחק צוּג'וּ', צורה קדומה של משחק כדורגל.
שערי צִ'ימוּ צ'וֵּ'ה
האתר משתרע על 400 דונם ומוקף באזור חיץ של כקילומטר רבוע.
שני שערי צִ'ימוּ צ'וֵּה (启母阙, בפין-יין Qimu Que) (34°29′35″N 112°58′37″E / 34.493039°N 112.977003°E) ממוקמים על הציר המוביל מדרום לצפון אל מקדש צִ'ימוּ (המקדש נהרס ולא שופץ) למרגלות פסגת וָאנְסְווֵי של הר סונג. השערים נבנו בשנת 123 בתקופת שלטון הקיסר אן (漢安帝; Hàn Ān Dì, שלט 125-106) משושלת האן. השערים ניצבים במרחק 6.8 מטרים ביניהם, הם עשויים אבן אפורה ודומים במבנה לשערי טָאיְשְׁה צ'וֵּה. גובהו של השער המזרחי 3.17 מטרים ושל השער המערבי 3.18 מטרים, אורכם 2.13 מטרים ועוביים 70 סנטימטרים. השערים מעוטרים מכל צדדיהם בציורים ובכתובות חקוקים בשער שרק שחלקם שרד. בין הציורים ששרדו: סיפורם של הקיסר יו, הקיסר הראשון משושלת שיה שהפך לדב ואשתו שהפכה לאבן. הכתובות על שערים אלו הן הכתובות ששרדו בצורה הטובה ביותר מבין השערים הכלולים באתר המורשת העולמית והן כוללות, בין השאר, שיר הלל להצלחות של הקיסר יו בעצירת שיטפון ולענוותנותו.
הפגודה של מקדש סונְגְיְוֵּה
האתר משתרע על 344 דונם ומוקף באזור חיץ של 449 דונם.
הפגודה של מקדש סונְגְיְוֵּה (嵩岳寺塔, בפין-יין Songyue) (34°30′06″N 113°00′57″E / 34.501619°N 113.015928°E) היא פגודה מלבנים השוכנת כ-5 קילומטרים צפונית למרכז העיר דנגפנג על מדרון המאפשר צפייה בה ממרחקים. מקדש סונְגְיְוֵּה, שהפגודה, היא חלק ממנו, נבנה בין 508 ל-511 כארמון זמני עבור הקיסר שׂוֵ'אנְווּ (宣武, פין-יין Xuanwu) משושלת וי הצפונית (שלט 515-499), כאשר הפגודה נבנתה לכבוד הבודהה שקיאמוני (הבודהה גאוטמה ההיסטורי). זו הפגודה הראשונה שנבנתה באזור הר סונג, הראשונה בסין שנבנתה מלבנים (קודם לכן נבנו הפגודות מעץ). והעתיקה ביותר ששרדה בסין.
קירותיה החיצוניים של הפגודה הם מצולע בעל שנים עשר צלעות ומהם בולטים 15 מזחילות חופפות. גובה הפגודה 36.78 מטרים והיא בנויה על בסיס שגובהו 85 סנטימטרים. היא בנויה מלבנים אפורות וטיט צהוב ומטויחת מבחוץ בסיד לבן. הפגודה הולכת ונעשית צרה כלפי מעלה ובמקביל המרחק בין המזחילות הולך ונעשה קצר יותר. פנים הפגודה הוא מתומן.
מבנים נוספים במקדש סונְגְיְוֵּ'ה הם היכל סקיאמוני, היכל סאמגהרמה והיכל לְיוֹדְזוּ. כמו כן יש במקדש אסטלות ופסלים עתיקים.
המכלול האדריכלי של מנזר שאולין
ערך מורחב – מנזר שאולין
האתר משתרע על 1.83 קמ"ר ומוקף באזור חיץ של 19.4 קמ"ר.
מנזר שאולין (בסינית: 少林寺, בפין-יין: Shàolín Sì) הוא מקדש צ'אן בודהיסטי שנוסד במאה החמישית לספירה, ונחשב כמקום הולדתו של הזן בודהיזם. הוא ידוע ברחבי העולם בעיקר בשל אמנויות הלחימה הסיניות שפותחו בו במהלך ההיסטוריה, במיוחד אגרוף שאולין (少林拳 – שאולין צ'ואן), המוכר יותר כ"קונג פו שאולין", והוא, ככל הנראה, המנזר הבודהיסטי מזרם המהאיאנה המפורסם ביותר בעולם המערבי.[5]
המכלול האדריכלי של מנזר שאולין (34°30′26″N 112°56′08″E / 34.507239°N 112.935514°E) שוכן על המדרון הצפוני של הר שָׁאושְׁה (少室山), אחת משבע הפסגות של רכס הר סונג, כ-13 קילומטרים צפונית-מערבית לדנגפנג. המבנים ההיסטוריים ששרדו עד ימינו כוללים את המתחם המרכזי, את מקדש צ'וּדְזוּ ואת יער הפגודות. מקדש צ'ודזו נבנה לזכר מורה הדת בודהידהרמה ויער הפגודות הוא קבוצה של פגודות שהוצבו על קבריהם של נזירים בולטים.
היסטוריה
מנזר שאולין נבנה על המדרון הצפוני של הר שָׁאושְׁה בשנת 477 בהוראת הקיסר שְׂיָאווֶן (孝文; שלט בשנים 499-471) משושלת וי הצפונית. אב מנזר שאולין הראשון היה בָּטְווֹ (跋陀) או פֿוֹטְווֹ (佛陀) (מכונה גם "בודהאבהדרה"), נזיר בודהיסטי בכיר שהגיע לסין מהודו ב-464 על מנת להפיץ את תורת הבודהיזם.[6] בתמיכת הקיסר ון, מייסד שושלת סווי (שלט 604-581) שגשג המנזר ורבים המירו את דתם לבודהיזם. המנזר נבזז, נחרב ונבנה מחדש במרוצת קיומו כמה פעמים. הפעם הראשונה הייתה בשלהי שלטונו של הקיסר גונג משושלת סווי (שלט 618-617), כאשר צבא איכרים מורדים כבש בסערה את המנזר והעלה אותו באש.
על פי האגדה לימד הנזיר ההודי בודהידהרמה, מייסד הזן בודהיזם (צ'אן) שהגיע למנזר שאולין בשנת 527 את הרעיונות הבסיסיים של אמנות הלחימה של שאולין, שפותחו אחר-כך והועברו בירושה מדור לדור. המנזר קצר את פירות לימוד אומנויות המלחמה במאה השביעית. בשנת 620 תקפו כוחותיו של לִי שְׁמִין, לעתיד הקיסר טאידזונג (唐太宗; שלט 649-626), הקיסר השני משושלת טאנג, את צבאו של המצביא וָאנְג שְׁצ'ונְג (王世充 נרצח ב-621), לעזרתו של לִי שְׁמִין באו 13 נזירים לוחמים ממנזר שאולין וסייעו לו להביס את וָאנְג. הודות לחסות הקיסרית יצא שמעו של מנזר שאולין, כמרכז ללימוד אמנויות לחימה, למרחקים. בשנת 728 הוצבה במנזר אסטלת טאנג הגדולה במקדש סונְגְיְוֵּ'ה במנזר שאולין. האסטלה נשלחה בפקודת הקיסר שׂוֵאנְדְזונְג, הקיסר השביעי משושלת טאנג (שלט 756-712), ובו תוארה העזרה שהגיש המנזר ללי שימין.
בתקופת שושלת סונג (בין המאה העשירית למאה ה-13) התפרסם המנזר כשסיפורו של בודהידהרמה, מייסד הזן בודהיזם שפעל במנזר שאולין במאה השישית, התפשט בין חסידי הבודהיזם. על מנת להנציח את בודהידהרמה הקימו הנזירים את מקדש צ'וּדְזוּ (初祖) במקום בו האמינו כי ביצע מדיטציה.
שושלת יואן המונגולית (1368-1272) תמכה גם היא בבודהיזם, וב-1245 מונה פֿוּיוּ, מנהיג הזן בודהיזם בצפון סין לאב מנזר שאולין והועמד בראש ההיררכיה של הבודהיזם בסין. תחתיו בוצעו שיפוצים נרחבים במנזר שאולין, כל המקדשים בהר סונג סופחו למקדש שאולין, ו-22 מקדשים ברחבי סין הועמדו תחת ניהול מנזר שאולין. מגדל התוף, מגדל הפעמון והיכל דהרמה הוקמו בתקופה זו.
במהלך מרד הטורבן האדום (בין 1351 ל-1368) בזזו שודדים את המנזר בחיפוש אחר חפצי ערך קיימים או משוערים. הם הרסו את רוב מבני המנזר ונזיריו נמלטו. קרוב לוודאי שהמנזר ננטש בין 1351 ל-1356 (התאריכים הסבירים ביותר להתקפה) ועד לפחות 1359, כאשר כוחות הממשלה השתלטו מחדש על חנאן.
מנזר שאולין ואמנויות הלחימה שנלמדו בו שגשגו בתקופת שושלת מינג (בין 1368 ל-1644). כבר בתקופת חונְגְווּ הקיסר הראשון בוצעו שיפוצים במבנים שנפגעו או שמבנים שנהרסו לגמרי נבנו מחדש. היה זה תור הזהב של אמנויות הלחימה בשאולין שהתפתחו למערכת שלמה. בתקופת הקיסר גְ'יָאגִ'ינְג, הקיסר ה-11 בשושלת מינג (שלט 1567-1521) הצטרפו לוחמים מהמנזר לצבא סין בפעילות נגד הפיראטים היפנים. מבנים רבים נבנו ושופצו בתקופה זו. יותר ממחצית ההקדשות החקוקות על אסטלות במנזר הם מתקופת שושלת מינג. מתוך 228 הפגודות ב"יער הפגודות", 143 הם מתקופה זו.
ב-1641 בזזו כוחות המורדים בקיסר שושלת מינג האחרון בפיקודו של לִי דְזְה-צֶ'נְג את המנזר. פעולה זו חיסלה את כוח הלוחמים של המנזר. המקדש נשאר חרב ושימש ביתם של נזירים מועטים עד תחילת המאה ה-18, כאשר ממשל שושלת צ'ינג קיבל החלטה להיות פטרון של המנזר ושיקם את המקדש. שיפוצים בוצעו בשנת 1735 בתקופת הקיסר יוּנְגְגֶ'נְג, הקיסר החמישי בשושלת צ'ינג (שלט 1735-1722), ושיפוצים נרחבים בוצעו בתקופת הקיסר צ'יינלונג, הקיסר השישי (שלט 1796-1735). מאז ועד סוף המאה ה-20 לא בוצעו שיפוצים במנזר ומבניו הוזנחו.
ב-1928 העלה המצביא שְׁה יוּאוּסָאן (石友三 1940-1891) את המנזר באש, והוא נשרף במשך 40 יום, מרבית המנזר ורוב כתבי היד בספריית המנזר עלו באש.[7]
מהפכת התרבות בסין שהחלה ב-1966 כללה בין מטרותיה חיסול המסדרים הדתיים, כולל מנזר שאולין. בזמן שהמשמרות האדומים תקפו את המנזר נותרו בו רק חמישה נזירים מתוך חמישים הנזירים ששהו עד אז במנזר. הם נאסרו, ידיהם הושמו באזיקים, והם אולצו לשאת שלטים שהכריזו על הפשעים שבהם הם נאשמים. הצליפו בהם בפומבי והם הוצעדו ברחובות כשהמון משליך עליהם אשפה. על מנת לשרוד הם קיבצו נדבות ועסקו בסתר בתיקון הנזקים למנזר.[7] הממשל טיהר את המנזר מכל הסממנים הבודהיסטים והותיר אותו שומם במשך שנים.
מ-1974 התבצעו במנזר עבודות שיפוצים נרחבות במשך כעשר שנים שכללו טיפול בשער הכניסה בגגות המקדשים, בהמשך נבנו מחדש מבנים שנשרפו ב-1928 על בסיס צילומים משנת 1922.
מקדש שאולין, מקדש צ'ודזו ויער הפגודות צוינו כבר ב-1963 על ידי ממשל מחוז חנאן כחלק מהקבוצה הראשונה של אתרים היסטוריים מוגנים. ב-1996 צורפו מקדש צ'ודזו ויער הפגודות לקבוצה הרביעית של אתרים היסטוריים שהמדינה מחויבת להגן עליהם. וב-2010 הוכרזו מנזר שאולין ו"יער הפגודות" השייך לו אתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו.
המתחם המרכזי
המתחם המרכזי משתרע על שטח של 36 דונם על מדרון מתון כשהוא פונה כלפי הר שָׁאושְׁה שמדרום לו, מאחוריו הר ווּז'וּ (Wuru) ולפניו הנהר שָׁאושִׂי (Shaoxi), כששער הכניסה שוכן 65 מטרים מהנהר. אורכו (מצפון לדרום) מעל ל-300 מטרים ורוחבו (ממזרח למערב) 120 מטרים. בשל המדרון עליו בנוי המנזר יש הפרש גובה של 23 מטרים בין השער לחומה בחלקו האחורי של המנזר. לאורך הציר המרכזי של המנזר יש שבעה מבנים: השער, היכל המלך השמימי, היכל סקיאמוני, מגדל הכתבים הבודהיסטים, חדר אב המנזר, היכל לִישׂוֵּ'ה והיכל אלף הבודהות. מרבית המבנים מתקופות שושלת צ'ינג ומינג הם בני קומה אחת כשגגותיהם בנויים בסגנונות שונים, אבל כולם בנויים ממזחילה אחת ומחופים ברעפים מזוגגים. כל המבנים, למעט היכל אלף הבודהות הם צנועים יחסית במידותיהם. היכל אלף הבודהות הוא ברוחב של שבעה פתחים, ובו כ-300 ציורי קיר.
משני צדי הציר המרכזי יש מבני עזר הכוללים את מגדל התוף ומגדל הפעמון, היכל לְיוֹדְזוּ, היכל גִ'ינָּאלְווֹ, היכל מנג'וסרי, היכל סמנטבהדרה, היכל בָּאיְיִי והיכל קסיטיגרבהה.[8] בהיכל בָּאיְיִי יש ציורי קיר מההיסטוריה של המנזר, ומההיסטוריה של פיתוח אמנויות הלחימה במנזר.
בנוסף, יש ממערב לציר המרכזי חצר פגודות, וממזרח לו אולם מדיטציה ומגורים לנזירים. בחצר הפגודות שרדו פגודת סקיאמוני, ופגודת מאיטריה מתקופת שושלת סונג, וכן 174 אסטלות ועצים עתיקים (כולל גינקגו דו-אונתי שגילו מוערך ב-1,500 שנים). לאסטלות יש חשיבות מיוחדת בכך שהן תורמות למחקר ההיסטוריה, התרבות ואומנויות המלחמה של סין בתקופות השונות.
מקדש צ'ודזו
מקדש צ'ודזו (初祖庵) שוכן על גבעה כשני קילומטרים מצפון-מערב למתחם העיקרי, כשפסגת ווּז'וּ מאחוריו. המקדש שוכן 1,800 מטרים ממערת בודהידהרמה בפסגת ווּז'וּ שמצפון לו, ונבנה לזכר בודהידהרמה. אורכה של החצר מצפון לדרום כ-88 מטרים ורוחבה ממזרח למערב כ-39 מטרים ושטחה 3.4 דונם. לאורך הציר המרכזי יש שלושה מבנים: השער, ההיכל הראשי, וביתן אלף הבודהות. משני צדי הציר המרכזי שוכנים ביתן מְייֵנְבִּי וביתן ההורים הקדושים. ההיכל הראשי, נבנה בתקופת שושלת סונג, על פי כללים שפורטו ביִינְגְדְזָאו פָאשְׁה, ספר נודע ללימוד ארכיטקטורה. בולטים במבנה הקישוטים המגולפים בעץ ובאבן. בנוסף יש חמישה מבנים היסטוריים ובחצר יש מעל ל-50 אסטלות מהתקופה שאחרי שושלת סונג, ועץ ברוש מפורסם המתוארך לתקופת שושלת טאנג.
יער הפגודות
על שטח של כ-20 דונם השוכן על המדרון כ-280 מטרים מערבית למתחם הראשי של המנזר בנויות בצפיפות 241 פגודות עתיקות שקיבלו את השם יער הפגודות (塔林). הפגודות נבנו על קבריהם של נזירים בולטים והן מתוארכות לשנים בין 689 ל-1803, תקופה המשתרעת על שבע שושלות ששלטו בסין: טאנג (שש פגודות), חמש השושלות (פגודה אחת), סונג (שתי פגודות), ג'ין (שמונה פגודות), יואן (44 פגודות), מינג (143 פגודות) וצ'ינג (14 פגודות). תאריך ההקמה של 23 פגודות נוספות אינו ידוע.
מרבית הפגודות הן מבני אבן ולבנים הבנויים בין קומה אחת לשבע קומות, וגובהם פחות מ-15 מטרים. על מרביתן חקוקים שנת בנייתן וכתובות והקדשות נוספות, ובנוסף יש כתובות נוספות על 14 אסטלות. לפגודות סגנונות רבים, אבל הן בעיקר מרובות מזחילות ובצורת היכל סיני. צורתן מגוונת, כולל מרובי צלעות, גליליים, בצורת אגרטל, חרוטיים או בנויים כגוש מונוליתי. מספר השלבים או הקומות בפגודות חייב להיות אי-זוגי (מאחד עד שבעה) ומייצג את הישגיו של המורה הבודהיסטי שהפגודה נבנתה לכבודו. התקופה שבה נבנתה הפגודה משפיעה על צורתה (עגולה או ריבועית) ועל מספר צלעותיה (ארבע או שש).
לפגודות יש תרומה חשובה למחקר ההיסטוריה והתרבות של סין משום שהן משקפות את השינויים שחלו בצורה ובסגנון האמנותי של מצבות הקבורה בצורת הפגודות מתקופת טאנג ואילך. באופיין המשתנה הן משקפות את פעולות הגומלין שבין תרבות הזן בודהיזם לתרבויות אחרות. אין אף מקום אחר בסין שבו יש שפע כזה של פגודות, מה שמצדיק את כינויו של יער הפגודות - "מוזיאון של אומנות הפגודות העתיקות".
מקדש חְווֵיְשָׁאן
האתר משתרע על 680 דונם ומוקף באזור חיץ של 3.73 קמ"ר.
מקדש חְווֵיְשָׁאן (會善寺, בפין-יין Huishan) (34°29′36″N 112°59′56″E / 34.493389°N 112.998867°E) שוכן מתחת לפסגת גִ'יצְווֵי (积翠) של הר טאישה כ-6 קילומטרים צפונית-מערבית למרכז העיר דנגפנג. בתקופת שלטונו של הקיסר שְׂיָאווֶן (孝文; שלט בשנים 499-471) משושלת וי הצפונית נבנה במקום זה ארמון זמני שהפך למקדש בודהיסטי לאחר ששושלת וי הצפונית התמוטטה. את השם מקדש חווישאן הוא קיבל בתקופת שושלת סווי. שיא פריחתו היה בתקופת שושלת טאנג, והקיסרית וו דזה טיין (שלטה 705-690) ביקרה בו ונפגשה עם דָאואָן, מלומד בודהיסטי נודע. המקדש חרב חלקית בתקופת שושלת ליאנג ונבנה מחדש בשנת 972, בתקופת שושלת סונג. שיפוצים נוספים בוצעו בתקופת שושלת ג'ין, והאולם הראשי נבנה בתקופת שושלת יואן, אבל המקדש איבד מחשיבותו בשלהי תקופת שושלת מינג והלך והדרדר, ורק בשלהי שושלת צ'ינג נבנה השער הראשי והאולמות הצדדים. בין השנים 2003 ל-2005 עבר המקדש שיפוץ יסודי.
חזית המקדש פונה דרומה, ואורך מתחם המקדש 65 מטרים מצפון לדרום ורוחבו 57.5 מטרים ממזרח למערב, סה"כ שטח של 3,743 מ"ר. לאורך הציר המרכזי שרדו שמונה מבנים היסטוריים, בהם השער הראשי, והאולמות הצדדיים (המערבי והמזרחי) של האולם המרכזי. האולם המרכזי בנוי על בימה גדולה ובוניו השתדלו לצמצם את כמות העמודים הפנימיים על מנת לאפשר מרווח פנים נרחב. זהו מבנה העץ היחיד מתקופת שושלת יואן באזור הר סונג. בנוסף יש בשטח המתחם 23 אסטלות ו-82 עצים עתיקים.
מקדש חְווֵיְשָׁאן, מקדש סונְגְיְוֵּה, מקדש פָאוָאנְג ומנזר שאולין הם ארבעת המקדשים החשובים של הר סונג.
אקדמיית סונְגְיָאנְג ללימודים קלאסיים
האתר משתרע על 278 דונם ומוקף באזור חיץ של 1.15 קמ"ר.
אקדמיית סונְגְיָאנְג ללימודים קלאסיים (嵩陽書院, בפין-יין Songyang) (34°28′55″N 113°01′38″E / 34.481944°N 113.027203°E) שוכנת למרגלות פסגת ג'וּ'נְגִ'י (峻极) של הר טאישה, כשהיא מוקפת בהרים משלושה צדדים ופונה לדרום.
האקדמיה החלה את דרכה כמקדש סונְגְיָאנְג הטאואיסטי. מקור שם המקדש בהיותו בצד הדרומי שטוף השמש (יָאנְג) של הר סונג. המקדש נבנה בשנת 484 בתקופת שלטונו של הקיסר שְׂיָאווֶן (שלט בשנים 499-471) משושלת וי הצפונית. הקיסר גָאודְזונְג (שלט 689-643) והקיסרית וו דזה טיין (שלטה 705-690) משושלת טאנג לנו במקום והפכו אותו לארמון זמני. המקום הפך לשׁוּיְוֵּ'אן (אקדמיה ללימודים קלאסיים) בשנת 718 בתקופת שלטונו של הקיסר שׂוֵאנְדְזונְג, הקיסר השביעי משושלת טאנג (שלט 756-712). בתקופה זו היה זה מקום שבו נאספו ספרים, נבדקו ונחקרו. האקדמיה התרחבה בתקופת יורשיו ושמה שונה כמה פעמים עד שב-1035 היא נבנתה מחדש בשם אקדמיית סונְגְיָאנְג ללימודים קלאסיים. בספרו יוּ הָאי שיצא לאור ב-1267 מנה המלומד וָאנְג יִינְגְלִין מתקופת שושלת סונג הדרומי את האקדמיה בין ארבע האקדמיות הטובות ביותר (שלוש האחרות שכנו בג'יאנגשי, בחונאן ובחנאן).
האקדמיה נסגרה בתקופת שושלת ג'ין וחזרה להיות מקדש טאואיסטי. מוסדות לימודים פרטיים נאסרו בתקופת שושלת יואן והמקום היה מכונה מקדש סונגיאנג. בשנת 1528, בתקופת שושלת מינג שיפץ חוֹאוּ טָאי, המושל המקומי את המקום והחזיר את שמו לאקדמיית סונְגְיָאנְג ללימודים קלאסיים.
האקדמיה נהרסה בשלהי תקופת שושלת מינג, ונבנתה מחדש ב-1674 בתקופת שלטונו של הקיסר קאנגשי משושלת צ'ינג. החל משנת 1677 בוצעו במקום עבודות שיפוץ ובנייה נרחבות, והמבנים של האקדמיה כיום הם מתקופה זו. כמו אתרים אחרים עברו המבנים שיפוץ בידי הממשל המקומי בסוף המאה ה-20.
מתחם האקדמיה משתרע על שטח של 9,984 מ"ר. אורכו 128 מטרים מצפון לדרום ו-78 מטרים ממזרח למערב. במתחם כלולים 28 מבנים מתקופת שושלת צ'ינג. לאורך הציר המרכזי יש חמש שורות של חצרות. בין המבנים הבולטים, השער, היכל הקדושים, היכל ההרצאות, מקדש דָאוטונְג וספריית הכתבים הבודהיסטיים. מרבית המבנים בנויים בסגנון מקומי מלבנים אפורות ורעפים. בנוסף יש 15 אסטלות ו-14 עצים עתיקים.
האקדמיה היא העתיקה מסוגה בסין ושמשה ללמוד וחקר הקונפוציוניזם, להעלאת מנחות לקדושים קונפוציאניים ולעריכת בחינות קיסריות. לאקדמיה היה תפקיד חשוב בהפצת הקונפוציוניזם, והיא מקור חשוב לחקר האדריכלות של אקדמיות עתיקות ולמחקר על החינוך בסין הקדומה.
מצפה הכוכבים
האתר משתרע על 163 דונם ומוקף באזור חיץ של 1.34 קמ"ר.
מצפה הכוכבים של דנגפנג (登封观星台) (34°29′46″N 113°05′50″E / 34.496111°N 113.097222°E) שוכן בכפר גָאוצֶ'נְג (Gaocheng), בבקעה מתחת למרגלות פסגת גָאוצֶ'נְג, כ-15 קילומטרים דרומית מזרחית לדנגפנג.
מצפה הכוכבים נבנה בין השנים 1276 ל-1279 בתקופת שלטונו של קובלאי חאן (שלט 1294-1260), מייסד שושלת יואן, בסמוך לשעון השמש ג'וֹאוּגונְג מתקופת שושלת טאנג. המתחם עבר כמה פעמים שיפוצים ובנייה מחדש בתקופת שושלות מינג (בשנים 1501, 1520, 1528, 1612) וצ'ינג (בשנים 1676, 1767, 1809 ו-1893). היפנים הפגיזו את האתר ב-1944, וחלקים בו נפגעו עקב כך. המקום עבר שיפוצים בשנים 1975, 1984-1985 ו-2004.
מתחם מצפה הכוכבים משתרע על שטח כ-6 דונם, אורכו 160 מטרים מצפון לדרום ו-37 מטרים ממזרח למערב וכולל שטח בנוי של כ-660 מ"ר. המבנה המרכזי הוא מצפה הכוכבים שנבנה במקור בין השנים 1276 ל-1279 מלבנים אפורות והוא בעצם סוג משוכלל של שעון שמש. שטחו 108.4 מ"ר, גובהו 9.46 מטרים ואורכו 16.55 מטר. מבנים נוספים בשטח המתחם כוללים את השער, את בימת שעון השמש מתקופת שושלת טאנג בגובה כ-4 מטרים, את מקדש ג'וֹאוּגונְג (נבנה 1501) המכיל את פסל ג'וֹאוּגונְג, אל החלומות, ואת היכל הקיסר יאו (נבנה בתקופת שושלת צ'ינג), וכן 12 אסטלות.
מצפה הכוכבים בדנגפנג הוא המצפה האסטרונומי המרכזי מבין 27 שנבנו בהוראת המלומדים גְווֹ שׁוֹאוּגִ'ינְג (郭守敬, בפין-יין: Guō Shǒujìng) ווָאנְג שׂוּן. על סמך מדידות חוזרות ונשנות שבוצעו במצפים אלו הוכן לוח השנה הקרוי "שׁוֹאוּ שְׁה לִי" (יצא לאור ב-1281), שהיה לוח השנה המתקדם ביותר בזמנו בעולם, והיה מדויק כמעט כמו הלוח הגרגוריאני שהונהג באירופה שלוש מאות שנים אחר-כך.
המצפה הוא מצפה הכוכבים העתיק ביותר ששרד בסין, ואחד המבנים האסטרונומיים העתיקים ביותר בעולם.
קישורים חיצוניים
- Nomination file – מסמך שהוכן על ידי הסינים כחלק מהבקשה שלהם לזכות בתואר אתר מורשת עולמית המתאר בפרוטרוט את האתרים, את ההיסטוריה שלהם ואת המבנים והאסטלות המצויים בהם
- Dengfeng observatory, China
הערות שוליים
- ^ Historic Monuments of Dengfeng in "The Centre of Heaven and Earth." UNESCO World Heritage Centre
- ^ Historic Monuments of Dengfeng in "The Centre of Heaven and Earth." UNESCO World Heritage Centre
- ^ Wangchenggang Site
- ^ פסקת ההיסטוריה היא סיכום המידע המופיע ב-Nomination file בעמודים 104-96
- ^ מאיר שחר, Ming-Period Evidence of Shaolin Martial Practice מתוך Harvard Journal of Asiatic Studies]
- ^ מאיר שחר, The Shaolin Monastery: History, Religion, and the Chinese Martial Arts עמ' 9
- ^ 7.0 7.1 Kungfumagazine.com
- ^ יחד עם אוולוקיטסוורה נחשבים מנג'וסרי, סמנטבהדרה וקסיטיגרבהה לארבעת הבודהיסטוות העיקריים בזרם המהאיאנה
29037368מונומנטים היסטוריים של דנגפנג